מפזר את מילותיי ברוח האלקטרונים של רשת האֶתֶר

יש תופעה כזו, שכאשר שמים לב אליה היא מפעימה בעצמתה. בעצם, ככה זה עם רוב התופעות. וזו התופעה – כאשר אנו מצמצמות את עצמנו, ומקטינות את עצמנו על מנת לא להפריע לאחרים, ושיהיה לנו קצת יותר מקום – זה לא קורה.

כי מה שקורה הוא פשוט מאוד – האחרים יתפסו יותר מקום, וידרשו יותר מקום. ואנחנו נצטמצם שוב. בלי לשים לב. כי היה מרווח קצר, בן פעימת לב – בין הרגע בו הצטמצמנו לרגע בו אחרים התרחבו כאשר יכולנו להרחיב את כלוב הצלעות שלנו עד הגבול שלנו, למלא את כל הTotal lung capacity שלנו. אחר כך שוב נחזור לנשום נשימות קטנות, קצת יותר קטנות ממה שנוח לנו. וקצת יותר מהירות, כי צריך, צריך צריך – לשמור על רמת חמצון תקינה.

ויש את התפיסה המכוערת הזו, את התפיסה המושרשת הזו בציבור – שכאשר אחרים מגבילים את גופך – בנשמתך לא יוכלו לגעת. כאשר אתה לא יכול לדבר, ולבטא את עצמך, עדיין יש לך את המחשבות שלך. כאשר את לא יכולה לשאול שאלות, הן עדיין נשארות שלך. וזו תופעה מעניינת, כי המציאות היא שכאשר אנחנו לא יכולות לעשות את זה,  גם היכולת שלנו אובדת. כאשר אסור לנו לדבר ולומר את דיעותנו, כאשר יש לנו מקום לומר אותן, הן פתאום נעלמות, ואנו יכולות רק להקשיב, אבל אין לנו מה להוסיף, גם אם אנחנו רוצות, גם אם מבקשים מאיתנו. כאשר אנחנו רוצות לשאול, לשאול משהו, כי זה כל כך מעניין, אבל אין לנו מה לשאול. פעם היינו שואלות, מנסות להרחיב את הידע – אבל כאשר אסור לשאול, אז זה כבר קשה. זה השלב ההתחלתי. של השאלות, אחר כך הדיבור, שהזכרתי קודם. ואז גם קשה לחשוב. וקשה לצייר, והכי קשה לכתוב. במיוחד משהו בעל משמעות.

ואז, אז את מבינה, שהם הצליחו, לגרום לך להצטמצם. אבל את עדיין הכבשה הירוקה. את אילמת, אין בינה במוחך, אבל הצבע שלך הוא עדיין לא מה שהמגדלים דורשים. אז את מצטמצמת עוד, תופסת פחות מקום במרחב. מדברת פחות בשביל להרגיז פחות אחרים, בדעות ובשאלות שלך. באופן הדיבור שלך, שבגלל שתמיד היית ככה, בצבע ירוק, היית קצת שונה, ולא ידעת לדבר אחרת. ואז אתה מתכווץ. והם דורשים עוד מקום. והם דורשים אותו באלימות – לא בהכרח פיזית. כי הם מרגישים שהחומר רך, ונכנע, ועתה קל לדחוף אותו ואפשר להשקיע עוד כוח. כי יתפנה הרבה יותר, ובבת אחת.

אבל אז אני חושב – מה זכותם של שכמותי, הירוקים, או הסגולים, או הורודים, או הסגולים, השחורים ושאר הצבעים – לנשום לעומת זכותם של האחרים. אולי באמת אין לי זכות לנשום יותר מלאחרים. אולי באמת עלי להצטמצם, כדי לאפשר לאחרים לנשום.

מצד אחד, זה מפתה, המחוך הזה, אבל מצד שני, לעולם אשאר בצורה הלא מתאימה של כבשה ירוקה ולא אליפטית. אני לא מתאימה למכונת הגזיזה שלהם. אני אפילו לא כבשה באמת. אפילו אצטמצם ואצטמצם ואצטמצם – ההתנהגות שלי עדיין תהיה פגומה. ואני לעולם לא אלמד להתנהג כראוי, כי אני לא רוצה להתנהג כראוי. אני לא רוצה לצפות מאחרים שירימו לי חפצים כבדים – כי אני חזקה מספיק. אני לא רוצה ללבוש ארוך כי לאחרים קר לראות אותי. אני לא רוצה ללכת כאשר אני מאחרת. אני לא רוצה להתאפר כדי להיראות מאופרת. אני שונאת להוריד שיערות – זה גורם לי להרגיש רע. אני לא רוצה להסכים עם האמונה שלהם ולכבד אותה כאשר האמונה* שלי נדרסת, למרות שהיא נעה בטווח הבלתי אפשרי בין אתאיזם ל… סוג עצלני למדיי של ניאו פגניזם** (ככלל, ההגדרה שלי לאלוהות או תפקיד הדת כל כך שונה ממה שכולם מגדירים שאפילו האמירה שיש לי אמונה דתית היא לא רלוונטית. אבל לזה אנשים קוראים אמונה לא מגובשת.), וזה לא הוגן שלאנשים אחרים מותר לומר שזה רע להאמין באלילים ואבולוציה זה שטויות במיץ וחרטא בחלב***. אבל לי אסור לומר דבר בגנות אמונותיהם. או שמוסר זו המצאה אנושית.

זו הסיבה שאני כותב עכשיו על עצמי. כי נמאס לי להצטמצם. כי הכנסתי את עצמי לתוך הדברים שלי כי אני לא רוצה להצטמצם יותר. אני מאמין בזה שמותר לי להכניס גם את הרגשות שלי לתוך הקור של ההגיון (הלא קיים). אני חוזרת לצייר ולכתוב לאט לאט. אני לא סיפרתי לאיש על הבלוג הזה (פרט לזה שנשמתו נגעה בשלי).

כי כאשר אנחנו מצמצמים את עצמנו, אנחנו מצמצמות את העצמי שלנו. אנחנו נעשות דהויות יותר. אנחנו נעשות חיוורות יותר. כי לאחרונה אני מגלה שכאשר אנחנו גדלים בעדינות, באור וחמימות, ולא מתוך אלימות, וכולם גדלים, יש דווקא יותר מקום לכולן.

ואולי זו רק אני, שכאשר מצמצים את צעדיי, מצמצמים גם את טווח מחשבותיי. אולי אני הפגומה.

אז אני אשאל – מה המחשבות שעולות בראשך, כאשר נושרות עליך מילים אלו על צמצום עצמי וצמצום העצמי?

___________________________________________________________________________

נון ביתים:

*אמונה דתית של אחרים: באוניברסיטה "פאב עץ" נאלצתי לשוב לתוך הארון, אחרי שבצבא הייתי כל כך פתוחה בנוגע לזה. העניין הוא שלפני זה מעולם לא הרגשתי שלמישהו באמת היה אכפת מי האנשים שאני נמשכת אליהם. אולי כי אנשים הניחו שעם כיעור כמו שלי, זה לא באמת משנה.

**אבולוציה, אתאיזם וניאו פאגניזם: ההגדרה שלי לאלים שונה מאוד מאוד מההגדרה המקובלת, ואני אפילו מרגישה רגשות אשמה על הלא מדעיות שלי ביחס שלי לכמה מהדברים בחיים שלי. אבל נחמד לי העניין, שאני יכולה להתפלל לאלה, כאשר יש לי רגעים קשים. אני יודעת שהיא אוהבת גם את הילדים המאומצים של אמא אדמה, וזה עוזר לי. אני לא מבקשת בשבילי ניסים או שום דבר אחר – אפילו לא שתשמור עלי. פשוט טוב לי עם זה שהיא שם. היא לא מצפה ממני לכלום, בתמורה. עצלנות, אמרתי לכם. ואני חושבת שהאבולוציה סוחטת ממני יותר רגשות דתיים מכל דבר אחר. כי אבולוציה זה מדהים, כמעט בסדר גודל של מערת הנטיפים.

***חרטא בחלב: חלב הוא דבר שהפסקתי לצרוך לפני כמעט שנה וחצי. מיץ סויה, מיץ שקדים ואגוזים וטופוטי הם חבריי הטובים מאז – כאשר מתחשק לי משהו שדומה למאכלים הישנים – רק טעים יותר. אי לכך, חלב הוא קונוטציה של WTF מבחינתי.

מודעות פרסומת

תגובות על: "צמצום עצמי, צמצום העצמי" (7)

  1. כשמדברים איתי על צמצום מכל סוג אני נזכר שאמירה: "כל שטח פנוי יתמלא"

    זה נכון לגבי אריזה לקראת נסיעה ההחלטה שבפעם הבאה אני אקח רכב יותר גדול\מזוודה יותר מרווחת, ועדיין אין מקום ל"כל" הדברים שאני רוצה,
    זה נכון בקשר לאינטרנט "אף אחד לעולם לא יצטרך להעביר יותר מביטים ספורים בין מחשב למחשב בכל זמן נתון" כשהיום עשור וחצי מאוחר יותר אנחנו רואים מליארדי ביטים עפים בשניה לכל מחשב פרטי.

    אז עולה השאלה, למה שזה לא יהיה נכון לגבי המרחב הפרטי שלנו?
    התשובה היא שזה נכון ואפילו נכון מאד, מה שמעלה מיד את השאלה הבאה, מה האינטרס מאחורי הקביעה שזה לא נכון לגבי המרחב הפרטי? מי רוצה שנחשוב שככל שניצור יותר מרחב סביבנו כך יהיה לנו יותר מקום ולא להפך?

    בלמידה קיימת עקומה הפוכה, ככל שאנחנו לומדים יותר כך אנחנו מבינים מה לא ידוע לנו ומתאפשר לנו ללמוד עוד, הגישה הזו מכונה "הרחבת אופקים", "הרמת עיניים" או "הסתכלות רחבה" בתלות כמעט ישירה לשדה המחקר שלנו.

    כל פעם שצמצמתי את השאיפות שלי גיליתי שכל השאר קורס אחריהן, בכל פעם שדרשתי מעצמי יותר כך הגעתי להישגים גדולים יותר, יש מקום להתחשב במרחב של אנשים אחרים, אבל לא כשהם דורשים ממני להצטמצם מעבר לטווח הנוחות שלי שבכל זמן לא פולש למרחב שלהם, הבעיה מתחילה עם אנשים שמגדירים את המרחב הציבורי כפרטי שלהם ואז כל שימוש שאני אעשה בו למעשה יפריע להם, לאנשים כאלה לצערי עדיין לא הצלחתי לפתח סבלנות והם נהנים תמיד מכל התשובות המתחכמות והמשפילות ביותר שאני יכול להעלות על הדעת, זה דורש שהם יפנו אלי קודם.

    ואני מאמין גדול בגישה שאם הוא התחיל אז כנראה הגיע לו (דיסקליימר: אני לא גננת) וחושב שהגישה השניה היא סוג של התחסדות יתר במסווה חינוכי, ושכך הופכים את הפעמון (של גאוס) ומגדלים דור שמפוצל בין בריונים שלא יצליחו להגשים את עצמם ויהיו מתוסכלים נורא כל הזמן כי כשהם היו קטנים הם לא למדו להתמודד עם התנגדות לבין רובוטים שלמדו לאורך השנים שהתנגדות היא אקט חסר משמעות כי בכל מקרה יענישו אותך אז תספוג את מה שהילד השני עושה ולפחות תוכל להמשיך לשחק שגם לא מגשימים את עצמם ונהיים מתוסכלים כי הם למדו לצמצם את הגבולות שלהם, בטווח הביניים נמצא המיעוט והרוב נמצאים בצדדים הקיצוניים, כך זה גם בפוליטיקה של ישראל היום כשהגישות הקיצוניות אוחזות בשלטון וכך זה בתקשורת וכמעט בכל תחום אחר שבו אנחנו מתקיימים ניתן למצוא דוגמאות.

    אהבתי

    • תודה על התגובה היפה ארביב.

      אני מזדהה עם הילד השני. 🙂

      אני מסכים לגבי הקיצוניות של התשקורת והפוליטיקה. במיוחד התשקורת – זה כבר מזמן לא ה"תקשורת" השמאלנית/ימנית/whatever – כבר זמן רב הם פשוט מנסים לקחת אירועים קטנים וללבות אותם, או לקחת את האירועים ולשנות אותם לטלנובלה צבעונית וכל השטויות האלו. הם לאחרונה גם התחילו להפיץ תיאוריות קונספירציה – כל אחד מהכיוון שלו.

      אהבתי

      • אני לא אוהב את הביטוי תשקורת, המציאות מורכבת מהרבה אמיתות כי חווים אותה אנשים וכשאנשים עושים משהו לכל אחד יש דעה אחרת, אפילו לפרק ארון, להעביר אותו דירה ולהרכיב מחדש מקבל מספר איכויות שונות לפי מספר המבצעים.

        המקצוען (בין החברה) בטוח שכולנו עשינו עבודה מחורבנת ולא צריכים לדמיין העברת דירה אי פעם בהרכב הזה.
        המתלהב בטוח שעשינו את זה במהירות שיא והוא היה בטוח שזה כל מה שהוא יעשה היום.
        המתקרבן בטוח שהוא עשה את כל העבודה לבד ורק מדי פעם מישהו זרק לו הערה שבכלל לא עזרה לסיים יותר מהר
        עוברת הדירה בכלל מבואסת כי הגב (של הארון) נשבר באיזו פינה אבל היא היתה עסוקה במקומות אחרים וסמכה על המקצוען שזה ייעשה בלי בעיות… עכשיו יש לנו סכסוך בין חברים (ברור שהם חברים הם באו לעזור לא?) בגלל ארון שכל אחד מפרש אותו אחרת.

        התקשורת הפורמלית מבחינתי עושה את התפקיד שלה, היא מביאה את דעתו של העורך לציבור קוראיו, ככל שלעורך יש חופש גבוה יותר כך נקבל תקשורת שקרובה יותר לליבו אבל קבוצת תקשורת שתצמצם את קהל הקוראים שלה יותר מדי תגווע ברגע שיהיה שינוי פוליטי או חברתי.
        ראינו את זה עם עיתונים שונים פה בארץ ועם אתרים ופורומים שצמצמו את הקהל שלהם על ידי הכנסת תכנים מוכוונים מדי וברגע שהיה שינוי כמו גיוס לצבא של כמה חברים, התבגרות או התפכחות פוליטית, חתונה, ילדים וכל מיני גורמים אחרים שמשפיעים על חיים של אנשים אותו גורם תקשורתי גווע בתוך שבועות ספורים ולפעמים חודשים אם היה מישהו שהמשיך להניע.

        הלכתי לבדוק אם יש הטייה לביטוי "היופי בעיני המתבונן" לגבי ה"אמת בעיני המתבונן" וקיבלתי את הקישור שלמטה, הוא מדבר על אותם דברים.
        הלכתי לחפש אותו כי רציתי להביע את דעתי בהטייה נוספת שהיא "השקר הוא בעיני המתבונן", כלומר אם נחפש הטיית אמת נמצא אותה, השאלה שלי היא האם נחפש אותה בכל מקום ובכל זמן גם כשההטייה נוחה לנו ונדע להיות ביקורתיים גם כלפי עצמנו או שאנחנו ביקורתיים רק כלפי מי שמתנגד לדעתנו?
        אין לי תשובה, גיליתי שככל שנושא מסויים קרוב יותר לליבי אני נוטה לחפש תמיכה ולהטות את האמת לכיוון שאני מעוניין בו ולהתנגד בחירוף נפש לכל מי שמביע דעה שונה ולעומת זאת ככל שהוא רחוק יותר כך אני מוכן לקבל ריבוי דעות בקשר למציאות שהנושא יוצר.

        יום שמח, ארנון

        קישור:
        http://www.ice.co.il/article/view/281608

        אהבתי

        • פשוט לאחרונה יש בי הרבה כעס על התקשורת הפורמלית כולה. בגלל שלאחרונה החוויה שלי את המציאות הפוליטית חברתית של המציאות היא שיש קרעים שלה, שמרחפים בחלל, וכל קבוצת אנשים תופסת קרע, ואין שום מגע ושום גשר בין המציאויות האלו. והתקשורת הפורמלית מעודדת את הקריעה והניתוק המוחלטים כמעט האלו, וזה מכעיס אותי ומעציב אותי.

          ואולי זה תמיד היה ככה, ורק עכשיו שמתי לב? אין לי מושג.

          אהבתי

        • את חווה עכשיו את תהליך ההתעוררות לפוליטיקה הישראלית, ברוכה הבאה, קפה ועוגיות בפינה.

          בישראל של שנות האלפיים יש מגמה שהתחילה בשנות התשעים שפועלת לפי שיטת הפרד ומשול בגרסתה החדשה, במקום לפחד מארגונים ציבוריים המדינה מממנת אותם בצורה נפרדת, כך יש ארבע הסתדרויות למורים (2 ליסודיים ו-2 לעל יסודיים), שתי שיטות העסקה לעובדים סוציאליים, וכו', השנה גם אושרה תוכנית מתאר לפיצול של חברת החשמל, זו לא הפרטה אלא הרשאה לרשיון אחזקת תשתיות, בנוסף בתהליך הפרטת המים נוצרו עשרות רשויות מים ועוד דוגמאות רבות.
          הרעיון עובד כך, כל אחד רוצה להביע את דעתו, ניתן לו, אבל נמנע מהם להתאחד סביב מטרה אחת, במידה שהם ימצאו מטרה כזו נמצא דרכים להפנות אותם אחד נגד השני עד שמישהו ייכנע ואז נוכל לבטל את שניהם.

          אם את רוצה דוגמאות ישירות היה לנו ממש לאחרונה את כשלון מאבק העובדים הסוציאליים, לפניו היה כשלון מאבק המורים ועכשיו יש אונגואינג כשלון מאבק המתמחים.

          זה לא תמיד היה כך, זה התחיל עם ממשלת אהוד ברק שהעביר את החוק שאפשר להכניס לממשלה עוד כמה שרים ואחריו חוק נוסף שאפשר להכניס לממשלה כמה שרים שרק רוצים כולל "שר ללא תיק", משם הדרך היתה קצרה.

          התקשורת הפורמלית עושה כאמור את עבודתה, היא מדווחת, לצערנו היא מדווחת תמיד כשמאוחר מדי לפעול.

          אהבתי

        • אני לא חושב שמה שאתה מגדיר זו החוויה שלי בצורה מדוייקת (ככלות הכל, אני נכנס בכל מקום לקטגוריה של "דעה פוליטית לא מגובשת", כי א-פוליטית יותר מידי סקסי בשבילם, כנראה), אבל תודה על האינפורמציה.
          וכן, שר בלי תיק זה מטומטם כמו עגבניות בלי דנ"א.

          אהבתי

  2. […] לב לזה שזה רק גורם לאנשים להרגיש שאני מפריע להם יותר. לדרוש לצמצם את עצמי עוד ועוד ועוד. ואז, אז אין לי ברירה אלא לברוח. לברוח אל […]

    אהבתי

התגובה מותרת לכל מין, גזע וענף!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: