מפזר את מילותיי ברוח האלקטרונים של רשת האֶתֶר

בניגוד למנהגי בעבר, זהו בעיקר (אבל לא רק) סיקור לא מחייב למצעד הגאווה בראשון לציון 2012, רק לתיעוד. אם ישנן טעויות, אשמח אם תתקנו אותי. חלקה הראשון של הרשומה עוסק בעיקר באירוע. החלק השני במצעדים בפריפריה. אם אתם משתעממים ממש בקלות, אתם מוזמנים לדלג על חלק 1.

הייתי ב10.5.2012 במצעד הגאווה של ראשון לציון, וזה היה מצעד הגאווה הראשון (!) שהשתתפתי בו. זהו גם המצעד הראשון שפותח את "עונת מצעדי הגאווה", שהופיעה באופן מהמם למדי יחד עם עונת הנקטרינות, שהן מהפירות האהובים עלי. אם לא ציינתי זאת בעבר, אני ביסקסואל. אני נמצא במערכת יחסים הטרו-נורמטיבית במידה מספקת, אז  "לא רואים עליי" – למרות שלאחרונה חזרתי לארון בגלל שנכנסתי לאוניברסיטה.
הסיבה לכך שיש בני אדם שחושבים שאין סיבה למצעדים בפריפריה היא תמוהה בעיניי. מעולם לא חשבתי שלא צריך לעשות מצעדים בפריפריה, ואפילו התבאסתי כאשר לא היו באזור שקל להגיע אליו מהר כרוב. עצלנות, בראש ובראשונה (יחד עם נפילה של תאריכים לא נוחים) היו גורם מסייע לכך שכל פעם פספסתי בשבוע לפחות את העובדה שכן, היה מצעד גאווה. והנה השנה השתתפתי (ראשון היא העיר הקרובה ביותר להר כרוב מבחינת שימוש במאנה לפורטל מעבר), ועכשיו באופן ודאי לא ברורה לי לחלוטין עמדתם של בני אדם שמתנגדים למצעדים בפריפריה, ולא במקומות מרכזיים (תל אביב?).

צילום פאנורמי של נקודת הסיום, על ידי רוי פרימן המוכשר.

1. סיקור לא מחייב מהמצעד

ראשית, אתחיל בכך שראשון אינה פריפריה.ראשון לציון היא העיר הרביעית בגודל אוכלוסייתה בארץ (משנת 1995), ומתגוררים בה מעל 200 אלף בני אדם(משנת 2000). ובכל זאת למצעד הגיעו כעשרים איש, אולי קצת פחות, אולי קצת יותר. לעומת המצעדים הקודמים שלה, זוהי ירידה משמעותית. ("מצעד הגאווה הראשון בעיר, בשנת 2010, סחף 200 איש שבאו להזדהות עם נפגעי פיגוע הירי בבר נוער בתל אביב. אשתקד נחלו המארגנים אכזבה גדולה נוכח מיעוט המשתתפים, מאה לכל היותר.", לפי הכתבה הנ"ל בנרג' מקומי).
ראשון לציון אינה עיר קטנה, פריפריאלית. מדובר בעיר הרביעית בגודלה בישראל, ומדובר בעיר במרכז הארץ, מישור החוף. הסיבות לאי ההשתתפות היו רבות, לפי מה שהביעו הצועדים. לפי דברי אחד המארגנים, הוזמנו רבים בפורומים שונים באינטרנט, אבל סרבו להגיע בגלל החשש לצאת מהארון בעיר מגוריהם. היו כאלו ששיערו שמדובר בחשיפה המעטה (העיריה לא באמת תמכה, לדעתי לפחות). חלק מהצועדים לא היו מראשון. היו גם לא מעט שינויים של הימים האחרונים לגבי המיקום והמסלול.

עשרים אנשים, פחות או יותר. צילום: Roy Freeman

למרות כל אלו, המצעד היה כיפי באופן לא נורמלי. ונגמר מהר מידי, לפחות בשבילי.  היו בו נציגים כמעט מכל קשת הלהטבא"ק (פרט לא-סקסואלים, עד כמה שידוע לי) וגם האמהות הנפלאות של תהל"ה. המשתתף המבוגר ביותר היה מעל גיל 70, הצעיר ילד בגיל הגן או בית ספר יסודי מוקדם. התאספנו בגן לשם, ושם הוכנו שלטים רבים, ונקנו דגלונים, צמידים ועניבות. חולקו משרוקיות ורעשנים. בשלב מסויים התברר שהיו יותר שלטים מאנשים שמוכנים לשאת אותם. העניין סודר בשלטים כפולים, גב אל גב, כאשר מידי פעם הופכים את השלט וחושפים תוכן שונה.

מדגם לא מייצג של חלק מהשלטים שנעשו. צולם על ידי אריאל שוסטק המגניב.

במהלך ההליכה, שלא הייתה ארוכה, וזורזה מעט על ידי השוטרים, שכמעט השתוו לכמות הצועדים (אבל השרו תחושת ביטחון רבה, ואפילו עזרו לי לקשור עניבה גאה לתפארת). היו שריקות, שירים, סיסמאות. אנשים רבים הסתכלו. המצעד היה קטן, אבל כל מי שהיה באותה שעה עמוסה ברחוב רוטשילד לא יכול היה להתעלם מהרעש.  במקומות כאלו אני מניח לצד האקסצנטרי שלי לצאת בצורה מטורפת, ואמרתי שלום לאנשים רבים בדרך ונפנפתי. אפשר לומר שאנשים התרשמו מאוד. אף אחד לא הוריד חולצה (בניגוד למה שמנסים לספר) והיום היה נעים ולא חם מידי. חלק מהססמאות שצעקתי נלקחו מההפגנה נגד סטרייטים של יוסףה מקיטון (הקרדיט אליך!) וגם אלתרתי שיר על בסיס שיר פורים מפורסם, אם כי הוא הושר רק פעם אחת. על ידי.
חלק לא קטן מהזמן מארגן המצעד, ישי רוטמן האנרגטי, היה זה שעודד את כולם לצעוק סיסמאות ולשיר ("עוד יבוא שוויון עלינו"). לפעמים שיתפנו פעולה. לפעמים עסקתי בשיחה על כך שוולברין הוא ללא ספק הגבר המושלם.

מצעד גאים, מצעד גאים,
חג גדול ללהט"בים.
דגלונים, רעשנים,
שירים וריקודים! 

למרות האופי הפסטיבלי למדי, זו הייתה גם הפגנה. לדעתי לפחות, אבל אני לא למוד הפגנות כלל. לשאת שלט ולצעוק ברחוב עם משטרה מסביב? כרגע זו שיא החתרנות שהגעתי אליה.  עוד בשלב ההכנות, התברר שהבמה שבגן העיר נתפסה על ידי אירוע ל"ג בעומר של חב"ד, ולאחר חשש וויכוחים של המארגנים בטלפונים, הועבר סוף המצעד למקום 500 מטר משם – בדיוק מתחת למבנה העיריה החדש. למרות השמחה ההתחלתית, אני די התאכזבתי, כי באותן השעות לא עבר שם כמעט איש.

לאחר כל ההליכה המשמחת בעיר, הגענו אל הרחבה מחוץ לעיריה, שהייתה ריקה באופן משעמם למדיי, לעומת הרחובות המלאים. השוטרים ברובם התיישבו על הספסלים, ואנחנו התאספנו סביב ושמענו מספר נאומים, וגם כמה שירים של היוצרת המוכשרת, נוי רויטנברג. נאמו ח"כ ניצן הורוביץ, יו"ר פורום גאות דרור מזרחי, יו"ר משותף בתא גאים בעבודה דן סלייפר, יו"ר ארגון שישה צבעים ברוך אורן וגם גברת מדהימה ביותר, נציגה מארגון תהל"ה, ניצה סקאל שריגשה את כולם מאוד. האירוע נחתם בנאומו של ישי רוטמן.

שלב הנאומים (כרגע, ח"כ ניצן הורוביץ), ברקע שלטים שהוכנו ע"י משתתפות ומשתתפי המצעד.

לאחר מכן היה מפגש/ישיבה של ארגון "שישה צבעים" וכל האירוע נחתם בפאנקייקים טבעוניים ללא גלוטן, שנעשו, פחות או יותר על הגזיה הכי מפחידה בעולם. התפרקו לגמריי, אבל היה טעים

(אם יש לכם צילומים, סרטונים ועוד שלל דברים טובים, אשמח אם תקשרו אותי כדי שאוכל להוסיפם לרשימה, או תוסיפו כאן צילומים וחוויות בתגובות)

2. כמה מילים על פריפריה

כפי שציינתי בפוסט שלי, ראשון לציון אינה באמת פריפריה. הפריפריאליות שלה, במקרה זה, היא למעשה בעיקר בגלל החוסר במקומות בילוי מגניבים כמו הגן הבוטאני של תל אביב ותרבות צעירה ו"עדכנית" יחד עם מחירי שכר דירה יותר מופקעים מבכל מקום אחר, פלוס בעיות חניה. סלחו לי שאני משטיחה את כל עניין הפריפריאליות במקרה זה. ראשון לציון נחשבת למקום מנומנם, מקום מסורתי (?), עיר שינה שבעיקר מספקת עובדים. שלא תבינו אותי לא נכון, יש בראשון כמה מקומות מהממים, כמו אתר ארכיאולוגי נחמד של גת עתיקה, יקב (גת מודרנית), גן עירוני, גן חיות, חוף ים נחמד מאוד, מספר מוזאונים מצומצם, שבילי אופניים,יותר מידי קניונים, ותחבורה ציבורית שנוסעת מחוץ לעיר בתדירות גרועה. זו עיר נחמדה. עיר נורמטיבית. אם היה צריך לומר על עיר כלשהי שהיא נורמטיבית, היו בוחרים בראשון. גם כי היא מספיק גדולה בשביל זה.

הסיבה הראשונה (1) שבגללה צריך מצעדים ב"פריפריה"  מצוטטת כבר בכתבה בנרג' מקומי, שקישרתי אליה כבר קודם. למי שמתעצל, אתם מוזמנים לשטוף את העיניים. אחד האנשים שנשאלים בראיון הוא סגן ראש העיר של חולון וחבר סיעת ש"ס, חיים סברלו (כפי שמצויין בכתבה). הנה מה שהוא אומר כאשר שואלים אותו על קיום מצעד בחולון (הכתבה מדברת באופן כללי גם על מצעדי גאווה בפריפריה), והוא משווה זאת לאונס בעלי חיים (אדם הולך עם בהמה*):

"זה לא נורמלי. בחולון אין את הציבור הזה ואני שמח על כך".

חברים, אין הומואים בחולון. אין לסביות בחולון. אין ביסקסואלים בחולון, ואין טרנסג'נדריות. גם א-סקסואלים וקוויריות לא קיימים שם. למעשה, מה שמר סברלו לא מספר לנו הוא שיש שדה כח קסום סביב חולון, שלא מאפשר לאוכלוסיה הגאה להתקרב אליה. אם, למשל, דנה אינטרנשנל, תחליט לבקר בחולון, כי לפתע היא תזכר שיש בראשון יופי של חוף ים ותלך לשם. למרבה המזל, אני לא אנושית, ככה ששדה הכח הקסום שנבנה באמצעות תורת הקבלה לא יעבוד עלי. עובדה, במשך זמן די רב נסעתי לחולון מדי בוקר. יאפ. ביסקסואלית בחולון.

מסתבר, אגב, שלא רק חולון יחודית בשדות הכח שלה. גם בבת ים יש שדה כח משלה. הוא הרבה פחות אלגנטי. כאשר אדם מאוכלוסיות הלהטבא"ק מגיע לגבול בת ים, הוא נתקל בקיר דמוי קיר זכוכית שקוף וחוטף בומבה ממש רצינית באף. לאחרונה נחשף ממסמכים סודיים שיש גם כמה תחנות שמפיצות עשן קסום שכל מטרתו היא לדכא מיניות אלטרנטיבית. אחת מתופעות הלוואי של העשן הזה, אגב, הוא מיעוט התופעה של שבירת האור מטיפות גשם, כך שנוצרת קשת בענן. העשן הזה משנה את השבירה של האור במים באיזה אופן. רוצים הוכחה?
הנה למשל, חבר המועצה רפי ברנז של בת ים, שגם הוא התראיין לכתבה בנרג'. הנה הציטוט המלא. רק אל תלכלכו את הרצפה.

חבר המועצה רפי ברנז, יש מצב למצעד גאווה בבת ים? 
"אני לא חושב שיש אוכלוסייה כזאת בבת ים".
יש בכל מקום. 
"את טועה. בתל אביב יש, בראשון יש, בבת ים אין אוכלוסייה שמייצגת. אני לא שולל אף אחד, שכל אחד יחיה כמו שהוא רוצה, אנחנו חיים במדינה דמוקרטית. אני אדם דתי ובגלל זה איני אמור לתקוף אף אחד, אבל צריך לעשות את זה בעיר שיש אנשים כאלו. אני בפוליטיקה 22 שנה ואף פעם לא הייתה דרישה למצעד".

 עבדתי בעבר בבת ים. בגלל הטריק הלא אנושי שלי לא חטפתי בומבה באף מידי בוקר. אבל באמת לא היו קשתות בענן בכלל בתקופה ההיא.
וזו, חברות, סיבה אחת לקיום מצעדי גאווה בפריפריה.
יש בני אדם שמתכחשים לכך שיש בני אדם עם מיניות (או א-מיניות) אחרת. הם מודעים, כמובן, שיש כאלו, אבל הם מעדיפים למחוק אותם. זה הרבה יותר קל לומר שמישהו לא קיים. אז לא צריך להכנס לויכוח, כי הוא לא קיים. לא צריך להתייחס, הוא לא קיים. ואם הוא אומר שהוא קיים, זה כי הוא בא מתל אביב, או מראשון, או משהו.

חבל שלא כולם מסכימים עם השלטים שאני מציירת. צלמת: לא ידועה.
נלקח מהאתר של ניצן הורוביץ.

עוד סיבה (2) היא כמובן קיום להטבא"ק מחוץ לתל אביב. אני יודעת שלפעמים זה מפתע לומר "אבל יש לכם את תל אביב". אולי לא שמעו בכל הארץ, אבל פרט להיותה של תל אביב חור לא נורמלי (שעה וחצי נסיעה באוטובוס!) שנמצא במקום שכוח אל, ולמרות הגן הבוטני ומוזיאון ארץ ישראל בעל הפסיפסים הנחמדים, אין בתל אביב חניה. בביקור האחרון שלי בתל אביב (כנס עולמות) חנינו שישה קילומטרים מהכנס(!). בקו אוירי. לא, אני לא מגזימה. מצד שני, אולי זוגתי גם לא מספיק מנוסה עדיין במציאת חנייה. גם שמעתי ששכר הדירה גבוה שם באופן יותר מגעיל ממה שיש במקומות אחרים. אין לתל אביב כל כך הרבה מקומות לצמוח אליהם, וגם אם נניח הנחה לא מלומדת שלאוכלוסיה הגאה יש פחות ריבוי אוכלוסיה מלאוכלוסיה ה"כללית" – עדיין יש הרבה מאוד אוכלוסיה גאה בארץ. לא ברור לי לאן אפשר לדחוף את כולם בתל אביב. אין מקום לכולם בתל אביב. וגם תל אביב לא חפה מהומופוביה. לא תל אביב רבתי, ולא האזור המכונה ה"שמורה" על ידי מביני דבר. יופי, יש מצעד גאווה גדול בתל אביב. אנשים רבים אינם מרוצים אפילו מקיומו של זה, ונראה לדעתי המאוד לא מלומדת ומאוד לא תל אביבית, שיש גם לעיריה אינטרס כלכלי עבורו, במיוחד עם הבחירה של תל אביב להפוך לעיר הגאה בעולם, או משהו כזה. אני אולי גרה בהר כרוב, מקום שמיותר לחלוטין לארגן בו מצעד גאווה, כי כל תושבי ההר יצטרפו ישר (אז אנחנו מארגנים מסיבה) וגם ככה האוכלוסיה אצלנו יותר קטנה מזו שהגיעה למצעד בראשון. אבל הר כרוב הוא רק נקודה קטנה וחביבה בארץ ישראל, שחיים בה קומץ מוזרים. שאר המדינה ממש לא בקטע של מסיבה גאה קהילתית. לשאר המדינה צריך להזכיר, שנה בשנה, אנחנו פה. לא צריך להרחיק עד לתל אביב. לא צריך ללכת לגור בה, כי שוויון זכויות, הוא לא רק בתל אביב. שוויון זכויות, הוא בכל מקום. לא כל אחד יכולה לשרוף יום שלם על נסיעה מפה לשם לתל אביב. יותר קל כאשר המצעד קרוב לבית. יותר קל, כאשר האנשים שלא רואים מצעדים באופן שנתי פתאום יראו אחד. אני חוזרת לסיבה אחת – אנשים צריכים לדעת שאנחנו פה. רגע, אתם שואלים, למה בכלל צריך שידעו שאנחנו כאן? מה, אנחנו לא בני אדם כמו כולם?

(3) מסתבר שלא. דורשים מאיתנו להיות כמו כולם ולא לנפנף ב"נטיות" שלנו. כי רק אנחנו מנפנפים בהן.
לא כל גאה (אין לי כח לכתוב להטבא"ק כל פעם, אני נוטה להתבלבל בסדר האותיות, אז תסלחו לי אם זה לא פוליטקלי קורקט. זה היה מצעד הגאווה הראשון שלי, והכל) יכול לעשות מה שכל סטרייט עושה. סטרייטים, למשל, נוהגים לציין מידי פעם  את בני זוגם (בעלי, אישתי, חברה שלי, בנזוגי). אם גאה תנפנף בנטיותיה ותאמר "אישתי" – טראח – היא נפנפה בה. אם באחוות גברים מישהו (או סתם בשיחה) מביע את דעתו על יופיה של שחקנית כלשהי[נניח, האלי ברי (אקסמן:סופה)] , ומישהו טוען שיו ג'קמן(אקסמן:וולברין) יותר נאה בעיניו, טראח – הוא נפנף בנטיתו הלא סטרייטית. אם מישהו בא בחולצה שכתוב עליה "בובה, אני זה הכי" לאירוע ספורט, לא קרה כלום (אולי פרט לבדיחה ממש עלובה). אם מישהו בא בחולצה של "שישה צבעים" לאירוע ספורט, הוא מנפנף בנטיות שלו. אם זוג בני אדם ממגדרים שונים לגמרי מתנשק ברחוב כולם מחייכים למראה אהבה צעירה. אם זוג בני אדם ממגדרים לא לגמרי שונים מתנשקים ברחוב, פתאום הם מנפנפים בנטיות שלהם. כאשר חברתך לעבודה מזמינה אותך לחתונה (יום שישי ה13 לפברואר, יוסי ודנה מתחתנים!) זה לחלוטין סביר. כאשר  תזמיני אותה לאחר שנה למסיבת חתונה עם בחירת ליבך (ככה, למקרה שהאולם לא ביטל) את לפתע מנפנפת בנטיות שלך. כאשר יש אנשים, שחיים עם התחושה שנולדו בגוף הלא נכון, ומצליחים לעשות עם זה משהו, או פשוט מתלבשים באופן בו הם מרגישים נכון, פתאום הם מנפנפים בנטיות שלהם.
ואז כאשר הם אומרים שמגיעות להם אותן זכויות, לאימוץ, להקמת משפחה, לעבודה, לכל דבר והם יוצאים במצעד, פתאום הם מנפנפים בנטיות שלהם.  ברור שהם מנפנפים בהם. כי כולם מנפנפים בנטיות שלהם, לעזאזל. כולם רוצים לנפנף בזה. גם בעיר שלהם, ולא רק יום אחד בשנה, אלא כל החיים.

______________________________________________________________________

– כל הצילומים (פרט לצילום השלט שאני ציירתי – ונלקח מהאתר של ניצן הורוביץ. נקווה שהצלמת האלמונית תסלח לי על ניצול זה.) פורסמו באישור הצלמים. תודה לרוי ואריאל על שאישרו לי להשתמש בצילומים שלהם.  אם ברצונכם (אתם הקוראים) להוסיף סרטונים מהמצעד שצילמתם או תמונות, אנא כתבו בתגובות, ואשמח לשלב ברשומה או לקשר אלהם.
– אם קרה, וזיהיתם אותי מהמצעד, אבקש לא להתייחס אלי בשמי הפרטי בתגובה שלכם (היא תעבור עריכה, ואשלח אליכם הודעה המבקשת לא לעושת זאת יותר). האלטר-אגו האינטרנטי שלי הוא פונטיום חציעץ, ורק בשם זה אני מזדהה ברוב האינטרנט, ואבקש לכבד זאת. 

*כמו תמיד, משווים את העניין לאונס בעלי חיים. אונס בעלי חיים (משכב בהמה, בלשון נקיה) הוא דבר שנעשה די הרבה על ידי אנשים נורמטיביים, בתעשיית החלב למשל. פרות מוזרעות כדי שיכנסו להריון וילדו עגלים ועגלות, ואז, בגלל הפרשת הפרולקטין שלהן לאחר הלידה, מתמלאים העטינים שלהן בחלב עבור העגלים שלהן, חלב שאנחנו שותים. אולי זה לא "אונס-אונס", אבל זו כן כפיה אלימה ומינית (חפץ המוחדר לנרתיק?) על יצור חי אחר. אז מה אם זה בעל חיים. פרה, רבותיי, לא באמת יכולה להתגונן. בנוגע ל"יחסי מין" עם גופות – לגופה כבר לא אכפת, אבל ראוי לבקש את אישור המשפחה. לעומת זאת, יחסי מין בין אנשים מאותו המגדר מתקיימים רוב הזמן בהסכמה. קיים אונס, זה נכון, וזה מצער ויש להאבק בכל תופעה של כפיית יחסי מין. אבלהבא לא נתעלם מכך שקיים אונס בכל האוכלוסיה, ורוב האונס, הוא אונס נשים בידי גברים.

____________________________________________________

נ"ב: במהלך כתיבת הפוסט קלטתי שלמרות שאני חושב שאני מחוץ לארון בפני העולם (וציינתי את זה במצעד) , למעשה התברר לי שאני עדיין בפנים. הורדתי תיוגים מהתמונות שלי בפייסבוק, למרות שכן אפשר לראות שהשתתפתי. מהמשפחה שלי הסתרתי בכלל את קיום המצעד, ומכל מי שאני בתקשורת איתו, פרט לבנזוגי ואחותי הקטנה. זה די מצער אותי, שאני משקר לעצמי ככה. אני שמח שלפחות הבנתי את זה בזכות הכתיבה.

עדכון 31.5.2012: תוכלו לראות הרבה צילומים נוספים ממצעד הגאווה בראשון בגלריה היעודית במגילת האיקונין, כאן

מודעות פרסומת

תגובות על: "מצעד הגאווה ה(ושל)ראשון לעונת המצעדים, וכמה מילים על פריפריה." (5)

  1. מאמםת! איזה תיאור ומחשבות מצוינות על מצעד ופריפריה. בב"ש אנחנו נתקלות הרבה פעמים בטיעונים דומים, ואחת הסיבות שכל הזמן עולות נגד קיום מצעד בב"ש זה שיבואו מעט א/נשים. היו עד כה שני אירועי גאוה בב"ש, שניהם על גג של מתנ"ס, הרחק מהרחוב, הרחק מעיני הציבור. סאחה על ראשון!

    אהבתי

    • באסה שזה רחוק מעיני הציבור. בהצלחה, אולי בשנה הבאה תצליחו יותר. לדעתי, אפילו יבואו 2 אנשים למצעד גאווה, כבר יש משהו.

      אהבתי

  2. […] מצעד הגאווה ה(ושל)ראשון לעונת המצעדים, וכמה מילים על פר… (הלא אנושית מהר כרוב) […]

    אהבתי

  3. […] כרגע בערך לכל העולם (שקורא עברית וראה את הפוסט הקודם שלי) אני ביסקסואל ולפני זמן מה עזבתי את מעוני הנוח בהר כרוב […]

    אהבתי

  4. […] גם השנה הלכתי למצעד הגאווה הראשל"צי, אם כי סתם הלכתי שם ולא עשיתי שום דבר מיוחד. באתי לבד, בלי שלט אפילו, קצת צעקתי, קצת קיבלתי פלאיירים, קצת הקשבתי לנאומים ולאנשים שדיברו במגאפון והלכתי. רציתי לעשות יותר, אבל לא היה לי כח לכלום. כאמור, השנה הזו לא הייתה קלה לי. […]

    אהבתי

התגובה מותרת לכל מין, גזע וענף!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: