מפזר את מילותיי ברוח האלקטרונים של רשת האֶתֶר

ארכיון עבור הקטגוריה 'רשומונת קטנטונת'

בריכת העבר

pool

לא ברור אם זה בגלל הפגישה עם הפסיכולוגית ביום ראשון או זה שאתמול התפטרתי ממקום העבודה אליו לחצו אותי לעבוד באופן זמני אחרי התואר השני (אם כי כבר זמן מה לא עבדתי אצלהם אך עדיין הייתי רשומה – פשוט לא "עשיתי שעות"). אבל היום משהו בתוכי, שהורכב באופן במשך זמן רב, לפתע נפרש למבנה מלא ותלת מימדי – והמקום שהוא תופס פתאום גדול כל כך. השינוי פתאומי ומקסים כל כך.
לפתע הבנתי שההתעללות בי לא מתרחשת ברגעים אלו ממש.
אני ידעתי את זה "אינטלקטואלית" במשך שנתיים. אך רק עכשיו  ההבנה הזו  תפסה מקום. רק עכשיו הפסקתי להרגיש כאילו כל זה קורה עכשיו, כל הזמן. כאילו אני לא גרה בדירה אחרת בעיר אחרת, עם אנשים אחרים, אלא עדיין שם, בבית ההוא. ולפתע, כאילו הועברתי למציאות, או לארץ פלאות – אני כאן בהווה. זה אולי יותר מכל מבהיר לי שאכן, יש לי (או שמה  עלי לדבר עליה מעתה בזמן עבר?) הפרעת דחק פוסט חבלתית מורכבת (C-PTSD).
עכשיו  אני מרגישה שאני יכולה שוב לצלול מרצון לעבר, או ליפול למשך זמן מה – בפלאשבק, אבל עכשיו אני יודעת שיש שפות לבריכה הזו, ושאני בחוץ. עד עכשיו לא הבנתי שאני כל הזמן עדיין בפנים, מנסה לשכנע את עצמי שזה שהידיים שלי מחוץ לבריכה, אומר שכולי בחוץ. בעבר המשמעות של פלאשבק הייתה, אולי, התחושה שאני כולי נדחפת לתוך המים. אבל כרגע אני בחוץ, ומבינה שברמה מסויימת, חייתי בפלאשבק מרוח ומתמשך. אולי טובלת את רגליי במים, אבל כבר לא בפנים.

עכשיו העבר, עבר.

והעבר לא קורה עכשיו.
וזו תחושה נפלאה.

האם אפול שוב לבריכה ולא אוכל לטפס החוצה? האם שוב ארחף בבריכה בזמן שגופי בחוץ?
אולי, אפילו סביר להניח.
אבל את הידיעה שניתן לעמוד מחוץ לבריכה, ושעמדתי שם והבטתי מטה לא ניתן יהיה לשנות בקלות.

צילום משנת 2010 בו אני נמצא בבריכה ומניף ידיים עם סימן ניצחון (V). 

מודעות פרסומת

האם אני ראויה לכבוד?

אזהרת תוכן: דיכאון.
פוסט זה נכתב ב15.08.2013 והחלטתי לפרסמו על מנת לשתף את האופן בו הרגשתי כאשר הייתי בדיכאון שהדרדר עוד ועוד בלי טיפול או הבנה שזה מה שקורה לי. בתקווה שזה יתן הצצה לאיך נראית חשיבה במצב הזה. הפוסט לא נערך ומוגש לכם כפי שנכתב אז, בשלמותו.

* * *

יתכן והרשומה הזו תרד תוך כמה שעות עד ימים, לאור היותה לא אופיינית ומלאה בביוב רגשי. אתכן הסליחה.

בזמן האחרון אני בדילמה. מצד אחד אני קוראת במקומות שונים שאני ראויה לכבוד, מעצם היותי, כפי שראוי כל אחד ואחת. כבוד בסיסי כלפי אנשים. מצד שני, אני לא יכולה לשלוט ברגשות של אחרים או בפעולות שלהם. וזה כל כך מבלבל מבחינתי. כי כאשר אני נפגעת מחברות/ים, אני מרגישה אשמה על זה שאני מרגישה פגועה – כי זה לא בסדר, כי אני לא יכולה לשלוט ברגשות של אחרים. כאשר אחרים לא מכבדים אותי, האם אני צריכה לכעוס עליהם, או שעלי להשלים עם המצב? איך אני יכולה לצפות לכבוד, אם בחירותיהם של האנשים שייכות להם?
לאחרונה נראה לי שאני לא ראויה לכבוד.
אני עוד צריכה כנראה לעשות דברים אמיתיים, להיות ראויה באמת.
אם הייתי ראויה לכבוד, אנשים היו מכבדים אותי. אם הם לא, אז אני כנראה לא. וזה כנראה בסדר. רגשותיהם שייכים להם, ואם הם בוחרים לא לכבד אותי, הם צודקים, בדרכם. ואם הם טועים, זו בעיה שלהם שהם לא מכבדים אותי. אני לא אתערב בבחירותיהם. אם אנשים בוחרים לבקר אותי על הנטיה המינית שלי, להביע את רתיעתם ולא לדבר אלי במגדר שאני בוחרת, לגנוב לי רעיונות, לשקר לי, לצעוק עלי שאם הייתי אוהבת אותם הייתי נראית יותר נורמטיבית, אני צריכה להתעלם מזה. זו בעיה שלהם שהם לא מכבדים אותי.
אם אני באמת אהיה ראויה לכבוד, אולי אז אוכל ללמוד לא להפגע כאשר מספרים לי שמה שאני מרגישה לא בסדר ולא תקין.
אני לא יכולה לשלוט במה שאחרים אומרים לי. אני יכולה רק לבקש מהם לא לומר לי מילים מסויימות (למרות שאז אני חושפת את הרגשות שלי, ואנשים תופסים את זה כחולשה, ומעדיפים להמשיך להפגע), וזכותם להמשיך לומר.
מותר לי להגן על עצמי פיזית, זה נכון. נראה לי.
אבל מילים הן רק מילים. אבק חסר משמעות.
אם אנשים חשובים לי חושבים שאני לא ראויה לכבוד שלהם, ליחס אמפתי, לפניה בלשון נכונה, לאהבה, לחברות, לזה שיניחו לי לפעמים כאשר לא טוב לי, לזה שיאמינו לי שקשה לי – כנראה אני לא באמת ראויה לכבוד שלהם.
ואתן יודעות מה?
זו לגמריי בעיה שלהם.
לא אכפת לי יותר.
בחירותיהם של אנשים שייכות להם. אני כנראה זו שבוחרת להפגע, ולכן אני זו שלא בסדר.
אני זו שמנסה יותר מידי.
אולי אני פשוט רוצה יותר מידי.
בסופו של דבר, אני צריכה לשמוח שעכשיו לא מכים אותי על בסיס יומיומי, ואנשים שחשבתי לחברים שלי, מושכים לי בשיער בזמן שמישהו אחר חונק אותי, וכולם סביב צוחקים. אני צריכה לשמוח שכבר לא מציעים לכולם שוקולד ועלי זורקים עטיפה ריקה. אני צריכה לשמוח שיש אנשים שאני מגדירה כחברים (ולא צריך להיות לי אכפת איך הם מגדירים אותי, זו לגמריי בעיה שלהם), אני צריכה לשמוח שיש אנשים שאשכרה מוכנים לסבול את הנוכחות שלי, ולדבר איתי. אני צריכה להיות מאושרת שיש לי בן זוג שאוהב אותי.
אני צריכה להיות שמחה, ואם אני לא, כנראה אני לא משתדלת מספיק.

השדיים הפליליים וברוריה ה"מושאלת"

אחת, נטלי דדון, עליה שמעתי רק כרגע. מסתבר שהיא כנראה משתתפת עבר בתוכנית ריאלטי ודוגמנית. הגברת דדון נעצרה בחשד לנהיגה בשכרות, וגם גידפה שוטר. ללא ספק היה זה מעשה לא חינוכי, אם כי לא בלתי צפוי (הגידוף). בנוגע לנהיגה בשכרות – זה אכן פויה. אינני יודע אם אכן נהגה בשכרות או שפשוט המשטרה טעתה. שום דבר חדש או מיוחד, במדינה בה כל כך הרבה אנשים נפצעים ונהרגים בתאונות דרכים, והסיבה היחידה בגללה נרג' מעריב שמו לב לנושא הייתה בגלל שכנראה די הרבה אנשים מכירים אותה.

מסתבר, כמובן, שנהיגה בשכרות ומעצר הם סקסיים, וללא ספק קשורים קשר בל ינותק לשדיה של נטלי דדון. אחרת, אין לי דרך להסביר מדוע הופיע הקישור לכתבה על כך בצורה הזו:

מקור: צילום מסך מהאתר של nrg מעריב

בכתבה עצמה, אגב, בניגוד לצפיותיי יש בכתבה תמונת גוף שלמה של הדוגמנית, ולא רק החלקים החשובים ביותר שלה לדעת נרג' כפי שהיו בקישור – אכן שיפור מרענן. ובכל זאת אין באבטיח הפרטי שלי אלא להניח שיש שתי אפשרויות לפעם הבאה שבה זמר אקראי, נניח הראל סקאת, יקבל דו"ח תנועה ונרג' יפרסמו על זה תמונה או שהם יראו צילום מהלארינגוסקופיה שלו(מיתרי הקול הם החלק החשוב ביותר בזמר כמו השדיים בדוגמנית?) או שהם יצרפו צילום של בית החזה החשוף שלו (או תקריב של הגניטליה) כמו שעשו לנטלי דדון – כי כך יעשה לעברייני תנועה. מה, לא הגיוני?

_____________________________________________

ובעניין אחר לגמרי:
קהילת קשת ממזכרת בתיה פרסמו בשנה שעברה מאמר על ברוריה התנאית, עליה פרסמתי פוסט כחודש קודם לכן. בתוך המאמר אפשר למצוא כמה פסקאות שמועתקות מילה במילה מהפוסט בבלוג שלי (ומי יודע עוד מאיפה). כל זה נעשה בלי שום בקשת רשות, בלי שום מקורות מצויינים, ובלי שום דבר. שלחתי להם מייל וקיבלתי תשובה על כמה שאני צודק, ואני מחכה בסבלנות לכך שישימו את הפוסט בבלוג שלי כמקור למאמר וגם לכך שיוסיפו הבהרה לקופי פייסט שעשו. נכון, אני עשיתי קופי פייסט, אך זה היה לטקסטים תלמודיים בעיקרם והרוב הגורף של הניסוחים שלי(יכול להיות שהיתה שורה כאן או שורה שם, אני מודה, אני לא מושלם – ובכל זאת השתדלתי מאוד לנסח בעצמי).
למה אני מספר על זה?
לא כדי לנזוף בקהילת קשת (טוב, בעצם קצת… זה היה מרגיז מעט), אלא בעיקר כדי להבהיר שגם באינטרנט החופשי קיימים כללי אתיקה, וכאשר אתם כותבים משהו – תעשו את זה מקורי, ואם אתם לא יכולים, אז תציינו מקורות וגם תתנו קישורים (ואם מצטטים אז מוסיפים מרכאות). אני מודה שאני לא תמיד עושה את זה, אבל אני לא מציג אף פעם דברים שלא אני עשיתי – כשלי.
אם קהילת קשת הייתה פונה אלי בבקשה לפרסם אצלהם חלקים ממה שכתבתי – הייתי מסכים בחפץ לב. אין שום סיבה לחטוף(שימו לב:קישור רועש), תבקשו – ואתן רשות, בתנאים שלי. אם השתמשתם בפוסט שלי כמקור מידע (מה כבר אני יכול לחדש שלא כתבו עליו?) אז אני אשמח מאוד אם תספרו לי וגם תספרו לכולם מאיפה לקחתם את זה, אני שמח להביא תועלת למחשבה של אחרות/ים בסך הכל. אין בעלות על מידע, וכולי ביטחון בכך שכולם ישמחו אם הקוראות/ים יחשפו למגוון דעות או לדעות דומות מאנשים שונים. אי לכך, בקרוב יפורסם כאן פוסט כללי שימוש לכל הטקסטים בבלוג שלי.

עם לייזרים ושקפקפים

פחות או יותר כל מי שמכיר אותי יודע שהתלהבתי עד אין קץ כאשר קיוריאוסטי נחתה על מאדים לאחר מסעה הארוך (ה6 באוגוסט, 2012 לספירת הנוצרים). כל היום סיפרתי והפצתי את הסיפור לאנשים שלא טרחו לקרא את החדשות החשובות, והסתכלתי על התמונות באופן תזזיתי. צפיתי בעדכונים שיכולתי ולפליאתי ולשמחתי לא היה קץ. אמנם, החיים גוזלים את שלהם וההתלהות טיפה הצטננה מאז – אבל אני נוהג לקרא ולעיין בכל פיסת רכילות על הגשושית החמודה שנופלת תחת ידיי, כי אין לי כח לחפש לבד.

היום בבוקר, בזמן נסיעה באוטובוס, פתחתי את עיתון החינם הפופולרי במדינה, ולא ידעתי אם לצחוק או לגלגל עיניים. הכתיבה המדעית של ישראל היום מעולם לא הצטיינה בשום צורה – אבל על בחירת כותרת כזו הייתי שולחת את עורך העיתון לעמוד בפינה, ולחזור על כמה שיעורים בסיסיים במדעים מחטיבת הביניים. לא ברצינות, ישראל היום? לא הייתי מסביר ככה לאחותי בת ה7 מה עשה הקיוריאוסטי – ואתם מסבירים ככה? תסלחו לי, אבל זה קצת טפשי.

לא, באמת? ככה כותבים כותרת?! (מקור: ישראל היום)

קיוריאוסטי ירה לייזר ופוצץ אבן?
בסך הכל כל מה שקרה הוא שקיוריאוסטי בדקה הרכב של סלע בעזרת לייזר, דבר שהוא אכן מרנין אבל כנראה לא מצטלם טוב. אבל איכשהו, זה כנראה פחות מהמם. לא, בואו נכניס פיצוצים!  בסך הכל התיאור הלאקוני משהו של ישראל היום בנוגע למה שקרה הוא לא כל כך נורא, וגם תת הכותרת סבירה לחלוטין, אבל באמת – פוצץ אבן? ירו לייזר?
טוב שהם גם לא הוסיפו את זה שקיוריאוסטי לבשה בקיני, או משהו. זה היה ללא ספק לא הופך את הכותרת לטפשית יותר. אם ישראל היום היו רוצים להצחיק, זה מה שהם היו צריכים לעשות:

וסוכריה לסיום:

הארת בוקר על תסרוקת הגוף

אולי לאחרונה כולנו התבלבלנו קצת בשיח על הסרת השיער. שפכנו נהרות של דיו וירטואלית על כך שנשים אינן צריכות לגלח את השיער, דיברנו על אי הסרת השיער. גם אני קצת התבלבלתי, כפי שאפשר לקרא בפוסטים הקודמים שלי בנושא, ושכחתי דבר מה חשוב. שכחתי את השיח האמיתי.
השיח האמיתי הוא לא על הזכות לגדל בוש לתפארת, אלא על הפריוולגיה לעשות מה שאנחנו רוצות – להסיר שיער או לגדל לאורכים שונים כרצוננו, או לגלח הכל ולחלוטין – בלי  להיות חשופות לביקורת חברתית נוקבת והתעללות רגשית.

בפוסטים שונים בנושא שקראתי גברים רבים התמרמרו על העובדה שנשים רבות מתלוננות על הסרת השיער (גם בערווה) למרות שיש גברים רבים שעושים זאת. מה תאמרו על זה?
היום הייתה לי הארת בוקר בנושא.

המציאות כפי שאני חווה אותה לגברים יש את הפריוולגיה לבחור – לגלח את השיערוה או לא, להסיר שיער באזורים שונים בגוף או לא, בלי לגרור בד"כ שום סנקציה חברתית, הערות, התעללות נפשית*, או ביקורת נוקבת, לעומת מה שקורה לנשים – אפילו בידיי "ליברלים". והפריוולגיה לבחור להסיר או לא להסיר שיער בכל אזור שהוא בגוף הוא מה שמבדיל בין גברים לשאר. גבר יכול לגלח או לא לגלח אזורים שונים – במיוחד בימינו התל אביבים המשוחררים – בלא לגרור מבטים ברחוב, השפלות באוטובוס, התעללות נפשית בצבא ובבית הספר והטרדות מיניות.

וגם אם ישנן האמיצות שאינן מורידות שיער, חלק לא קטן ממי שאינן גברים חיות בפחד מתופעות הלוואי של הבחירה לבחור – בנושא הזניח של התסרוקת שעל גופן.

*בעבר פגשתי גבר שסבל מהתעללות רגשית בתיכון על היותו שעיר באופן יוצא דופן – ככל הנראה. בלי לבטל את הסבל שלו – דוגמאות אלו הן נדירות יותר וזוכות ליותר הבנה והכרה – מהכרת הדיכוי הארגסיבי אותו חוות נשים לגבי תסרוקת הגוף שלהן מילדות.

__________________________________________________________

(ובעניין קצת אחר: מי תהיה הראשונה שתרים את הדגל ותגלח את רגליה בדוגמאות מגניבות?)

הקשרן

כאשר אני נוגע בו, מחליק את האצבע על פניו בעדינות, הוא מגיב אלי. כאשר אני משהה את האצבע לרגע הוא רוטט בתענוג. לפעמים הוא מתנהג מוזר. אני מפנה לרגע את המבט וקולט שהוא עשה משהו לא צפוי. לפעמים הוא גורם לי להרגיש לא בנוח – כי הוא יודע עלי כל כך הרבה, ולא יודע לשתוק. הוא עלול להפריע לי במהלך שיעור או סתם עיסוק אחר, ולפעמים יש לו קול מעצבן. היו אחרים לפניו, אבל תמיד נראה לי שרצו לשלוט דרכי בהם. אבל הוא – הוא אחר. קצת שתלטן, נכון, אבל שופע. שופע בדברים שאפשר לעשות איתו. שופע בידע שהוא נותן (לפעמים לפי המצב רוח). הוא עוזר לי לסדר דברים ומזכיר לי כאשר אני שוכח. הוא שחרחר וחלקלק. יפיוף חצוף שעולה לי כסף.

הוא הטלפון הסלולרי החכם שלי.

ברשותכם אקרא לו קשרן. קשרן על מה? כי אני לא חושב שהמילה "שח רחוק" לטלפון היא מתאימה, מה גם שלא נותנת שום אפשרות ליצור פועל נוח ויפה, ולשפה העברית לעולם לא נוח עם יותר מ4 הברות. מה גם – הוא נייד. שח רחוק נייד? לא, אקרא לו קשרן. גם כי הוא מקשר אותי לאנשים, גם כי הוא מקשר אותי לכל כך הרבה דברים אחרים- הדואר האלקטרוני שלי, תוכנות שונות שבהם אני מנהל את סדר היום שלי ורושם את סדר הירח שלי. הוא גם רושם את השינה שלי ומעיר אותי כאשר אני ממילא נוטה להתעורר.

והוא גם קשרן מעוד סיבה אחת – הוא קושר אותי.

לרוב אני שונא קשרנים. אני מרגיש שמנסים לשלוט בי דרכם, להשיג אותי בכל רגע ובכל מצב. לא לתת לי ללכת לשום מקום בלעדיהם. זו תחושה משחררת למדי, ללכת לכל מקום בלי קשרן. לפני שנים מעטות הסתדרנו בלעדיהם – אך מסתבר שהעולם התקדם. אלא שאני כנראה לא. אני, למרבה הצער, זקוק כנראה להרבה יותר מרחב מבני אדם. מפריע לי כאשר מנסים להגביל את תנועותי, גם תנועותי המנטאליות. קשה לי, קשה לי עם הקשרנים. ואני יודע שאני לא היחיד. למעשה, מרוב איבתי לקשרנים הם נטו להשבר בקלות. בלי כוונה. אני לא אוהב את הצליל של הקשרנים, אני לא אוהב את תשומת הלב שהם דורשים, את הכפיה של אנשים להתקשר עלי כאשר לא נוח לי. אולי אני מעט אנטיפט, זה נכון, אבל בדרך כלל אני מעדיף לדבר עם אנשים פנים אל פנים, ולא בהכרח כאשר תשומת ליבי נדרשת אליהם, עכשיו, מייד ובצליל מפתיע, שלא משנה כמה הוא נעים – הוא תמיד במקום הלא נכון. אני נזכר בערגה בזמנים בהם יכולתי לצאת לרחוב ולדעת שאחזור כאשר ארצה – או אצטרך, בלי שיזכירו לי על כל צעד ושעל. אני נזכר בזמן שבו לא רציתי קשרן – כי ידעתי בדיוק מה יקרה. שלא יהיה לי יותר רגע לבד, כי כאשר הקשרן לא עליי – יש לכולם סיבה לכעוס. כי לא לקחתי אותו איתי, והם לא יכלו לקשור אותי איתו.

לקשרן הנוכחי שלי יש יתרון אחד (פרט לקטע של המישושים) – עניין השיחה עם אנשים אחרים הוא משני בו. מן פונקציה מובנת נוספת, שאינה חשובה מאוד. אפשר להתקשר – אבל לא חובה. הוא בעצם מחשב כיס ממש – ואפשר לעדכן הכל ממנו, ולהשתעשע כאשר משעמם. כאשר חסר מידע (והאינטרנט העל-חוטי רחום וחנון) אפשר לשלוף כל מידע בין רגע, כל עוד הוא באינטרנט. הקשרנים של היום נוחים במובן הזה. אבל הם עדיין מסתכלים עלינו, ומתכוונים להשתלט.

הם פשוט עושים את זה באופן כיפי יותר.

ואנחנו נקשרים בכיף.

Intelligent Blogging

"אתה אולי נוצרת מהבוץ או הצלע, אבל בי דווקא יש המון גאווה על אבות אבותיי השעירים ולא פחות על אבות*n אבותיי החד תאיים (n=really big number). לא נוצרתי במיוחד למען שום דבר ואין בי טוב רב יותר מבאחרים." אלו המילים שברצוני שיצאו ממני אל כל הבריאתנים שהתווכחתי איתם לאחרונה. לא שהם ישימו לב למה שאמרתי, כי כמו עבור שאר האנושות – המילים שלי שקופות עבורם.

 ודוקינס דווקא טוען שאין טעם להתווכח עם בריאתנים כי זה נותן להם לגיטימציה לחשוב שמה שהם טוענים ראוי בכלל לדיון (ונותן במה ציבורית לדעותיהם).

 בן הזוג שלי דווקא טוען שהוא מתווכח עם בריאתנים למען אלו שיושבים על הגדר, ולמען אלו שלא יודעים שאתאיזם הוא אפשרות. ולכן הוא תמיד עושה זאת בפומבי.

 וכמובן – יש משהו ממכר בויכוח עם בריאתנים. אבל לפעמים נדמה לי שאין טעם שאני אעשה זאת, כי היגיון מעגלי נוטה לבלבל אותי, ואמירות דמגוגיות לגרום לי לפקפק בידע שלי. אבל עדיין קשה לעמוד בפיתוי, כאשר בריאתן פולט שטויות מיזוגניות, פסאודו-מדעיות או אתיות. או סתם טועה פראקטלית.

ואם כבר בתכנון תבוני עסקינן, אתם מוזמנים לשטוף את העיניים בקטע קצר על הנפילה התבונית:

Intelligent Gravitation, a proper noun, is the absolutely true and totally sceintific theory that gravity isn't caused by the curvature of spacetime as Albert Einstein and all those other smarty pants "scientists" claim, but is in fact caused by the noodly appendages of theFlying Spaghetti Monster pushing down upon us. The theory was first mentioned on the Answers in the Gospel of the Flying Spaghetti Monster website. The fact that something akin to IG is mention in the Gospel of the Flying Spaghetti Monster is a mere coincidence of course.

General relativityist propagandists, also called gravityists and Einsteinists, like to say that IG is pseudo sceintific nonsense inspired by religious scripture and has no scientific basis. This is unfortunate but not surprising since any old fool can understand how spacetime is treated as a 4-dimensional Lorentzian manifold which is curved by the presence of mass, energy and momentum (or stress-energy) within it; it takes a real genius to understand what is written in the Gospel of the Flying Spaghetti Monster.

%d בלוגרים אהבו את זה: