מפזר את מילותיי ברוח האלקטרונים של רשת האֶתֶר

גילוי נאות: התוכן לפניכםן עוסק במוות, אובדנות והתייחסות להתאבדות של אדם ספציפית, טרנספוביה, אייבליזם והתעללות, ועלול לעורר תחושות קשות באנשים מסוימים. אל תהססו להפסיק לקרא אם קשה לכםן מידי, או לדלג לחלוטין על הקריאה.

A red rose on a snow

A red rose on a snow. Photo by Jenna Hamra on Pexels.com

פרק ראשון: אני מבולבל, ואני בסדר עם זה

‏"אני לועס את זה מלא זמן. כמה שנים למעשה.‏
אני לא בטוח, כי זה משהו… מבלבל."‏

אני כרגע מזדהה גם (לעצמי בעיקר) כמצוי היכנשהו תחת המטרייה הא-מינית. קשה לי לומר ‏בוודאות, כי בעברי כנראה נמשכתי מינית לאנשים. אני לא בטוח. ‏
בימינו אנו, בהתקרבי לגיל 30, אני מבולבל ולא סגור על עצמי יותר ממה שהייתי בגיל 15. קשה לי ‏להבדיל ולהפריד בין חוויה של משיכה/רצון/טראומה/כאב כרוני.‏
וסביבי צפים קרעי רעיונות והבנות.‏
בגיל 15 הבנתי שאני "יכול להתאהב גם בבנים וגם בבנות". בגיל דקה לשלושים אני בעיקר בסדר ‏עם הבלבול וחוסר הודאות. אני יודע שאני לא מונוסקסואל. ואני יותר מתקשה לומר ולהגדיר את ‏עצמי תחת הסברים ברורים. בגיל 24 חשבתי ש"נסגרתי על עצמי". שאני ביסקסואל.‏
ורד, אהובה שאינה עוד, הכירה לי בתחילת חברותנו הרבה מהשיח הא-מיני. היא לא בדיוק ‏הזדהתה כא-מינית בעצמה, אבל הרגישה הרבה שייכות לקהילה. אני חושב שגם אני הרגשתי ‏משהו דומה כלפי הקהילה הא-מינית. אני העדפתי להשאר בן ברית של הקהילה ולא הרגשתי בנח ‏להכנס למרחב לא לי. אני חושב על מה שאני יודע על ורד, על פער הגילאים שהיה בנינו. אני בגיל ‏בו היא הייתה כאשר החברות בנינו התחילה. אני סופר את נקודות הדמיון בנינו, וקשה לא להיות ‏מופתע מהדמיון, ולהבין למה בעצם התחברנו.‏
אני בעיקר מרגיש מבולבל מכל מיני זיכרונות של חוויות שעכשיו אני לא חווה יותר. אני חושב שאני ‏זוכר משיכה מינית, אבל אני לא יודע אם הרגשתי משהו כזה בשנים האחרונות. בטוח לא מאז ‏שהתחילו הכאבים הכרוניים שלי. אצלי, רגשות מזוהים על ידי תחושות גופניות או התבוננות ‏בהתנהגות שלי והסקת מסקנות. וכאשר פלג הגוף התחתון כואב כל הזמן, הרגשות שבאים משם ‏לא יכולים להשמיע קול, תחת השאגה התמידית של מועקה, כאב וטראומה שהפכו לתושבי קבע ‏בחיי.‏
אני לא יודע אם הרגש שהגדרתי כמשיכה מינית אי פעם באמת ענה להגדרות הסטנדרטיות של ‏משיכה מינית כלפי אנשים. בעיקר כי מי שחווה אותה באופן ה"סטנדרטי" לא בהכרח ידע לתרגם ‏אותה למילים שאני אדע לתרגם לתחושות ותמונות ולהשוות אותן לחוויות שבגוף שלי. ‏
והיום כשהמח שלי מוצף כל הזמן ברגש של כאב ברמה זו או אחרת, להבין, לזהות, לקטלג ‏ולהגדיר רגשות כמו משיכה מינית נראה מסובך מידי. ‏
כשהייתי קטן היו לי הרבה כאבי בטן. זה אופייני אצל ילדים קטנים, שהכל בבטן, סבתי נוהגת ‏לומר. אצלי, במשולש המח-יותרת כלייה-מעי, אין מקום למשהו אחר. ההצטלבות שלי, של קוויריות ‏עם אוטיזם אומרת שאני גרוע בזיהוי רגשות, וזה משליך על היכולת שלי להבין היכן אוכל לשים את ‏עצמי. אז אני יושב לפעמים עם הרגל קצת מתחת למטרייה הא-מינית, לפחות כרגע. השיח הא-‏מיני עוזר לי להרגיש בסדר עם עצמי. ‏
אני שמח שנחשפתי לשיח ביסקסואלי וא-מיני בגילאי 23/24, אז מבחינה התפתחותית מסויימת ‏התחלתי לנסות להבין מה העניין עם נטייה מינית. התחלתי לנהל את הפורום בתפוז, והתחלתי לעבוד על מה שפספסתי בגיל ההתבגרות, שזה היה בעצם להבין מי ומה אני, וגם להבין מה בעצם כל העניין הזה עם נטייה מינית. הויתור שלי על ‏התווית הסטרייטית שאנשים שמו עליי שחרר אותי לחקור את עצמי. מעולם לא הייתי סטרייט. ‏כאשר השתחררתי מהצורך להסתיר ולהדחיק את זה מצאתי בית וקהילה, לראשונה בחיי. ‏לאחרונה נאמתי במצעד הגאווה ברחובות, שסייעתי בארגונו. ורד מתה בתחילת השנה מפוסט-‏טראומה, כאשר הכאב המתמיד שחשה בכל רגע מקיומה איכל את נשמתה, והיא בחרה בדרך ‏היציאה היחידה שהדיכאון דחף אליו. ‏


פרק ב' – מורשת של מוזרות

אני יודע שהגוף שלי מבוגר, דקה לשלושים. אבל המח שלי לא מסכים עם זה. אוטיזם זו הפרעה ‏התפתחותית, ויש לי עיכובים שלאנשים סביבי אין. וזה מצחיק לפעמים, כמה העיכובים האלו ‏בולטים ובלתי נראים בעת ובעונה אחת. אנשים סביבי רואים אותם, אבל אינם יודעים איך ‏להתמודד עם העובדה שעומד מולם אדם מבוגר בגופו, שלא מתנהג כפי שצפוי שמבוגר יתנהג. זו ‏הצגה, אולי יאמרו. הם גם לא יודעים את הגיל שלי. בראיון לכבוד מצעד הגאווה ברחובות ‏המראיינת הופתעה כאשר אמרתי לה שאני בן 29. היא הייתה בטוחה שאני בן 18. זה קרה לפני ‏פחות מחודש‎.‎
כאשר הייתי בגיל 25 ודקה, התחברתי עם בת דקה ל15. כל אחת מאיתנו הניחה שהשנייה בגיל שלה. לא ‏היה לאף אחת מאיתנו מושג על כך. כעבור ימים אחדים של חברות-של-חופשה באילת ושחייה ‏והתבוננות באלמוגים, גיליתי שיש בנינו 10 שנים של הפרש. נבוכתי ונבהלתי מאוד. עד אותו גילוי ‏שקלתי במוחי "להתחיל איתה" למרות שלא ידעתי כיצד. ברגע שגיליתי על הגיל שלה הקמתי ‏חומה במוחי. אבל הפחיד אותי שלא ראיתי שום הבדל בנינו. לא ידעתי להצביע על אפילו אחד ‏שיאמר לי שיש כזה הפרש גילאים בינינו, עד שהנושא עלה. כאשר את שוחה וצוללת בחוף של אילת, ‏בשוניות של נמצאות אל מול קניון "מול הים", שאלות בדבר דברים בטלים כמו גיל מעניינות פחות ‏מהדגים והאלמוגים והשמש והמים. ימים אחדים קודם לכן, התראיינתי ברדיו בנוגע ליום הנראות ‏הביסקסואלי. או לפחות כך זכרוני מספר לי. זו הייתה חברות של ימים אחדים על החוף, מערכת ‏יחסים קצרצרה שעיקרה נסוב סביב ההנאה שבתנועה במים, שחייה והתבוננות בשוניות. ידידות ‏שנותרים ממנה זכרונות זורחים באור השמש המסנוור שמשתקף מהמים.‏
וזה מסובך, כי עוד אז, כמי שרק לאחרונה נחשף לשיח הקווירי, להרגיש ששאלות שנוער שואל ‏ומתחבט בהם רלוונטיות עבורך, כאשר אינך בן נוער יותר. אין פעילויות של איג"י ומעגלי שיחה על ‏איך מספרים להורים ומה אם יזרקו אותי מהבית. כי לעבוד וללמוד בעת ובעונה אחת לא יכולתי. ‏
ויש חלקים בי שאני מרגיש שעכשיו שאלות ודיונים שרלוונטיים אולי יותר לנוער ומבוגרים צעירים ‏רלוונטיים גם לי.‏
זה מוזר, להיות במקום הזה – כי אין מקומות כאלו למבוגרים. בגיל הזה כבר מצופה ממך להבין ‏ולדעת כל מיני דברים שאני אפילו לא מסוגל לתפוס כשמדברים עליהם.‏
מותר לא לדעת דברים בסיסיים רק עד גיל 24. או 21. או 18. תלוי את מי שואלים. בגיל דקה ‏לשלושים אסור. זה לא בסדר, להשאר מאחור, להיות רבי עקיבא שרק בגיל 40 למד קרוא וכתוב. ‏רבי עקיבא, שאומרים שלמד את האותיות יחד עם בנו, וילדים אחרים.

"בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. אמרו לו: עקיבא, אי אתה קורא "אבנים שחקו מים"?! מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פיסל את הקשה, דברי תורה, שקשה כברזל, על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי, שהוא בשר ודם! מיד חזר ללמוד תורה. הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות. אמר לו: רבי! למדני תורה! אחז רבי עקיבא בראש הלוח, ובנו בראש הלוח. כתב לו אלף בית ולמדה. היה לומד והולך, עד שלמד כל התורה כולה. הלך וישב לפני רבי אליעזר ולפני רבי יהושע, אמר להם: רבותי! פתחו לי טעם משנה! כיון שאמר לו הלכה אחת הלך וישב לו בינו לבין עצמו, אמר: אלף זו – למה נכתבה? בית זו – למה נכתבה? דבר זה – למה נאמר? חזר ושאלן והעמידן בדברים… אמר לו רבי טרפון: עקיבא! עליך הכתוב אומר (איוב כ"ח) 'מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִא אוֹר', דברים המוסתרים מבני אדם הוציאם רבי עקיבא לאורה."

— אבות דרבי נתן פרק ו' הלכה ב'

אולי אני כמו רבי עקיבא, ‏אבל לא יכניסו אותי לכיתה א' של בית הספר של החיים. אסור להיות רבי עקיבא בימנו. וגם אז, ‏עקיבא היה רק אחד. היו עוד הרבה כמוהו, אבל לעקיבא היו מזל ותמיכה ותנאים שנדיר שיתקיימו. ‏גם ברוריה התנאית הייתה, ורק אחת הייתה. כמה עוד אנשים כמו ברוריה ועקיבא היו, שלהם לא ‏הייתה ההזדמנות שהייתה לשניים האלו? אני כמו ברוריה ורבי עקיבא, אבל בעולם יש רק מקום ‏מועט לאנשים כמוני. יש מכסה לכמות המוזרים שמותר להם לתרום לעולם, שניתן לסבול את ‏מוזרותם. מוזרים חסרי תועלת, כפי שהייתי ועודני, אין מקום להכיל. גם ורד הייתה אחת המוזרים האלו, ‏שהעולם שבר וניפץ לרסיסים. ‏
אישה טרנסית א-בינארית ופאנסקסואלית, שכבשה את ליבי כמו ונוס שעלתה מהם, התפוררה מול ‏עיניי במשך כמה שנים, מהצלקות שהעולם הותיר על נפשה. היא בת משפחה שלי לא פחות ‏מאחיותי הגנטיות. אני לא יכול להפסיק לבכות את מותה. כמו בני משפחתי שמתו בשואה או ‏לאחריה, וסבתי ישבה וסיפרה על חייהם, על הבדיחות שסיפרו ועל הרפתקאותיהם הרומנטיות. ‏יום אחד אספר לילדיי עליהם וגם על ורד והרפתקאותיה, ואי הצדק שגרמה לה טרנספוביה ‏ממסדית, משפחה מתעללת ועבודה בשולי הזנות. הוריה של אם סבי, ציפורה, ישבו עליה שבעה ‏כאשר ברחה עם אוקראיני אדמוני שבא לאסוף אותה בעגלה רתומה לסוסים בלילה. תווי פניו והגנטיקה שלו חרוטים בילדיו של שניים מאחיו הבוגרים של ‏סבי. הוא מת במלחמה, וקרובים טובי לב שלחו את סבא רבא שלי, יהודי שלא התאים כל כך ‏בעצמו, לעזור לאלמנה הבודדה וילדיה היתומים. סבי נולד בזכות איסור ההפלות של סטאלין. נופי ילדותי מלאים בסיפורים האלו. ורד ‏הייתה חברה קרובה שנופי העשור השלישי לחיי מלאים גם בה. אקטיביסטית, משוררת ואהובה. ‏
אין מספיק מים באוקיינוס לתאר את הבכי שאני בוכה עליה. היית להבה בהירה שעלתה בסערה ‏השמימה. זמן קצר לפני שהלכת סיפרת שהעלו באשפוז שלך שאולי יש לך אספרגר. זה לא הפתיע ‏אותי, כאוטיסט בעצמי. רק שבמקרה שלה, זה היה מאוחר מידי. הנזק של שלושים ושלוש שנות ‏דחייה מהחברה, כקווירית ובעלת שוני נוירולוגי, ללא משאבים לטיפול או ידע, היה עמוק מידי. היא ‏מתה שבועות ספורים לאחר מכן.


פרק שלישי – השבר מבפנים ולימודים אקדמאיים

הצבא לקח אותי בגיל 18, והחזיר אותי בגיל דקה ל23, שבר כלי שלא למד עדיין שהוא בדיכאון. כי ‏בצבא הייתה פרשת בית הספר לסיעוד, שממנו סולקתי בבושת פנים תחת האשמה בסכיזופרניה, ‏שבכלל לא הייתה. שנה וחצי לתוך לימודים של שנתיים וקצת. הייתי אוטיסט, ועד אותו זמן איש לא ‏דרש ממני דברים משונים כמו קשר עין או ישיבה בחוסר תנועה בשיעורים. הייתי בלתי נראה במוזרותי. לא קלטתי שישנם מקומות בהם אנשים עסוקים בקטלוג כל תנועה שלך עם חיפוש אחר פתולוגיה, אחר פגם – ולו הקטן ביותר. עם מטופלים ידעתי ‏להתחבר ולהזדהות ולהבין את צרכיהם – וידעתי כי למדתי באופן אקדמי כיצד להתנהל מולם. הם אהבו ‏את הגישה הקשובה שלי והניסיון לרדת לשורש הדבר שהיו זקוקים בו לעזרה. אנשים סביבי ידעו לתת לי רק מחמאה אחת. כמה אני אמפתית.

לא ידעתי להתנהל ‏מול המפקדת, מול מנהלת בית הספר לסיעוד, מול אנשים שרצו צייתנות בגוף ובנפש. אז למדתי ‏לשמור קשר עין גם מול אנשים שכאב לעשות זאת מולם. ידעתי להכאיב לעצמי בפקודה עוד מבית ‏סבתא. לקפוץ כשאומרים לי צפרדע. לציית לפקודות לא היה צריך ללמד אותי. הבעיה הייתה שלא ‏ידעתי איך לציית לאנשים שלא איימו עליי באלימות. לא ידעתי את מקומי החברתי. לא ידעתי ‏שעליי להסתיר כל רמז למוזרות, כל קמט של אי נורמטיביות, כל פיסה של של שיגעון. ‏
מעולם לא נדרשתי לסטנדרטים גבוהים בהתנהגות כפי שנדרשתי בבית הספר לסיעוד. לא, לא מול ‏מטופלים. הצורך לנהוג מול מטופלים באופן ספציפי ומסויים היה מובן מאליו בעיניי. אם יש למטופל צורך ‏שאשמור איתו על קשר עין, אעשה זאת. אעשה זאת כי צרכיו קודמים לצרכיי. נדרשנו לבוא ‏ללימודים ולהתנסות במחלקות גם כשהיינו חולות, כי לא הייתה דרך להשלים שעות שהחסרנו. ‏לאבד יום היה יכול להיות, כך נאמר לנו, עילה להרחקה מהלימודים. ‏מישהי פעם התעלפה בזמן התנסות במחלקה, והורידו אותה למיון. היא סיפרה לי יום אחד, בזיכרון של דמעות, כיצד באה המפקדת לאיים שלימודיה עלולים להיות מופסקים בגלל זה, וכיצד ראתה את קצב הלב שלה מרקיע שחקים על המוניטור. כולנו פחדנו מהמפקדת.

הסטנדרטים הגבוהים להתנהגות היו צריכים להשמר בכל מקום בו ניתן היה לראות אותי. בזמן ‏הרצאות. בזמן הפסקות. בזמן שחיכיתי בסוף הלימודים לאבא שלי, שעבד בקרבת מקום. במעונות, ‏בחצר בניין הלימודים. בזמן המבחנים הכתובים. כל פסיק בהתנהגות שלי נצפה, קוטלג ונותח. אם ‏היכולות האקדמיות והאמפתיה שלי נתנו לי נקודות חיוביות, הרי שתוך שנה וחצי, הצטברו מספיק ‏נקודות שליליות בהתנהגות שלי, שאף אחת מהן לא קרתה מול מטופל. כולן קרו בהפסקה, או בזמן ‏הרצאות עיוניות. ‏
למדתי.‏
למדתי לשמור על קשר עין. למדתי לא לזוז. למדתי להקשיב בלי לשאול שאלות. ניסיתי להיות ‏אחות (לעתיד) מושלמת, בכל תנועה. הייתי רקדנית שבכל רגע היה עליה לבצע ולנוע בתנועות ‏מושלמות, ולא רק מול קהל. לא היה מקום לפספוסים. לא מול המפקדת. לא מול המרצות ‏והמרצים. לא מול מנהלות בית הספר לסיעוד, הסגניות, והמומחיות האחרות.‏ הכל צריך להיות מושלם החל מהרגע הראשון.

לא שומרת על קשר עין. מוזרה. דגה עלים. משונה. ‏

כאשר נחו עיניי בטעות, על התיעוד של הדברים שנאמרו לפסיכיאטר הצבאי אליו פקדו עליי ללכת, ‏כשנה לאחר המעשה, ניבטו מול עיניי תיאורים שהתאימו במדוייק להגדרת ה-DSM-IV‏ לסכיזופרניה. ‏וסכיזופרניה היא מחלה שהסטיגמה וגישת הרפואה כלפיה היא מאוד קשה וספציפית. ואת ‏הסטיגמה והפגיעה הזו הפנה כלפי הצבא במלוא העוצמה שאנשים אחרים ככלים להשתמש בהם. אני הייתי כלי פגום, שסירב להתיישר – לא משנה כמה הכלי עצמו ניסה.‏ לא לימדו אותנו על ההתעללות שחווים מטופלים עם סכיזופרניה. פעם אחת הראו לנו סרט שהכיל ראיון עם ציירת, שסיפרה איך נלקחו ממנה כלי הציור שלה. הייתי מזועזע לחלוטין, והבעתי את זה. אף אחד לא הבין למה אני מזועזע. אנשים שאינם מציירים אינם יודעים שכלי הציור הם (גם) הפה שלנו. הם הדרך שלנו להתבטא ולבטא את עצמנו.

‏"חשבתי שתיכנס לפה מפלצת" אמר הפסיכיאטר שפקדו עליי ללכת אליו הוא שאל למה באתי לשם. אמרתי כי פקדו עליי לעשות זאת. השתררה שתיקה מביכה. לעניין המפלצת הסביר שממה שסופר עד כה עליי, נשמע היה כאילו תיכנס לחדר בחורה בהתקף פסיכוטי. מצידו האחד ישבה ‏פסיכולוגית, מצידו השני עוד רופא, מתמחה. ועדה ממש. החשש שלי היה שישלחו אותי לאשפוז כפוי. חשש אחר היה שישחררו אותי מהצבא על פרופיל נפשי. בתיכון ובתקשורת שטפו לי את המח שמי שמשתחרר מהצבא על 21 נפשי לא יוכל להתקבל לשום עבודה, לעולם. המפקדת שלי הובילה אותי אל החדר בו ישבה הועדה בו שהתה 45 דקות, ‏בהם סיפרה עליי דברים שאותם קראתי מאוחר יותר. ישבתי אז, בתחילתו של קיץ 2008, במרכז הברה"ן של צה"ל. כשעה קודם לכן ‏החליטה ראש מערך הסיעוד שיש לשלוח אותי לפסיכיאטר.  ‏
‏"ואם אני לא אסכים ללכת לפסיכיאטר?" שאלתי, כי ידעתי שלא ניתן לכפות עליי טיפול בניגוד ‏לרצוני. ידעתי כי אינני מסוכן לסביבה, כפי שטענו בבית הספר לסיעוד שוב ושוב ושוב. ‏
‏"אז אני אפקוד עלייך ללכת" אמרה. לציית לפקודות ידעתי מבית סבתא. לא רציתי שישימו אותי ‏בכלא צבאי. פחדתי מהאופנים בהם הצבא יכול להכריח אותי לעשות דברים. ‏לא הייתה לי ברירה. המפקדת הובילה אותי, והלכתי אחריה, מבועת. שברי חלומי על סיום ‏הלימודים בבית הספר לסיעוד, מקצוע בו התאהבתי, דקרו אותי מכל כיוון, וזלגו סביבי. לא הייתי אדם. לא ‏הייתי מטופל. לא הייתי סטודנט. הייתי רכוש צה"ל. ‏

הפסיכיאטר היה מאוד נבוך. ישבתי מולו, חיילת במדים גדולים מידי, שומרת על קשר עין ומזייפת ‏כפי שרק אפשר לזייף התנהגות נאותה. בלי תנועה של הידיים. יציבה קשובה. הייתי מהות ‏הנורמטיביות. לזייף למשך שעות אחדות, עוד ידעתי. בבית הספר לסיעוד הם ראו את הסדקים ‏וזכרו כל רגע ורגע הופעה שלהם, גם לאחר שסתמתי אותם. הבטחתי ונשבעתי כי אתקן את המסיכה שלי. תנו לי חודש, בכיתי. תנו לי סוף שבוע. אני אהיה נורמלית עוד יותר, כמו שאתן רוצות. דברים בסגנון אמרתי בשיחה בה התחננתי שלא יעיפו אותי. כששאלתי למה בעצם מעיפים אותי מהלימודים קיבלתי שתיקת מבוכה ולאחריה ‏תשובה בת שלוש מילים.

‏"כי את מוזרה" ‏

שולבתי בתפקיד משרדי על תקן אחות. הצבא לימד אותי מה שצריך לדעת על סיעוד, ולא ראה ‏סיבה לבזבז את הידע הזה. את המחיר שילמתי רק אני. הפסיכיאטר החליט להיפגש איתי לפגישה ‏שבועית למעקב, ליתר ביטחון. נכון, החיילת נראית כמו כל חיילת אחרת, אבל בכל זאת, יש מכתב מראש מערך הסיעוד בצהל. ציירתי כמה ציורים בנושאים נורמטיביים, לאחת הפגישות. הוא ראה אותם ‏והחליט שאני נורמלי מספיק, ואין צורך במעקב. כששאלתי אותו אם אני מוזרה, התחמק מתשובה. ‏

אמא שלי ציפתה ממני להתגבר על עניין בית הספר לסיעוד במהרה.. לקראת סוף השירות הצבאי, ‏דחפה אותי לעשות פסיכומטרי נוסף ולבחור מסלול לימודים. נרשמתי לאותו מסלול שבן הזוג שלי ‏נרשם אליו, באותה אוניברסיטה, שנה מתחתיו. זכרתי שפעם התעניינתי בנושאים האלו. אבל מאז ‏אותו יום בו נאמרו לי שלוש מילים אלו, ועד שהתחלתי להוסיף לתזונתי היומית מולקולה קטנה ‏תחת השם הגנרי ולנפלקסין, לא הרגשתי עניין עמוק בשום דבר. שש שנים של דיכאון. ידעתי עליו. ‏אבל שכנעתי את עצמי שהוא לא ראוי לטיפול, כי אני מצליח לצאת מהמיטה בבוקר. אם לא הייתי ‏מצליח לצאת מהמיטה, סביר להניח שסבתי הייתה כבר מגרשת אותי ממנה בצעקות.‏ אני הבנתי שמצפים ממני להעמיד פנים שכל פרשת בית הספר לסיעוד מעולם לא קרתה.

אבל משפחה עם כסף זה טוב. יצאתי עם תואר שני, שאפשר לי למצוא עבודה. התואר הפך אותו לפחות ‏חסר תועלת, עכשיו, כשיש תעודה, שמעידה שההורים שלי יכלו לממן לי חלק מתואר ראשון (השתתפתי בתוכנית מלגה דתית שמימנה לי חלק מהלימודים) ‏ולהניח לי לגור תחת קורת הגג שלהם במהלך התואר השני (הלימודים לתארים מתקדמים ‏בתחומי המדע כוללים תמיד מלגה. מי שלא ראוי למלגה לא מתקבל בד"כ ממילא –  כי חל איסור עבודה מחוץ לאוניברסיטה, וממילא יש להשקיע את כל הכוחות במחקר).‏
לורד לא הייתה משפחה עם כסף. כשיצאה בשאלה, כשיצאה מהארון כטרנסית, לא היו לה בני ‏משפחה שידאגו לרפד אותה מבחינה מקצועית. ‏
אני חייתי בארון, עם אותו בן זוג מגיל שש עשרה – במערכת יחסים הטרוסקסואלית לכאורה, במשפחה שהעמידה פנים שאין בה התעללות. משפחה שהתביישה בי והתביישה להראות איתי בציבור יותר מפעם אחת, בגלל ההתנהגות המוזרה שלי. משפחה שקברה את העובדה שעשיתי 14 מבחנים לרישיון נהיגה וכשלתי בכולם, וטענה בעצם לא ‏נהגתי ברכב כי פחדתי מידי. שהעמידה פנים שסיימתי את בית הספר לסיעוד ופשוט רציתי ‏‏"מסלול קריירה אחר". ‏נדרשתי לשקר על העבר, וזה כאב יותר מלהעמיד פנים שהעבר לא קרה.
כאשר הכרתי את ורד, חייתי כבר חיים כפולים מזה שני עשורים. ורד הייתה חלק מהחיים שהסתרתי. הסתרתי את ‏ניהול פורום ביסקסואלים/ות בתפוז. הסתרתי את מצעד הגאווה הראשון שהלכתי אליו, ושנה לאחר מכן גם את המצעד שעזרתי לארגן. הוסתרה גם הזוגיות גם עם ורד. ההפגנות שהלכתי אליהן. המפגשים שהרמתי. אקטיביסט בארון.

הייתי מוג לב. עודני מוג לב. לא רציתי לוותר על מה שבית סביי והוריי ‏נתן לי: אוכל שאיני צריך לבשל, קורת גג שאיני צריך לשלם עליה, אי צורך לטפל בכל הדברים ‏הבירוקרטיים שהם חלק מלהיות מבוגר ועודם קשים לי מאוד, כסף לטיפולים רפואיים, הסעות. ‏יכולתי לחסוך כסף מהמלגה. יכולתי להשקיע, חלקית, בדברים שהציתו בי שאריות של עניין. ‏
החלקים שהיו קשים לביצוע נחסכו ממני לפחות חלקית. דברים כמו תחבורה ציבורית, בישול, ‏ניקיון. לא הייתי צריך לדעת מה לעשות כי זה הוכתב לי. ‏
יכולתי להשקיע את מעט הכוחות שהיו לי בלימודים, שהתישו אותי בפניי עצמם. נוצרה אשליה ‏שאני אדם תפקודי, פשוט כי המשפחה שלי חסכה לי את הצורך לעשות דברים שהתקשתי לעשות. בן הזוג שלי, שהיה ‏שנתון מעליי באוניברסיטה, סיפק לי מה שהיה משהו שלסטודנטים אחרים היה קל ופשוט: סיכומים, בירוקרטיה, ‏שחזורי מבחנים. סטודנטים משתמשים בכלים האלו משכבר הימים, אבל אני לא ידעתי לגשת אליהם. הם היו גם במהלך הלימודים בבית הספר לסיעוד. לא הייתי חבר של ‏האנשים הנכונים להשיג אותם. הייתי אז עם מספיק מיומנות לספוג מידע כדי להשיג ציונים סבירים. ‏
בשלב מסויים אובחנתי עם הפרעת קשב וריכוז וניתנו לי התאמות במבחנים (בחינה בחדר לבד, ‏על שולחן, כי המוטוריקה הגסה שלי מאוד הקשתה על היכולת לשבת ולהבחן בכיסאות סטודנט). ‏
במהלך התואר השני, שסיימתי בקושי רב, יצאתי מהבית. בגלל זה בקושי הצלחתי לסיים את התואר הזה, ולא סביר שאוכל לעשות דוקטורט. ‏גיליתי לתדהמתי, שלמרות שאני יודע איך לשטוף כלים ואיך לבשל ואיך לשטוף רצפה, לא יכולתי ‏לעשות. בבית הוריי הדברים האלו או לא אושרו לי (בישול) או לקחו לי שעות רבות לעשות ולבצע, ‏לאחריהן הייתי קורס, למנוחה. אבל המצב לא השתנה כשיצאתי מהבית, והפכתי לנטל על בן הזוג ‏שלי.‏
ידעתי איך לשטוף כלים, איך לנקות, איך לכבס, רק כאשר הפחד מסבתא שלי הניע אותי. כאשר ‏היא לא הייתה שם, לא ידעתי איך לגרום לעצמי לעשות דברים. כאשר הפחד ממישהו הוא מה ‏שמניע אותך לעשות דברים, אתה מגלה שלמדת להסתמך על הפחד הזה. עוד בתיכון למדתי את ‏הכלי היעיל של גיוס שנאה עצמית למטרת פרודוקטיביות וריכוז בלימודים. גייסתי עוד ועוד שנאה ‏עצמית כדי לעשות דברים בבית. כדי לעבוד על התואר. כדי לכתוב את התזה. הבושה של לסיים ‏את התואר השני יחד עם מישהי שהתחילה שנה אחריי איכלה אותי. ‏
הבעיה בלהשתמש בשנאה עצמית ובושה היא שצריך ריכוזים הולכים וגדולים שלהם כדי לעשות ‏דברים. ובאיזה שלב, שום כמות לא עובדת. להטיח את הראש בקיר, פיזית לפעמים – בהתקף זעם ותיעוב עצמי ותסכול, לא הביא יותר ‏לתוצאות הרצויות. ‏
הייתי רובוט פוסט סובייטי שבור, שלא מביא תועלת לאיש.‏
אבל היה לי כסף שחסכתי וידע רפואי ואבחונים שהשגתי בזכות האוניברסיטה. בחרתי לא לעבור שינוי גופני, לדחות הורמונים ואולי ניתוחים ‏לאחרי שאביא ילדים לעולם, ולא יהיה עוד שימוש לרחם ולשדיים שלי. העמדתי פנים שאני אישה ‏ציסג'נדרית מול גורמי רפואה ובריאות נפש, כדי לקבל טיפול סביר. למדתי על בשרי שלהראות כל ‏חריגות שהיא מול אנשי רפואה, מסוכנת היא. ידעתי שיהיו רופאים ואחיות שיהיו מוכנים לטפל בי, ‏אבל ידעתי גם מה היחס שמקבלים ברגע שיוצאים מהארון, ברגע שכתוב שאתה טרנס. שאתה בי.‏ ידעתי שזה יגרור שאלות והתעסקות מיותרים, שאינם רלוונטים לבעיות שהציקו לי הרבה יותר, מהדיספוריה המגדרית, שליוותה אותי עוד מגיל החטיבה.
אבחונים שגויים על פי סטריאוטיפים דמיוניים. ביסקסואליות שהביאה לאבחון אוטומטי של הפרעת ‏אישיות גבולית עודנה סיפור נפוץ. הסטיגמה ממנה סובלים אנשים עם הפרעת אישיות זו, והיחס ‏המחפיר ממטפלים לא רחוקים בהרבה ממה שחווים אנשים עם סכיזופרניה. ומזה כבר טעמתי. ‏
שמעתי וראיתי את היחס שורד קיבלה. ראיתי כיצד שמה מסיכה של נורמליות באשפוזים, שבהם ‏לא טיפלו בה. מקומות טיפול לנפגעות תקיפה מינית לא פתחו את הדלתות בפניה, כנראה בגלל היותה טרנסית. קומץ חברים ‏החזיק אותה בקושי מעל פני המים. לא יכולנו להחזיק אותה לבד, בלי טיפול רפואי יעיל. והיינו לבד. כאשר ‏שחררו אותה מאשפוז, בלי שום שיפור, בלי שום תוכנית טיפול, היא סיפרה לי שמשהו בה מת ‏מבפנים. היא ניסתה לחיות כמה שיכלה, כל עוד יכלה. עד שלא יכלה עוד.

ללוויה שלה בחיפה לא הגעתי. לא ראיתי טעם בהגעה. היא כבר מתה, והנוכחות שלי, הדמעות ‏שלי, האבל שלי לא היו מחזירים אותה לחיים. מה הטעם להגיע?‏
מעולם לא הבנתי מנהגי אבל. הם נועדו לעזור למשפחה, לא לאדם המת. אני לא הייתי משפחה ‏גנטית, והתאבלתי בפרטיות בביתי. ‏
נפרדתי ממנה עוד קודם, כאשר גססה במחלקת טיפול נמרץ. ‏
‏"את יכולה ללכת אם זה מה שאת רוצה" בכיתי באוזניה, בזמן שעדיין הגוף שלה התנגד למכונת ‏ההנשמה. רציתי שתחייה, אבל גם ראיתי את הגוף ששכב שם והבנתי מה המכשירים אמרו. "אני ‏מבין לגמריי. אני לא כועס עלייך. אני אוהב אותך ואני מבין למה בחרת מה שבחרת."‏

לתרומה לפרוייקט מימון מלגות ללימודים אקדמאיים לטרנסג'נדרים/ות של ארגון מעברים

פרק רביעי ואחרון: סקס, סמים וגיל מנטאלי‎.‎

כרובוט פוסט סובייטי, אני אולי נראה די מוצלח. על הנייר אוטיסט (גזעי, מוכר ומאובחן, עם תעודות) שיש לו תואר שני ‏הוא דבר מרשים. אבל כשזה מגיע לדברים שהם לא מדע או רפואה, אני חסר תועלת לחלוטין. ‏אחרי הסילוק מבית הספר לסיעוד, הפסקתי להכריח את עצמי לשמור על קשר עין. זה כבר לא היה רלוונטי. ידעתי להכריח את עצמי לשמור אותו בשיחות עם אנשים שהעתיד שלי תלוי בהם. ‏יכולתי לעמוד בלשמור עליו למשך כמה שעות, ולקרוס בבית. ‏
בתואר השני לא הצלחתי להסתדר עם מנהלת המעבדה, שהאשימה אותי שאני מפריע ומתנהג כמו ‏ילד קטן. ידעתי להחזיק את עצמי שעות בלי להיכנס מתחת לשולחן. ידעתי לבכות רק בשירותים. ‏אבל לא הצלחתי להחביא ולהחליק את המוזרות שלי, שהייתה נראית ובלתי נראית בעת ובעונה ‏אחת. הבעיה היא שהחל מגיל מסויים, אנשים מפרשים שוני בהתנהגות כהתנהגות מרדנית במכוון. ‏כפרובוקציה. כניסיון למשוך תשומת לב. כמשחק חברתי מכוון. לצערי, היכולות החברתיות שלי לא ‏השתפרו כלל. לא יכולתי להתעלם מרדיו שפעל בקולי קולות והכאיב לי. לא ידעתי להעמיד פנים ‏שלא אכפת לי שצועקים עליי, בלי שזה ישפיע על המוטוריקה שלי. לא הצלחתי להעמיד פנים שאני ‏מסוגל לדבר ולעבוד בו זמנית. לא זכרתי לומר בוקר טוב בבוקר למי שהגיעו אם הייתי עסוק ‏ומרוכז בעבודה. ‏
היחס שאליו זכיתי, יותר ויותר, היה כאל ילד קטן שסובלים אותו מכורח. והביקורת על זה ריסקה ‏אותי. הקושי שלי לומר שלום בבוקר נבע מזה שהייתי צריך לתכנן את כל הצעדים שלי מראש, ‏והתקשתי מאוד להגיע למעבדה, לעזוב את כל המחשבות על הניסוי שצריך להמשיך היום, ‏ולהתחיל ללכת ולחפש אנשים בשביל לומר להם בוקר טוב, אחרת הם יעלבו ויתחילו להטיף לי ‏מוסר. עוד יותר קשה היה להפסיק את העבודה שלי באמצע, לקרוע את הריכוז שלי ולומר שלום ‏למי שהגיעו. הרדיו שהופעל על ידי הקולגות בקולי קולות גרם לי לפלאשבקים והפריע ליכולת שלי ‏לנוע באופן מדוייק. המצוקה שלי נתפסה כילדותיות ופינוק על ידי כולם, למרות שהתגובה שלי לרעש הייתה אטמי אוזניים. זה גם היה לא בסדר. נ"טים, כך למדתי, מרגישים מצוקה עזה בהמצאות בחדרים שאין בהם מוזיקת רקע תמידית.
זה לא בסדר, כך נאמר לי, להיות מבוגר אבל שיהיו לך קשיים שיש לילדים קטנים. אני יודע, אני יודע, אני לא ‏ילד בגוף מבוגר. אני אוטיסט, שזה אומר שיש לי הפרעה התפתחותית. אבל זה לא תירוץ לקשיים שלי. ולמרות ‏שחלק מהיכולות הקוגנטיביות שלי גדולות, ישנם תחומים רבים בהם לו היו מחליטים באיזה גיל ‏מנטאלי אני, כנראה לא הייתי נחשב לבגיר. יש לי מזל, כי אובחנתי כאוטיסט בגיל בוגר, והמשפחה ‏שלי לא האמינה לאבחון. אחרת, הייתי תחת אפוטרופסות. ואני לא רוצה לוותר על החופש ‏והעצמאות שלי. אני רוצה להחליט על עצמי רפואית. זה התחום היחיד שאני טוב בלדעת בדיוק מה ‏אני צריך בו.‏
ללמוד סיעוד בגיל 18 פיתח אצלי את התחום הזה. ואני יודע שנכים מקבלים יחס זהה ליחס ‏שמקבלים ילדים קטנים. יחס מתנשא, שיודע יותר טוב מאיתנו מה אנחנו צריכים ומרגישים. ‏ההתנגדות לשימוש בגיל מנטאלי באה מהמקום הזה, של הכרה בנו כאנשים מבוגרים. אנשים ‏מבוגרים שיכולים להחליט על עצמם לגבי זוגיות, לגבי קיום או אי קיום יחסי מין, על מגורים, על ‏רכוש. אני לא רוצה לוותר על אלו. אחת הסיבות לכך שאני נשאר בארון הפוליאמורי מול המשפחה ‏שלי הוא הפחד (המגוחך מעט, יש להודות) מכך שיחליטו להשתמש באבחון האוטיזם שלי נגדי. ניתן להוציא עליי צו ‏אפוטרופסות. זה לא קשה. הפחד הגדול שלי הוא שאמא שלי תחליט שבן הזוג שלי שטף לי את ‏המח בנוגע למגורים בשלישייה, ומנהל כת. והדרך הכי קצרה ויעילה להוציא אותי החוצה תהיה עם ‏צו אפוטרופסות. ‏
ולכן אני תומך בלב כמעט שלם במסר שהגיל הגופני הוא הגיל של האדם. העובדה שלאדם יש ‏הפרעה התפתחותית אינו עילה או סיבה להתייחס אליו כאל ילד קטן.‏
לב כמעט שלם, כי אני לא מרגיש שונה מהאופן בו הרגשתי כאשר הייתי בן פחות מ18. אבל יש לי ‏ניסיון חיים מוזר, ומח אוטיסטי שחלקים ממנו קפואים בפוסט טראומה, והרבה שנים של בידוד ‏חברתי ותרבותי על ידי הכת של סבתא שלי. כאשר אני מדבר עם אנשים צעירים ממני, הרבה יותר קל לי לתקשר איתם, כי ‏התחושה שלי, כמו באותה החופשה באילת, היא שהם בגיל שלי. ‏למדתי מאז שאם אני מרגיש באותו גיל עם אנשים, כדאי לי לברר תכף או מיד האם מדובר בקטינים, למניעת אינטרקציות שלא ראוי שיקרו.
אני יודע הרבה בתיאוריה, ויש לי ניסיון חיים מצטבר כלשהו, אבל יש חלקים בי שהם לא מבוגרים.‏ אני לא מעמיד פנים כאשר אני שקוע כולי בנשיפת בועות סבון וסביבי פעוטות מתלהבים כמותי – כולנו טובלים חפצים בדליים מלאים בסבון לנשוף מהן בועות, צועקים בהתלהבות לכל בועה ענקית.
למשל, הסתבר לי למעשה שלהתחיל לקיים יחסיי מין בגיל 18 היה טעות, כי לא הייתי מוכן לזה. איש לא ‏מדבר על מהי מוכנות ליחסי מין. כפי שאיש לא מדבר על הדחיפה להיות הטרוסקסואל, ‏הטרורומנטי וציסג'נדר.‏ בחברה החילונית הסטרייטית, להיות לא מוכן ליחסי מין אחרי שנתיים של יחסים ולאחר גיל שמונה עשרה זה לא לעניין, כך גיליתי לצערי מהסביבה החברתית שמצאתי את עצמי בה בצבא. מדוע השתכנעתי בכך, אינני יודע.

ובגיל דקה לשלושים, אני עדיין לא מוכן לזה. כן, קיימתי יחסי מין. עם בן הזוג שלי, ‏שאני עדיין איתו מגיל 16. עם בן הזוג השני שאני חי איתו. כאשר אני וורד היינו בני זוג, גם כן ‏‏(נפרדנו לאחר שנה בפרידה הכי טובה שהייתה לי בחיים, בה דיברנו על כך שדברים לא מתאימים. ‏נשארנו חברים קרובים וטובים מאז). התמזמזתי עם אנשים ממגדרים שונים. קיימתי כמה מערכות ‏יחסים. חלקן במקביל, בידיעת כל המשתתפים. ‏
ולצערי, בגלל שמעולם לא למדתי איך מוכנות ליחסי מין נראית, קיימתי יותר מידי פעמים אותם ‏בלי מוכנות של אדם בוגר. יש למוכנות ליחסי מין מספר קרטריונים, בנוסף לרצון לקיים יחסי מין ‏עם פרטנר אחד או יותר, והרצון שלהם בפעילות:‏
‏1.‏ הבנה של הסיכונים והתוצאות שיכולים להיות כרוכים בפעילות מינית
‏2.‏ הבנה וידע כיצד לקיים יחסי מין תוך מזעור הסיכונים
‏3.‏ הידע מה לעשות במידה ומשהו משתבש, ולזהות שמשהו השתבש
‏4.‏ היכולת לנקוט בצעדים המתאימים במידה ומשהו.‏
הריון ומחלות מין הם לא הבעיות היחידות בפעילות מינית. כאב בלתי רצוי הוא גם סיכון קיים, כמו ‏פציעה כתוצאה מסיבות שונות. לצערי לא היה לי מושג במשך שנים רבות שכאשר נגרם כאב לא ‏רצוי במהלך פעילות מינית התגובה הנכונה היא עצירה, ידוע המשתתפים, וטיפול בכאב.‏
מלמדים שיחסי מין אמורים לכאוב כאשר יש חדירה, בפעם הראשונה.‏
וכאשר זה המשיך לכאוב גם בפעם ה20, זה היה הגיוני. התפיסה שלי שהגוף שלי לא שייך לי, ‏הביאה אותי למקום בעייתי. כי כאשר כאב לי, המשכתי. כי אחרי שמתחילים, חשבתי, אי אפשר ‏לבקש לעצור. במיוחד אם כבר קיימת חדירה. הגוף שלי לא שלי.‏
כאשר מאכילים אותך בכפייה ואחר כך מכריחים לאכול באיומי האכלה בכפייה, אתה לומד שאתה ‏לא אוכל למען עצמך, והגוף שלך לא שייך לך. הכאב של אוכל חם מידי, כף ששורטת לך את החיך, ‏ידיים שאוחזות בידיים שלך שלא תתנגד או פותחות את הפה שלך על ידי לחץ על הלחיים… אתה ‏לומד שהגוף שלך לא שייך לך, אלא למי שכרגע עושה לך דברים. ‏
אתה לא אוכל בשביל עצמך, אלא כי אמרו לך. ובאיזה צחוק גורל אכזרי, הסקתי שכך צריך גם ‏ביחסי מין. כי בבית, ברגע שהסכמתי לאכול, לא הייתה לי שליטה על הכמויות, על הקצב, על זה ‏שאתה יכול לא לאכול אוכל אם יש לו טעם מקולקל. ‏
הפסקתי להאמין לתחושות הגופניות שלי, שבמח האוטיסטי שלי, ממילא היו חריגות. רק לי הרדיו ‏מפריע. רק לי הסוודר מגרד. רק לי האוכל מקולקל.‏
אכלתי למען אחרים ולא למען עצמי. וניסיון החיים לימד אותי שברגע שלא נח לי, הדבר הנכון ‏לעשות הוא להעמיד פנים שהכל בסדר.‏
גם אם כל החוויה הפנימית שלי, מאז ומעולם, הייתה חריגה. אפילו בלהיות אישה הטרוסקסואלית ‏כשלתי.
וכאשר הגיע הכאב הכרוני, והטראומה הנפשית של האכלה כרונית בכפייה התחילה לסדוק אותי, ‏עשיתי מה שידעתי לעשות. העמדתי פנים שהכל בסדר. ‏
בניגוד לורד, היו לי פריוולגיות. כסף להשיג קנאביס כאשר גיליתי שזה יכול לעזור לי עם החרדות, ואחר כך להשיג רישיון לקנאביס רפואי – ‏שהקלו על החרדה התמידית בה הייתי מצוי, בזכות הפוסט טראומה.‏ השכלה והיכרות עם הממסד הרפואי שאפשרו לי למצוא מטפלים סבירים. וההבנה העצובה, שאם ‏אני רוצה לקבל טיפול טוב, מוטב לעשות הצגה של נורמליות מול הרופאים, ולהעמיד פנים לשעה ‏קלה שאני לא אוטיסט, לא טרנסג'נדר, אלא סטרייטית למהדרין מן המהדרין.‏ זה קל כי הם בדרך כלל מניחים מראש שכולם סטרייטים.
כלפי חוץ אני נראה בסדר. הפריווילגיות בחיים שלי נתנו לי ידע שאפשר לי להתפרנס ‏בעבודה סבירה, וכי יש לי חתיכת נייר עליה כתוב שיש לי תואר שני.
ואני רוצה שאנשים אמיצים כמו ורד, שניפצו את הארון שלהם, לא ימותו בגלל שהם חיים את חייהם ‏בכנות, ולכן אינם מקבלים טיפול רפואי ראוי.‏

מודעות פרסומת

תגובות על: "השתקפויות העבר, קינה לורד" (3)

  1. אני לא יודעת מי אתה, ואיך הגעתי לבלוג שלך (בטח דרך איזה חברה משותפת) אבל אתה כותבת מקסים ומרגש

    אהבתי

    • הי לא אנושית. פירסמתי בטעות את התגובה עם שם שאני מאוד לא רוצה שיופיע. ואני לא מוצאת איך למחוק. תוכלי למחוק את זה ואפרסם בשם חדש?

      אהבתי

התגובה מותרת לכל מין, גזע וענף!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: