מפזר את מילותיי ברוח האלקטרונים של רשת האֶתֶר

אזהרת תוכן: דיכאון.
פוסט זה נכתב ב15.08.2013 והחלטתי לפרסמו על מנת לשתף את האופן בו הרגשתי כאשר הייתי בדיכאון שהדרדר עוד ועוד בלי טיפול או הבנה שזה מה שקורה לי. בתקווה שזה יתן הצצה לאיך נראית חשיבה במצב הזה. הפוסט לא נערך ומוגש לכם כפי שנכתב אז, בשלמותו.

* * *

יתכן והרשומה הזו תרד תוך כמה שעות עד ימים, לאור היותה לא אופיינית ומלאה בביוב רגשי. אתכן הסליחה.

בזמן האחרון אני בדילמה. מצד אחד אני קוראת במקומות שונים שאני ראויה לכבוד, מעצם היותי, כפי שראוי כל אחד ואחת. כבוד בסיסי כלפי אנשים. מצד שני, אני לא יכולה לשלוט ברגשות של אחרים או בפעולות שלהם. וזה כל כך מבלבל מבחינתי. כי כאשר אני נפגעת מחברות/ים, אני מרגישה אשמה על זה שאני מרגישה פגועה – כי זה לא בסדר, כי אני לא יכולה לשלוט ברגשות של אחרים. כאשר אחרים לא מכבדים אותי, האם אני צריכה לכעוס עליהם, או שעלי להשלים עם המצב? איך אני יכולה לצפות לכבוד, אם בחירותיהם של האנשים שייכות להם?
לאחרונה נראה לי שאני לא ראויה לכבוד.
אני עוד צריכה כנראה לעשות דברים אמיתיים, להיות ראויה באמת.
אם הייתי ראויה לכבוד, אנשים היו מכבדים אותי. אם הם לא, אז אני כנראה לא. וזה כנראה בסדר. רגשותיהם שייכים להם, ואם הם בוחרים לא לכבד אותי, הם צודקים, בדרכם. ואם הם טועים, זו בעיה שלהם שהם לא מכבדים אותי. אני לא אתערב בבחירותיהם. אם אנשים בוחרים לבקר אותי על הנטיה המינית שלי, להביע את רתיעתם ולא לדבר אלי במגדר שאני בוחרת, לגנוב לי רעיונות, לשקר לי, לצעוק עלי שאם הייתי אוהבת אותם הייתי נראית יותר נורמטיבית, אני צריכה להתעלם מזה. זו בעיה שלהם שהם לא מכבדים אותי.
אם אני באמת אהיה ראויה לכבוד, אולי אז אוכל ללמוד לא להפגע כאשר מספרים לי שמה שאני מרגישה לא בסדר ולא תקין.
אני לא יכולה לשלוט במה שאחרים אומרים לי. אני יכולה רק לבקש מהם לא לומר לי מילים מסויימות (למרות שאז אני חושפת את הרגשות שלי, ואנשים תופסים את זה כחולשה, ומעדיפים להמשיך להפגע), וזכותם להמשיך לומר.
מותר לי להגן על עצמי פיזית, זה נכון. נראה לי.
אבל מילים הן רק מילים. אבק חסר משמעות.
אם אנשים חשובים לי חושבים שאני לא ראויה לכבוד שלהם, ליחס אמפתי, לפניה בלשון נכונה, לאהבה, לחברות, לזה שיניחו לי לפעמים כאשר לא טוב לי, לזה שיאמינו לי שקשה לי – כנראה אני לא באמת ראויה לכבוד שלהם.
ואתן יודעות מה?
זו לגמריי בעיה שלהם.
לא אכפת לי יותר.
בחירותיהם של אנשים שייכות להם. אני כנראה זו שבוחרת להפגע, ולכן אני זו שלא בסדר.
אני זו שמנסה יותר מידי.
אולי אני פשוט רוצה יותר מידי.
בסופו של דבר, אני צריכה לשמוח שעכשיו לא מכים אותי על בסיס יומיומי, ואנשים שחשבתי לחברים שלי, מושכים לי בשיער בזמן שמישהו אחר חונק אותי, וכולם סביב צוחקים. אני צריכה לשמוח שכבר לא מציעים לכולם שוקולד ועלי זורקים עטיפה ריקה. אני צריכה לשמוח שיש אנשים שאני מגדירה כחברים (ולא צריך להיות לי אכפת איך הם מגדירים אותי, זו לגמריי בעיה שלהם), אני צריכה לשמוח שיש אנשים שאשכרה מוכנים לסבול את הנוכחות שלי, ולדבר איתי. אני צריכה להיות מאושרת שיש לי בן זוג שאוהב אותי.
אני צריכה להיות שמחה, ואם אני לא, כנראה אני לא משתדלת מספיק.

מודעות פרסומת

התגובה מותרת לכל מין, גזע וענף!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: