תארו לכם מצב שבו אתם מחוייבים לעשות דבר מה שאינכם אוהבים. יש אינסוף פעולות כאלו בחיי היומיום. תשלומי מס הכנסה למשל.
ועכשיו, תארו לכם מצב שבו אותו עניין בו אתם מחוייבים לעסוק אינו מחייב אתכם על פי כל חוק. ובכן, אף אחד לא ממש נהנה לקחת כדורים, נכון?
בואו נחשוב על מצב שבו יש עניין שאותו אתם חשים שאתם חייבים לעשות, למרות שאתם לא רוצים לעשותו, ואינכם מרגישים טוב כאשר עושים אותו ואין שום יתרון בריאותי כלשהו בו. יש הרבה פעולות כאלו.
עכשיו, נוסיף לכל זאת עניין שכאשר אתם לא עושים אותו, איש לא נפגע. אין לכך שום תקדים מחקרי. למעשה, ברור לכולם שזה לא פוגע ברגשות הציבור. אין לכך שום עיגון חוקי. אם כי, כאשר אתם לא עושים אותו, התגובות עשוייות להיות לא אוהדות. אגב, אנשים רבים טוענים שהם עושים אותו על מנת לשפר את רווחתם האישית. אבל אתם לא מרגישים כך כלל.
נניח שאתם די סובלים כאשר אתם עושים את העניין הזה. תמשיכו לעשות זאת?
התשובה המתבקשת היא לא. אבל ההדיוט המצוי יכול לחשוב על אינספור מצבים שבהם זה לא קורה. ואחד מהם הוא עבורי הסרת השיער.
ההנחה המתבקשת מאליה, מצד אנשים (וטוקבקיסטים?) רבים היא שאני וכל אישה החל מקבלת הוסת, עוסקת בפעילות הזו מרצונה החופשי, ולמעשה נהנית מהפעולה. היא לא עושה זאת כדי למשוך את תשומת ליבם של גברים, חלילה, אלא פשוט בגלל שככה זה נשים. משוגעות אחת אחת. בטח הן עושות את זה כדי לסתום את הביוב, ואז יבוא האינסטלטור החתיך וייזיין אותן. יש כאלו שגם יתרצו זאת כנקי ואסתטי. אסטתיקה, כידוע, נירכשת. לגבי ניקיון – כל מי שיטען כך, אתהה בנוגע לבשלות החומר באבטיח הפרטי שלו, או לפחות אתהה אם זה בכלל אבטיח עם גרעינים (אלו טעימים יותר). ומה בנוגע לאלו שאומרות שאוהבות את עצמן כך? לדעתי, שיבושם לך. אבל אולי כדאי לתהות מדוע התנאי לאהבה כולל כל מה שדרוש לסרט מד"ב- אימה טוב (פירוט: סכינים, חשמל, שעווה רותחת ולייזרים).
עבורי, זה לא היה ככה. עבור כל אלו שעדיין לא מסירות שיער, עבור אלו שכן, עבור אלו שחושבים שאני עושה זאת מהנאה – ברצוני לחלוק את ניסיוני האישי – ואתם תהיו אלו שתאמצו את האבטיח שלכם, להחליט מה לעזאזל קרה כאן.
_______________________________________
אני מודה באשמה – אני חריגה חברתית. דבר ראשון, אני עולה מרוסיה, ויותר מ20 שנה לאחר שעליתי לארץ, עדיין צוחקים לי על המבטא – שבולט כאשר אני מתרגשת. דבר שני – אני לא אנושית. לא במונח הקליני של המובן, אלא בכך שהאבטיח הפרטי שלי מתנהג בצורה שונה מהאבטיח של רוב האנשים (אם יש לי פתק מכמה אנשים שאני שפויה בנפשי – זה לא עזר). נאמר את זה ככה – אני מוזרה. למדתי להתבייש בזה, אבל למרבה הצער זו המציאות. ודבר שלישי – יש לי מראה חיצוני שנחשב לפויה. מה שנקרא – היה יכול להיות יותר טוב, אבל יש המון אנשים שמצבם גרוע משלי. ניסיתי להשתנות, אבל איכשהו זה לא הצליח לי. וכנראה שאני אשמה בזה – ולוקחת אחריות. בסופו של דבר, לא עניין העליה, העובדה שיש לי אבטיח דפוק או קליפה לא נאה הם מה שעושים לי רע. זו היא אשמתי – אם כי אני עדיין עובדת על איך בדיוק.
באזור כיתה ו', עדיין הייתי קרש גיהוץ. אבל בניגוד לרצוני ההיפותלמוס שבאבטיח החליט לשגר כל מיני אותות הורמונליים (כנראה אז התאהבתי לראשונה, בהיא, שזרקה לאחור את חלומותיה והפכה לרצינית. ואני לא ידעתי את זה אפילו.), הם עברו לבלוטות יותרת הכליה ולשחלות, ומכאן הכל היסטוריה. זאת אומרת – התחילו לגדול לי כל מיני שערות. הבעיה המשמעותית הראשונה מבחינה כלשהי הייתה השערות בבית השחי. לא שמחתי בהן – כי לא רציתי לגדול עדיין. איחרתי, אבל לא בצורה אופנתית מספיק. תקופה מסויימת לא הייתי מודעת מספיק לגודל הבעיה שנוצרה לי מתחת לעכברים, סליחה, בתי השחי. אמנם התחלתי להמנע מעט מגופיות – כי לא היה לי מושג ממש מה לעשות – ולא ראיתי אף אחת מסתובבת במצבי, אבל ההבטחה של אמא להראות לי מה עושים הייתה עדיין רחוקה, ועדיין קצת חששתי מסכיני גילוח – לאחר שנחתכתי על ידי אחד שנה קודם – בניסיון לגלח רגליים, כמו ההן בפרסומת. באותו יום לא לבשתי בדיוק גופיה, אלא מחולצות השרוולים האלו שמתחזות להיות חולצות, אך למעשה הן גופיות שמכסות את הכתפיים ולא בתי השחי. במקרה עברתי במסדרון בהפסקה – וכמעט כל השכבה הייתה שם. כנראה הרמתי יד בטעות בשלב זה או אחר, כי מישהו צעק: "אה, היא לא מגלחת בבית השחי!". כנראה היו רעמי צחוק. אני ברחתי לכיתה, ועד היום, למעשה, אני נוטה להמנע מגופיות.
הימים ימי כיתה ח' או ט' – לפני או סמוך למועד תחילת המחזור. לא גילחתי את רגליי מאז התקרית האומללה עם סכין הגילוח של אמא. למעשה, זה נראה לי מגוחך מעט. במיוחד, כאשר אלו שגילחו את הרגליים נהגו ללבוש מכנסיים ארוכים. לא ראיתי הבדל משמעותי בין השערות ברגליים שהיו לי לפני שנתיים לאלו שהיו לי היום. לא היו לי חברות בצורה מיוחדת (למעשה , המעט שהסתובבתי איתן הסתובבו איתי כי פשוט לא היה מישהו אחר. המצב הכניס אותי לדילמות, כאשר קלטתי שהאבטיח שלי מסתובב משמעותית מהר משלהן, ואני משתעממת מעט מחברתן, אלא שהן עדיין חברות. וגם, אחת מהן טענה לעיתים קרובות שאני בוהה לה בחזה – ועדיין לא ידעתי על ביסקסואליות. מעולם לא שמתי לב לזה, אבל יכול להיות שעשיתי את זה לא בכוונה. היום – אני שמה לב ומשתדלת לא לבהות.). בשלב מסויים החלו להתקלס בי על כך שאני לא מגלחת את הרגליים. לא הבנתי את ההיגיון בכך – בעיקר, כי לא היו מי שיסבירו לי בצורה הגיונית למה זה בכלל נחוץ. התחלתי מגובה אמצע השוק, והגעתי עד לאזור הברך, אבל זאת עשיתי מעט מאוד, ולמעשה, הפסקתי לאחר זמן קצר ופשוט לבשתי מכנסיים ארוכים.
הימים ימי כיתה י' – כבר לא צוחקים עלי, ואני מאוהבת בלא אנושי (ספויילר – בסוף נהיינו ביחד) מעל האבטיח. כשנה לאחר שקיבלתי את מחזור הוסת עדיין לא גילחתי רגליים, והעניין התגלה כאשר היה חם. הפעם דווקא לא ממש צחקו עליי, אבל העירו. מאז התחלתי לגלח את רגליי באדיקות, מה גם שאמא תמכה. גם הערות על כך שרואים לי זיפים ברגליים או בבית השחי לא הוסיפו לי.
כיתה יא' או יב' – שיעור נהיגה. הטמבל מרוקן האבטיח –על הספסל האחרוי ליידי שואל אם אני מגדלת שפם. אני לא מבינה בהתחלה על מה הוא מדבר.
___________________________________
אני לא אדבר בשם כל המין הנשי – כי אני לא בדיוק משייכת את עצמי אליו. רק חלקית, ככה. אני אדבר רק על עצמי.
אני בחרתי להוריד שערות כי בחרתי שיצחקו עלי פחות. בחרתי להוריד שיערות כי בחרתי בכך שאנשים לא יעירו לי הערות פוגעניות. בחרתי להוריד שיערות למרות שאני שונאת את זה – כי בחרתי בזה שרוב האנשים לא יפחדו ממני ממבט ראשון – כי אין לי את האומץ להתעמת מולם. אין לי את היכולת לומר לאנשים שאני חושבת שזה טפשי. בחרתי להוריד שיערות ברגליים כי אני פחדנית. כי גם אני נחשפתי לשטיפת המוח של התקשורת והושפעתי ממנה. כי לא היו לי הבייצים לומר לאחרים שזה לא עניינם. כי לא היה לי האומץ לצחוק חזרה על שכבה שלמה.
ואני יודעת שאני לא היחידה שבחרה בזה. אני יודעת שיש עוד כמוני – שבחרו להוריד משהו שלא באמת מפריע לאיש – כדי שלא יקנטרו אותן מהסיבה הזו. כדי שלא יתייגו אותן באופן טפשי. כדי שיאמרו – הנשים המפונקות האלו, הן בעצמן מוציאות מלא כסף על שטויות כמו שעווה ועקבים, ואחר כך בוכות.
לא בכיתי כאשר נחתכתי בגילוח הרגל אז. זה כאב ודימם בצורה נאה למדיי, במיוחד לעיין הלא מיומנת שלי אז. בכיתי כאשר צחקו עליי. כי הרביצו לי על ימין ועל שמאל – אבל הכי קשה היה לי עם זה ששנאו אותי בגלל מה שהייתי, בגלל שנולדתי, בגלל שאני הייתי הקורבן הכי נוח.
בכיתי כי אני חלשה.
ורק בנים בוכים.
הלא אנושית מהר כרוב 
תגובות על: "בחירה במיותר" (12)
מהיום שפרסמת את הרשומה רציתי לומר לך כמה אני מזדהה עם התחושות שאת מתארת, של תסכול מבחירה בשביל אנשים אחרים, הבדידות שבלהיות שונה ולכפות על עצמי להדמות כדי להשתייך וכל הזמן להיות תחת עין בוחנת ושופטת שההגינות ממנה והלאה.
אני חושב שהשונה הוא יפה, שונות מעשירה את העולם, הופכת אותו למקום שמח יותר ומעניין.
הרשומה הזו הזכירה לי משהו במיתוג, מה שאת מתארת הוא התערבות כירורגית במבנה הטבעי של הגוף שלך, את לוקחת סכין ומסירה חלקים ממנו.
בעולם הניתוחים הפלסטיים עברו מפרסום למיניות (דרך כוכבות פורנו שהתגאו בשתלים והרופאים שלהן) לפרסום של שיפור באיכות החיים, בעיני הייתרון העיקרי שניתוחים פלסטיים הביאו לעולם הוא הליכים רפואיים מתקדמים שמאפשרים לנו היום להכנס לניתוח מציל חיים ולצאת באותו יום או ביום למחרת עם צלקות זעירות ותחושה כללית טובה יותר.
לעומת זאת היה צורך בחקיקה להסדרת מושגים כמו הסכמה מודעת כדי להכריח רופאים להסביר למי שעומדת להכנס לניתוח שהיא מקבלת על עצמה את כל הסיכונים שיש בניתוח מציל חיים בשביל שינוי מיותר שנכפה עליה בגלל סטנדרטים חברתיים, אני מסכים שאם למישהי יש צלקות או עיוותים גדולים שפוגעים באופן משמעותי בסימטריה הגופנית ובאיכות החיים שלה יש מקום לתיקונים אבל להכנס לניתוח על כל הסיכונים והכאבים הכרוכים בכך כדי להגדיל את החזה, לשנות את מבנה הפנים או את אורך הרגליים, מחריד אותי ופרסום של ניתוחים כאלה כמשפרי איכות החיים מזעזע אותי.
בנוסף עולה המחשבה על זה שנוצרות שושלות של מנותחות כי שני ההורים אומרים לילדה שחזה גדול הוא אידיאלי כשלמעשה מבחינה גנטית לאמא שלה היה חזה ממוצע או קטן והיא עשתה שינוי חיצוני כדי לכפות על הגוף שלה את האידאל, הילדות גדלות עם תסכולים שאם אמא שלהן היתה מקבלת את עצמה אולי היו נמנעים מהן וכך יש עוד עבודה למרפאות הפלסטיקה ולפסיכולוגים.
כשהפסקתי לחשוב איך אחרים רואים אותי ומה משמח אותי לעשות, ללבוש ולחשוב גיליתי שאמנם אני שונה, אבל הרבה יותר כיף לי עם עצמי ועם האנשים שאני בוחר להיות בחברתם שמקבלים אותי כמו שאני.
אהבתיאהבתי
תודה על התגובה המושקעת.
להיות שונה זה מתסכל – למרות שהשונות אכן מעשירה את העולם. כי ככה העולם עובד- לפחות עולם החי. (אולי אם אנשים היו טורחים לדעת יותר על אבולוציה ההתנגדות לשוני הייתה פוחתת, הא?)
אגב כירורגיה פלסטית: הכירורגיה הפלסטית (המודרנית) החלה את דרכה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר המוני חיילים חזרו משדה הקרב מצולקים באופנים קשים, שלפעמים ממש פגעו באיכות חייהם – כמו יכולת נשימה או אכילה. אז גם פותחו כל השיטות הבסיסיות של הפלסטיקה המודרנית, של שתלי עצם (עצם השוקית לתיקון לסת מרוסקת), ושתלי עור ממקום אחד של הגוף לאחר (למשל, בחסר עור ביד, שמים אותה על הבטן, ומושכים פיסת עור מהבטן על היד, והוא עדיין מחובר לבטן – מבחינת כלי דם. לאחר שהעור נקלט – חותכים את הגשר), השתלות עור, וחתכים בזיגזג.
הכירורגיה הפלסטית, באופן הטהור שלה היא רפואה שיקומית מדהימה. אפשר לפתוח לאדם את ראש מאזור האף,לחזור ולתפור – ותישאר צלקת קטנה יחסית. קיים ניתוח שמעביר חלק מהעצב המוטורי של הכתף לפנים כדי לאפשר לאנשים לחייך שוב. שתלים שמשקמים במידה כזו או אחרת פעילות של אזורים בגוף.
הבעיה האמיתית עם רפואה פלסטית הוא שימוש הלוואי שלה – החלק שאינו רפואה אמיתית. החלק שמדבר על שיפור הגוף לפי סטנדרטים. צלקות, ארביב, אכן יכולות לגרום לבעיתיות, במיוחד בתנועת מפרקים. אבל כאשר ניתוחים לשיפור אזורים בגוף, שאין בהם שום פגיעה או בעייה – ויש עידוד לכך – יש כאן בעיתיות של ממש.
אני לא אשפוט איש או אישה שבחרו לשנות חלק שמפריע להם בצורה קיצונית. אבל אני כן אבקר את החברה שדחפה אותם לצורך הזה – להוציא כסף רב ולהסתכן בבריאותם על מנת שיהיו סבירים בעיני החברה.
ארביב, האמירה כמה משחרר להתנהג בצורה שנוח לך היא טובה, אבל לא מתאימה תמיד. זה נוח ונחמד כאשר מדובר באנשים שבחרת להיות איתם, או כאשר נמצאים בחברה תומכת. אבל רבות מהאינטרקציות שלנו עם בני אדם אינן מבחירה – ובני אדם הם אלימים. הם לא יהססו לתקוף אנשים שונים. הם לא יהססו "להגן" על הערכים שלהם, מה שהם לא יהיו, והם לא יהססו להאשים את השונה.
אהבתיאהבתי
אני לא מסכים, אמנם אנשים אכן מרשים לעצמם להטריד ואפילו לתקוף אותי כשאני לובש חצאיות ברחוב למשל, אבל אני לא אתן להם לדכא אותי כי אין להם זכות.
בנוסף אני גבר מגודל ומפחיד שמכיר המון דרכים להכאיב בזמן קצר אז אני לא פוחד מהסלמת המצב עד לאלימות של ממש, למעשה לפעמים זה אפילו משמח אותי לחנך אנשים.
במכללה שאני לומד בה התחלתי ללכת בחצאיות בסוף השנה שעברה, אחרי כמה פעמים כאלה פנה אלי אחד התלמידים האחרים וצרח עלי שאני לא יכול להתנהג כך כי אני מערער את המרקם החברתי ושובר את כל המוסכמות, כששאלתי אותו אם הוא מעולם לא לבש חצאית הוא ענה שכן במקומות שבהם זה מקובל, כמו הודו.
מה שהפריע לי בהתקפה שלו היה העובדה שהוא ביטל לחלוטין חמישה חודשים של היכרות איתי בגלל שההתנהגות שלי לא התאימה לתפיסת המציאות שלו, לעומתו היו אנשים במכללה שאחר כך פנו אלי ואמרו לי שאני עוזר להם להתבטא ולהרגיש בטוחים יותר בעצמם ובבחירות שהם עושים, אז בשבילם אני לא אתן לאחד כמוהו להיות שוטר על המחשבות שלי.
אני תמיד אומר שקודם כל בטחון אחר כך ביטוי אישי, כי אמנם חשוב לבטא את השונות אבל לא על חשבון החיים או השלמות שלנו. מכיוון שאין לי פחד אני לעולם לא אבקש ממישהו להיות אמיץ כי אני לא יודע איך זה מרגיש, ואני לא מבקש מאחרים לעשות משהו שאני לא יכול.
אהבתיאהבתי
ביטוי אישי הוא חשוב בשבילי, כי כאשר אני לא מבטאת את עצמי אני מרגישה שהאישיות שלי נמחקת. כבר עשיתי את זה ואיבדתי חלקים חשובים מעצמי.
הפגיעה הכי קשה שפגעו בי בחיים, ארביב, הייתה על זה שלא הייתי כמו כולם. וזה אחרי שהשתדלתי כל כך להתאים את עצמי, למחוק עוד ועוד חלקים מעצמי. כאשר אני מנסה לבטא את עצמי עכשיו, אני תמיד נזכרת במקרה ההוא, בזמן הסיוט ההוא, ויודעת – שאנשים כאלו יש בכל מקום. אנשים שיהיו מוכנים לתקוע לי סכין בגב, רק כי אני לא מתאימה לתפיסת העולם שלהם. ולא מדובר כאן על מראה חיצוני – אלא על משהו אזוטרי, שכל כך לא הצליח להכנס לשום הגדרה שכינו את זה "מוזרה".
אני כל החיים נפגעת מזה שאני לא כמו כולם, וכל החיים נפגעת מזה שאני מנסה להיות כמו כולם. ואני עדיין לא מנסה למצוא את שיווי המשקל.
אני מעריצה אנשים כמוך, שיש להם הכוח לומר – אני עושה מה שבא לי.
אבל אני יודעת – שזה יכול לעבוד (עבורי) רק במסגרות מספיק פתוחות, במקומות בהם אנשים מספיק מקבלים. רוב המקומות הם לא כאלו. החיים הם לא אייקון, ואפילו לא תל אביב. ברוב הלימודים האקדמים אנשים מרגישים בסדר עם להיות קצת לא (חוץ מהאוניברסיטה פאב עץ). למרבה הצער אני מוצאת את הגישות האלו יותר מידי אצל אנשים עם תחושת דת ולאום חזקות.
אי אפשר להכות את כולם ולצעוק על כולם. אין לאנשים זכות אבל הם עדיין עושים דברים. אני די חולה, אז אולי בגלל זה אני רואה הכל מהצד הנמוך של המעגל, אבל אני רואה בצורה יומיומית איך התנהגות בסיסית שלי, כמו להוריד שולחן בלי עזרה (מגבר) גורר מבטים והערות. איך ריצה, גוררת ציחקוקים. זה יפה שאתה מצליח, ארביב, אבל אני לפעמים מרגישה שעל המוזרות שלי כל אומות העולם באות להכניס אותי אל הקוביה הקטנה שמיועדת לי. נראה לי שעליתי עם האשם במלחמה במזרח התיכון. 🙂
אהבתיאהבתי
אהה זה כינוי שקיבלתי כשהתחלתי את הבלוג, אני עדיין ארביב פשוט הכינוי היה תפוס.
ולגבי צלקות שמגבילות ואיכות חיים כתוצאה מניתוחים פלסטיים, אמרתי שאני לחלוטין בעדם, אבל מתנגד באופן נחרץ להשוואה שלהם לניתוחים להגדלת חזה, עיצוב האף שינוי רכס המצח ושאר מיני ניתוחים פלסטיים שהמקור להם הוא טרנד, הם בעיני כמו סוג של קעקוע אבל עם כל הסיכונים של ניתוח בהרדמה מלאה.
אהבתיאהבתי
לקעקוע יש ערך של ביטוי עצמי ואפשר להשתמש בו כדי לכסות צלקות.
אני לא השוותי בשום צורה את השניים, רק טענתי שהרפואה הפלסטית היא שני צדדים שאחד מהם מהמם והשני דוחה. אולי הייתי צריך לכתוב את זה.
אהבתיאהבתי
יש מדרגת תגובות שממנה אין אפשרות להמשיך לשרשר, אז התגובה הזו היא למה שהתחלת ב"ביטוי אישי הוא חשוב בשבילי".
אני כואב את הכאב שלך, אני עברתי התעללות במשך שנתיים בגלל שבאתי מהישוב הלא נכון והייתי קצת שקט, וקצת מוזר, התעללות שמעוררת טריגרים כשקוראים עליה עשורים אחרי, אני חושב שזו אחת הסיבות לכך שאני לא פוחד להתבטא, למעשה אני פוחד לשתוק, פוחד לבטל את עצמי כי אני יודע לאילו תהומות זה מוביל.
אם מישהו מנסה להשתיק אותי הוא מגלה את הגוף הבלתי ניתן להזזה, ואם הוא מנסה לעצור אותי מלהתבטא הוא מוצא את עצמו במסלול הישיר של הכח הבלתי ניתן לעצירה, אני בטוח שיש אנשים יותר חזקים ממני פיזית, אבל אצלי התגובה מלווה בטירוף שורשי ועמוק ומוכנות לספוג ולגרום לכאב מתמשך ובלתי נרפא.
החיים הם באמת לא איקון, ובאמת אצל אנשים שתחושת השייכות הקבוצתית שלהם מושרשת היטב שונות נתקלת בהתנגדות, אבל זה כי השוני מפחיד אותם, השייכות שלהם מגבילה אותם וכשהם נתקלים במישהו או משהו באמת שונה זה מערער את תפיסת המציאות שלהם והם מגיבים באלימות.
המשפט האהוב עלי ביותר בעולם הוא "אלימות היא מפלטו של החלש", אני מאמין שאם מישהו נוהג באלימות צריך פשוט לתת לו את החיזוק שחסר לו כדי שהוא יבין שהעולם לא מקום כל כך נורא ואולי הוא יכול לקבל גם את מה שנמצא מחוץ לקופסה שלו.
אהבתיאהבתי
like like like
אבל הכי נורא זה שהביקורתיות מגיעה מבית
אהבתיאהבתי
למשל?
אהבתיאהבתי
כשהבן זוג רוצה שתורידי שערות.
אהבתיאהבתי
אכן.
אהבתיאהבתי
[…] על אי הסרת השיער. גם אני קצת התבלבלתי, כפי שאפשר לקרא בפוסטים הקודמים שלי בנושא, ושכחתי דבר מה חשוב. שכחתי את השיח […]
אהבתיאהבתי