מפזר את מילותיי ברוח האלקטרונים של רשת האֶתֶר

ארכיון עבור הקטגוריה 'שטויות והודעות'

"שרבוטים ביולוגים" – שחקן ראשי: שלמה התא הדכאוני

אזהרת תוכן: דיכאון, אובדנות, בדיחות על פגיעה מינית.
כמו כן: פוסט זה התחיל להכתב באוגוסט 2013. מילים המחוקות בקו נכתבו אז, אבל היום אני יודעת על עצמי יותר.

כאשר הייתי בשנים יותר מוקדמות, בהם עדיין הייתי קצת פחות פגועה מהפרעת הלמידה שלי ומחוסר האבחון של האוטיזם שלי שהתחילו לעשות שמות במעט ה"ביטחון העצמי" שהיה לי, שרבטתי בזמן שיעורים כל מיני שרבוטים בתכנת הpaint. אז עדיין לא ידעתי שאני שוקעת עמוק יותר ויותר אל תוך הדיכאון, ותוך זמן קצר תאבד לי היכולת והמוטיבציה לצייר. אבל באותם הרגעים זה קצת עזר לי להתרכז, קצת עזר לי לצחוק, קצת להתחבר יותר לחומר, קצת עזר לי לשנוא את עצמי פחות. כאשר הראיתי אותם לאנשים נראה שהם צחקו קצת מהם.

gas

אתם יכולים לבדוק בויקיפדיה, זה נכון.

באופן כללי אני מרגישה קצת כמו ליצן עצוב. יש לי מופע סטנד-אפ קטן שחברים מעריכים (ואני מופתעת מחדש מכמות הצחוק שהוא סוחט). יש לי חוש הומור טוב, כנראה. יש לי אישיות מאוד בעייתית, כאשר אני יכולה לנוע בין אקסצנטריות יתר לסגירות חברתית. אנשים לא מאמינים לי כאשר אני מספרת להם שיש לי בעיה חברתית שאני אוטיסטית, וזה כי אני יודעת להעמיד פנים. מפגש, שניים, אולי שלושה, אבל באיזה שלב ה"בעיה" שלי יוצאת, ואני כבר לא כזו מרשימה וצבעונית ומגניבה.

1. שלמה מבין שנשבר לו. (אפופטוזיס: מוות תאי מכוון)

1. שלמה מבין שנשבר לו.
(אפופטוזיס: מוות תאי מכוון)

כאשר אני צריכה לעשות קצת יותר מלצחוק על דברים סביבי, אז לפתע אני כבר פגומה, ולפתע אנשים מתרחקים. או כאשר רואים אותי יותר מערב אחד, ושמים לב שבמקומות בהם אני מרגישה לא בטוחה אני נעלמת. ואנשים לא יודעים כמה אי נוחות יש בגוף שלי. או שאני לא מסתכלת לעולם על הפנים שלי במראה, כמעט. הם חושבים שאני עושה דווקא, שאני הולכת נגד הזרם בכוונה. הם לא יודעים כמה אני פוגעת בעצמי כדי להיות נורמאלית וכמו כולם. הם לא יודעים את המחיר הרגשי שעלתה לי היכולת להתנהג באופן נורמאלי יחסית בפגישות הראשונות.

2. שלמה מציק למאקרופאג'ים עסוקים

2. שלמה מציק למאקרופאג'ים עסוקים

הם לעולם לא יבינו מה זה לא לחשוב במילים כל כך הרבה, מה זה לדבר כאשר לעולם לא שומעים אותך – או מתעלמים באופן עקרוני כי את רואה שאיש לא מגיב, איך זה מרגיש כאשר אנשים מנסים לסחוט ממך תגובה כאשר את לא רוצה לדבר, איך זה לנסות להיות נורמאלית בכל הכח, ולהרגיש שאת תמיד, לא משנה כמה תתאמצי, מפסידה במירוץ.

תמיסה היפוטונית גורמת לפיצוץ תאים אנימליים.

3. תמיסה היפוטונית גורמת לפיצוץ תאים אנימליים.

הם לא יבינו איך זה לקלוט שאת כל כך פגומה מבחינה חברתית שגם את העצות שאת קוראת באתרים את לא מסוגלת להבין, כי את הבסיס החברתי להבין אותן אין לך, ומבחינתך זה כמו ללמד מישהו שלא יודע עברית שירה של ביאליק, בעברית. אבל את לא יודעת עברית. למעשה, לפעמים את לא בטוחה שאת יודעת בכלל איך מדברים.

4. בקטריופאג'ים (כמו זה המצוייר בתמונה) הם וירוסים של חיידקים. שלמה כמובן טועה בזה שהוא מנסה להדבק בוירוס של חיידק, ומתנהג באופן ממש מגעיל. כמו כן, וירוסים אינם יצורים חיים.

4. בקטריופאג'ים (כמו זה ששלמה מחזיק) הם וירוסים של חיידקים. שלמה כמובן טועה בזה שהוא מנסה להדבק בוירוס של חיידק, ומתנהג באופן ממש מגעיל. כמו כן, וירוסים אינם יצורים חיים.

אז את בורחת לציור. למחשבות שלך בתוך עצמך. לחיפוש ושוטטות של המסלולים עם הכי הרבה צמחים באזור. להמצאת סיפורים. למשחק עם ילדים, שאומרים לך שאת כל כך טובה איתם ומבינה אותם, כאשר למעשה הם היחידים שיכולים להבין אותך – כי את ברמת הבנה חברתית דומה לשלהם. לא פלא שאת כל כך אוהבת את my little pony, שמלמד ילדות/ים על אינטליגנציה רגשית. וכל כך מתקשה להבין שירים של ליידי גאגא, כי מבחינתי, הם מורכבים מידי.

5. הליפאזות במעי הדק מפרקות שומנים. סביר שגם את שלמה הן יכולות לפרק בקלות. אבל הן לא שם. מה יעשה שלמה? ומאיפה הוא השיג מכשיר ניווט לוויני?

5. הליפאזות במעי הדק מפרקות שומנים. סביר שגם את שלמה הן יכולות לפרק בקלות. אבל הן לא שם. מה יעשה שלמה? ומאיפה הוא השיג מכשיר ניווט לוויני?

אז המצאתי את שלמה, התא הדכאוני. לימים אולי ארצה לתקן את כינויו ל"התא האובדני". ברטרוספקטיבה מהיום (יוני 2016) אולי זו הייתה תת ההכרה שלי שביטאה את עצמה יחד עם שלמה, שביטא יאוש על העולם שסובב אותו. שלמה הוא תא אנימלי, של בעל חיים או אדם. סביר שהוא תא שלי. שלמה גם אינו חלק מרקמה. הוא מסתובב בגוף ואפילו יוצא ממנו לפעמים החוצה (ואולי אלו הם חלומותיו של שלמה). אז חשבתי ששלמה מצחיק. אבל זה היה צחוק מר. צחוק שלא הבנתי שמצחיק אותי כי מדובר בצחוק שאנחנו צוחקים אל מול דמותנו המעוותת בראי.

6. פורמאלדהיד הוא חומר מסרטן המקבע קשרים בין מולקולות, וכך הורג תאים. הוא גם חומר משמר מצויין, ושמעתי שישנם מקומות בו מוסיפים אותו לאוכל.

6. פורמאלדהיד הוא חומר מסרטן המקבע קשרים בין מולקולות, וכך הורג תאים. הוא גם חומר משמר מצויין, ושמעתי שישנם מקומות בו מוסיפים אותו לאוכל.

כמובן, לא ציירתי רק את שלמה. ציירתי ציורים נוספים בpaint באמצעות לוח הואקום שלי, כי באותה התקופה המחשב הנייד שהיה לא לא הצליח לתפעל עכברים. ציירתי ציורים חינוכיים, בדיחות וציורים עם הומור…שלא הייתי מבטא היום. רובם היו כמובן בדיחות הנוגעות למדעי החיים, ורק אלו נכללו בפוסט זה.

א. שמרים מזויגים שונים יכולים לעבור איחוי. ב. אחת הדרכים לגרום לc. elegance לבטא פנוטיפים שונים היא להחדיר דנ"א לחיידקים אותן הן אוכלות. ג. החלק האחורי של כוכב הים נמצא למעלה. הוא מתפתח מהפה בהיותו עובר, בניגוד ליונקים למשל, שמתפתחים מהתחת. ד. חרקים עשירים בזרחן. ה. ציור קונספט של שפירון - חלבון העוזר לחלבונים אחרים להתקפל.

א. שמרים מזויגים שונים יכולים לעבור איחוי.
ב. אחת הדרכים לגרום לc. elegance לבטא פנוטיפים שונים היא להחדיר דנ"א לחיידקים אותן הן אוכלות.
ג. החלק האחורי של כוכב הים נמצא למעלה. הוא מתפתח מהפה בהיותו עובר, בניגוד ליונקים למשל, שמתפתחים מהתחת.
ד. חרקים עשירים בזרחן.
ה. ציור קונספט של שפירון – חלבון העוזר לחלבונים אחרים להתקפל.

אבל שלמה היה התא שציירתי הכי הרבה, והשקעתי מחשבה מסויימת בכל בדיחה עליו. שלמה, סביר להניח, עדיין חי וקיים בתוכי. היום הוא פחות מדוכא כי אני מטופלת ומאובחנת לדיכאון שלי, ועובדת קשה על לקבל את עצמי, על כל החלקים שבי.

צמר גפן במח

cottonballsכותב מייל למישהו. מוסיף כמה התנצלויות על זה שאני בכלל שולח את המייל, כי הסיכוי שהוא יקרא קטן, ומתנצל על זה שזה בטח נראה מניפולטיבי, אבל אני באמת מתכוון לזה שממש לא חובה לקרא את המייל ואפשר סתם למחוק. וגם מתנצל על זה שאני סתם מספים את התיבה.
אני מסתכל שוב על המייל וחושב כל הפרשנויות שהמייל הזה עלול להעלות, ששונות מהמילים שכתבתי. כי אני מתקשר באופן שונה, כי המילים שלי והכוונות שלי מפורשות באופן הפוך. אני תוהה מה הטעם וסוגר את החלונית.
נוסף לו עוד מייל לטיוטות שלא ישלח ביינתיים או אף פעם. עוד נושא שיחה שלא ידובר.

המח שלי מלא בצמר גפן, והגוף שלי ממש רוצה לדפוק את הראש בקיר, בתקווה להוציא את הצמר גפן החוצה, ואני מנסה לעבוד על התזה, אבל זה לא באמת עובד והמילים שלי נראות ריקות כל כך וכל הניסוחים לתיאורי התמונות ממש מעפנים.

אני לא סובל, לא…זה לא סבל.

זה יאוש.

אין סבל ביאוש. פשוט תחושה שאין טעם. האם הצמר גפן במח כואב?
קצת, הוא לוחץ לי על החלק הפנימי של הגולגולת, על גלגלי העיניים ועושה תחושה דומה לרצון לבכות. אבל אני לא סובל בגלל זה. זה פשוט לא נעים. אולי קצת מרגיז.

אני חושב על לשים את הראש על המעיל ולישון קצת, אבל אני מרגיש שזה יהיה לא בסדר, הרי באתי לפה לכתוב את התזה. טרחתי וקבעתי עם המנחה ועם המרכז פה לשבת ולכתוב את התזה. אפילו שמתי לי בלו"ז. אבל אני לא מצליח להתמקד.
אני מרגיש שאני צריך להשתין, אבל זה סוג של מרגיש כמו בזבוז זמן.

אתמול ניסיתי את התרגיל the flame and the void. זה עזר לי להתמודד ולשרוף את התחושות הלא נעימות שלי והחרדות שלי. זה עצר אותי מלכתוב/לומר דברים מטופשים. אני תוהה אם עשיתי אותו נכון, אם בכלל. אני גרוע במדיטציה, ותמיד הייתי.

אני מנסה להתרכז, מחליט לכתוב את המילים האלו פה. קר לי, ואני מרגיש את הזיעה מצטברת על העור. תחושה של חום וקור. הפלורוסנטים מהבהבים, לעיתים נוקשים. המכוניות בחוץ מזהמות את האוויר והשקט. אני חושב על זה שאני צריך לכתוב את התזה שלי. אני מנסה להרגיש משהו. הכל נראה מנותק. אפילו האצבעות שלי שמקישות על המקלדת צלילים שאינם בלתי נעימים נראות לא קשורות אליי. הידיים שלי מתרגמות את התחושות שלי והמחשבות שלי והתמונות בראש שלי למילים.
אני עוצר ושוב חושב על הספר האחרון של מחזור כישור הזמן. אחת הדמויות שם שמתה, והמוות שלה כאב לי באופן כמעט אישי. היום מצאתי את עצמי כמעט מתאבל עליה. דמות שמעולם לא הייתה קיימת, של סופר שכתב עולם מרהיב שגם הוא אינו בן החיים עוד. הידיים שלי נתקעות בזמן שאני חושב על כמה המוות שלה כואב. כמה קיוויתי עד לרגע האחרון שאולי באיזה נפנוף ידיים יגלו שהיא חיה. ודווקא מי שציפיתי שימות כל הסדרה, חי. הדמות האהובה עליי גם חיה, והכישור ממשיך בסיבובו, טווה עוד ועוד את תבנית הזמן.
למה אני מתאבל על דמות לא קיימת, אפילו שליוותה אותי יותר מעשור, באיזה אופן, כאשר התחלתי לקרא את סדרת הספרים?

הפלורוסנטים נוקשים שוב ושוב. הכתף שלי מרגישה לא נוחה. היד שלי נשלחת אל פני ומשפשפת את האזור סביב הפה. כמו תמיד, התחושה של המגע נשארת אחרי שהמגע נגמר. השפשוף החוזר מנסה להפטר ממנה, אבל המגע החדש מצטבר ומצטבר.

דברים חדים ולא מזוהים במכנסיים שלי דוקרים אותי. הפלורוסנט נוקש עוד ועוד. למה הוא נוקש? אני אפילו לא טורח להפנות אליו מבט. הכאב שמאחוריי העיניים. אני תוהה אם כדאי ללכת הבייתה מוקדם, למרות הכל. לאכול וללכת. הידיים שלי נשלחות באופן אוטומטי לאזור ממנו לאחרונה אני נוטה לתלוש שיער. אני מצליח לעצור את עצמי, ורק מחליק על השיערות.

אני חושב על כמה הייתי יחסית שמח אתמול. על השינוי המחשבתי שעברתי. על החלפת הפרדיגמה שעשיתי.
אני נזכר איך מישהי סיפרה לי על צאצא שלה שאובחן כאוטיסט, וכתבתי מזל טוב. מכל הלב התכוונתי לזה. אפילו הרגשתי קצת שמחה.

אבל עכשיו?
רק ריקנות. ריקנות והסחת דעת.

אני מיואש.
אני לא ממש נכנע, רק … נסחף לי. נושם וצף, כמו חרא שלא טובע.

מכוערת מוזנחת

המאחורה שלי מספיק גדול להחשב לא ישבן אלא תחת,
בטיפוח עצמי ויופי, אני לא ממש מוצלחת.
לפעמים אני מורידה שיער, אך רוב הזמן לא טורחת.
אני, מה שנקרא, "מכוערת מוזנחת".

glowbar

מבחינתי זה לגמריי מעצים, לא משנה מה יגידו.

שחזור של השטיפה לעיתונות וסמל הפמיניזם.

איחוד מרגש בין רשומה גנוזה ושטות אדירה, ולא ראויה לדפוס.
הרשומה הגנוזה: ההתמרמרות שלי על התופעה שקרתה בתקשורת כאשר עניין הדרת הנשים באוטובוס פרץ בעוז. הסיבה לכך שהפוסט נגנז ולא פורסם היה החשש שלי שהדברים שכתבתי קיצוניים ורדיקליים מידי. היום אני חושב שהם היו בדיוק במקום, וחבל שגנזתי. אני מוציא אותה תחת ידיי ברצינות הפעם, בלי שום עריכה מאז.
השטות האדירה: מה שסמל הפמיניזם גורם לי לחשוב עליו. רציתי לפרסם בנפרד, אבל זה נראה לי נושא קליל ואני אפילו לא בטוח שראוי בכלל לדבר על דברים כאלו…אז לפחות שיהיה יחד עם מילים  ששוות משהו.
glowbar

שטיפה לעיתונות / 20.1.2011

הגיע גם זמני להיות אקטואלי, ולכתוב על מה שקורה בטווח השבועות האלו. אבקש לא לקחת שום מילה ממה שכתבתי כאן ברצינות תהומית.

אל תגידו – "לא אמרתן".

לאחרונה אני עד לעוד ועוד אמירות בתקשורת ובבלוגים על כך ששתקנו – כאשר נשים הודרו באופן יומיומי, קיבלו פחות משכורת. על כך שנשים נהנו מזכויות היתר שלהן בלי לדאוג לבצע את חובותיהן. היו מילים – אמרו אנשים, ואמרו ואמרו ואמרו. בלוגים פמיניסטים רבים מחו. היו נסיונות קידום וחקיקה. היו נסיונות לנראות בנוגע למצבים יומיומיים בהם בנות חווה נפגעות – ובני חווה שותקים. או משתתפים בפגיעה.
ועכשיו – לאחר שהדרת הנשים לפתע הפכה לסיפור המתוקשר, כל אותם בני חווה שתקנים, שבימים רגילים השתקה ולהט"בופוביה היו לחם חוקם – לפתע קמים כנגד התופעה – למרות שלא מדובר בתופעה חדשה. למרות שכבר צעקו על קווי המהדרין, על ההפרדה, על פערי השכר, על האלימות וההטרדות, ועל השוביניזם הכללי.
דיברו ודיברו. שפכו נהרות דיו אמיתית ווירטואלית.
אבל לפני חודשיים – עדיין היה קל להתעלם. היו ל"תקשורת" נושאים חשובים יותר לעסוק בהם, והדרת הנשים היא מעיין שול שפלא שהחלו להתייחס אליה. אולי בגלל שפתאום "הנשים של" החילונים החלו להפגע מכך, אולי מכך שבנות חווה שהם מכירים בהן ככאלו (ולא כ"נשים" סתם – יצור מזן אחר בכלל) – נפגעו מכך ואולי בגלל שרוצים לזכות בקול נוסף מן הגל הזה – העולה ומטביע. והפלא ופלא – לא בידיעות ממתישהו ולא בישראל אתמול (לפחות, בכל מקרה, בימים האחרונים בהם טרחתי לפתוח עיתון לפחות. אנא תקנו אם טעיתי.)– כמעט ולא כתבו (במדורי הדעה?) נשים על הנושא הזה. כתבו על זה בני אדם מכובדים. הנושא הזה כבר גדול עלייך – אל תעסיקי ראשך הנאה בדברים אלו, נסיכה. אנחנו נלך ונהרוג את הדרקון בקולמוס המחודד ביותר שלנו, ונוכיח שהבולבול שלנו גדול יותר.

איכשהו כל התופעה האחרונה מזכירה לי מעט את אותם האלו, המזדעזעים מאנשים האוכלים כלבים, חתולים ודולפינים – תוך כדי נגיסה שלווה בחלק מפרה שמתה באותם התנאים המחפירים.

~~~

לרוב, כידוע, אני לא כל כך עצבני או מתנסח בכזו "רדיקליות". אבל כל עניין הנראות שפרצה לפתע לעניין זכויות "המיעוט" הנשי יחד עם כל הקולות המאשימים בשתיקת הנשים – שטוענים שביומיום הנשים שותקות (ונהנות?) ואינן עושות דבר בנוגע לפגיעה בהן – לפתע החלו לדבר, ועוד על השטויות.

אז, תצטרכו לסלוח לי. בעיקר, כי בזכר אני נשמע סתם כועס ולא היסטרי.

תודות לאחות הגדולה, שבזכותה עבודת הלינקים שלי יותר קלה, ורמות הקורטיזון בדמי גבוהות היום.

glowbar

פ(מינ)יסטינג(זם) / 28.1.2013

לאחרונה התבוננתי שוב בסמל הפמיניזם והתחלתי לצחקק. פתאום ראו עיניי בסמל – משהו אחר לגמריי. הכותרת היא רמז, אבל אולי תוכלו לנחש לבד. התשובה בתחתית העמוד, אם תרצו. רק שימו לב – ברגע שתראו את זה, זה עשוי להרוס לכםן את הסמל לגמריי…
(אני מחכך את ידיי זו בזו ומצחקק ברשעות)

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

לי זה נראה כמו פיסטינג (לינק לויקיפדיה. ממש לא בטוח במקום העבודה!)
ברצינות.
והצבע הורוד לא עוזר לדכא את הרושם…

השדיים הפליליים וברוריה ה"מושאלת"

אחת, נטלי דדון, עליה שמעתי רק כרגע. מסתבר שהיא כנראה משתתפת עבר בתוכנית ריאלטי ודוגמנית. הגברת דדון נעצרה בחשד לנהיגה בשכרות, וגם גידפה שוטר. ללא ספק היה זה מעשה לא חינוכי, אם כי לא בלתי צפוי (הגידוף). בנוגע לנהיגה בשכרות – זה אכן פויה. אינני יודע אם אכן נהגה בשכרות או שפשוט המשטרה טעתה. שום דבר חדש או מיוחד, במדינה בה כל כך הרבה אנשים נפצעים ונהרגים בתאונות דרכים, והסיבה היחידה בגללה נרג' מעריב שמו לב לנושא הייתה בגלל שכנראה די הרבה אנשים מכירים אותה.

מסתבר, כמובן, שנהיגה בשכרות ומעצר הם סקסיים, וללא ספק קשורים קשר בל ינותק לשדיה של נטלי דדון. אחרת, אין לי דרך להסביר מדוע הופיע הקישור לכתבה על כך בצורה הזו:

מקור: צילום מסך מהאתר של nrg מעריב

בכתבה עצמה, אגב, בניגוד לצפיותיי יש בכתבה תמונת גוף שלמה של הדוגמנית, ולא רק החלקים החשובים ביותר שלה לדעת נרג' כפי שהיו בקישור – אכן שיפור מרענן. ובכל זאת אין באבטיח הפרטי שלי אלא להניח שיש שתי אפשרויות לפעם הבאה שבה זמר אקראי, נניח הראל סקאת, יקבל דו"ח תנועה ונרג' יפרסמו על זה תמונה או שהם יראו צילום מהלארינגוסקופיה שלו(מיתרי הקול הם החלק החשוב ביותר בזמר כמו השדיים בדוגמנית?) או שהם יצרפו צילום של בית החזה החשוף שלו (או תקריב של הגניטליה) כמו שעשו לנטלי דדון – כי כך יעשה לעברייני תנועה. מה, לא הגיוני?

_____________________________________________

ובעניין אחר לגמרי:
קהילת קשת ממזכרת בתיה פרסמו בשנה שעברה מאמר על ברוריה התנאית, עליה פרסמתי פוסט כחודש קודם לכן. בתוך המאמר אפשר למצוא כמה פסקאות שמועתקות מילה במילה מהפוסט בבלוג שלי (ומי יודע עוד מאיפה). כל זה נעשה בלי שום בקשת רשות, בלי שום מקורות מצויינים, ובלי שום דבר. שלחתי להם מייל וקיבלתי תשובה על כמה שאני צודק, ואני מחכה בסבלנות לכך שישימו את הפוסט בבלוג שלי כמקור למאמר וגם לכך שיוסיפו הבהרה לקופי פייסט שעשו. נכון, אני עשיתי קופי פייסט, אך זה היה לטקסטים תלמודיים בעיקרם והרוב הגורף של הניסוחים שלי(יכול להיות שהיתה שורה כאן או שורה שם, אני מודה, אני לא מושלם – ובכל זאת השתדלתי מאוד לנסח בעצמי).
למה אני מספר על זה?
לא כדי לנזוף בקהילת קשת (טוב, בעצם קצת… זה היה מרגיז מעט), אלא בעיקר כדי להבהיר שגם באינטרנט החופשי קיימים כללי אתיקה, וכאשר אתם כותבים משהו – תעשו את זה מקורי, ואם אתם לא יכולים, אז תציינו מקורות וגם תתנו קישורים (ואם מצטטים אז מוסיפים מרכאות). אני מודה שאני לא תמיד עושה את זה, אבל אני לא מציג אף פעם דברים שלא אני עשיתי – כשלי.
אם קהילת קשת הייתה פונה אלי בבקשה לפרסם אצלהם חלקים ממה שכתבתי – הייתי מסכים בחפץ לב. אין שום סיבה לחטוף(שימו לב:קישור רועש), תבקשו – ואתן רשות, בתנאים שלי. אם השתמשתם בפוסט שלי כמקור מידע (מה כבר אני יכול לחדש שלא כתבו עליו?) אז אני אשמח מאוד אם תספרו לי וגם תספרו לכולם מאיפה לקחתם את זה, אני שמח להביא תועלת למחשבה של אחרות/ים בסך הכל. אין בעלות על מידע, וכולי ביטחון בכך שכולם ישמחו אם הקוראות/ים יחשפו למגוון דעות או לדעות דומות מאנשים שונים. אי לכך, בקרוב יפורסם כאן פוסט כללי שימוש לכל הטקסטים בבלוג שלי.

עם לייזרים ושקפקפים

פחות או יותר כל מי שמכיר אותי יודע שהתלהבתי עד אין קץ כאשר קיוריאוסטי נחתה על מאדים לאחר מסעה הארוך (ה6 באוגוסט, 2012 לספירת הנוצרים). כל היום סיפרתי והפצתי את הסיפור לאנשים שלא טרחו לקרא את החדשות החשובות, והסתכלתי על התמונות באופן תזזיתי. צפיתי בעדכונים שיכולתי ולפליאתי ולשמחתי לא היה קץ. אמנם, החיים גוזלים את שלהם וההתלהות טיפה הצטננה מאז – אבל אני נוהג לקרא ולעיין בכל פיסת רכילות על הגשושית החמודה שנופלת תחת ידיי, כי אין לי כח לחפש לבד.

היום בבוקר, בזמן נסיעה באוטובוס, פתחתי את עיתון החינם הפופולרי במדינה, ולא ידעתי אם לצחוק או לגלגל עיניים. הכתיבה המדעית של ישראל היום מעולם לא הצטיינה בשום צורה – אבל על בחירת כותרת כזו הייתי שולחת את עורך העיתון לעמוד בפינה, ולחזור על כמה שיעורים בסיסיים במדעים מחטיבת הביניים. לא ברצינות, ישראל היום? לא הייתי מסביר ככה לאחותי בת ה7 מה עשה הקיוריאוסטי – ואתם מסבירים ככה? תסלחו לי, אבל זה קצת טפשי.

לא, באמת? ככה כותבים כותרת?! (מקור: ישראל היום)

קיוריאוסטי ירה לייזר ופוצץ אבן?
בסך הכל כל מה שקרה הוא שקיוריאוסטי בדקה הרכב של סלע בעזרת לייזר, דבר שהוא אכן מרנין אבל כנראה לא מצטלם טוב. אבל איכשהו, זה כנראה פחות מהמם. לא, בואו נכניס פיצוצים!  בסך הכל התיאור הלאקוני משהו של ישראל היום בנוגע למה שקרה הוא לא כל כך נורא, וגם תת הכותרת סבירה לחלוטין, אבל באמת – פוצץ אבן? ירו לייזר?
טוב שהם גם לא הוסיפו את זה שקיוריאוסטי לבשה בקיני, או משהו. זה היה ללא ספק לא הופך את הכותרת לטפשית יותר. אם ישראל היום היו רוצים להצחיק, זה מה שהם היו צריכים לעשות:

וסוכריה לסיום:

%d בלוגרים אהבו את זה: