מפזר את מילותיי ברוח האלקטרונים של רשת האֶתֶר

ארכיון עבור הקטגוריה 'מחשבות לא בשלות'

דרישה למתנה

אתמול, פעמיים דרשו אנשים שאתן להם מתנה, במפורש.
לא ליום ההולדת, אלא סתם ככה.
אחת, כאשר ציירתי בשיעור באוניברסיטה, ומישהי ביקשה שאתן לה במתנה את הציור, כי גם ככה אני משרבטת. אמרתי לה שתשלם לי, כי אני עובדת תמורת תשלום, והיא אמרה שגם ככה אני משרבטת בשביל עצמי. לא רציתי להתווכח, אז אמרתי שתצלם על חשבונה אם כל כך בא לה.
השנייה, כאשר מישהי התקשרה אחרי 10 בערב, כדי שאכין פלאייר בנושא מפגש באוריינטציה שאני מזדהה איתה לאוניברסיטה שהיא לומדת בה (שהיא לא האוניברסיטה שבה אני לומדת). הכנתי בשבילה בעבר בלי תמורה גם סמל וסטיקר לקבוצה בנושא קרוב לליבי, חינם אין כסף, בעבודה שלקחה כמה שעות טובות ומאמץ עיצובי לא קטן, עבורי.
אם זה נושא נושא קרוב לליבי, אז אני עשויה להסכים לעשות משהו עבור הנושא, כמו גם לתא באוריינטציה שאני מזדהה איתה, אבל באוניברסיטה שאני לומדת בה. סולידריות או לא סולידריות, לבקש ממני לעשות פלאייר בשביל סתם פגישה באוניברסיטה אחרת, אפילו בשביל תא באוריינטציה כזו, בלי תמורה בכלל, ולאחר שאני מבקשת שישלחו לי את הפרטים כדי שאחשוב על זה, לומר שזה אחלה שאני מסכימה, זה לא נחמד.
הזמן שלי יקר. לא, הוא לא עולה בהכרח כסף, וגם אם ישלמו לי יש פרוייקטים שלא אקח, אבל אני לא עובדת בחינם. נכון שזה שרבוט, ו5 דקות בשבילי, אבל אני מציירת מאז הגן, ועובדת בתוכנות גרפיות מאז כיתה ט'. נכון, הציורים שלי די מעפנים (רובם אפילו די מבישים), אבל ההבדל ביני לבינכם שאני עושה את זה בלי להפסיק, בזמן שאתם נתתם לכישורים שלכם מהגן לא להתפתח. זה שהציורים שלי לא משהו, או שאני משרבטת סתם ככה בשביל עצמי, לא אומר שאני אתן את זה בשבילכן. בשרבוט של הכמה דקות האלו בהיסח הדעת טמונות שעות של עבודה, תסכולים, וביקורות חותכות מאנשים אחרים. הציור שלי לא נולד מתוך עצמו, אלא מתוך זה שלמדתי.
נכון, אני לא מקצוענית, ולא למדתי אצל מורה מאז חטיבת הביניים (אז סולקתי מהחוג לציור, בגלל שקרובת משפחה שלי הציקה למורה לציור פעם אחת יותר מידי), ואני עושה דברים אחרים בחיים, כמו ללמוד לתואר שני. לעשות דברים שחשובים לי. לאכול. להיות עם האהובים עליי.
אנשים שהם לא חברים שלי, ולרוב נוזפים בי או סתם לא כ"כ מתקשרים איתי, ודורשים ממני דרישות – שאותן עלי כמובן לבצע בחינם, הם לא נחמדים (אליי). הם נצלנים (בתום לב, או שלא בתום לב. אני לא חושבת שזה הופך אותם לרעים).
הם מחמיאים לי כדי שאכין בשבילהם דברים בחינם, כאשר יבקשו, במודע או שלא.
והכי גרוע, שמבחינתם זה אומר, שהעבודה שלי לא נחשבת.
בשביל מתנת יום הולדת, אני הייתי מכינה להם משהו מיוחד, אולי, כי הם אנשים חשובים ויקרים לי. כאשר דורשים ממני לעשות משהו, תמורת זה שלא אעשה משהו אחר שאני רוצה לעשות עם עצמי בזמן הזה?
אז נכון, אתם לא חייבים לשלם לי בכסף. אתם לא חייבים לשלם לי בכלל. אבל זה אם אתם אנשים שמערכת היחסים שלי איתם מבוססת על זה שאנחנו נותנים הדדית. שכאשר אני אכין בשבילם משהו אני ארגיש מרוצה, ושמחה, שעשיתי טוב עבור מישהו, ולא עם חור בלב על זה שאנשים מתעצלים לפתוח את הוורד ולהכין לעצמם כרזה, או אנשים שברור שאין ביננו חיבה דורשים ממני מתנות. איזו שמחה בלב בדיוק תהיה לי מלתת ציור שלי, למישהי שבאה ודורשת, כי זה גם ככה שרבוט בהיסח הדעת שלי, וכאשר אני אומרת לך שאני לא עובדת בחינם, את מבקרת אותי?

בקשה כזו באה מהנחת יסוד, שלא אכפת לי מהציורים שלי, מהעבודה שלי, ושמבחינתי זה חרבון אומנותי, ובניגוד לאנשים אחרים שהחרא שלהם יוצא רנדומלית, שלי במקרה יוצא יפה. סליחה, אבל אם גם בשביל לחרבן, צריך להשקיע מאמצים, אז למה אתם חושבים שעבור החרא האומנותי שלי, שהשקעתי שנים בשכלולו, אני אמורה סתם להתאמץ, להאדים ולהזיע כאשר אתם לוקחים לי את התוצר, ולא מתוך שמחה של זה שיש בידיים שלכם עבודה יפה, משהו שמדבר אליכם, אלא מזה שהשגתם משהו נחמד בחינם, שמחה שדומה לזו שאני גם מרגישה כאשר אני מוצאת ברחוב אבן יפה, או ספר שמישהו השאיר.
אני לא מתפרנסת מהחרא האומנותי שלי, אני עושה אותו כי אני חייבת, בשביל עצמי.
הגישה שאני חייבת בשבילכם, עבורי היא מעליבה והרסנית.
אני לא חייבת כלום לאף אחד.
אם אתם לא רוצים לשלם את המחיר, לכו למישהו אחר שיעשה לכם את אותה העבודה בחינם.

נ.ב – אני אוהבת מאוד שיתופי פעולה אומנותיים בה שני אמנים מציירים ציור אחד עבור השני. התמורה היא לא אמיתית, מבחינה של כסף או משאבים, אלא פשוט נחמד לתת ולקבל תשומת לב, ולהחליף תקשורת ורעיונות. עשיתי כמה בעבר, ורוב הסיכויים שזה יהיה משהו שכן אשמח לעשות.

האם אני ראויה לכבוד?

אזהרת תוכן: דיכאון.
פוסט זה נכתב ב15.08.2013 והחלטתי לפרסמו על מנת לשתף את האופן בו הרגשתי כאשר הייתי בדיכאון שהדרדר עוד ועוד בלי טיפול או הבנה שזה מה שקורה לי. בתקווה שזה יתן הצצה לאיך נראית חשיבה במצב הזה. הפוסט לא נערך ומוגש לכם כפי שנכתב אז, בשלמותו.

* * *

יתכן והרשומה הזו תרד תוך כמה שעות עד ימים, לאור היותה לא אופיינית ומלאה בביוב רגשי. אתכן הסליחה.

בזמן האחרון אני בדילמה. מצד אחד אני קוראת במקומות שונים שאני ראויה לכבוד, מעצם היותי, כפי שראוי כל אחד ואחת. כבוד בסיסי כלפי אנשים. מצד שני, אני לא יכולה לשלוט ברגשות של אחרים או בפעולות שלהם. וזה כל כך מבלבל מבחינתי. כי כאשר אני נפגעת מחברות/ים, אני מרגישה אשמה על זה שאני מרגישה פגועה – כי זה לא בסדר, כי אני לא יכולה לשלוט ברגשות של אחרים. כאשר אחרים לא מכבדים אותי, האם אני צריכה לכעוס עליהם, או שעלי להשלים עם המצב? איך אני יכולה לצפות לכבוד, אם בחירותיהם של האנשים שייכות להם?
לאחרונה נראה לי שאני לא ראויה לכבוד.
אני עוד צריכה כנראה לעשות דברים אמיתיים, להיות ראויה באמת.
אם הייתי ראויה לכבוד, אנשים היו מכבדים אותי. אם הם לא, אז אני כנראה לא. וזה כנראה בסדר. רגשותיהם שייכים להם, ואם הם בוחרים לא לכבד אותי, הם צודקים, בדרכם. ואם הם טועים, זו בעיה שלהם שהם לא מכבדים אותי. אני לא אתערב בבחירותיהם. אם אנשים בוחרים לבקר אותי על הנטיה המינית שלי, להביע את רתיעתם ולא לדבר אלי במגדר שאני בוחרת, לגנוב לי רעיונות, לשקר לי, לצעוק עלי שאם הייתי אוהבת אותם הייתי נראית יותר נורמטיבית, אני צריכה להתעלם מזה. זו בעיה שלהם שהם לא מכבדים אותי.
אם אני באמת אהיה ראויה לכבוד, אולי אז אוכל ללמוד לא להפגע כאשר מספרים לי שמה שאני מרגישה לא בסדר ולא תקין.
אני לא יכולה לשלוט במה שאחרים אומרים לי. אני יכולה רק לבקש מהם לא לומר לי מילים מסויימות (למרות שאז אני חושפת את הרגשות שלי, ואנשים תופסים את זה כחולשה, ומעדיפים להמשיך להפגע), וזכותם להמשיך לומר.
מותר לי להגן על עצמי פיזית, זה נכון. נראה לי.
אבל מילים הן רק מילים. אבק חסר משמעות.
אם אנשים חשובים לי חושבים שאני לא ראויה לכבוד שלהם, ליחס אמפתי, לפניה בלשון נכונה, לאהבה, לחברות, לזה שיניחו לי לפעמים כאשר לא טוב לי, לזה שיאמינו לי שקשה לי – כנראה אני לא באמת ראויה לכבוד שלהם.
ואתן יודעות מה?
זו לגמריי בעיה שלהם.
לא אכפת לי יותר.
בחירותיהם של אנשים שייכות להם. אני כנראה זו שבוחרת להפגע, ולכן אני זו שלא בסדר.
אני זו שמנסה יותר מידי.
אולי אני פשוט רוצה יותר מידי.
בסופו של דבר, אני צריכה לשמוח שעכשיו לא מכים אותי על בסיס יומיומי, ואנשים שחשבתי לחברים שלי, מושכים לי בשיער בזמן שמישהו אחר חונק אותי, וכולם סביב צוחקים. אני צריכה לשמוח שכבר לא מציעים לכולם שוקולד ועלי זורקים עטיפה ריקה. אני צריכה לשמוח שיש אנשים שאני מגדירה כחברים (ולא צריך להיות לי אכפת איך הם מגדירים אותי, זו לגמריי בעיה שלהם), אני צריכה לשמוח שיש אנשים שאשכרה מוכנים לסבול את הנוכחות שלי, ולדבר איתי. אני צריכה להיות מאושרת שיש לי בן זוג שאוהב אותי.
אני צריכה להיות שמחה, ואם אני לא, כנראה אני לא משתדלת מספיק.

מילים, תגיות, זהויות, משמעות

אני לא אוהבת להגדיר את עצמי בהרבה דברים. אני מרגישה לפעמים אפילו חוסר נוחות מסוים עם להגדיר את עצמי כביסקסואלית. או כג'נדרקוויר. או כדוברת רוסית אפילו.
אולי לכן אני מגדירה את עצמי לפעמים כביסקסואל, פאנסקסואלית, ג'נדרקוויר, פוליאמורית, ישראלי דוברת רוסית וכו'. אבל באופן עקרוני ריבוי התגיות מכביד עלי. אני מאוד לא אוהב לשבת בתוך הגדרות, למרות שאין לי ספק לגבי נחיצותן עבור כל האנשים שסביבי. למרבה הצער גם עבורי. אני ניסיתי רוב חיי להיות נורמטיבי. ניסיתי להיות קונפורמי. ניסיתי להיות כמו כולם.
אני מודה בזה בלי בושה. אני רציתי להיות כמו כולם. כי לא להיות כמו כולם, ותסלחו לי על הבוטות, זה מאוד כואב. ואולי כולם חוץ ממני יכולים לשלם את המחיר על הכאב הזה – והם מוזמנים להיות לא כמו כולם כמה שירצו. אני לא.

מעולם לא הצלחתי להיות כמו כולם, ולמרות ניסיונות עזים לעשות זאת, הניסיונות הללו נידונו לכישלון וליותר פגיעה בי. הניסיונות הללו צילקו אותי לא פחות ממה שצילקה אותי העובדה שאני לא כמו כולם. אני שונה. אני דפוקה ופגומה.
כן, אני אומרת בראש מורם. אני פגומה.
והרבה אנשים נעלבים.
הרבה אנשים נעלבים כי הם לא מבינים את המשמעות שאני מייחסת למילים שלי. והמשמעות היא פשוטה מאוד. כאשר אני מדברת על עצמי, אני מתכוונת רק לעצמי. זכותי לרדת על עצמי כמה שאני רוצה, למרות שזה הרגל רע שהשתרש אצלי באזור התיכון. הייתי ממשיכה עם עוד רשימה של דברים לא טובים שאני עושה לעצמי, אבל הם יותר גראפיים ואולי גם קצת טריגריים.
כאשר אני אומרת על עצמי שאני פגומה, זה בדיוק מה שאני מתכוונת אליו – שאני מרגישה פגומה. אני לא מתייחסת לאנשים ביסקסואלים כפגומים, כי בעיניי הם לא. אני לא מתייחסת לג'נדרקוויריות כפגומות, כי הםן לא. גם לא פוליאמורים. אני מתייחסת לעצמי כפגומה כי בעיניי – אני כן. אם אנשים בוחרים להעלב ממה שאני חושבת על עצמי, למרות שזה לחלוטין לא קשור אליהם, לפעמים בא לי לצעוק – זו בעיה שלכם. תקחו את הרגשות האלו שלכם ותתקעו אותם בתחת. זכותי לחשוב על עצמי מה שבא לי. הדעות והמעשים שלי על עצמי קשורים רק אליי.
והכי מצחיק אותי, כאשר אנשים שהם לא חברים שלי נעלבים. זה מאוד כיף, כמובן, להאשים אותי שאני מתעצבנת כאשר אומרים לי ש"נטיות מיניות זה חולני", אבל זה לגמריי סבבה לכעוס עלי כאשר אני אומרת על עצמי דברים.

באופן עקרוני, האנשים סביבי מייחסים חשיבות לא ברורה למילים. מצד אחד אומרים על כל מיני אנשים ש"הם רק דיבורים", או כאשר אנשים לועגים לי, אז לועגים לי בחזרה ש"אז הוא אמר". אז דיבורים זה לא חשוב? מצד שני, הפוליטיקאים בעיקר מדברים זה עם זה ועל בסיס הדיבורים שלהם נעשים מעשים ונקבעים חיים של אנשים. אז דיבורים זה חשוב? אבל הרגע אמרתם שלא…
לכל הבלבול הזה זלגו כמה אידיאולוגיות רדיקליות שיצא לי להכיר. למרבה הצער, במידת מה, יצא לי להכיר אותן מיד שניה. פמיניזם רדיקלי למשל. או אנרכיזם. או טבעונות. ובכל המקומות האלו, ותסלחו לי אם אני מדברת בעיקר על בלוגים וקבוצות פייסבוק, כי רגלי מעולם לא דרכה בחוג למגדר, וכנראה לא תדרוך (הסיבה לזה תובהר בהמשך) א/נשים מייחסים חשיבות כמעט אלוהית למילים, לזהויות (ופוליטיקה של זהויות), למשמעות. וקשה לי עם זה. קשה לי מאוד.

kottik s

קוטיק, נער חתול ג'נדרקווירית. שורבט בזמן האבחון ללקויות למידה, כי היה לי ממש משעמם. אבל ממש.

אולי כדאי שאבהיר את דבריי עם דוגמא אישית.

ידעתי שיש לי בעיית קשב כבר לפני חמש שנים, כי קראתי את הנחיות הDSM בנושא, כי למדתי את זה בלימודים הקודמים שלי. אני מתאימה אחד לאחד למספר הפרמטרים הנדרש. אני עדיין לא מאובחנת באופן רשמי, כי רק התחלתי בתהליך האבחון (עשיתי כבר את האבחון ללקויות במכון ע"ש דוקטור בוביז, להם שילמתי מלא מלא כסף שאין לי), אני מנסה לאזור אומץ להכנס לאתר קופת החולים שלי ולקבוע תור לנוירולוג כרגע. בתחילת השבוע הזה אובחנתי עם ADD לאחר שיחה עם הנוירולוג.

אנשים לחצו עלי ללכת להתאבחן כבר עם הסמסטר השני לשנה א' שלי. אני בסמסטר האחרון של שנה ג'. רק עכשיו הלכתי להתאבחן. אנשים שאלו אותי למה לא עשיתי את זה קודם. אחת התשובות שלי היא שאני לא רציתי להוסיף לתגיות שכבר יושבות עלי. ויושבות עלי, תודה לאלה, כבר יותר מידי כאלו.
מכוערת, ביסקסואל, פאנסקסואלית, ג'נדרקוויר, פוליאמורית, פגאני חילונית, ישראלי דוברת רוסית…(ועוד כמה פחות מלבבים שאין לי חשק לחלוק) ואז, גם זה?
לתחושה שלי שאני-פגומה לא קשה להוסיף. חוויתי את זה כבר עם הג'נדרקוויריות שלי. בסוף זה היה לטובתי, אבל ג'נדרקוויריות איכשהו זה בלי ניירת רפואית. בלי אנשים שאומרים "אבל קיבלת 733 בפסיכומטרי ואת לא מטומטמת" (המילים שלא נאמרות כאן בסוף המשפט: "כמו אחותך", למרות שאחותי מאוד חכמה, אבל המשפחה מתעקשת לא להתייחס אליה ככה, בעיקר לצערה וגם די לצערי). אולי כי אין לי מושג איך לומר ג'נדרקוויר ברוסית, ולכן אני שותקת על זה. זה לא כמו לקות למידה. מבחינתי, אם יהיה לי את הנייר הזה בנוסף שישב לי על הראש, אז…זו עוד הוכחה לכמה שאני לא בסדר. למרות שניסיתי, ניסתי להיות כמו כולםן כמיטב יכולתי. וכשלתי.
וכל כך הרבה אנשים סביבי הם בעלי לקויות למידה. בניהם בן הזוג שלי. אחותי. מישהי שאהבתי עד לא מזמן. חברת אינטרנט טובה מאוד. אפילו מתרגל אחד במבוא לC++. אף אחד מהם לא פגום בעיניי. אני מעריצה אותם גם בגלל זה, ובלי קשר לזה (חוץ מאת המתרגל, כי אותו אני לא ממש מכירה, אבל הוא היה מתרגל סבבה ביותר). למעשה, אלו הם האנשים שדחפו אותי ללכת להתאבחן, ואני מאוד מעריכה אותם על זה. זה לא גורע מזה שאני אוהבת את עצמי קצת פחות בגלל זה.  זה לא גורע מזה שעם כל תגית לא נורמטיבית שיושבת עלי, אני אוהבת את עצמי קצת פחות, למרות שאנשים שיש להם תגיות כמו שלי הם האנשים המדהימים ביותר בעולם.
כי ככה אני, פגומה.
ולמרות זאת, התגית היא מאיימת בעיקר כאשר עדיין אין לי אותה אבל היא עוד תהיה לי. כי ברגע שהיא עלי, מה כבר יוכלו לעשות לי? בעיקר, לגלות אותה ולפגוע בי.

וכאן אני מגיעה לקטע של המילים והמשמעות, וחוזרת לקטע הזה עם האיזמים הרדיקליים. אני חושב ששמתי לב בגיל די צעיר לזה שאני לא חושב כמו כולם, או לא כמו כולם באופן עקרוני. בהתחלה זה לא היה מכאיב במיוחד. כאילו, חוץ מהקטעים שבהם לעגו לי, הרביצו לי, הטרידו אותי מינית, חנקו אותי, בעטו בי מול המורה באמצע שיעור, החרימו אותי בחרם לא רשמי (זה אומר שאף אחד לא באמת הכריז על חרם כי הסתכסכת עם העילית של הכיתה – זה לא קרה, אבל גם אף אחד לא ידבר איתך, כי אתה איכסה), וטרחו לא לתת לי לישון כאשר הייתי ממש זקוק לזה.
אבל עם הזמן זה התחיל לכאוב יותר, כאשר לעשות את כל הדברים האלו באופן גלוי נעשה פחות לגיטימי בחברה שנמצאתי בה. אף אחד לא ירביץ לי באוניברסיטה. אבל אנשים כן יטרחו להתייחס אלי באופן מאוד…לא נעים.
אני חושב שהבנתי כמה זה חריג כאשר קראתי על אנשים שבכלל לא עושים מה שאני עושה די מעט, ותהיתי לפתע איך זה זה לא אצל כולם ככה. וכאשר אנשים פיזית הופתעו  מזה שאני לא עושה את זה כל הזמן.

אנשים הופתעו מזה שאני חושב מעט מאוד במילים. אני מעריך את החשיבה המילולית שלי בכ40% מהחשיבה שלי (תלוי באלו ימים. לעיתים יותר, לעיתים פחות), ושאר החשיבה שלי מתחלקת בין תחושות, תמונות, רגשות, צבעים וסתם דברים שאני פשוט לא מסוגל להסביר. הכתיבה שלי בסך הכל היא יחסית סבירה, אבל זה בגלל שאני מרמה. אני מצייר עם מילים ולא כותב איתן. זה אומר שקשה לי להתנסח בצורה ברורה, כי אני מצייר תמונה ולא מציין דברים שמובנים מאליהם מבחינתי, או משתמעים ממה שאני כותב, בעיניי לפחות. זה אומר שכאשר אני מדבר אנשים נוטים להתעלם ממה שאני אומר, כי המילים שלי לא תמיד ברורות או מתחברות בצורה קוהרנטית מבחינה רעיונית. לא פלא שמי שכן מסוגל להבין אותי מתקשר איתי הרבה מאוד בזה שאני מנסה להסביר במשך כמה שעות רעיון שאפשר להבהיר בשניים שלושה משפטים. יש לו סבלנות, למרבה המזל, והוא מכיר אותי מספיק טוב בשביל לדעת לפרש את ההתנהגות שלי כאשר אני לא יכול. זה אומר שמבחינתי, השיח הזה, באיזמים הרדיקליים, שמדבר על כך שלמילים יש משמעות עליונה, והמילים משפיעות על החשיבה שלנו, הוא מאוד עקר מבחינתי.
פוסטים ארוכים ומריבות פייסבוק שלמות (בלי להכנס לדעתי על מריבות פייסבוק באופן כללי) נכתבים בנושא מילה או שתיים שאינן במקום, כאשר ברור לי, לפחות, שדברים לא הובנו כראוי, אנשים רק רצו להביע רגש, או פשוט לא ידעו להתנסח בצורה חדה. אנשים, כך התברר לי, נפגעים ממריבות הפייסבוק האלו. הפוסטים הארוכים בנוגע לחשיבות המשמעות של כל מיני מילים מסויימות פשוט מתישים אותי. ובעיניי? ובכן, בעיניי זה פשוט לא ברור. לפעמים גם כל העניין הזה של לקרא לצעדה מסויימת בשם, לבחור תאריך סמלי מסויים, להחליט מי הולך איך ומתי?
זה כל כך לא מדבר אלי.

כל המילים האלו, ההתעקשויות עליהן, למה זה? האם לא חשובה יותר הכוונה? האם לא חשוב יותר ש"הלב" שלי נמצא במקום הנכון? אז מה אם מישהו/י טעתה בניסוח. או לא ממש הסכימה עם הגדרה.
מבחינתי כל הדברים האלו הם עקרים, כי אני לא חושבת במילים כל כך. אני קוראת טקסט ואני בוחנת מה אני מרגישה. רוב הזמן אין לי מושג איך להעביר את התחושות שלי למילים. אז אני מסתפקת בתגובות לאקויות של "חיבוק וירטואלי" או סתם שותקת. חלק מהזמן גם יש לי תחושה של אי הסכמה. גדולה או קטנה. אבל בגלל שהחשיבה שלי היא לא מילולית, אז קשה לי מאוד לומר, מה בדיוק הפריע לי, מה בדיוק לא רציתי, מה בדיוק לא אהבתי. הסכמתי קצת, אבל לא ממש, זו התגובה הכי טובה שאני יכולה לגייס רוב הזמן. לפעמים "זה גורם לי להרגיש חוסר נוחות" או "משהו היה חסר לי" הוא יחסית סביר. אבל אז אנשים דורשים שאני אסביר.

זה כמובן מאוד הגיוני, לבקש ממני להסביר משהו שלא מנוסח אצלי עדיין במילים. הגיוני כמו לבקר אותי על זה שיש לי רגשות שאינם חיוביים תמיד, ולכעוס עלי על זה שאני מבטאת אותם. וכן, עושים לי את שניהם כל הזמן. אנשים שמגדירים את עצמם חברים שלי. (למרבה המזל, אני יודעת בדיוק כמה חברים יש לי. אחד. ולצערי, זה עדיין לא מספיק לי. ביסקסואליות הן חמדניות, אמרנו, לא? 🙂 )

כן, היא כמו חיה בכלוב. פרספוני אמרה שיש לה אופי פראי מאוד. אבל היא טעתה בנוגע למשמעת ולקשיחות. היא למדה את החוקים המעטים שבאמת היו עקביים- אך כל השאר – לא ברור, נסתר ממנה. כנראה הייתה אסון חברתי עוד לפני הלידה לחושך, ואובדן הזיכרון שלה רק החמיר את המצב.

מתוך: מאדים בשמי הלילה

אני מסתובבת באופן וירטואלי בכמה חוגים יחסית רדיקליים. אני רוב הזמן לא מסכימה כל כך עם אנשים. למעשה, רוב הזמן אני לא מסכימה עם אף אחד. הרבה רעיונות מעניינים. אבל אני מקפידה לשתוק. אולי כי רוב הזמן ההגדרות שלי לדברים אינן דומות להגדרות של אנשים אחרים (תשאלו אותי להגדרה שלי את הביסקסואליות, I dare you). אולי כי אני בניגוד לאנשים אחרים, מעדיפה להרגיש מה זה מגדר, או שוויון זכויות, או חופש, או חפצון, מאשר לקבל הגדרות מילוליות, שברצינות, לא אומרות לי שום דבר. אבל כנראה שזה לא מספיק בשביל אף אחד. כולם רוצים הגדרות חדות, חותכות, מילים ברורות. מילים שחותכות אותי בזה שאני לעולם לא אתאים לאף אחת מההגדרות האלו.

איכשהו כאשר נתקלתי בחוגים הרדיקלים דובר על כוונה ורגשות. מילים שמדברות אלי. דברים וציורים במילים שאני יכולה להבין. ובזמן האחרון, אני מרגישה פחות ופחות מזה בחוגי האיזמים הרדיקליים, ויותר התעסקות בדברים שלא אומרים לי הרבה. קרי, מילים ומשמעותן. ובלייקים. למה להתעסק במשהו חסר משמעות כמו מי עשה לייק למי, עדיין לא הבנתי.
אולי כי אני לא הבנתי בכלל למה צריך את הלייק הזה. אולי כי לייק זה הדבר הכי לאקוני שיש. אולי כי זה הכי עצלני שאפשר. מבחינתי זה אומר שזה עורר אצלי הסכמה, רגש חיובי, השתתפות, הזדהות… סתם גרם לי לחשוב. ואת כל התחושות האלו צריך לתקוע בתוך כפתור אחד? ואז לריב?

בגלל כל זה התחלתי להגדיר את הנטיה הפוליטית שלי כאחורית. כי כל ההגדרות האלו, כל המילים האלו, אינן מצליחות מבחינתי לחדור למורכבויות של הרגש. לזה שכל מה שאומרים מרגיש לי כל הזמן לא נכון. ההגדרה הזו, כמובן, לא אומרת דבר. היא בעיקר אומרת מבחינתי שאני לא מסכים לשחק במשחקים הפולטיים של בני האדם, למרות שאני נגרר לשם בכפייה. במיוחד, כי אני לא מבין אותם. כי קשה לי להבין אינטרקציות חברתיות. כי אני לא חושב במילים.

סבתא שלי אומרת ש"нельзя жить в обществе и быть отдельным от общества", שזה אומר ברוסית, ש"אי אפשר לחיות בחברה ולהיות נפרד מהחברה". לצערי זה נכון. זה עדיין לא הופך את זה למחורבן פחות. אבל הבעיה שלי עם החברה היא החוקים המשתנים תמיד שלה. אני יודע שאני פגום בזה, כי נסיבות חיי כללו בידוד די ארוך בתקופה שבה אנשים רגילים לומדים לתקשר אלו עם אלו. תקופה בה התצפיות האישיות שלי, התחושות האישיות שלי, היו החברה היחידה שחוויתי. אני חושב שזה לא היה אמור לקראת. אולי בגלל זה לפעמים אני מרגיש כמו מפלצת.
אני חושב שהכי קשה לי עם זה שההתנצלויות שלי לא שוות כלום בעיניי אנשים. וזה שאנשים לא יאמרו לי שאני עושה משהו לא נכון, וירמזו ברמזים שרק לאחרונה התחלתי להבין שבכלל אומרים משהו. וזה שאם אני עושה משהו לא נכון, יש אנשים שילכו ויתלוננו עלי במקום אחר, יוכיחו עם אחרים כמה אני פויה, במקום לומר לי שזה וזה היה לא בסדר.
אני כמובן מודה בטעויות שלי. לאחרונה מישהי פרסמה סטאטוס בקבוצת פייסבוק שאני חבר בה. הגבתי מה שהגבתי, והיא הבהירה לי שזה לא היה לעניין. בחנתי שוב את דבריי והגעתי למסקנה שהיא צודקת. כתבתי לה שהייתי לא בסדר. שאלתי אם רוצה שאמחק את הסטאטוס. ניסיתי להבהיר בכל הכח שהבנתי את הטעות שנעשתה, שלא אחזור עליה. זה רק הביא אותה לרמזים המציקים האלו, שאני למדתי להבין שבאים ללעוג על ההתנצלויות שלי. אז התנצלתי שוב ואז סגרתי את הפייסבוק עם דה-אקטיבציה. אני ניסיתי להסביר קודם שקשה לי להבין דברים חברתיים, ולבקש הסבר.
אבל כל פעם שאני שואל אני מקבל לעג. אז אני שותק.
אני שותק יותר ויותר בחוגי האיזמים.
אני בכלל, מוצא את עצמי לאחרונה מנסה להתנהג בהם באופן כמה שיותר קונפורמי, שלא יכעסו עלי. אני לא רוצה לפגוע באנשים. אני משתדל לעשות את זה כמה שפחות. אבל זה קורה לפעמים. כולנו פוגעות/ים באנשים לפעמים. כן, לא משנה כמה סולידריות ומנצנצות נהיה, דברים יכולים להחליק. אנחנו לעולם לא נדע על אלו כפתורים נלחץ אלו לאלו.
אבל זה לא לגיטימי לומר לאנשים אחרים שנפגענו. ניסיתי את זה, פגעו בי שוב. זה לא לגיטימי להתנצל. כבר מישהו הסביר לי שאנשים לא באמת מתייחסים להתנצלויות, ורואים בהם מס שפתיים, לא משנה כמה אני מתכוון להתנצלויות שלי. אז מה הטעם להתנצל אם לא מאמינים לי, ורק לועגים להתנצלות?
אז נכון, לפעמים הלעג הזה על זה שפגעתי מגיע לי, למרות שנעשה בתום לב. מותר לפגוע בי בחזרה. פשוט לפעמים, זה מרגיש כאילו זה כבר יצא מעבר ל"פגעתי בך אז מותר לך לפגוע בי" ונכנס לאיזה כיסוח שלי.

sorry s

"הייתי ממשיכה עם עוד רשימה של דברים לא טובים שאני עושה לעצמי, אבל הם יותר גראפיים ואולי גם קצת טריגריים."
ציור מתקופה אפלה יותר. לא, הוא לא באמת מתאר מעשים אמיתיים, אבל הוא כן מספר על המותר לפגוע ועל הצמצום העצמי.

כאשר אני רואה שאני מפריע לאנשים, אני מצמצם את עצמי. כבר שמתי לב לזה שזה רק גורם לאנשים להרגיש שאני מפריע להם יותר. לדרוש לצמצם את עצמי עוד ועוד ועוד. ואז, אז אין לי ברירה אלא לברוח. לברוח אל העצים ואל האבנים ואל החתולים. לברוח אל הפרחים, והשלוליות והעשב והמים. לברוח אל הגשם הקל החילזון והחרצית. אל המקום בו העורב מנבא לי חלומות. אל המקום בו המילים הן צבעים ועפרונות, התגיות לא רלוונטיות אלא למטרות דיאגנוסטיקה וטיפול עצמי, הזהויות נעלמות והמשמעות?
המשמעות נשארת.

לפעמים אני חושב שאם דווקא כולנו נשתדל להרחיב את עצמנו אז יהיה לנו יותר מקום מאשר אם נצמצם את עצמנו.

שחזור של השטיפה לעיתונות וסמל הפמיניזם.

איחוד מרגש בין רשומה גנוזה ושטות אדירה, ולא ראויה לדפוס.
הרשומה הגנוזה: ההתמרמרות שלי על התופעה שקרתה בתקשורת כאשר עניין הדרת הנשים באוטובוס פרץ בעוז. הסיבה לכך שהפוסט נגנז ולא פורסם היה החשש שלי שהדברים שכתבתי קיצוניים ורדיקליים מידי. היום אני חושב שהם היו בדיוק במקום, וחבל שגנזתי. אני מוציא אותה תחת ידיי ברצינות הפעם, בלי שום עריכה מאז.
השטות האדירה: מה שסמל הפמיניזם גורם לי לחשוב עליו. רציתי לפרסם בנפרד, אבל זה נראה לי נושא קליל ואני אפילו לא בטוח שראוי בכלל לדבר על דברים כאלו…אז לפחות שיהיה יחד עם מילים  ששוות משהו.
glowbar

שטיפה לעיתונות / 20.1.2011

הגיע גם זמני להיות אקטואלי, ולכתוב על מה שקורה בטווח השבועות האלו. אבקש לא לקחת שום מילה ממה שכתבתי כאן ברצינות תהומית.

אל תגידו – "לא אמרתן".

לאחרונה אני עד לעוד ועוד אמירות בתקשורת ובבלוגים על כך ששתקנו – כאשר נשים הודרו באופן יומיומי, קיבלו פחות משכורת. על כך שנשים נהנו מזכויות היתר שלהן בלי לדאוג לבצע את חובותיהן. היו מילים – אמרו אנשים, ואמרו ואמרו ואמרו. בלוגים פמיניסטים רבים מחו. היו נסיונות קידום וחקיקה. היו נסיונות לנראות בנוגע למצבים יומיומיים בהם בנות חווה נפגעות – ובני חווה שותקים. או משתתפים בפגיעה.
ועכשיו – לאחר שהדרת הנשים לפתע הפכה לסיפור המתוקשר, כל אותם בני חווה שתקנים, שבימים רגילים השתקה ולהט"בופוביה היו לחם חוקם – לפתע קמים כנגד התופעה – למרות שלא מדובר בתופעה חדשה. למרות שכבר צעקו על קווי המהדרין, על ההפרדה, על פערי השכר, על האלימות וההטרדות, ועל השוביניזם הכללי.
דיברו ודיברו. שפכו נהרות דיו אמיתית ווירטואלית.
אבל לפני חודשיים – עדיין היה קל להתעלם. היו ל"תקשורת" נושאים חשובים יותר לעסוק בהם, והדרת הנשים היא מעיין שול שפלא שהחלו להתייחס אליה. אולי בגלל שפתאום "הנשים של" החילונים החלו להפגע מכך, אולי מכך שבנות חווה שהם מכירים בהן ככאלו (ולא כ"נשים" סתם – יצור מזן אחר בכלל) – נפגעו מכך ואולי בגלל שרוצים לזכות בקול נוסף מן הגל הזה – העולה ומטביע. והפלא ופלא – לא בידיעות ממתישהו ולא בישראל אתמול (לפחות, בכל מקרה, בימים האחרונים בהם טרחתי לפתוח עיתון לפחות. אנא תקנו אם טעיתי.)– כמעט ולא כתבו (במדורי הדעה?) נשים על הנושא הזה. כתבו על זה בני אדם מכובדים. הנושא הזה כבר גדול עלייך – אל תעסיקי ראשך הנאה בדברים אלו, נסיכה. אנחנו נלך ונהרוג את הדרקון בקולמוס המחודד ביותר שלנו, ונוכיח שהבולבול שלנו גדול יותר.

איכשהו כל התופעה האחרונה מזכירה לי מעט את אותם האלו, המזדעזעים מאנשים האוכלים כלבים, חתולים ודולפינים – תוך כדי נגיסה שלווה בחלק מפרה שמתה באותם התנאים המחפירים.

~~~

לרוב, כידוע, אני לא כל כך עצבני או מתנסח בכזו "רדיקליות". אבל כל עניין הנראות שפרצה לפתע לעניין זכויות "המיעוט" הנשי יחד עם כל הקולות המאשימים בשתיקת הנשים – שטוענים שביומיום הנשים שותקות (ונהנות?) ואינן עושות דבר בנוגע לפגיעה בהן – לפתע החלו לדבר, ועוד על השטויות.

אז, תצטרכו לסלוח לי. בעיקר, כי בזכר אני נשמע סתם כועס ולא היסטרי.

תודות לאחות הגדולה, שבזכותה עבודת הלינקים שלי יותר קלה, ורמות הקורטיזון בדמי גבוהות היום.

glowbar

פ(מינ)יסטינג(זם) / 28.1.2013

לאחרונה התבוננתי שוב בסמל הפמיניזם והתחלתי לצחקק. פתאום ראו עיניי בסמל – משהו אחר לגמריי. הכותרת היא רמז, אבל אולי תוכלו לנחש לבד. התשובה בתחתית העמוד, אם תרצו. רק שימו לב – ברגע שתראו את זה, זה עשוי להרוס לכםן את הסמל לגמריי…
(אני מחכך את ידיי זו בזו ומצחקק ברשעות)

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

לי זה נראה כמו פיסטינג (לינק לויקיפדיה. ממש לא בטוח במקום העבודה!)
ברצינות.
והצבע הורוד לא עוזר לדכא את הרושם…

המוזרות המגדרית שלי

אני מניחה שלחלקכם/ן היה די ברור, מהאופן שבו נכתב הבלוג הזה שאני סוג של ג'נדרקוויר/ה (GQ). לי זה לא היה עד לא מזמן. המקום הזה של החריגות המגדרית שלי כנראה היה בי תמיד. לפי מה שאני חווה, הוא נובע לאו דווקא מהמקום שהוא נובע אצל אחרות/ים אלא דווקא מהתפיסה שלי את ה(אי)אנושיות שלי, כי אפילו כאן אני בקושי מרגישה שייכת למין האנושי. ומהמקום הזה מגדר פשוט נעשה לא רלוונטי עבורי.  לפי התיעוד שיש לי הפסקתי להיות אישה באופן רשמי באזור 2006 או 2007, למרות שלא דיברתי על זה יותר. בערך באותה תקופה כנראה גם יצאתי לראשונה מהארון בפני המשפחה בארוחת שבת, מהלך שכונה כעבור שנים "הא… אני בכלל לא זוכרת את זה", או "אה, התקופה הזו של המרד החברתי".

"זהו!" הכרזתי בפני קהל נשים דמיוני "אני לא אחת מכן יותר!!!"
ואז הסתובבתי אל קהל הגברים בצד השני "וזה לא אומר שאני נעשית אחת מכם!"
ואז אמרתי לכולם יחד "לכו להזדיין (אתם אוהבים את זה, לא?) ועזבו אותי בשקט! אני זו אני, ואני לא אחת מכם."

-י. ערפל

הפעם הראשונה בה נתקלתי במונח ג'נדקוויר הייתה  בבלוג שחור-סגול,  והבנתי מה שהבנתי מתוך קונטקסט, ולא העמקתי לחקור בנושא כל כך. נתקלתי פה ושם במושג, ואפילו נראה לי שקראתי את התיאור הכללי למה זה ג'נדרקוויר. באיזה מקום הבנתי שאולי זה קצת מדבר אלי, אבל לא התחברתי. אולי זה הגיע קצת מאותו מקום שבו אני לא מגדירה עצמי כפמיניסטית, כי אני לא מרגישה שאני יודעת מספיק על פמיניזם או עושה מספיק פמיניזם כדי להיות ראויה למונח. מה גם, שאני לא לומדת מגדר והשיח לפעמים מסובך מידי בשבילי בחלקים האקדמיים שלו. עוד לפני שנה וחצי בערך התחלתי לכתוב באינטרנט כזכר ונקבה לסרוגין, ודאגתי להסתיר את המגדר שלי ברשת(למרות שעם שם כמו שלי, קצת קשה לעשות את זה. מזל שיש כינויים). שמתי לב אז שאנשים עשויים להתייחס באופן שונה לדבריי לפי המגדר שבו נכתבו, אבל הכלל שהשתמשתי בו בהתחלה היה שכאשר רציתי להראות אמפטיה ורגישות כתבתי כאישה, וכאשר רציתי להראות מומחיות או סתם להתכסח, כתבתי כגבר. זה נראה הגיוני. כעבור זמן מה הפסקתי עם זה – והתחלתי לכתוב לפי מה שנראה לי מתאים באותו רגע יותר, לפעמים מחליף את המגדר שלי באמצע הכתיבה, כפי שקרה כאן עכשיו בטעות, בלי ששמתי לב – בהתחלה.

העניין הוא, שאני לא מרגיש גבר או אישה. אני בא מתוך גישה של אני == אני. אני לא אישה, לא גבר וכנראה לא מקק. אני כן מגדיר את עצמי בהלקח בחשבון את ההרכב הכרומוזומלי, ההורמונלי והפנוטיפי שלי  – כזכר/כנקבה (אין לי כוונה לשתף את הציבור בהאם אני זכר או נקבה – ואיך נולדתי) – שבמקרה שלי תואמים זה לזה. אינני יודע איך הייתי מגדיר את עצמי לו הייתי אינטרסקס או טרנסג'נדר. אולי הייתי מוותר על ההגדרה הזו גם כן, אולי הייתי מגדיר את עצמי רק לפי אחד הקטריונים. זו ההגדרה שלי, ויש לה חשיבות אישית בעיניי.
בזמנו, לפני שנים חשבתי באופן רציני על לשנות את המגדר/מין שלי. שנאתי אותו, אתם/ן מבינות/ים. שנאתי את איך שנראיתי. שנאתי שהמראה שלי לא היה מטושטש מגדרית. שנאתי את הגוף שלי. אני עדיין שונאת אותו לעיתים קרובות, אבל לא עד כדי כך.
הסיבה לאי החיבה שלי את הגוף שלי לא נבעה באופן אישי מהמין שלי – לא הרגשתי שנולדתי למין הלא נכון. הרגשתי שכל העניין של מין ומגדר הוא מעמסה כבדה עלי, ושהמין/מגדר שיש לי הוא ממש דפוק. ניסיתי לאמץ התנהגויות מהמגדר האחר, אבל לאט לאט עברתי תהליך מסויים של השלמה עם הגוף שלי. אבל לא יכולתי להשלים בשום צורה עם מה שמצפים ממני לעשות, עם המראה שמצופה ממני, עם ההתנהגות המצופה ממני, עם תחומי העניין שלכאורה צריכים או לא צריכים להיות לי. והביסקסואליות שלי הוסיפה עוד יותר  לטשטוש הכללי של המצב – מבחינתי.

לפני כמה זמן התחלתי לגלות מעורבות רבה יותר באיזה פורום באינטרנט, והמשכתי לכתוב בזכר ובנקבה לסירוגין, ופיתחתי קשר די קרוב באיזה שלב עם אחת החברות בו. אולי לפני זה, אולי אחרי זה – היא הציעה שאני ג'נדרקוויר. כתבתי שאני מכירה את המושג אבל לא מתחברת אליו. לא התחברתי אליו כי הרגשתי שיש לו קונטקסטים שאולי אני לא רוצה שיהיו לי. וגם קצת התביישתי להיות GQ. הרגשתי שזה יראה כאילו אני מנסה להראות מגניבה, או שונה, או שסתם נדמה לי ואני מבולבלת (אגב, יש לי ספקות בסגנון לגבי הביסקסואליות שלי עוד מ2003…והם לא נעשים קטנים יותר, אולי בגלל זה שאני בסה"כ במערכת יחסים שבמבט שטחי נראית מאוד הטרונורמטיבית). הרגשתי כאילו זה יראה קצת כאילו אני מנסה להראות כמו החברה הביסקסואלים ה"מקצועיים", שהקימו ארגונים, והלכו להפגנות ובכלל עשו כל כך הרבה, ויש בניהם/ן כמה וכמה ג'נדרקווירים/ות. במידה מסויימת, זה מאוד דומה לסיבות בגללן אני לא מזדהה כפמיניסטית. כמה ימים או אולי כמה שעות אחרי שהיא הציעה שאני GQ, ואני דחיתי את ההצעה, הלכתי לקרא בויקיפדיה את הערך על ג'נדרקוויר.

התלהבתי למדי ואפילו קצת צחקתי מהשנינות של המושג genderfuck, והאמת היא שמאוד התלהבתי מכל הערך על הGQ. זה נראה כל כך מתאים למי שאני . אבל לא הרגשתי שאני יכולה להעמד לי מתחת לערך המטריה הזה סתם כך. אמרתי לי שאני GQ, אבל לא אגדיר עצמי כך.

ואז למחרת בבוקר, או למחרת כמה בקרים, קמתי והגדרתי את עצמי כג'נדרקוויר בלי לשים לב לזמן שבו כן התחברתי למושג. ומאז אני ג'נדרקוויר, אבל ג'נדרקוויר זה לא מה שאני. יצאתי מהארון הזה בפני כמה חברים. וזה היה נחמד ומאוד משחרר. אבל אני בספק אם אצא מהארון בקרב עוד אנשים, כי אותם חברים אוהבים אותי לא למרות מה שאני, אלה בגלל מה שאני.

ממתק לסיום:
ריצ'רד פיימוס מספר על הג'נדרקוויריות שלו:

צבא החברה

באחד הפוסטים הקודמים שלי ציינתי (כבדרך אגב) את עניין המוסר והטיפוח האישי. טיפוח אישי, להזכירכם ולהזכירכן (לדעתי האישית) הוא כל הפעולות שאדם נדרש לעשות על מנת שיהיה מעט מעל המינימום של נסבל חברתית – כך שנוכחותו לא תפריע לאחרים. למשל, הדבר לא כולל (לדעתי לפחות) הרגלי מקלחת סבירים בחברתנו – כי אחרת אנשים מתחילים להתלונן על הריח (אם כי, כמובן – כאשר אדם מעשן והריח פוגע בסביבתו באופן הרבה יותר ברור איש אינו טוען על כך שיש להפסיק הרגל זה. אכן, האירוניה).
מה טיפוח אישי כולל?
ובכן – טיפוח אישי, כזכור, אינו מתחלק שווה בשווה בין בני אדם. מגדרים שונים צריכים לעשות אותו במידה שונה – ובמידת להט שונה, כאשר המגדר הנשי נדפק כאן שוב ונדרש לבצע הרבה יותר פעולות [הסרת שיער מכל אזור בגוף פרט לשיער הראש – שצריך להיות תמיד מוקפד ביותר, הסרת רוב שיער-פלומה מהפנים (לא כולל ריסים וחלק מסויים מהגבה), כל שיער הגוף, יחד עם פעולות מאגיות נוספות כמו מריחת תרקחות שונות (קרמים), משיחת צבעים על אזורים שונים בגוף (שיער, ציפורניים, פנים). הלבוש צריך להיות מגביל במידה (נעליים לא נוחות כמעט לעולם) ולא מאוד פרקטי – והבא לא נמשיך עוד, הרשימה ארוכה].
גם מזלם של הגברים לא מזהיר, כי הם צריכים לגלח את הזקן (או להחזיק אותו בצורה מסויימת), לשמור על שיערם קצר ו… עוד כמה דברים שאני לא זוכרת כרגע.

נחזור לעניין המוסר. מוסר, באופן פשטני, הוא האופן שבו יש להתנהג בחברה. הוא קובע מהם גבולות ה"טוב" וה"רע" – ומתי הם רלוונטים ומתי, לא. האם הטיפוח האישי אכן קובע את הטוב והרע בחברה? האם מריחת לק או גילוח הזקן אכן קובעים משהו לגבי ערכו\ה של אדם? לכאורה, התשובה הפשטנית, אמורה להיות לא ברור ומוחלט. לכאורה, כמי שגדלו, לכאורה שוב, בחברה פלורליסטית מצופה מאיתנו לומר "לא, זו לא אדם רע אם היא לא מגלחת את הרגליים". אבל – שימו לב, רבותי וגבירותיי, שימו לב לתגובת בני האדם!
הסתייגות שכזו, פחד שכזה, תוקפנות שכזו ואפילו דמוניזציה (הפאמינציות השעירות!!!אחד!) הם מנת חלקם של מי שבוחר לעבור על הכללים האלו, שאינם כתובים בחוק. כללי המוסר.

הבא ניזכר בעוד מקום שבו הופעתם של אנשים נוגעת במישרין לאופן שבו הם נתפסים כטובים או רעים. זהו כמובן, הצבא. למי שפספס, לא זוכרת, או עדיין לא יצא להפגש עם המוסד הנ"ל – יש כללי הופעה ברורים עד הרזולוציה של צד הסגירה של החגורה, בחוקי צה"ל. יש חוקים מאוד ברורים לגבי אורך השיער, הגילוח, האופן בו יש ללבוש את המדים, הנעליים, התסרוקות המותרת (לנשים), ועוד ועוד. חיילים וחיילות טובים, כמובן, הם תמיד "מדוגמים" (=לבושם מציית לכללים הרשומים). למעשה, הדיגום של חייל או חיילת הוא המגדיר ישר ומייד אם לפנינו חייל או חיילת טובים וצייתנים העובדים קשה או לפחות משתדלים במידה מספקת או חיילים ש"מחפפים", ש"לא אכפת להם" וכדומה. באופן מעניין, יש גם איזו קורולציה בין היכולת או הרצון של החיילים לעשות את תפקידם לבין האופן שבו הם לבושים. אבל, כזכור, קורולציה אינה בהכרח מעידה על סיבתיות. קשר מסויים – אולי, סיבתיות? לא ממש.
חיילים וחיילות יכולים לעבוד היטב בלי להיות מדוגמים, לצעוק הקשב או להצדיע לכל קצין. הבעיה היא שהצבא הוא לא החברה (לא לחלוטין, לפחות). צבא הוא מערכת היררכית, וככזה הוא בנוי על ערך הצייתנות. חייל שמשקיע מעט מזמנו (או די הרבה – כי גילוח למשעי כמו שהצבא דורש הוא לעיתים מאוד בעייתי) על הופעתו מראה לכל שהוא חייל צייתן. ממושמע. הוא יכול לעבוד ולעשות את שלו בלי שהרס"ר ינשוף בעורפו ובלי שיציקו לו בעונשים. לפחות, הוא יכול לטרוח להיראות מדוגם כל עוד בודקים אותו.
באותה תקופה בחורים בני טובים, שמעולם לא טרחו לגדל זקן, או לא בדיוק טיפחו רגשות דתיים עזים טרם התקופה לפתע מתחילים לרצות לעשות זאת. אתם מבינים, כאשר הוא היה באזרחות, הוא יכול היה לטרוח לגלח את עצמו באופן "מחופף" למדיי- פעם בשבוע, כל יומיים, או עד שההורים התחילו להציק. אם הוא לא היה מספיק להתגלח באיזה בוקר, זה לא היה נורא ואיום. זה לא היה משפיע, למשל, על מה שילבש באותו יום או על התנועות שיעשה. אז הוא קצת לא מגולח, לא עניין.
בצבא, זה אחרת. בצבא, כאשר חייל נתפס לא מגולח מספיק ובלי אישורים לגבי אורך שיער הפנים המותר לו הוא מקבל עונש. זה לעולם לא יקרה באזרחות. מה גם, שלעיתים בצבא, כמו בצבא, מגזימים נורא עם כל העניין, עד העברת כרטיס על זיפי הזקן – לבדוק עם יש רעש. הדבר דורש מחלק מהחיילים להתגלח מידי יום. אחדים מהם אצלהם צמיחת השיער שופעת יותר, פעמיים או שלוש (אם כי זה נדיר יותר).
אבל אף אחד, אף אחד, לא מקשר זאת לתופעה אחרת לגמריי, עד כמה שראיתי.

נערה, בחורה, אישה, שרואים שיש לה שיערות על הרגליים – לא תלבש מכנסיים קצרים. היא לא תלבש גופיה אם שכחה לגלח את בית השחי (קצת זיפים, כן?), אם שכחה שגם לא הורידה וגם לבשה בגד לא נכון, כנראה תשב עם רגליים מקופלות מתחת לכיסא, או לא תרים את ידיה כל היום. הנערות, הנשים נדרשות לאותן סטנדרטים דומים של חיילים כמעט, בלי שרס"רים יבואו ויציקו להן. כי מה זה עונש מהרס"ר לעומת קלון חברתי? מה זה שכבה שלמה שצוחקת עלייך, לעומת משפט מול קצין? מה זה חברה שמעירה שרואים לך בהבעה מזועזעת לעומת ריתוק לבסיס?
נכון, התגובה החברתית נשמעת די מעפנה, אבל למעשה היא חמורה יותר. כי על עונשים בצבא אתה לא מאבד חברים (את עשויה לזכות בהערצה, לפעמים) אבל על זה שרואים לך קצת זיפים על הרגל (הזיפים שלו יותר בולטים על הפנים) זה מעשה חמור חברתית עשרות אלפי מונים.
אז כן, גברים נדרשים להתגלח, אבל לרוב לא באותה רמת אינטנסיביות שלה נדרשים חיילים. וקשה, קשה להם, לחיילים הגברים האמיצים עם העניין של הגילוח. רק חבל שבנות גילם עוברות את התופעה הזו כבר בכיתה ה' או ו'. ולעומת הצבא, שם אין מאנייק שיעצור את הזמן, ויש לו תאריך – אין לנשים בריחה מהתופעה הזו.
כי כאשר מתחילים להעיר לך על שיער הרגליים – זוהי תחילת הקץ. תיאלצי לעשות זאת כל העתיד הנראה לעיין, כאשר את רכה בשנים עדיין.

ואם אתם/ן כבר קוראות את המונולוג המעפן וחסר התועלת הזה, בואו נדבר על עוד נושא בעניין צבא החברה. בואו נדבר על בגדים. כבר בתנ"ך יש איסור מפורט על לבישת בגדי המין השני לשני המינים, וממש כמו מדים בצבא – שמאפשרים לדעת חייל מיהו, כך גם הבגדים מגדירים – אישה (או גבר) מהי. אבל נניח להבדלים מגדריים בבגדים לרגע ונדבר על טקס אחד מעניין. החתונה. נניח לכל הביקורת על החתונה, או על הכסף הרב שזוגות מוציאים על לילה חד פעמי בו הם מכריזים קבל עם ועדה שמעתה מותר להם להזדווג רק זו עם זה וכל  השיט, בואו נדבר על מה שהם לובשים. החתן?
חברים, הבא נודה בזה, אם אתם לא מכירים את החתן, הסיכויים שלכם להכיר אותו מבין המעונבים שבקהל האורחים לא כל כך גדול. הוא מגיע בבגד רשמי, שאפשר למצוא כמוהו גם בפגישות עסקיות – חליפה, עניבה. למעשה, בעיקר בפגישות עסקיות, ולפעמים באירועים יוצאי דופן, משל אירועים משמחים שווי ערך לפגישות עסקיות. קחו הפסקה והרהרו מעט בנקודה זו.

אבל הכלה, הכלה!מיד רואים מי היא. כמו תיכוניסט לשעבר שנכנס בשערי לשכת הגיוס עם המשפחה המתייפחת וכל העסק של הסירים מסביב – בכוונה להפוך לחייל, גם הכלה קלה לזיהוי. כמו חייל בתוך קהל של אנשים "בלבוש אזרחי" כך הכלה בולטת מעל כולן. בגד טקס שהיא תלבש רק בפעמים שבהן תבוא בברית הנישואין, חד פעמי ככל הנראה. אפשר לזהות את הכלה בקלות, והיא מוקד החתונה. לא אטרח להלאות אתכם בנוגע לכתובה וכל הקטע של ה"קניה" או לא קניה של הכלה. לא אומר דבר על ההינומה. רק אומר – כמו שהחברה מגיבה בהתרגשות אין קץ לגיוסם של בנים לחיילים, שם מחליפים את בגדיהם ומקבלים נשק, ועתה הם קלים לזיהוי, כך גם הכלה, עוברת מסטטוס אחד לסטטוס אחר שמרגש את החברה – היא עומדת להפוך לאשת משפחה שזה בעצם (==) אם לעתיד.

הקשר ותרבותיות

לפעמים פגיעה, עלבון או קושי אינם יהיו תמיד כאלו אלא עניין של הקשר. כאשר נתבונן בהם כמקרה אחד – הם חסרי משמעות, חסרי מובן, סתמיים. לא כל כך נוראים אפילו. אם נתבונן בחלק מהן מתוך קונטקסט תרבותי מסויים – אפילו יראו לנו לא הגיוניים. אולי אפילו נוכל לשוות בנפשנו שלו חיינו בתרבות אחרת(דמיונית), זה לא היה מטריד אותנו. אל תענו על השאלות מיד – החזיקו אותן בראש, וחכו. חכו מעט.

אוננות

כאשר הייתי צעירה יותר, גבר זר התבונן בי ואונן, כאשר הייתי לבד. ברחתי בבהלה. הייתי בטוחה שעוד רגע יאנוס אותי, ולא לחלוטין הבנתי מה עשה. כאשר אני חושבת על כך עכשיו, ועל עוד אירועים שאני קוראית על חשיפה ואוננות בפומבי, אני חושבת – מה רע למעשה בכך? מאום. אין רע בעירום. אין רע באוננות. אין אפילו רע באוננות בציבור – מבחינה טכנית. אין באוננות בציבור, ברמה התיאורתית, שלי לפחות – כל דבר רע. אבל – כיצד קורה שכה רבות (ובהן אני) נפגעות ונפגעים מכך?

קללות

כאשר הייתי יותר נמוך, היו מקללים אותי. "רוסי מסריח!" וקללות בסגנון היו לחם חוקי. לפעמים אפילו סתם "רוסי!" . שנים שתקתי, ולא עניתי דבר. מה יכולתי לענות להם, לישראלים? האם אפשר לומר משהו לועג למישהו שנולד בארץ? איש לא חושב שלהוולד במקום אחר זה רע, נכון? למה אפילו "רוסי" היה כל כך מעליב? הרי, זה לא היה שקר, באמת נולדתי במקום אחר. זה לא דבר רע,  נכון?

ווג

זכור לי שקראתי על כך שעורכת ווג אמרה שאף לא אחת מבין הקוראות חלתה באנורקסיה בגלל קריאה בירחון שלה. וזה נכון. ירחון אחד לעולם לא יגרום למחלה.

deviantART

הרבה יצירות מעולות יש שם. והרבה הרבה הרבה יצירות, מוערכות מאוד, ובהן נשים מופשטות, מושכבות כגופות, מגולחות. גם בתמונות בהן נראה לכאורה טבע פראי. כל תמונה כזו היא לא שוביניסטית, היא מבטאת רעיון מסויים, נכון? אז מה אם אין תמונות גברים כאלו כמעט כלל.

בנק

"איזו לקוחה חמודה יש לנו" אמרה עובדת בנק לעובדת שישבה איתי באותם רגעים. הבטתי בה במשך שניות אחדות בתרעומת. היא הביעה הבעה בפניה של אי הבעה, אולי איזו התייחסות משונה. אמרתי לה, בנימוס, שאני יושבת כאן. אין סיבה לדבר עלי כאילו אני לא כאן,כאילו אני לא מבינה כלום.

"היא מאוד גמישה, הא?" אמר אחד בן זוגי בחדר הכושר. כעסתי – כי יכול היה לדבר אלי.

כל פעם שיש מחלקי עלונים או מסבירי פרסומות, כאשר אני הולכת לי לתומי עם בן זוגי, לעולם לא ידברו אלי או יפנו אליי. המלצרים במסעדות כמעט אף פעם לא אומרים לי דבר.

הם לא מתכוונים להעליב.

ההקשר, הוא לא מה שפוגע בנו.

  • מה שפוגע בנו, הוא התרבות שלנו. התרבות שלנו שמייחסת למילים מסוימות משמעות משפילה. המשמעות המובנית של מילים מסויימות והסמלים וכל המטען התרבותי של… מילה אחת.
  • מה שפוגעת בנו, היא הנימה. אפשר לומר מילים שונות בנימה שונה. בקונטסט שונה. לא לחינם אני כותב במגדרים שונים עבור נימה מדוייקת יותר (המצופה מהמגדר?). כאשר אומרים מילים בנימה מסויימת, אפשר להביע בתוכן הרבה תוכן. כאשר אתה אומר לחבר שלך "בן זונה" זה יכול להיות מתוך חיבה (?) או מתוך כעס. הקללה עצמה מכילה הרבה רבדים של משמעות, הנוגעים לכך שלהיות בן של זונה זה רע. חזרנו לתרבות.
  • מה שפוגע בנו הוא הכמות. ציור אחד לא יכול להיות שוביניסטי. תמונה אחת. ירחון אחד. פרסומת אחת. כאשר אנו רואות שוב ושוב את אותם הרעיונות מובעים באופן מסויים באותן התמונות – הפגיעה מתרחשת.
  • מה שפוגעת בנו, היא הרצון לפגוע בנו. כאשר אחרים ואחרות מתנהגים אלינו כאילו הם שונאים אותנו. כאילו הם רוצים להשתמש בנו. כאילו אנחנו לא קיימות באמת.
  • מה שפוגע בנו, הוא כאשר לא רואים אותנו. כאשר אנחנו הופכים להיות סימן, סמל, יצור חסר בינה (בעלי חיים, תינוקות ולעיתים קרובות נשים וקבוצות רבות אחרות, נתפסות ככאלו בתרבות שלנו), בלי ששאלו אותנו – אם זה מקובל מבחינתנו.

כאשר מאוננים עלינו בציבור, הופכים אותנו – בפנינו – לכלי חסר בינה. כאשר מאוננים עלינו, מבחינת הקשר תרבותי, אומרים לנו מי אנחנו – זונה – מילה בעלת משמעות שלילית מאוד בתרבות שלנו. אין הרבה מילים שליליות ממנה(אני מאתגר אתכם למצוא). כאשר מאוננים עלינו, זה לא קורה בפעם הראשונה. כבר נחשפנו לקונספט הזה באופן חלש יותר לאורך ההסטוריה האישית שלנו לפני כן. כאשר צוחקים על המוצא שלנו יוצאים מנקודת המבט התרבותית שמה שמקומי, שולט, חזק הוא טוב. השאר רע. האחר הוא רע. ולהיות אחר הוא הרע המוחלט. כאשר מציגים בני אדם מקבוצה כלשהי כאפשרות יחידה אחת לטוב אחד, סטנדרט אחד פוגעני, יותר פעמים מכפי שנוכל לספור או לזכור הופכים אותנו לכלים חסרי בינה, נשים, חיות, אחרים. גם מהגרות. איכשהו השולט, החזק, המקומי הוא לרוב גבר (עם עוד תכונות יותר ספציפיות) בתרבות שלנו. השאר?

סתם כוסיות.

%d בלוגרים אהבו את זה: