מפזר את מילותיי ברוח האלקטרונים של רשת האֶתֶר

פוסטים שתויגו 'אחרים'

אם הייתי סטרייטית

הבהרה: אני מתייחסת בפוסט זה למונח "סטרייט" במשמעות הרחבה שלו – דהיינו לא רק הטרוסקסואל, אלא באופן עקרוני, כתגית הנורמטיבית שבאה בניגוד לנטיות מיניות ורומנטיות "לא נורמטיביות", זהויות מגדר שחוצות גבולות, קינק ופוליאמוריה. המונח משמש למעשה כעין היפוך למונח "קוויר" שלעיתים משמש כזהות מטריה לזהויות לא נורמטיביות רבות הנוגעות למין, מגדר ואהבה.

אם הייתי סטרייטית, סביר להניח שהחיים שלי היו שונים מאוד אבל גם דומים מאוד. אמנם תנאי הפתיחה מהרבה בחינות היו כנראה כמעט אותם התנאים, אבל בכל זאת, דברים רבים היו אחרים. אני לא מסוגלת כמעט לדמיין איך זה להיות ציסג'נדר/ית (מי שזהות המגדר שנקבעה לה בלידה זהה לזהות המגדר תחתיה היא מזדהה). יותר קל לי לדמיין איך זה להיות הטרוסקסואלית, והטרורומנטית. אני עדיין זוכרת במידת מה איך היה להיות מונוגמית (אם כי הזיכרון מטשטש במהירות). איך זה להיות לגמריי ונילית  אני קצת מתקשה לתאר לעצמי, אבל גם יכולה, בערך. וכאשר אני מסתכלת על חיי, אני רואה שישנן תחנות רבות שבהן שלל הנטיות שלי הטו את דרכי. אני חושבת שחיי לא היו שונים בהרבה ממה שהם היום במספר דרכים, לפחות כלפיי חוץ  – אבל כמו לפעמים דברים קטנים יכולים להטות את מסלול חיינו באופן גורף, אין לדעת.

אם הייתי סטרייטית, מספר הלבבות שלי ששברתי בחיי היה קטן בחצי. אולי אפילו יותר מזה, כי נכנסתי לתוך מערכת יחסים מונוגמית ארוכה בגיל 16. סביר להניח שמערכת היחסים הזו, כמו עכשיו, עדיין הייתה נמשכת, אלא שהיא הייתה מונוגמית – ולא הייתי אומללה בה – אבל אני לא יודעת איך היא הייתה נראית כי מערכת היחסים שלנו שינתה כיוון באופן משמעותי כאשר "פתחנו" אותה. בן הזוג שלי היה נשאר כנראה בעל דעות להט"בופוביות שחונך אליהן בביתו, או לפחות, לא היה נכנס ל"רזומה" שלי של האנשים שבזכותי גילו שהם לא סטרייטים. אם הייתי סטרייטית, לא הייתי מגלה שטווח האנשים שאני מסוגלת לאהוב מגוון גם גילאית, והייתי יכולה להתאהב גם באנשים בגילם של הוריי. סביר להניח שכל המשיכה המינית שלי הייתה עובדת אחרת. אם הייתי סטרייטית, כנראה עדיין היו לי חיכוחים עם המשפחה על רקע הזוגיות שלי, הטפות מוסר על האופן בו אני מתקשרת (בכנות וחוסר טאקט, ולא תמיד במקום הנכון). אם הייתי סטרייטית, מעולם לא הייתי צריכה לצאת מהארון בפני בן הזוג שלי, ולחוש ביסקסואלים/ות רבות את החשש והחרדה – שאולי זה הסוף. אם הייתי סטרייטית, אולי לא היה אכפת לי כל כך להתחתן. אולי הייתי אשכרה מפנטזת על חתונה, בעצימות הרבה יותר גבוהה מהמחשבות שיש לי כיום לפעמים, בהן חתונה מבחינתי היא בעיקר בזבוז זמן וכסף. ואולי לא, כי אני עדיין משתייכת למיעוט בישראל שמתקשה להתחתן.

אם הייתי סטרייטית-ציסג'נדרית, כנראה לעולם לא הייתי מבלה תקופה בחטיבת הביניים בחשיבה על באק אנג'ל, וברצון לקבל את זה גם. אולי הייתי מתפלאת, אבל כנראה הייתי שוכחת. אם הייתי ציסג'נדרית, כנראה הייתי הרבה פחות חריגה מבחינת הראייה שלי את עצמי בילדות,למרות שלדעתי חלק מהותי מזה לא קשור לזהות המגדר, עדיין חוסר היכולת שלי להזדהות עם ילדות היה כנראה פחות מכאיב. אולי אפילו הייתי לומדת להתאפר לפני גיל 18. סביר להניח שלא הייתי שוכחת כיצד מתאפרים, ברגע שהפסקתי לצבוע מודלים תלת מימדיים במחשב. אם הייתי ציסג'נדרית, אני לא יודעת אם הייתי עדיין מנסה להוכיח את הכח הפיזי המועט שלי (שהתמעט לאחרונה עקב תזונה שהפכה לקצת פחות עקבית). אם הייתי ציסג'נדרית, סביר להניח שלא היו לי בעיות מיוחדות עם השדיים שלי. לא הייתי עוברת לגוזיות. לא הייתי מגלה בשמחה שבגדי גברים הם גם נוחים וגם מסוגלים לטשטש גוף בעל פנוטיפים נקביים בולטים כל כך, עם אגן ירכיים רחב יותר ממוטת הכתפיים, וכאשר מסתכלים עלי מהגב בלי חולצה, זה זה נראה כאילו הרכיבו גוף קטן על אגן גדול. סביר להניח שחוסר הביטחון שלי עם הגוף שלי היה עדיין שם – כי הייתי ממשיכה להשוות את עצמי לנשים, ולבקר את עצמי על זה שאני לא נראית כמוהן. אולי גם הייתי מפתחת הפרעת אכילה. הג'נדרקוויריות הצילה אותי מקנאה יוקדת בנשים ה"נורמליות", שהיו עם גוף רגיל יותר, ולא היה להן אגן כל כך גדול כמו שלי, כי הגעתי ברגע צלול אחד למסקנה שאם אני לא אישה, אין שום סיבה שאמדוד את עצמי באותם הסטנדרטים.
אם הייתי ציסג'נדרית, כנראה ההתעללות על רקע המראה שלי הייתה עדיין קיימת בחטיבת הביניים. זו הייתה גם התעללות על רקע ההתנהגות שלי, שמעולם לא הייתה נורמטיבית במיוחד. מיעוט מזה היה על רקע זהות המגדר והמצוקה שחשתי כאשר הרגשתי חוסר התאמה וניסיתי להתאים את עצמי בכח לתוך ראיית עולם לא מתאימה לי, נשית או גברית. הרוב – בכן, הגיע ממקום אחר. אבל אם הייתי סטרייטית, כנראה גם לא הייתי מאבדת את החברה היחידה שהייתה לי ביסודי, ובחטיבת הביניים החברות, אולי, הייתה ממשיכה. כי היא הייתה האהבה הראשונה שלי. הייתי אובססיבית, וגם אחריי שהיה ברור שחברות כבר אין שם, הייתי עוקבת אחריה כמו כלבלב עזוב בהפסקות, מרחוק. היא והחברות שלה היו מתעלמות ממני. חברה אחרת שמצאתי בסוף החטיבה כנראה לא הייתה צועקת עלי לעולם להפסיק לבהות לה בחזה. אני לא הייתי אפילו מודעת לזה שעשיתי את זה. אולי לא עשיתי את זה – אלא פשוט לא שמרתי על קשר עין, מיומנות שלמרות שאילפתי את עצמי לרמה ראויה לציון בה, ברגע שהפסקתי להתאמן ירדה למדיי.

אם הייתי ציס-סטרייטית, כנראה בתיכון לא הייתי חווה מצוקה על רקע זה שאני נמשכת גם לבנות. לא הייתי מקדישה מחשבה מיוחדת לדגלי גאווה. לא הייתי חושבת על דנה אינטרנשנל בהערכה עוד מהיסודי. ובתיכון, כנראה, המחשבה על מה יהיה אם יהיו לי ילדים מהקהילה הגאה כנראה הייתה מסתיימת באותו המקום – אני עדיין אהיה עצובה אם לא יהיו לי מהם נכדים. אבל כנראה לא הייתי מחזרת קלות אחר בנות אחרות, מתנהגת כלפיהן באופן אבירי ולא מקללת לידן. אולי הייתי באמת משתלבת טוב בחברתן. סביר להניח שלא הייתי מקללת את הגוף הנקבי שלי בחוג של כושר קרבי, אלא שמחה מתשומת הלב הגברית. אבל כל מה שחוויתי היה קנאה על זה שהיכולות הגופניות שלי, בחלקן היו טובות פחות (אם כי הסיבולת שלי הייתה לא רעה, הגמישות שלי טובה יותר, והיכולת שלי בכפיפות בטן הייתה הרבה יותר טובה באותה התקופה). יתכן ומעולם לא הייתי מרגישה תסכול מחוסר יכולתי לעשות מתח. אולי גם כאשר נרשמתי אחר כך לחדר כושר, לא הייתי מבקשת מעולם מהמדריכים לעשות אימון שיעזור לי להצליח, ולא הייתי נתקלת בזלזול והתעלמות שלהם.

אם הייתי סטרייטית, כנראה לא הייתי קוראת בכזו שקיקה את "ונעמת לי מאוד" שסיפקה לי בפעם הראשונה חומר קריאה בספריה הבית ספרית על אהבת נערות, על לסביות (ואנקדטה ביסקסואלית עם פרידה קאלו), וללא ספק לא הייתי משעשעת את עצמי בבהיה שאני מתביישת בה היום, בחזה של אחרות.

אם הייתי ציס-סטרייטית, כנראה עם הגיוס לצבא, לא הייתי נכנסת למצוקה האדירה שנכנסתי אליה, כאשר הייתי בחברה נשית טהורה וגם סטרייטית. לא הייתי מתאהבת קלות בח', או נמשכת לנ'. כנראה גם העניין שלי בבדס"מ לא היה עולה באותה התקופה, והייתי חוסכת לעצמי כמה פליטות פה שהביכו אותי ימים אחר כך. יתכן ועדיין היו מסלקים אותי כעבור כך וכך זמן, אבל התסכול על הארון והקושי הזה אולי לא היו קשים עד כדי כך. סביר להניח שאולי הייתי יודעת יותר טוב את דרכי עם הנשים, וסביר להניח שהייתי מצליחה להתחבר אליהן בקלות רבה יותר. יתכן גם שהכח הנפשי שהקדשתי כדי לשמור את הרגשות הלא סטרייטים שלי מעצמי היה הולך לאפיקים יעילים יותר.
וכנראה גם לא הייתי מבינה עד היום למה חשוב שיהיה מצעד גאווה גם בירושליים, כי רק אז למעשה נתקלתי בנושא באופן בולט משיחות עם אחרים.
בהמשך הצבא כנראה לא הייתי "חופרת" בשברון לב בשעות ארוכות של שמירה לחיילים ולחיילות על מה זה גבר ומה זה אישה, ומנסה לרדת לעומק ההגדרות החמקמקות, למצוא את עצמי שם. למצוא מה זה בכלל אומר. כנראה לא הייתי מתאהבת במפקד שלי. כנראה לא הייתי מגלה במילואים האחרונים שאני עדיין מתגעגעת.
וכאשר הייתי משתחררת מהצבא, במידה ואכן חיי הלכו כפי שהלכו, אולי לא הייתי אותו שבר הכלי שהייתי בעקבות הסילוק מהקורס ההוא. ואולי כן הייתי. סביר להניח שהייתי הולכת ללמוד את אותו הדבר, באותו המוסד. סביר להניח שבן הזוג שלי היה פוגש את האנשים שאני אומרת עליהם בבדיחות לפעמים שהם ה"אקסים שלי" למרות שמעולם לא היינו במערכת יחסים מוגדרת. סביר להניח שהחברות ההיא הייתה ממשיכה באופן נורמטיבי.
סביר להניח שבכל הזמן הזה, הייתי ממשיכה לא לומר לבן הזוג שלי על הכאבים שיש לי ביחסי מין. כי בגלל הביסקסואליות שלי שוב גיליתי את הפמיניזם. ובזכות הפמיניזם שוב גיליתי את הביסקסואליות שלי. והתחלתי לחפור ולחפור ולחפור בהם. ופתחתי את הבלוג הזה. ובזכות התכנים הפמיניסטיים, גיליתי שמותר לי לומר שכואב לי. שמותר לי לומר שאני לא רוצה יחסי מין. ובזכות הביסקסואליות גיליתי מה זה א-מיניות. והבנתי שאולי אני לא א-מינית, אבל מערכת יחסים א-מינית היא משהו שהייתי שעם אנשים מסויימים זה בדיוק מה שהייתי רוצה. ובזכות הא-מיניות, גם יכולתי להבין שמותר לי לומר לא למין, ואפילו מותר לי לא לרצות אותו לפעמים, ושבעצם זה לא כזה חשוב בזוגיות, כמו שידעתי בחוש עוד לפני שנכנסתי למערכת היחסים שלי.
ובלי כל אלו, אני לא יודעת איפה הייתי מבחינת מערכת היחסים שלי היום. האם הייתי ממשיכה לאנוס את עצמי ולשתוק?
אם הייתי סטרייטית, כנראה לא הייתי חוזרת לעניין הצמחונות, ולא נהיית צמחונית (על גבול הטבעונות), כי דרך הביסקסואליות "גיליתי" את הפמיניזם, ומשם שוב מצאתי את העניין של סבל בעלי חיים. אמנם לא בקשר ישיר, אבל בכתבה שהחזירה אותי שוב לאתר אנונימוס, נזכרתי בזמנים בהם רציתי להיות צמחונית, והצלחתי לפעול. אם הייתי סטרייטית, כנראה זה לא היה קורה לי.

ואם הייתי סטרייטית, לא הייתי יודעת לעולם מה זה ג'נדקוויר, או מגלה על פוליאמוריה ממקור ראשון. היה לי חוג חברים אחר, נורמטיבי יותר, גם אם גיקי עדיין. לא הייתי יודעת מה הקטע של מצעדי גאווה, כי מעולם לא הייתי מתגנבת מהבית כדי ללכת לאחד מהם. כנראה עדיין הייתי אמפתית ולא הומופובית במיוחד, אבל כנראה לא הרבה יותר מזה.
אם הייתי סטרייטית, לא הייתי נהיית מעורבת בתא הגאה באוניברסיטה שלי. לא הייתי מתראיינת עם מראיין מפוקפק בחצות הלילה על ביסקסואליות לרדיו. לא הייתי משקיעה משאבים נפשיים רבים כדי לא לצאת מהארון. לא הייתי מפחדת מהרגע שיגלו עליי אנשים שאני עובדת איתם. אם הייתי סטרייטית ועדיין הייתי השבר כלי שהייתי כאשר יצאתי מהצבא, אולי לא הייתי מוצאת מטרות חדשות לחיים – שנוגעות בקהילה. אולי נפשי הייתה מרקיבה מקנאה לנשים בעלות גוף נורמטיבי משלי. אולי הייתי מפתחת הפרעת אכילה. אולי לא הייתי פוגשת את החברים שפגשתי בדרך, ויוצרת קשרים כנים כמו שלא חשבתי שאפשר, כי כאשר שניים חולקים סוד של טאבו חברתי גדול כמו זהות מגדר או זהות מינית לא נורמטיבית, הקשר נהיה פתוח יותר באופן אוטומטי, מבחינתי לפחות.

אם הייתי ציסג'נדרית, כנראה לא הייתי חווה לעולם דיספוריה מגדרית, שרק הוסיפה על חוסר הביטחון שלי עם הגוף שלי בחוסר נוחות עם חלקים רבים בו. לא הייתי קונה לעולם ביינדר ומכבסת אותו בהחבא. לא הייתי שונאת את השדיים שלי לעיתים קרובות כל כך. אולי גם לא הייתי מרגישה רע בכלל עם זה שצורת הגוף שלי מאוד נשית באיזה שלב.

אם הייתי סטרייטית מונוגמית, לא הייתי משתתפת בהרפתקאות מיניות מסויימות שעזרו לי להשלים חלקית עם חלקים מסויימים בגוף שלי. לא הייתי מסוגלת לשנן לעצמי ש"קיימים אנשים שאוהבים אותי. קיימים אנשים שנמשכים אליי. קיימים אנשים שחושבים שאני בעלת ערך". אולי גם לא הייתי צריכה. אם הייתי סטרייטית מונוגמית וציסג'נדרית, לא הייתי עושה את הקוספליי שעשיתי בפעם האחרונה. לא הייתי מתעניינת בבגדים באופן בו אני מתעניינת. לא הייתי מניחה לשיער הרגליים שלי לגדול. לא הייתי מבינה את התחושה הזו, של חופש אוטופי שאפשר להציץ אליו רק במקומות ספורים. ואולי גם לא הייתי צריכה את זה, כי הייתי ציס-סטרייטית מונוגמית.

אם הייתי סטרייטית, כנראה היה תוכן אחר לחיי, כנראה היו לי תחביבים קצת אחרים. כנראה הפנטזיות המיניות שלי היו שונות. אולי אפילו הייתי מסוגלת לגמור, אם כי אני מפקפקת בכך. סביר להניח שהייתי הרבה יותר חסרת ביטחון מבחינות מסויימות – ולא הייתה לי הקרינה שבאה ממישהי שחקרה את הזהות שלה לעומק ויודעת בדיוק מה היא אוהבת ומי היא – גם אם זה רק במונחי זהות מינית ומגדרית.

אם הייתי סטרייטית, לא הייתי צריכה להשקיע משאבים נפשיים בלהשאר בארון. בלא לדבר בלשון שבה נוח לי. בלהסתיר את קיומה של בת הזוג שלי. בלנהל חיים כפולים ומשולשים. בלהחזיק כמה פרופילים בפייסבוק. בלפחד שישפטו אותי לא לפי האישיות שלי אלא לפי הזהויות שלי, ולפי הסטריאוטיפים שיש עליהן.

אם הייתי סטרייטית, כנראה שלא הייתי כותבת את הבלוג הזה. בטוח לא הייתי כותבת את הרשומה הזו, שנכתבה בעקבות בקשה ממישהו, שכנראה החברות שלי איתו לא הייתה נראית כפי שהיא נראית – אם הייתי סטרייטית.

מודעות פרסומת

איך להיות בת ברית ו/או חברה לג'נדרקווירים/ות?

מבוא קצר

הפוסט הזה נכתב אחרי זמן רב של צורך שלי, ויתכן שגם של אחרות/ים בקהילה הג'נדרקווירית בישראל. לאחרונה א/נשים ג'נדרקוויריות התחילו לקחת לעצמן יותר מקום. יש פורום ג'נדרקווירים/ות בתפוז, ויש גם קבוצות בפייסבוק. יש לנו יותר נראות, ויותר א/נשים שמתחילים להכיר את המילה, את המושג. אם אינך יודע/ת מה פירוש המילה ג'נדרקוויר, אני מבקש לעצור כאן, ולקרא לפחות את הפוסט הזה, על קישוריו ותגובותיו. בנוסף, לאור היות ג'נדרקוויר תת מטריה תחת המטריה הטרנסג'נדרית, הנה עוד פוסט מומלץ להתחיל איתו, כדי לטעום קצת מהשיח בנושא.

אני יכול לכתוב רק על החוויות שלי, אבל כן נעזרתי בדברים שכתבו א/נשים אחרות בפייסבוק. אני אמנם ג'נדרקוויר, אבל אני לא רק. אני גם בן ברית לג'נדרקווירים, וזה לא תמיד פשוט. לקבל את עצמנו, לפי הסטנדרטים שלנו, לא תמיד שווה ערך ללכבד את כל הא/נשים שנושאים את אותה הזהות או ההגדרה. אז אני משתדל להיות בן ברית טוב.
פרט לכך, האני-מאמין שלי לגבי בני ובנות ברית שונה כנראה מהמקובל. אני לרוב בסדר עם זה שישאלו אותי שאלות (כל עוד הן לא מגיעות לתכולת התחתונים שלי), וכן אשתדל להסביר בפרוטרוט, ולהביא את האדם האחר/ת להבנה. אני חושב גם שלבני ברית יש קושי מסויים בלהיות בני/ות ברית. האם זה התפקיד שלנו להקל עליהם בזה?
זו שאלה מורכבת לדעתי. אנחנו לא חייבים/ות שום דבר לאף אחד, באופן עקרוני. אבל טכנית? אנחנו יכולות/ים להרגיש. וזה מסובך. אני עוד אכתוב בעתיד פוסט על התמודדות עם א/נשים אחרים, אבל נכון לעכשיו יש לי עוד ידע לאסוף בנושא.

בת ברית ו/או חברה?

כן. להיות חבר/ה של ולהיות בת/ן ברית של זה לא אותו הדבר. עדיף כמובן להיות שניהם, אבל אפשר להיות חברות ולא בנות ברית, אפשר להיות בנות ברית ולא חברות. המצב הראשון, של חבר/ה ולא בת ברית קשה במיוחד עבור א/נשים שונים, כי חברים הם אנשים שאנחנו מצפות/ים מהם אוטומטית לקבלה וכבוד כבני/ות אדם. אבל חברות, לעומת היות בן או בת ברית היא הגדרה גמישה ומורכבת יותר. היא כוללת היסטוריה משותפת והרגלים משותפים של שנים שחלפו, אולי לפני שיצאו מהארון בפניך. אני מכיר בזה שלהיות חברה של ג'נדרקוויר/ית (רומנטית או לא רומנטית) יכול להיות מאתגר. כנ"ל בן/ת משפחה או שותף/ה לחיים או למערכת יחסים קרובה אחרת. להיות בן ברית בלבד יכול להיות יותר קל, כי אין היסטוריות אישיות שיכולות לסתור את כל העניין. כי אין הרגלים שנלמדו לגבי האדם הזה. כי יחסי הכוחות הם אחרים.
הייתי רוצה שכל החברות/ים שלי יהיו בעלי/ות ברית שלי. הייתי רוצה להיות בעל ברית של כל החברות/ים שלי. אני לא תמיד יכול, הםן לא תמיד יכולות – לפחות באופן מיידי. אבל אנחנו כן יכולים לעבוד על זה ולדבר.
היתרון והחיסרון של חברות בנושא, הוא שיש זמן שאפשר לתת. זמן להסתגלות, זמן למחקר ולמידה. אנחנו מצפות ליותר ופחות מחברות שלנו, מתוך ההכירות שלנו איתן וההבנה שדברים הם מורכבים. אנחנו נפגעות יותר בקלות, ושמחות יותר בקלות.
לחברות יש מחיר.
אז כן, אני בעד זה שהחברות/ים שלנו יהיו גם בני/ות ברית שלנו, למרות שזה יכול להיות קשה מאוד. בשביל זה, מבחינתי בין היתר, הרשומה הזו גם קיימת. כבקשה פתוחה ונקיה לחברים וחברות, וגם לכל א/נשי האינטרנט שקוראים בעברית – אנא, היו לנו לבני ולבנות ברית.

למה דווקא לג'נדרקווירים/ות?

אני לא רק ג'נדרקוויר, מבחינת התוויות שאני נושא עלי. אני עוד המון דברים אחרים, רובם לא תוויות. יכולתי לכתוב רשומה כללית על איך להיות בעלת ברית טובה, אבל עשו את זה לפניי. היה לי חשוב לכתוב דווקא על ג'נדרקוויריות, כי היא נוטה לבלבל אנשים אפילו יותר מכל ההגדרות במטריה הבי! ביחד. יש לג'נדרקוויריות, לטעמי, מספר נושאים ספציפיים שמאתגרים את הסביבה, וסביבם בין היתר נעות חוויות של אי נעימות בין ציסג'נדרים [1]  וג'נדרקווירים שהרשומה הזו מנסה להתמודד איתם/ן, בין היתר.

כמה מילים על כבוד

חלק מכל העניין של להיות בן/ת ברית ו/או חברה הוא כבוד בסיסי של אדם לאדם אחר – כאדם. לא מדובר במתן כבוד על השגים, התנהגות או אפילו אינטיליגנציה, אלא פשוט התנהגות הוגנת כלפי אנשים. כאשר אני משתמש במילה "כבוד" ברשומה זו, אני מתכוון כבוד לאדם כאדם, כבוד בסיסי שנדרש בחברה בפניה לאנשים אחרים. מבחינתי זו סוגיה מורכבת, כי אני משתדל לאחרונה לא לדרוש את זה מאנשים, ולשמוח על זה שהם לא מרביצים לי סתם ככה, אבל מדובר בעניין שקשור לצמיחה וההתמודדות שלי עם העולם, והוא לא רלוונטי לכאן. באופן עקרוני, לצפות מאנשים לשמוח על זה שאתה לא מרביץ להם זו דוגמא לחוסר כבוד של אדם כלפי אדם.

אז, איך להיות בן/ת ברית ו/או חבר/ה לג'נדרקווירים/ות?

  1. תכבדי אותי (כאדם) ואת זהות המגדר שלי (כזהות מגדר לגיטימית).

    אולי זה נשמע יותר מידי, לבקש מאנשים לכבד מישהו אחר פשוט כאדם. כמי שבחר לבטא את זהות המגדר שלו לידך. מבחינתי, זה לא מובן מאליו לומר למישהי שאני ג'נדרקוויר. לך אולי לא מפחיד לומר שאת גבר או אישה, אבל עבורי מדובר בחוויה מפחידה ואולי בעלת היסטוריה כואבת. אני אשמח אם תקבלי אותי ותכבדי אותי כחבר, או אדם. כבעל זהות מגדר שונה משלך. אל תתייחסי אליי בצורה שונה ממה שהיית מתייחסת לאנשים מכל מגדר אחר. אל תפגעי בי בגלל זה. אל תלעגי לי. וכו.
    תכבדי את זהות המגדר שלי, כמו שהיית מכבדת זהות מגדר של אישה או זהות מגדר של גבר. יחס לזהות מגדר שלי כפחות טובה או פחות ראויה לכבוד מזהויות מגדר אחרות היא חוסר כבוד בסיסי כלפיי, וכלפי הבחירה והזהות שלי.
    למעשה, זה הסעיף היחיד שיש כאן, בכל הרשומה הזו. כל שאר הסעיפים הם פירוט שלו – אבל גם הם חשובים להבהרות. שנמשיך?

  2. אל תזלזל.

    אל תגרום לנו להרגיש שזהות המגדר שלנו זה נושא לבדיחות, או סתם קטע אופנתי. ביטויים שמנסים להקטין את זהות המגדר שלנו לתוך משהו שראוי לצחוק עליו לא יגרמו לנו להרגיש יותר טוב. "זה רק שלב" או "את סתם מבולבלת", "מצידי אפילו תגדיר את עצמך כביסלי גריל" או "כל הג'נדרקווירים האלו שלא יכולים להחליט להסגר על עצמם" מציגות את הגישה שלך שזהות המגדר שלי היא לא נושא רציני, או תקין – כמו זהות המגדר שלך.
    אין שום דבר רע בלהיות מבולבלים, או לא סגורות על עצמנו, כולנו היינו במקום הזה. אבל יחס לעניין הזה כמשהו שבגללו הבחירה [2] שלנו להזדהות בזהות מגדר שהיא לא רק גבר או רק אישה היא לא לגיטימית הוא יחס פוגעני ולא נעים.

  3. תנסי להבין אותי.

    אני בכוונה שם דגש על ניסיון ולא הבנה. ברור לי שלמי שציסג'נדר יהיה קשה להבין מה זה אומר להיות עם זהות מגדר גמישה, מתחלפת, שונה לגמריי מהרגיל או אפילו להיות ללא מגדר בכלל. אני לא יודע אם זה אפילו לגמריי אפשרי – מעולם לא בדקתי זאת אמפירית. אבל הניסיון שלך להבין, אם יעשה ברגישות – יראה לנו שכן אכפת לך. איך לנסות להבין אותנו? מחקר אינטרנטי קצר יכול לתת כלים. אפשר גם לשאול אותנו, אם אנחנו רוצות לספר על מה זה אומר מבחינתנו להיות ג'נדרקוויר. לא תמיד אנחנו נהיה מוכנות/ים לעשות את זה באותו הרגע. לא תמיד נרצה לספר לכםן. אבל אם כן, נשמח אם תנסו להבין.

  4. אם אתה לא יכול להבין – תאמין לי.

    זה מאוד מתכתב עם סעיף 2, אבל לא לגמריי. א/נשים ג'נדרקווירים/ות נתקלות לעיתים קרובות בתגובות שהן אולי לא בהכרח מזלזלות, אבל כן מבטלות את החוויות שלנו. זה קשה לפעמים להבין מה עובר לנו בראש, ולמה בחרנו בזה.  יתכן ולעולם לא תבין, או לעולם לא תדע מה זה אומר. אבל כן היינו רוצים שפשוט תאמין לנו, שעבורנו – ככה זה המצב. חשבת על זה שאולי אנחנו עצמנו לא לגמריי מבינות איך אפשר בכלל להיות ציסג'נדר, או בעל זהות קבועה מגדרית? עבורי, זה ככה במידה מסויימת, אבל לא עבור כולם. בכל מקרה, לשים תנאי לקבלה של זהות של מישהו בזה שאת/ה מבינה אותה, זה לא מקום טוב להתחיל בו. להאמין לי שככה זה המצב, זה מקום טוב של קבלה התחלתית.

  5. אל תדרשי ממני להתיישר לפי הסטנדרטים שלך ואל תניחי הנחות.

    לעיתים קרובות א/נשים יכולות לדרוש מאיתנו להיות תחת סטנדרט מסויים כדי שנוכל להרוויח פניה מסויימת. אולי להעדיף שנראה כמו גבר בשביל לפנות אלינו בלשון גברית, או אולי לא להיות כל כך שונות בזהות שלנו, ולבחור מה להיות *איתם*. דרישה ממני להתיישר לפי הסטנדרטים שלך היא בעצם אמירה שאת לא מקבלת אותי אלא אם אהיה בסטנדרטים שלך למה זה לדעתך ג'נדרקוויר, או טרנסג'נדר או אפילו סתם ככה – אדם מן הישוב. לכולנו יש תמונות בראש איך צריכים וצריכות א/נשים שונים להיות, וזה סביר לגמריי. לדרוש מהאנשים להיות כאלו – זה לא תמיד נכון. הלבוש שלי, או ההתנהגות שלי (באופן כללי, לא כלפיך או כלפי אנשים אחרים. התנהגות פויה כלפי אנשים אחרים לא קשורה לכאן) היא ענייני בלבד. לבקר אותנו על זה, בזה שזה מושך תשומת לב שלילית היא לא לעניין. אפשר לדבר איתנו על זה – אולי – כאשר המצב מתאים. בעדינות, באופן פרטי. ולא מתוך ביקורת או שיפוט.
    כן, זה נכון. אנחנו יכולות לנסות להתנהג בדיוק איך שמצפים מאיתנו, לא לשים לק, לא לקשור את החזה, לא לדבר בקול גבוה, לא ללבוש חזיה, לא ללכת בבגדים ש"לא הולמים אותנו". אבל אם אנחנו בוחרות לעשות את זה, כנראה יש לנו סיבה מספיק טובה לזה. זהות מגדר היא סיבה מספיק טובה (למעשה גם "סתם מוצא חן בעיניי ככה" – זו סיבה מספיק טובה), וזכותנו לבטא אותה, כפי שגברים ונשים מבטאים את זהות המגדר שלהם באופן יומיומי בלבוש, בשפת גוף, בקישוטים ובהתנהגות.
    אגב, גם להניח הנחות על הנטייה המינית שלנו – בגלל הזהות המגדר שלנו היא לא צעד נכון. אמנם קיימת קורולציה מסויימת, אבל להניח למי אנחנו כן או לא נמשכות לפי זהות המגדר שלנו זה לא לעניין.

  6. תזכור שזהות המגדר שלי לא באה לאיים עליך.

    לעיתים בשיחותיי עם אנשים אני שם לב שהם מרגישים שזה שאני אומר שאין לי כ"כ הרבה מגדר, ושאני לא מגדיר את עצמי כגבר או כאישה – הם מתחילים להצדיק את זהות המגדר שלהם, ולספר שלהם מאוד חשוב להגדיר את עצמם כגבר או אישה (זה קורה גם בשיחות על נטייה מינית, ד"א). או שמדובר בנקודה כואבת עליה זכו לזלזול בעבר כי הם לא היו מספיק נשיים או גבריים, או כל דבר אחר.
    זהות המגדר שלי היא בדיוק מה שהיא – זהות המגדר שלי. אין, ולא צריכה להיות, לזהות המגדר שלי השפעה על האופן בו אתה מרגיש ורואה את עצמך ואת העולם. הבחירה שלי להגדיר את עצמי כג'נדרקוויר לא באה לקחת מקום או לנגוס במקום שיש לך כגבר או כאישה. לך יש את הזהות שלך, לי יש את הזהות שלי. אתה יכול, אם אתה רוצה, להתחיל לתהות על זהות המגדר שלך. אולי גם החשיפה שלי בפניך תגרום לך לתהות על זהות המגדר שלך. אבל זה משהו בינך לבין עצמך. אתה גם יכול לספר לי על זה, אם זה הזמן המתאים. אבל להתייחס אלי כאילו אני מאיים עליך בעצם היציאה מהארון שלי היא לא דרך להיות בן ברית טוב, וגם לא דרך ממש טובה להיות חבר.
    לעיתים אנשים מתחילים להצדיק את זהות המגדר שלהם. למה אתם עושים את זה? האמת היא שאין לי מושג, למרות שהייתי רוצה לדעת. במצבים כאלו אני נוהג לומר לאנשים במצב הזה שיש להם זכות מלאה להגדיר את עצמם באופן המתאים להם. אני מבין שיתכן וכל חייכם איש לא הטיל ספק בזהויות מגדר סביבכם, והנושא יכול להראות מאיים. אתה בהחלט יכול לומר לי שהיית רוצה לחשוב קצת על הנושא, לפני שנמשיך לדבר על זה, או לשאול מה היחס שלי לזהות המגדר שלך. להאשים אותי בזה שאני מנסה לקחת ממך את זהות המגדר שלך או לגזול ממך זהויות או פשוט הורס את מה שהתנועה הפמיניסטית מנסה להשיג (מסתבר שיש גם דעות כאלו, אם כי בהן נתקלתי רק באינטרנט) היא פשוט לא לעניין.

  7. את לא חייבת להסכים איתי על ההגדרה שלי למגדר.

    לכולנו יש הגדרות שונות בראש למה זה מגדר. חלקנו קושרות אותו למין, לזוויג המולד, לגונדות. חלקנו קושרות אותו לביטוי. אחרות מדברות על תחושה פנימית. ההגדרה שלי למגדר לא חייבת להיות זהה להגדרה שלך בשביל שתכבדי אותי ואת הבחירות שלי בחיים. באופן כללי, בכל הקהילה הטרנס* מדברים/ות על זה שמגדר וזוויג הם דברים שונים. המטאפורה המקובלת הוא שמגדר זה מה שיש לנו בין האוזניים, וזוויג – בין הרגליים. גם אם קשה לך לקבל את הנחת היסוד הזו, זו עדיין לא סיבה לבטל את הזהות שלי.

  8. דבר אלי בצורת פנייה נכונה עבורי.

    הסעיף הזה מחולק למספר חלקים כי מדובר בסוגיה יחסית מורכבת. 
    א. תבין למה חשוב לי שתדבר אלי בלשון שבה אני מדבר/ת על עצמי.

    הלשון שבה אני מדבר לעצמי היא האופן שבו נוח לי להתבטא באותו הרגע, או באופן כללי. קצת כמו שנוח לך להתבטא בזכר או בנקבה כל הזמן, ולא היית רוצה שידברו אליך בלשון לא נכונה, ויפנו אליך (למשל) בנקבה כל הזמן אם אתה גבר, ככה לי קשה עם זה שפונים אלי בלשון שהיא לא נוחה לי. מבחינתי, בסביבה של חברות/ים ובני/ות ברית, אני רוצה להרגיש בטוח, מקובל ואהוב. אני רוצה להרגיש שזהות המגדר שלי רלוונטית בדיוק כמו שלך. לכפות עליי את צורת הפניה שאתה מעדיף אבל אני לא רוצה היא מעשה שאולי מבחינתך הוא סתמי, אבל מבחינתי יכול להחוות כאלים, מזלזל או פשוט לא מכבד. כאשר מישהו שלא יודע על הזהות המגדרית שלי, ופונה אליי לא נכון זה אולי לא נעים, אבל לא בלתי צפוי. כאשר מישהו שיצאתי מהארון בפניו פונה אלי לא נכון, מבחינתי זה קצת כמו יריקה בפרצוף, ולא במשמעות של אראקיס, שם דווקא יריקה היא סימן לכבוד.
    ב. דבר אלי בשם ובלשון שבה אני מדבר/ת על עצמי – ואם אתה לא בטוח, תשאל.
    דבר ראשון, אם שיניתי את השם – תכבד את זה, כפי שהיית מכבד כל אדם שמשנה את שמו.
    שנית, בניגוד לאנגלית, ולמספר שפות אחרות בהן ניתן לדבר עם אדם בלי להזכיר את המגדר שלו/ה יותר מידי – בעברית מדובר במצב כללי. מאוד קשה לדבר בשפה שהיא לא ממוגדרת, לעיתים אפילו בלתי אפשרי – במיוחד בלי שנשמע קצת מוזרים או רשמיים. אם יצאנו בפניך מהארון, ואנחנו בסביבה בטוחה, תמיד נעדיף פניה לפי המגדר שנוח לנו. וכאן דברים מסתבכים: חלק מהג'נדרקווירים/ות לא מרגישות צורך לשנות את אופן הפניה אליהן, וחלק כן. ממי שכן, יש מי שמעדיפים לדבר בלשון הפוכה למגדר שהן נראות בו, יש מי שמחליפות לשון ויש מי שמדברים בלשון מעורבבת. כדאי לשאול באיזה לשון אני מעדיף לדבר על עצמי אם אתה לא בטוח איך לפנות. מומלץ שהשאלה עצמה תהיה מכבדת ולא בסגנון "אז מה משה, אתה בן או בת היום?" אלא "באיזה מגדר לפנות?" או "מה לשון הפניה המועדפת?"
    כן, זה נשמע קצת מסורבל, אבל אנחנו נעריך את המאמץ.
    לפעמים קל יותר לדעת באיזו שפה לדבר אלינו כי אנחנו משנים את המראה לפי התחושה באותו היום, או לפי מה שאנחנו רוצות. חזה קשור ובגדי גברים או עקבים וחצאית יכולים להיות רמזים טובים לכך.
    לגבי דיבור בלשון מעורבבת: מדובר כאן באתגר מסויים, שדורש מהפך מחשבתי, ולא קל לבצע אותו, ואישית, לפעמים אני מסתבך עם זה בעצמי. אם אתה מתקשה אתה יכול לנסות לבקש עצה לגבי איך לעשות את זה, או לנסות לדבר קצת ככה וקצת ככה. כדאי לשאול מה נוח לנו.
    ג. זה בסדר אם אתה טועה או מתבלבל – רק אל תעשה מזה עניין
    רוצה לשמוע סוד קטן? גם ג'נדרקווירים/ות הרבה פעמים מתבלבלות בפנייה לאנשים אחרים. מה קורה כאשר אנחנו טועים? מתקנים את עצמנו וממשיכים כרגיל. לפעמים עם התנצלות קטנה והמשך, ולפעמים בלי – תלוי בזרימה של השיחה ובתגובה. זה בסדר להתבלבל, זה בסדר לומר שעדיין קשה לך אבל אתה משתדל. אנחנו נבין, בסך הכל, זו סוגיה שגם אנחנו נתקלים בה, ומתמודדים איתה. זה בסדר להתקשות ולא לתפוס את העניין ישר, להתבלבל לפעמים או לשאול שוב. זה פחות בסדר לומר שאין לך שום כוונה לדבר בלשון שנוח לנו שפונים בה אלינו.
    ד. אל תפנה אליי כאישה או כגבר, אלא אם זה אכן אחד האופנים בהם אני מזדהה.
    אל תדבר אלי ככה: "אבל את, כאישה", "אצלכם הגברים", "ככה זה אצלנו הבנות" או אפילו "אני יודע שאתה לא מזדהה ככה, אבל כגבר…"
    אלא אם מי שאתה מדבר אליו מזדהה גם כגבר וגם כאישה או פעם ככה ופעם ככה, ואמר שזה בסדר לומר דברים כאלו, אל תשתמש בביטויים כאלו, גם אם לשון הפנייה באותו הרגע היא נכונה. זה העניין בג'נדרקוויריות – אנחנו לא רק נשים או רק גברים. אנחנו יכולים להיות גם וגם, אנחנו יכולים להיות אף אחד מהם, אנחנו יכולים לנוע בין המגדרים וגם אנחנו יכולים להיות משהו אחר לגמריי. פנייה כמו בדוגמאות שציינתי היא לא נעימה ולא לעניין, אז תנסה להמנע. אם אתה רואה שזה לא הולך, אפשר לנסות לומר "אנשים שגודלו כגברים" או "את, כמי שגודלת/עברת סוציאליזציה כאישה" או "אנשים עם גוף זכרי/נקבי". בכל מקרה, כדאי לברר ולשאול.

  9. אל תוציאי אותי מהארון

    סוגיה כואבת שגם אני חטאתי בה, לצערי. אני מתכוון לא לחזור על זה שוב, גם אם אז אף אחד לא נפגע, למרבה המזל. על כל פנים, להיות ג'נדרקוויר לא כ"כ קל לפעמים בחברה בימנו. הזהות שלך לא מדוברת ומבוטלת, במקרה הטוב. במקרה הרע – אתה זוכה לזלזול וללעג. לכן, אל תוציאי אותני מהארון. גם לא בפני חברות/ים משותפים ובני/ות ברית. ואם קרה שהוצאת אותי מהארון, תודיעי לי שזה קרה, יחד עם התנצלות על זה. יהיה לי יותר קל להתמודד אם אני אדע מי יודע ומי לא.

  10. אל תזלזל בדיספוריה המגדרית שלי

    דיספוריה מגדרית היא תחושה שנעה בין חוסר נוחות למצוקה רגשית ממש הקשורה באי ההתאמה שאנו חשות בין הגוף שלנו למגדר שלנו או עם הפעולות שמצופה מאיתנו לעשות לעשות מתוקף המגדר שנכפה עלינו על ידי החברה. זו תחושה שונה משנאת גוף כללית הנלווית לכל מה שמטפטפים לנו במדיה, בגלל שהיא לא נובעת מזה שהגוף שלנו לא מתאים לאידאל אלא מזה שהוא לא מתאים לתחושה הפנימית, או מביא ליחס שאנחנו לא רוצות שיקשר במגדר שלנו.
    כנראה לא כל, אבל חלק מהג'נדרקווירים  אכן חוות דיספוריה מגדרית ברמה זו או אחרת, וחלק מאיתנו גם פועלים בנידון. חלק מסויים מהקהילה הג'נדרקווירית בוחר לעבור טיפול הורמונלי ו/או ניתוחי. חלק בוחר בשינוי ביגוד שיכול להיות גם מאוד לא נעים (ביינדר זה לא כיף גדול, ותחבושת אלסטית – פיתרון מאוד לא מומלץ, אגב – כואבת באמת ובתמים). חלקנו משתדלות/ים להשלים עם הגוף הביולוגי שלנו, לעיתים מצליחות. חלקנו אוהבות אותו ממש, אבל לפעמים מרגישות חוסר נוחות מהיחס לו הוא זוכה. חלקנו לא אוהבות אותו אבל מעדיפות להשאיר אותו כפי שהוא.
    זלזול בדיספוריה המגדרית שלנו כולל ביטויים על זה שאנחנו חייבים ללמוד לקבל את הגוף שלנו כמו שהוא ולאהוב אותו, ושלשנות אותו זה לא לעניין. פתאום כולם הופכים להיות פרופסורים באהבה וקבלה עצמית, ומסבירים שאם נעשה את המאמץ הקטן הזה של אהבה עצמית הדיספוריה המגדרית (ואולי גם הג'נדקוויריות?) שלנו תעלם. אני לא שומע הרבה ביקורת על אנשים שצובעים את השיער, או מבצעים ניתוחים פלסטיים בגלל מצוקה פסיכולוגית שהם חווים, או נוטלים גלולות בשביל להפטר מהפצעונים. הגוף שלנו, למרות הכל, הוא הכפפה של הנפש, ועם כמה שקבלה עצמית ואהבה עצמית זה משהו שהייתי מאחל לכולם, לפעמים זה פשוט לא הפיתרון, או סתם לא עובד.
    אנשים שמזלזלים בדיספוריה מגדרית של אחרים, ושלי, למשל, לא מבינים כמה שנים עבדתי על מנת שאוכל להשלים עם קיום הגוף הביולוגי שלי. כמה ניסיתי להשלים עם זה שיש לי איברים מסויימים ולא יהיו לי לעולם איברים אחרים. הם לא יבינו לעולם את התחושה שלא משנה כמה ארצה, הגוף שלי לעולם לא יוכל להיות הכפפה של הנפש שלי, לא בגלל סטנדרט יופי מזוייף, אלא בגלל שפשוט עבורי לא קיים גוף שיוכל להכיל את מי שאני באמת בתחושה של נוחות מלאה ותמידית.

  11. אם את לא יודעת, תשאלי, אבל תזכרי שאת אחראית על ההבנה שלך

    למרות שלפעמים מפתה לצפות מהחבר/ה הג'נדרקוויר/ית שלך להסביר לך את הכל על תפיסת העולם שלה, מה זה אומר להיות ג'נדרקוויר, ולמה הוא מעדיף ללכת עם עקבים לפעמים, ומה בכלל המילה המצחיקה הזו אומרת – אל תצפי מאיתנו להסביר לך הכל, ותמיד. אנחנו לא יכולים לייצג את כל הקהילה הג'נדרקווירית, כי מדובר בקשת רחבה של ביטויים. אנחנו יכולות לייצג רק את עצמנו, וגם זה לפעמים קשה. אנחנו לא תמיד נרגיש בנוח עם דרישה להסביר לך הכל עכשיו ומיד. לשאול זה תמיד טוב, ואפשר גם לברר אם אנחנו אכן פנויות להסביר באותו הרגע. אנחנו גם עשויים מאוד לשמוח להסביר לך ולשמוח שאת מתעניינת בנו ובזהות שלנו (זה גם מחמיא וגם מראה שאכפת לך), אבל זה לא תמיד המצב. גם לנו יש חיים, וגם לנו יש מחויבויות, ולפעמים פשוט אין לנו זמן. זה בסדר שגם לך אין זמן לחפש. את יכולה לשאול איפה אפשר לחפש – לרוב גוגל זו תשובה טובה. חיפוש "ג'נדרקוויר" או "genderqueer" במנוע החיפוש החביב עלייך יכול לספק לך הרבה תשובות והרבה חומר. אם משהו לא ברור, את מוזמנת לשאול, אבל תשתדלי להשאר בתחום המנומס וגם להבין שלפעמים אנחנו לא מבינות את הכל על המצב שלנו.

  12. אל תשאל שאלות פולשניות ואל תעיר הערות פוגעניות

    השאלה הזו יותר רלוונטית למי שרוצים להיות בני ברית ופחות לחברות/ים – שיכולים להיות כבר בעלי ידע מסויים על מצב העניינים, אבל לא תמיד. שאלות על איברי המין שלנו ומה שיש לנו במכנסיים, שאלות על הפנטזיות המיניות שלנו, ואמירות על זה שג'נדרקוויריות זה מחרמן (נתקלתי בכל אלו, אם כי לא בניסוחים האלו), הן לא לעניין, במיוחד אם הן מחוץ לקונטקסט. מתי הן בתוך הקונטקסט? כאשר השיחה נסובה סביב מה שיש גם לי וגם לך במכנסיים, כאשר מדברים על פנטזיות מיניות, כאשר חולקים פטישים שיש לנו אחד עם השני. כל זמן אחר הוא לא זמן טוב לשאול את זה ככל הנראה. כלל האצבע הטוב ביותר בעניין הזה הוא לחשוב האם היית שואל חבר ציסג'נדר את הדברים האלו. האם היית בא ושואל אותו אם באמת יש לו זין במכנסיים ומה הגודל שלו והצבע, באיזה פורנו הוא משתמש ועל כמה שגברים סטרייטים זה מחרמן ומה זה עושה לך את זה – שלא בקונטקסט של שיחה על הנושא? כנראה שלא ממש, במיוחד אם מדובר באדם שהוא לא חבר קרוב אלא במישהו שפגשת לא מזמן.

  13. זה בסדר שאת מתקשה עם הנושא – אבל אני לא הקיר שצריך להטיח עליו את הקושי הזה

    נושא כמו ג'נדרקוויריות, שנוגע בכל כך הרבה נושאים של מגדר ומיניות יכול להיות קשה להכלה עבור חברות/ים (ובמידה פחותה – בני/ות ברית). זה נושא שיכול להיות מאיים, זה נושא שעלול לגעת בנושאים ופצעים כואבים בעבר שלך, גם אם את ציסג'נדרית. וזה בסדר גמור. אם את מרגישה שקשה לך לדבר על הנושא, תגידי. תבקשי שאתן לך זמן לחשוב על הנושא, שאת רוצה קצת זמן לבד לעכל ולהתמודד. תאמרי לי שזה מעלה אצלך סוגיות מסויימות מהעבר, שעדיין כואבות. את גם יכולה לשאול אם זה בסדר לדבר על הקושי שהנושא מעלה אצלך כרגע, אבל כדאי שתבהירי שאת מכבדת את זהות המגדר שלי, פשוט הנושא קשה לך. אני חושב שלכולנו יש אחריות עצמית בנושא של התמודדות עם הקשיים שלנו, אבל זה לגמריי בסדר לבקש עזרה מחברים וחברות. אם קשה לך עם זה שאני מספר על זהות המגדר שלי, זה בסדר לקחת הפסקה, או להסביר שהנושא טריגרי עבורך. מה שאני כן מבקש הוא לא להאשים את התחושה שלנו, זהות המגדר שלנו, או הדיספוריה המגדרית שלנו בקושי שלך. גם את לא אשמה בקושי שלך. אף אחד לא אשם.
    אפשר לבקש לדבר על הנושא, ולנסות לפתור את הקשיים ביחד. לנסות לשוחח ולחשוב מה הביא את הקשיים האלו. לפעמים זה מתאים, לפעמים זה לא, במיוחד אם שנינו מתמודדים במקביל – אחד עם קשיים בנוגע לזהות מגדר, והשניה עם הרגשות שעולם לה בנוגע למגדר. אפשר להפסיק לדבר, אפשר לבקש להתחבק, אפשר לדחות את השיחה לאחר כך. ואם אנחנו מתבטאים בצורה פוגענית או מגעילה (אנחנו אולי ג'נדרקווירים, אבל גם בני אדם, ויש ביננו גם אנשים נחמדים וגם אנשים פחות נחמדים – שלא לדבר על זה שלכולנו יש מצבי רוח לפעמים) אז להבהיר שאת כן מוכנה לדבר ולדון, אבל לא מתפקידך לספוג עלבונות.
    מה לא כדאי לעשות?
    – לא כדאי להטיח בנו שאנחנו לא בסדר בגלל זהות מגדר או תחושות שיש לנו.
    – לא כדאי לתקוף אותנו על האופן בו אנחנו מתלבשים.
    – לא כדאי להציב אולטימטומים על זה שאם לא טוב לנו עם זה שאת לא מוכנה להתייחס אלינו במגדר שלנו – אז אנחנו מוזמנים להפסיק את החברות לאלתר.
    חברות לא עובדת ככה. וגם לא תקשורת אנושית. אפשר לחשוב על דרכים להתפשר, גם אם הן לכאורה סותרות את אחד מהדברים שנכתבו כאן קודם. אפשר לחשוב על דרך שתהיה טובה ונוחה יותר לשנינו. אפשר להחליט על תקופת הסתגלות, גם אם מהצד זה אולי לא יראה כמו התמודדות וכבוד הדדי.
    זה פחות רלוונטי לבני/ות ברית בד"כ – אבל מי יודע, אולי גם כן.

glowbar

תודה שקראת עד כה, אני יודע שזה היה ארוך, ואני מעריך את המאמץ שהשקעת –  בין אם את/ה חבר/ה של, או בן/ת ברית של או ג'נדרקוויר/ית בעצמך. אם את/ה לא מסכים עם משהו מהדברים או חושב שהחסרתי נושא חשוב – אשמח אם תספר/י לי על כך בתגובות.
על כל פנים, אני לא מתיימר לייצג את כלל הקהילה הג'נדרקווירית, ורוב הזמן אני בקושי מסוגל לייצג את עצמי, אז התייחסו לדברים הרשומים לעיל באור זה.

________________________________

1. אני מסרב להשתמש בתרגום הלא נכון שנפוץ בישראל לcis כ"סיס". למרות שמבטאים את זה כ"סיס" באנגלית, תרגום מדוייק יותר למילה לועזית זו יהיה "ציס". או לפחות ככה אומרים בקורסים לכימיה אורגנית. בהתחשב בזה שאני ממדעי החיים ולא ממדעי הרוח, אני מסרב בתוקף להשתמש במילה סיס. חוץ מזה, סיס חומות זה סוג של ציפור.
2. הבחירה היא בחירה להזדהות כג'נדרקוויר. בנוגע לשאלה האם זהות המגדר היא בחירה או לא בחירה – מדובר בסוגיה מורכבת שלא נדון בה כאן.

נתחיל מהבסיס: מה זה ג'נדרקוויר?

רשומה זו נכתבת בגלל שלאחרונה התחלתי לצאת בפני א/נשים כג'נדרקוויר והתגובות שקיבלתי לא היו אלו שקיוויתי להן, גם בקרב האנשים המהממים והמקבלים ביותר. את רוב חיי ביליתי כג'נדרקוויר, למרות שרק לאחרונה הכרתי את המושג. אין לי כל יומרה להחזיק את הידע האבסולוטי בנוגע לג'נדרקוויריות, ויתכן ויהיו ג'נדרקווירים/ות שהחוויות שלהן שונות בצורה מהותית מהחוויות שלי, ואף מילה כאן לא תתאים להן/ם.

חלק 1: הקדמה והבהרת הצורך

גֶ'נְדֶרְקְוִויר (מאנגליתGenderqueer) הוא מי שזהותו המגדרית אינה "גבר" או "אישה". הזהות המגדרית הג'נדרקווירית עשויה להיות מורכבת מזהות כגבר וכאישה יחד, בשילובים שונים, או שונה ונפרדת לחלוטין משתיהן. זהות ג'נדרקווירית עשויה אף לעבור באופן חופשי בין סוגים שונים של מגדר.

ויקיפדיה, הערך ג'נדרקוויר

כאשר התחלתי לצאת כג'נדרקוויר, אנשים הגיבו בצורה שלא הבנתי אותה, ואחר כך הבנתי – הן לא מבינות. התגובות נעו בין אי קבלה וסתירה של "אין כזה דבר", לנפנוף של "תעשי מה שבא לך, לא אכפת לי…מבחינתי תגדירי את עצמך כפחזנית בטעם ביסלי גריל" ועד לאמפתיה וניסיון כושל להבין. לקח לי זמן להבין שלהסביר מזה אומר להיות ג'נדרקוויר לאנשים שמעולם לא תהו על מגדרם, שתמיד היו שייכים, שווה ערך לניסיון להסביר את חווית האביונה לאלו שמעולם לא חוו אותה. פשוט כמי מי שמעולם לא הייתה שם, תתקשה מאוד להבין, אם תוכל בכלל. הערך בויקיפדיה מסביר את הנושא טוב – אבל רק לאוכלוסיה אחת. לאוכלוסיה של אנשים שהם בבסיסם, אינם שייכים לבינריות המגדרית. בדיוק בגלל זה כאשר אני קראתי את הערך, הבנתי אותו מיד. שאר האנשים לא הבינו. הרי לכם/ן תהיה קטנה: האם הייתם שולחות מי שלא חוו אביונה ושואלים אתכם/ן לכגבי החוויה לקרא בויקיפדיה? אתםן מבינותים, רק מי שהוא/היא ג'נדרקוויר בעצמה (או סתם לא שייך/כת לאחד המגדרים הנפוצים) תצליח להבין את ההגדרה של המושג, כי רק היא חווה את החוויות האלו. מבחינתי, המצב הזה בעייתי. תקראו לי מפונק, אבל חשוב לי שאנשים יבינו אותי. חשוב לי שתהיה לי שפה משותפת עם אנשים, וחשוב לי שאנשים לא יגלגלו עיניים כאשר אני מתחיל לשחק עם מגדרים ולהאשים אותי בכניעה לסטריאוטיפים. יותר מכל, הגעתי למסקנה שההגדרה של ג'נדרקוויר היא הגדרה שמי שלא שייך אליה, מתקשה להבין אותה. ומי שכן שם – מבינה אותה מייד. וזה כי עבורה, זו הגדרה שהורידה לך 10 קילוגרמים שהסתובבת איתם על הראש כל החיים בבת אחת, והתחושה היא כאילו הרגליים מתנתקות מהקרקע, ודרכך נמשכת היישר אל הענן.

ענב גברי? ענב נשי? למה שלענבים תהיה בכלל זהות מגדר? איור: Ponetium Halftree

חלק 2: יצירת בסיס משותף והגדרות

לפני שאמשיך בשלשול המילולי שנמרח כאן, ברצוני להגדיר כמה הגדרות שישמשו אותנו בהמשך, כדי שכולנו נוכל להבין אלו את אלו טוב יותר. ההגדרות האלו אינן אוניברסליות בשום צורה, ויתכן ורבות וטובים לא יסכימו איתי עליהן (חלקן גם אינן מקובלות על חלק מהאנשים) , אבל זה מה שאני מתכוונת אליו בכל אחד מהמושגים הבאים:

  1. זוויג/מין: המצב ביולוגי מולד שבו פרט נמצא מבחינת מטען גנטי וביטוי פנוטיפי. כמו ביצורים חיים רבים, גם באדם קיים מצב של דו צורתיות זוויגית של זכר ונקבה – אליה משתייכת רוב האוכלוסיה, אך ישנם אנשים בהם המצב הזה אינו חד משמעי (אינטרסקס). ביטוי פנוטיפי יכול גם להשתנות במידת מה במהלך החיים באמצעות שינוי בפרופיל ההורמונלי של הגוף (לדוג': צמיחת שדיים בנשים טרנסג'נדריות בעקבות נטילת אסטרוגן).
  2. מגדר: התפקיד התרבותי של אדם המתקשר באופן מסורתי לזוויג שלו (אך לא תמיד ולא בכל התרבויות). קיימים שני מגדרים מקובלים ונפוצים – גבר ואישה, ומגוון מגדרים הכוללים אוכלוסיות קטנות יותר. על פי רוב המגדר נבחר על ידי הורי הילד/ה הגדלה בהתאם לביטוי הפנוטיפי שלו/ה בלידה. בהמשך אשנה את ההגדרה למגדר כפי שאני מתייחס אליה, אבל ביינתיים- להבנתי, זו ההגדרה המקובלת, פחות או יותר.
  3. ציסג'נדר: אדם החש/ה בנוח עם המגדר שניתן לו/ה בלידתה, ועם הזוויג שלו/ה.
  4. טרנסג'נדר: אדם החש/ה סתירה בין המגדר שניתן לו/ה בלידתה (ולעתים גם הזוויג) למגדר שרוצה להזדהות בו. הטרנסג'נדריות היא מונח מטרייה שיכול לאגד תחתיו מגוון מושגים.

אחת הגרסאות למטרייה הטרנסג'נדרית

חלק 3: קצת חוויות ילדות נידחת.

מבין כל הזהויות והנטיות האידאולוגיות, הרומנטיות, המיניות והמגדריות שיש או אין לי, הזהות הג'נדרקווירית היא אחת הוותיקות ביותר. פשוט רוב חיי לא ידעתי שאני שייכת להגדרה הזו, שנקראת ג'נדרקוויר. באופן הפשוט ביותר, מבין כל הזהויות והנטיות שלי, הג'נדרקוויריות שלי היא בין הזהויות היחידות שמהרגע שהכרתי אותן כמו שצריך לא היו לי שום ספקות לגביהן. כמו להכעיס, כדי להוכיח לעצמי שאני ביסקסואלית וגם פוליאמורית, שברתי לעצמי את הלב, אם כי זה לא נעשה למען ההוכחה אלא פשוט קרה (לצערי הרב).  אבל בשביל "להוכיח" לעצמי שאני ג'נדרקוויר לא היה צורך בלעשות פעולה כלשהי, בלהשבר, בלהתנסות (כל אלו קרוב כבר בעבר…), פרט לקריאת ההגדרה בויקיפדיה כמו שצריך, ואמירת "וואלה, זה ממש מתאר אותי".

אין לי מושג אם היו לכל האנשים חוויות כאלו כאשר קראו משהו או סיפרו להם/ן על משהו, הבינו מיד שזו ההגדרה הטובה ביותר עבורם/ן. כנראה לרוב האנשים היו, בין אם עבור אבחנה רפואית, דת, גישה, זהות מינית או אפילו חיבה יתרה לחצילים. האם שמחתי בהיותי ג'נדרקוויר? לא. אבל כמו שציינתי קודם, ההגדרה (המסובכת למראה. ע"ע תמונת המטרייה) הזו הפכה את חיי קלים יותר. הכיצד?

לפני שנים אחדות (אולי קצת יותר), אחד הדברים שרציתי היה לעבור למגדר ה"נגדי" מהמגדר שיועדתי אליו בלידתי. כולם התייחסו אלי לא רק בצורה מחורבנת, אלא גם תחת מגדר שביני לבינו לא היה שום דבר משותף. שום הזדהות. שום יכולת הזדהות אפילו. לא ראיתי סיבה מיוחדת לנסות להזדהות כמגדר שיוחס לי, פרט ללשון הדיבור. זה לא שלא ניסיתי. ניסיתי וניסיתי וניסיתי. לא חוויתי את החדווה, את החיבור, את הרצון הזה.  באותה תקופה לא הכרתי את האופציה לא להזדהות תחת מגדר אחד בצורה בלעדית, ולכן רציתי לעבור למגדר שהרגשתי מעט יותר חיבור אליו, במידה זו או אחרת. אבל… זה לא היה כל כך פשוט. ידעתי שלא אוכל לעשות זאת במסגרת המשפחה שלי. ידעתי שאני רוצה ילדים. וגם…לא ממש ידעתי איך להתחיל ומאיפה. ולמעשה, לא באמת רציתי להגיע למגדר השני ההוא. לא הרגשתי שייכות אמתית לשום מגדר. כן, שנאתי את הגוף הממש-לא-מטושטש-מגדרית שלי. אבל זה לא היה חריג לשנוא את הגוף שלך. לקח לי כמה שנים להשלים עם המציאות שלו. מעולם לא הצלחתי להשלים עם המציאות המגדרית שמנסים לכפות עלי, ולמרות הניסיונות שלי להיות כמו הסטריאוטיפ, זה רק נגמר בשיברון לב מתמשך וקנאה מאכלת נפש שהרעילה אותי עוד ועוד, עד שמצאתי את המילה "ג'נדרקוויר".

דגל הגאווה הג'נדרקווירי/ת.

חלק 4: מגדר וג'נדרקרוויר

אזמה זה בעצם ג'נדרקוויר? ההגדרה הפשטנית (והויקיפדית) מדברת על אדם שלא מזדהה תחת ההגדרות המקובלות של "גבר" ו"אישה". ג'נדרקוויר יכולה להיות גם גבר וגם אישה (בזמנים שונים או בעת ובעונה אחת), לא גבר ולא אישה, חסרת מגדר, עם מגדר "שלישי" – אחר לגמרי, או פשוט לנוע בין המגדרים.
כל זה כמובן טוב ויפה. אבל מאוד לא ברור למי שלא נמצא/ת שם. ההגדרה לא מציעה פירוש למילה אישה, או למילה גבר, והערכים בויקיפדיה מתייחסים לא לתפקיד המגדרי אלא לזוויג. הסיבה לכך היא (ככל הנראה) שנראה לכולם/ן שנורא ברור מה זה אישה, מה זה גבר. במיוחד לאנשים ציסג'נדרים. לי זה מעולם לא היה ברור. חייתי כל חיי בתחושה כרונית שיש משהו שלא מספרים לי בנושא הזה (ובעוד הרבה נושאים, אבל זה לא רלוונטי לכאן). מה כבר יכול להיות כל כך קשה בלהגדיר את זה?
הנה, אנחנו הולכות/ים לנו ברחוב, ופה יש נשים, שם יש גברים. הכל מאוד ברור. חתוך חד. זה ורוד וזה תכול. אין ביניים. אין ערבוב.
העניין הוא, שלא ניתן להסביר את מהות המונח ג'נדרקוויר בלי להסביר מהי אישה, מהי גבר, מהו מגדר.
אפשר לנסות להסביר את הנשיות או הגבריות מתוך חוויות שונות שחווינו בחיים, אבל כאן אנחנו נסתכן בכך שיש הרבה א/נשים שלא חוו את החוויות האלו ועדיין יגדירו את עצמם כנשים או גברים. או לדעתן החוויות האלו אינן קשורות כלל למגדר שלהם/ן.

לפני זמן מה יצאתי כג'נדרקוויר בפני מספר חברים וחברות. כולם ציסג'נדרים. אף אחד ואחת מהם/ן לא הבינה למה כוונתי. זה נראה כמו ניסיון לסבך עניינים. או כמו נפילה לסטריאוטיפים. ולא ידעתי מה לעשות. ולא ידעתי איך להסביר. אז התחלתי לחשוב על משמעות המילה מגדר. ההגדרה התרבותית לא התאימה. ההגדרה הביולוגית חרתה לי. ואז, הבנתי מה הוא מגדר. וכאשר הצגתי את הגישה הזו בשיחה, הדברים הפכו להיות מובנים יותר. אנשים התחילו להבין למה כוונתי, גם אם לא יכלו להזדהות עם החוויות שלי. ואת הגישה הזו, עכשיו ברצוני לחלוק עם העולם. אולי גילו אותה לפניי. אולי יגלו אותה אחריי. אולי אין בה חדשנות. אבל זוהי תוצאה של מחשבה מעמיקה שהשקעתי בנושא. הרי היא לפניכם.

מגדר – נקודת מבט על העולם שנובעת חלקית מתוך ההבניות התרבותיות על נשיות וגבריות, וחלקית מתוך זהות האדם.

איום ונורא מה שנכתב שם. בעיקר, כי זה מנסה להיות מילוני מידי, כאשר מה שאני מנסה לעשות זה למדוד את נפש האדם. אנסה שוב:
הכוונה שלי פשוטה יותר. המגדר לא נובע ממציאות ביולוגית בלבד. או ממציאות תרבותית בלבד. או מחינוך. המגדר הוא נקודת המבט שלנו על העולם. יש נקודת מבט נשית יותר על העולם, ויש נקודת מבט גברית יותר על העולם. נקודת המבט הזו לא בהכרח קשורה לסטראוטיפים  להתנהגות או להעדפות מיניות. היא האופן בו אנו רואות את עצמנו. היא האופן בו העולם רואה אותנו. היא שניהם ואף אחד מהם. אישה וגבר – שתיהן גישות להביט על העולם ועל עצמנו, שיש להן קשר לזוויג, אבל הוא לא מוחלט. ושתי הגישות האלו יכולות להתאים או לא להתאים לנו. לעתים זו שנכפתה עלינו בילדות מתאימה לנו, או שאנו מתאימים לה, והכל טוב ויפה. לעתים הגישה השנייה, זו שנתפסת כנגדית, מתאימה לנו יותר. הדברים בממוצע פחות טובים ויפים, במקרה הזה, אבל במקרים מסוימים ניתנים לפתרון נוח יותר. ובגלל שהמבט של החברה עלינו והמבט שלנו על עצמנו מקשרים מגדר לגוף, אז אפשר להתאים את הגוף, אם זה מה שאנחנו רוצים בו.
ולפעמים, ובכן, אף גישה לא מתאימה. לפעמים אף גישה לא מתאימה בכלל, או שתי הגישות מתאימות (ברמות משתנות), או אפילו גישה שלישית ואחרת מתאימה. וזהו המצב של הג'נדרקוויריות. זהו המצב שלי. המצב שלי הוא שנקודת המבט וההשקפה והגישה הנשית או הגברית – שתיהן לא מתאימות לי. אני לא יכול להתבונן דרכן על העולם. אני לא יכול להתאים את עצמי אליהן (לא תמיד. ישנם/ן ג'דנרקווירים/ות שבוחרים כן להתאים את גופן בצורה הורמונלית ו/או ניתוחית למגדר הקרוב והנוח יותר, או למצב מטושטש מגדרית יותר), למרות שניסיתי רוב חיי.

רגע, אתם עוצרים אותי. זה סטראוטיפי!
אז זהו, שלא. (או לפחות, אני מקווה כך)
הגישות האלו הן אינן קשורות בהכרח להתנהגות, או לרצון לשנות את הנשיות והגבריות. הן לא יותר ולא פחות משתי מטריות של נקודות מבט. יין ויאנג, אם תרצו. רצפים שלכל אחד מהם יש נקודה עליהם. מתהלכים בנינו אנשים שנוח להם יותר לעמוד על שני החצאים. או אנשים שנוח להן יותר לא לעמוד שם בכלל.

אחת החברות שסיפרתי לה, היא אישה ציסג'נדרית. היא לא עונה על שום סטריאוטיפ כמעט הקשור בנשיות. ובעיניי עצמה (וגם בעיניי, למעשה) היא הכי אישה שבעולם. למה? כי זו נקודת המבט שלה על עצמה. כי זו נקודת המבט של העולם עליה. כי כל תנועה ופעולה שלה (אוקיי, כמעט כל פעולה), תהי קשורה לסטראוטיפים מזויפים או לא – מדברת נשיות (וכמובן הרבה דברים אחרים, כמו אינטליגנציה או כישרון). את הנשיות היחודית שלה, מן הסתם. כי הנשיות שלה באה מתוכה.
שני חברים אחרים שסיפרתי להם הם גברים ציסג'נדרים. שניהם עונים ולא עונים ברמות משתנות על הסטריאוטיפים הקשורים בגבריות. אחד קצת יותר, אחד קצת פחות. שניהם (בעיניי) הם מאוד גבריים, אם כי בצורה שונה. זו נקודת המבט שלהם על עצמם, זו נקודת המבט של העולם עליהם. התנועות והפעולות שלהם, קשורות או לא קשורות לסטראוטיפים מזוייפים, מדברות גבריות (וכמובן הרבה דברים אחרים, כמו אינטליגנציה או כישרון). הגבריות שלהם באה מתוכם.
יש לי חברה אחרת. היא טרנסג'נדרית. היא הייתה הראשונה שהבינה והציעה את השם לזהות המגדר שלי, למעשה. היא עונה ולא עונה על סטריאוטיפים באופן משתנה. היא אישה, בעיניי עצמה, וגם בעיניי. למה? כי זו נקודת המבט שלה על עצמה. כי זו נקודת המבט של העולם עליה – לאור הטיפול שהיא נוטלת, שמאפשר לה להתאים את נקודת המבט של העולם עליה ונקודת המבט שלה על עצמה – לנקודת המבט האמיתית שלה. התנועות והפעולות שלה מדברות נשיות, בלי היותן קשורות או לא קשורות לסטראוטיפים, יחד עם האינטליגנציה והכישרון שלה. והנשיות שלה – שבאה מתוכה.

אני, לעומתם, ג'נדרקוויר. אני גם לא ממש עונה על סטראוטיפים הקשורים למגדר שמנסים לכפות עלי. בעיניי עצמי אני ג'נדקוויר. זו נקודת המבט שלי על עצמי, אבל זו לא נקודת המבט של העולם עלי. כל תנועה ופעולה שלי, וסטראוטיפים מזויפים או לא, מדברת ג'נדרקוויריות. כי זה מי שאני. אבל למה העולם לא רואה זאת? כי העולם לא מכיר בג'נדרקווריות. כי העולם לא מכיר אותה, או מתכחש לה. ולכן אני כל כך מבלבל את העולם בהתנהגות שלי. אני בגוף מסוים ממנו מצפים להתנהג באופן מסוים. אבל אני לא מתנהג ככה. אני אפילו לא מתנהג באופן הנגדי שלא מצופה ממני להתנהג בו.
חברים וחברות למדו לקבל אותי, ולומר שכן, ככה פונטיום, זה האופי שלו. העניין הוא שפונטיום פשוט לא רואה את עצמו כגבר או אישה. חלק מהמוזרויות האלו לא נובעות מהזהות המגדרית של פונטיום, אבל יש לזה תפקיד.

אבל כאן יש רובד נוסף לדברים האלו. יש גם סטראוטיפים, והם מהווים מקום כואב לא/נשים רבים בחברה. הסטראוטיפים האלו, בנוסף לנקודות המבט, מנסים להתאים את נקודת המבט של האנשים לסטראוטיפ. ולכן גבר יכול להיות לא מספיק גבר, וזה נחשב לפויה. לסיסי. לנקבה. אישה יכולה להיות לא מספיק נשית. גברית כזו, משופמת, בוצ'ה. פויה. גבר או אישה יכולים להיות הכי גבר או אישה שבעולם, ובכל זאת, להרגיש שהסטריאוטיפים האלו חונקים אותם. את מי שהם. כי מגדר הוא חשוב, אבל הוא רק אחד האופנים בהם אנו מסתכלים על העולם. הוא לא צריך לקבוע את ההתנהגות שלנו, והאופן בו אנחנו חייבות וחייבים להתנהג. אם זה מה שעושה לנו טוב, זה מבורך. אבל סטריאוטיפים שמחייבים אותנו, הם פויה.
אישה או גבר (טרנס או ציס) יכולים להענות או לא להענות לסטריאוטיפים האלו, בלי שהגבריות או הנשיות שלהם תפגע. אבל מבחינה חברתית יכולות להיות על זה סנקציות. סנקציות שיכולות לטפס לתוך נפשנו, ולפגוע בנו. כאשר אומרים לאישה שהיא ממש גבר, זה יכול לפגוע בה. ולהפיך. לא רק בגלל שלהיות גבר או אישה שאינם בסטראוטיפ נחשב למוקצה, אלא גם בגלל שאנחנו מבטלים את החוויה שלהם ושלהן את העולם.

וזו החוויה שלי כג'נדרקוויר באופן כרוני. לומר לי גבר או אישה, מבחינתי, זה לבטל את החוויה שלי את העולם. להתייחס אלי כפי שהייתם מתייחסים לגבר או אישה (ואל תתחילו עם הסיפורים המזויפים על יחס זהה לכולם. זה קורה רק עם חברים קרובים וטובים מאוד, אולי. ובני משפחה, אם יש מזל. השאר- לא.) מבחינתי זה בדיוק כמו להתייחס לגבר כאל אישה או לאישה כאל גבר.

The Accolade, by Edmund Blair Leighton. Oil on canvas, 1901
תפקידים מגדריים? נשיות וגבריות הנובעים מנקודת מבט על העולם. שימו לב לפנים שלה!

חלק 5: עוד קצת על הזהות המגדרית שלי

אני מניח שחלקכם/ן כרגע מתפוצצים מסקרנות לגבי הג'נדרקוויריות שלי. אולי כי לא לגמרי הבנתם איך אפשר להיות לא ולא, או לא לגמרי ברור לכן איך אפשר להיות גם וגם. מה שנקרא, מתחשק לראות דוגמא חיה וממשית, עם לב מדמם וכואב, כדי לדעת ולראות, מה זה ומה קורה כאן. כתבתי על זה קצת ב"המוזרות המגדרית שלי" אבל מאז, כאמור, הרבה מים זרמו באיילון. זמן מה לאחר שסיימתי עם הכתיבה של הרשומה ההיא, התחלתי להרגיש לא בנוח. משהו בכל הזהות המגדרית שלי ובהגדרה העצמית שלי הפסיק לעבוד. העניין הטריד אותי. שאלתי את עצמי אם אני עדיין ג'נדרקוויר. התשובה הייתה חיובית. אבל כבר לא הרגשתי לגמרי לא גבר ולגמרי לא אישה (מה שנקרא, א-מגדרי/חסרת מגדר). בעיקר כי אז רק התחלתי לחקור את זהות המגדר שלי, וזה מה שהרגיש נכון ונוח. כמו גבס בשביל לתת צורה לאחר הפגיעה. אני זוכרת שזה היה לאחר ההפגנה של יום הזיכרון הטרנסג'נדרי. הלכנו עם חברות, ולאחר שנפרדנו, ביקשתי מאהובי לדבר אליי במגדר נגדי למגדר שלרוב מגדירים אותי בו, מה גם שהבגדים שלי התאימו לכך. זה הרגיש נוח ונכון לזמן מה. והפסיק. זה דחף אותי לחשוב על זהות המגדר והג'נדרקוויריות האישית שלי.
העניין לקח זמן ומחשבה, אבל שוב חברתי הקדימה אותי, וזו שעזרה לי להגדיר את עצמי כג'נדרקוויר, על ידי הכירות עם המושג, גם הסבירה לאחרים למה אני לא מדבר תמיד באינטרנט בלשון אחידה.
ובכן, לא אחזור על הסבריה למען פרטיותנו, אבל היא קלעה כמעט לחלוטין.

רוב הזמן, אין לי מגדר של ממש, או יותר נכון – יש לי אחד, אבל הוא לא משהו מוגדר או ברור. אם נדמיין ספרה עם שני קצוות (כמו קטבי הכישור בחלוקת תא) שאחד מהם הוא גבר, והשני אישה. יש מרווח בניהם, ויש כזה שלא. אני נמצא קרוב לספרה, אבל די בחוץ. לפעמים אני מתקרב יותר לצד הגברי. לפעמים יותר לצד הנשי. רוב הזמן אני לא שם ולא שם. את ההתקרבות אני יכול לזמן לפי רצון (אבל היא לא מוחלטת, והיא מוגבלת בזמן שביכולתי להחזיק אותה) או קוראת לבד, פשוט כאשר יש צורך בה, או אפילו מופיעה סתם ככה. רוב הזמן אני לא קרובה לנקודת מבט גברית או נשית על העולם, אבל לפעמים אני מתקרבת אל אחת מהן קצת יותר. שתיהן בבת אחת? הממ… עדיין לא קרה לי. אולי עוד יקרה, אבל לא לגמרי ברור לי איך אזהה את זה. אבל ככה זה רק אצלי. אצל ג'נדרקווירים/ות אחרותים זה אחרת. תשאלו אותם/ן בעדינות, בזמן הנכון על זה. זה נושא שיכול להיות די אישי ואינטימי. תשאלו שאלות. תשאלו אם יש העדפה מסוימת של לשון פנייה. אל תניחו הנחות. אל תאשימו האשמות.

ג'נדרקוויריות זו לא המצאה חדשה. תמיד הייתי היכן שהוא בטווח הג'נדרקווירי, והיו הרבה אנשים שהיו שם לפננו, ויהיו אחרינו, אלא שרק לא מזמן ניתן שם לנקודת המבט הזו לעולם, שאני רוצה להפיץ את הידע עליה. ועל זה, על השם הזה, ליבי מלא שמחה. מבחינתי, עכשיו רק נותר למצוא שם מוצלח בעברית (אוקיי, לא רק, אבל גם), כדי שאנשים לא ישברו את שיניהם בניסיון לבטא את המילה הזו. הצעות?

ג'נדרקוויריות, לא המצאה חדשה.
אה כן, וזה לא סיגר. זה מלפפון. סיגרים זה לא חינוכי.

לא ידעתי שהוא אנס

*התחלתי לכתוב את הפוסט הזה לפני מלא זמן. אז חלק מהקישורים ישנים ובטח כבר קראתן אותם. הוא קיבל צורה קצת מוזרה עם הכתיבה, אז תסלחו לי בבקשה. את כל הסיפורים המסופרים כאן אפשר לספר ל כל מגדר ולהפוך את המגדרים על ראשם לחלוטין.

אני חוזרת לנושא חדש ישן. יותר ישן למעשה, כי להיאסטוריה יש זיכרון על כל האירועים האלו, שה-הואסטוריה מעדיף לשכוח. או לומר שלא התקיימו. או להצדיק אותם. לראשונה בכוונת כלי התקשורת היחיד בהר כרוב, לדון בפרשה הזו. הר כרוב, לעומת הר דלעת (781 מטרים) הוא אזור פריפריאלי ממש, ולא סתם נמצא באמצע הנגב. זה לא שהחדשות מגיעות אלינו מאחור, זה שיש לנו המנהג המעצבן לקשור ולהגיב הרבה דברים, ולעיתים באיחור.

אנחנו הולכות לדבר על הטרדה מינית. ואונס. שני נושאים שלמרות כל ההכחשה שלי והשיכחה שלי בחברה שאני חיה (ריכוז לא-בני אדם כאן מרקיע שחקים, למעשה) – אני לא יכולה להניח להם. לא נאנסתי, אבל הוטרדתי מינית (עד כמה שזה יכול להפתיע חלק מהמכירים אותי) יותר מפעם אחת. או פעמיים או שלוש. הוטרדתי על בסיס כל דבר שאנשים יכלו למצוא בי, למעשה, והעובדה שאין בבעלותי כרומוזום Y תקני רק הוסיפה לחינגא. אני לא חריגה במשפחתי האנושית, השכונתית או הלאומית, או אפילו המינית (הומו-ספיאנס) – סבתי, אימי, אחותי, בת דודתי, בת דודתי מהצד השני,  בת דודה מדרגה רביעית, השכנה, הגברת ועד הבית, ההיא שעושה חוג ציור במתנ"ס, המורה מהיסודי, והמזכירה מהחטיבה והמנהלת מהתיכון, המרצה, המפקדת, החברה הקרובה – וגם הבחורה שאני מתעבת, האישה שאני לעולם לא אכיר בצד השני שבעולם – כמעט כולן, הוטרדו מינית. בלי קשר למראה שלהן, ללבוש שלהן, או לכל חלק אחר בהן. חלקן נאנסו. רובן לא התלוננו, ואולי לא יתלוננו. חלקן יספרו כעבור שלושים שנה או ארבעים דקות על מה שקרה. לפעמים יתלוננו, רוב הסיכויים שלא.  למרות הפארדיגמה הנפוצה – הן לא רצו זאת או אשמות בכך. ועל זה אני רוצה לדבר.

יש היאמרו, שאנחנו צריכות להיות חזקות יותר, ולהקשיח את עורנו. לדעת וללמוד. ללמוד להגן על עצמנו. וזה נהדר, נהדר נהדר נהדר. רק למרבה הצער לוקח הרבה זמן ללמוד וליישם את הדברים הנהדרים האלו. ועדיין, כדאי להתחיל. כדאי להתחיל היום, עכשיו, הרגע, כי לכי תדעי מה עוד יקרה. וזה נכון, אבל זה לא מספיק.
ויש הציעו פיתרון אחר. אין סיבה לדאוג מאונס, מפיתוי, ממחשבות רעות, כאשר אי אפשר בכלל להתקרב. ובכלל, הכי טוב זה להפריד. להפריד להפריד להפריד, ולנקוט כמה שיותר אמצעי הגנה. כמו אלו:

ציור ישן יחסית בו לא הקפדתי על אנטומיה נכונה, אלא העיקר היה הקונספט. כאשר הוצאתי אותו מהארכיון גיליתי כמה נותר רלוונטי, למרות הזמן שחלף. אולי עוד אצייר אותו שוב, והפעם באופן נאה יותר.

כאשר ציירתי את הפאדיחה האנטומית הנ"ל (השתפרתי מאז, באמת!) , הייתי קוראת חדשה בהכצעקתה (שקמה אז עוד לא מזמן ככל הנראה), וכל עניין מאפ"י פרץ בעוז. רציתי לצחוק וללעוג לכל אותן הגישות שפגשתי שוב ושוב בחברה, שוב ושוב לגביי, שוב ושוב לגבי הגוף שלי. הטענות שכתובות נעות בין כעס על אי האמונה למוטרדות והאופן בו נוהגים לטעון שהן משקרות, טענות שקריות על הקשר בין המראה, הלבוש או ההתנהגות (מכנסונים והתמתחויות, מישהו?) לבין ההטרדה (וכעדות אילמת אוסיף את כל אותן הטרדות מיניות שחוויתי בחטיבת הביניים, אז הייתי המכוערת של השכבה, או לפחות כך כולם אמרו לי ובמשך שנים לא יכולתי להביט במראה בגלל זה), טענות על רגישות יתר ("אם את לא מרגישה – זה לא קרה!" כפי שאולי לא הבנתן מכתב ידי המזעזע) שאומרים תדיר לפמיניסטיות או למוטרדות, וכמובן השיט הרגיל של "למה לעזאזל היא יצאה מהבית?!!!אחד".

עכשיו, זה כבר לא מצחיק אותי יותר. לא כאשר ריל גוננים למיניהם מוצאים את עצמם כותבים שנאת נשים מתוך אהבה, לטענתם הנסתרת. ואם יש משהו שלמדתי מהתקשורת הרוסית (אל תדאגו, גם על זה אדבר) זה שכאשר אומרים על מישהו שהוא אוהב נשים, הכוונה בדיוק הפוכה. זאת אומרת,  יש לכתוב הוא "אוהב […] נשים" ולא "אוהב נשים". וב[…] כתוב באותיות קידוש לבנה שנוטים להתעלם מהן "להטריד, לאנוס, לנצל, לחפצן ולבגוד ב".

אחר כך אותם בני אדם, ומהם גם גברים וגם נשים, באים ומסבירים ומסגיברים: את לא כזו שיכולה להאנס, ובכלל לפי הרישומים שלנו, את שרלילה.

וכאן אתחיל לטוות סיפור (מצטערת, לקח לי זמן לחמם את הנול). זה לא האופן בו נהוג לספר את הסיפורים האלו בבלוגים. הוא לא כועס, זועם או אפילו אומנותי ומלא מילים נאות. אבל הוא הדרך שבה אני מצליחה לספר את הסיפור כרגע, אחרי שהרעיונות שאז חשבתי ולא רשמתי כבר יושבים אחרת באבטיח שלי. יצא קצת טריגרי, השיר הזה.

סיפור-קפה/פונטיום חציעץ

סיפור פשוט, לא מסובך,
קרה אצלנו כאן בכרך.
סיפור קטן, כלל לא חשוב
הוא על שקשוקה של ישוב.
אבל סיפור זה לא יפה,
אז אספר סיפור-קפה.

ובסיפור הזה שני גיבורים,
יפים, נוגים וצעירים,
אחד הוא נער תלפיות,
יפה, גבוה, עיניו טובות.
והשניה היא ינשופה,
אירונית, חכמהולא שפופה.

היו השניים ידידים,
או שמה שחקו פעם בבדידים.
אולי הם התכתבו ברשת,
אולי נפגשו פעם תחת קשת.
נפגשו השניים לכוס שיכר,
כפי שנהוג גם בניכר.

היא שתתה אולי כוס,
של קולה שסיימה מזמן לתסוס,
והוא גם לא הגזים,
ושתה קצת בירה בלי גזים.
ישבו בכיף, דיברו בנחת,
והשיחה כל כך קולחת.

עברה שעה או שעתיים,
ובשעון – אוי, כבר אחרי שתיים.
האוטובוס מזמן כבר נם,
והוא עצמו גם די נרדם.
ואיך אותה יסיע בביטחון,
לצד השני של הירקון?

"אני פה גר ממש קרוב,
ממש ליד פנס רחוב.
והרי דיברנו כה יפה,
נעלה ונשתה גם כוס קפה"
הינשופית בדעתה חוככת.
"למה את עלי כלל לא סומכת?"

"אני חושבת שיהיה נהדר,
ובאמת עכשיו די מאוחר.
אני עייפה, ורוצה כבר לישון,
ומחר, אגב, כבר יום ראשון.
רק בבקשה תבטיח לי כבר,
שלא נעשה במיטה שום דבר."

הבטיח? הבטיח.
אין לו ראש אבטיח.
בחור הוא נחמד, עיניו לא שוגות,
למה לך לטוות סתם כך דאגות?
הלכו הם אל קצה הרחוב, לפנס,
היא עברה בדלת, הוא אחריה נכנס.

הרתיח הוא מים לקפה,
הניח עוגיות על מגש יפה,
חלצו שניהם נעליים,
ואפילו חלקו חיבוק או שנים.
ואז והוא שלח יד, ואחר כך גם רגל,
ומה בגבורה מתנוסס לו הדגל!

*

"לא רוצה" אני אמרתי לו,
"אבל הוא לא הפסיק.
הזזתי את היד שלו,
אבל אותו זה רק הצחיק."
כן, כך היא ספרה לי, כאשר חתכה אננס.
"איך יכולתי לדעת, שהוא גם אנס?"

______________________________________________________________________

כן, סיפור קצת סטריאוטיפי, טוויתי בנול החרוזים שלי. הסיפור הזה מעולם לא קרה לי אישית. אבל הוא קרה, ויקרה וקורה, ושמעתי ממנו מספיק פעמים. הוא הוטמע בי מספיק פעמים על ידי התרבות. על ידי המשפחה. על ידי השטות הזו, השטות שאוסרת על בני אדם להאמין זה לזה. כי אם הם שקרו לנו, אנחנו אשמות, כי מה חשבנו, כאשר עלינו אליו לקפה? למה קפה לא יכול להיות קפה? למה בתרבות שלנו לשקר, לאנוס את רצוננו, ללחוץ על אנשים לעשות פעילות שאמורה להיות מהנה היא לגיטימית מספיק? ולמה התירוץ היחיד שיש לנו בסופו של יום הוא "לא ידעתי שהוא אנס". או מטרידן. או אדיוט. זה לא כתוב לאדם על המצח, שבלי סיבה יכול ומותר לו לעשות את הדברים האלו. זה לא כתוב לאדם על המצח שעכשיו הוא חבר שלך, ומדבר אלייך יפה, אבל מחר הוא ילחץ עלייך להתנשק, או ירד עלייך שאת כזו כבדה כי לא בא לך להתחבק.
אנחנו לא יודעותים שהםן אנסותים. אבל ככה זה. וזה לא מקובל ולא לגיטימי. זה לא מקובל וזה לא לגיטימי במיוחד מצד התרבות לבוא ולהאשים אותנו, בהתחלה בזה שאנחנו תמימות, ושאסור לנו להאמין לאיש. ואז בזה שאנחנו לא נחמדות, ועושות לכולם פרצוף חמוץ. ואז שאנחנו לא זורמות. ואז כאשר אנחנו זורמות, או ש"הזרמתם" אותנו, והייתה תאונה, או שלכם פשוט לא היה אכפת מספיק פתאום גם גנבנו זרע*. אבל מה אנחנו יודעות בכלל, אנחנו פשוט ממורמרות בגלל המחזור ולכן כל ההאשמות האלו באונס ושוביניזם, לא?

מחזור הוא כידוע הגורם מספר אחת לכאבי ראש, ובכלל, תופעה נשית שהביאה ללידת הפמיניזם. כל מי שמזדהה פמינסטית בזמן נתון היא במחזור, או בזמן תסמונת טרום וסתית, ובגלל זה מאשימה באונס.
*צולם בשירותי האוניברסיטה, 6/3/2012

fin

* אם מישהי שיקרה למישהו במודע, על מנת להכנס להריון, זו כן גנבת זרע. או גנבה לו את האשכים או את הטישו מהפח, ואז תפלה עליו אחריות. זה לא המקרה המדובר.

הכתובת נמצאת על הקיר

וזה יגמר בדם. 

כידוע כרגע בערך לכל העולם (שקורא עברית וראה את הפוסט הקודם שלי) אני ביסקסואל ולפני זמן מה עזבתי את מעוני הנוח בהר כרוב על מנת להשתתף במצעד הגאוה בראשון לציון. בגלל שפגשתי כמה בני ובנות אדם מעניינים שם, התחלתי לעקוב אחרי עמוד במגילת האיקונין, שנקרא "ראשונים בגאווה" "כוכב שווים" סתם, כדי לראות מה קורה בעיר, ומה יצא מכל הדיבורים שהיו אחרי המצעד. לא לחינם אכלנו פאנקייק טבעוני נטול גלוטן, כנאמר. כעבור זמן קצר של מעקב, כנאמר, חשכו עיניי.
זה מה שפורסם בעיתון "ידיעות ראשון" ב18.05.2012. אנא קראו את הכתוב.

ידיעות ראשון, 18.5.2012.
לחצו על התמונה על מנת לראות בגדול מלא.


המאמר החלקי, אגב, פורסם גם באתר מקומונים אחד, צמקא שמו, שם הדבר מתועד בפיקסלים שחורים על רקע פיקסלים לבנים, בפני כל האינטרנט. זהו, עכשיו אתם לא יכולים לומר שהמצאתי את זה.

שימו לב, ידידות וידידים. הרב יצחק פישר, בשמו המלא, ובתפקידו (הרב של שכונת נחלת יהודה – ז"א בעל סמכות כלשהי בקרב לפחות 300 איש, ככה, וגם רב, אז יותר) טוען שקבלה חברתית של הקהילה הגאה תביא גם ללגיטימציה של רצח. הייתי רוצה לדעת, וברצינות, איזה מקום אפל ועצוב בנשמתו של הרב הביא לאמירה זו. מילא, כאשר טוקבקיסט שמתהדר במילים יפות (זברה שמו) מגיב לכתבה שמתארת אלימות כלפי הומוסקסואליות, וטוען את הטענות הישנות והמפוהקות על אונס ילדים ואונס בעלי חיים, ועוד טוען שבעלי החיים נהנים ורוצים את זה (גם הילדים?).

את זה, כנראה, אנחנו עוד יכולים לסבול. אלו הם, כזכור, רק טוקבקים והם רעל לנשמה ולא טובים לגוף. הם רק מעלים את לחץ הדם, וכל זה. יש הבדל, הבדל קטן, אבל הבדל, בין המיקום של זברה, אידיוט בלי תעודות ליצחק פישר, שיש לו תעודה מהרבנות שהוא רב. המילים שאומרים טוקבקיסטים נקראות הרבה פחות. מבחינת התפיסה שלנו יש להן חשיבות מעטה יותר, למרות שזה לא באמת נכון. אבל כאשר מגיע איש ציבור ואומר את הדברים האלו, כאשר איש ציבור אומר שקבלה חברתית של אנשים עם נטיות מיניות שונות  היא כמו לגיטימציה לרצח, ולמעשה, הבא נודה בזה, יכולה להכתב לאחר מעט הוכחה מתמטית במשוואה פשוטה מאוד, מבחינת הרבה אנשים. להטבא"ק = רצח.  כאשר האנשים האלו רואים הומו, לסבית, בי סקסואלים, טרנס ג'נדרים ויתכן וגם כל אדם שהוא קצת שונה מהם, זה מה שעובר להם בראש:

מה שעובר ללהטבא"קפובים בראש: אילוסטרציה
ציור: פונטיום חציעץ.

וחברים, אנשים מקשיבים לאנשי ציבור, במידה זו או אחרת. אולי מישהו, נניח, זברה, חושב שרק צריך לאסור הומוסקסואלית בחוק. אולי זה הדבר היחיד שעובר לו בראש. אולי אחרי שיקרא את הדברים שאמר יצחק פישר, רב של שכונה בראשון, התמונה שכאן למעלה היא מה שיתנופף לו בראש. אנחנו יכולים לצחוק ולומר "פחחחחח הם מטומטמים". אבל להזכירכם, כבר קרה רצח על רקע שנאת גאים בישראל. ולא באמת צריך תעודה כלשהי, רבותי, כדי לשאת סכין, או להשתמש ברובה, או כדי לבעוט, או לחנוק או אפילו לומר דברי הסתה באינטרנט. כן, גבירותי, רבותיי וקוויריי – הדברים שאמר הרב יצחק פישר הם דברי הסתה, חד וחלק.

__________________________________________________________________

לפני שבוע בערך, אמרה לי חברה, לאחר שסיפרה שראתה תערוכה במרכז דיזינגוף על רקע הרצח של בר נוער שהיא לא מבינה למה צריך לנפנף בזה (ככה, קצת אחרי שסיפרתי בסודי סודות שהשתתפתי במצעד הגאווה) . נותרתי בלי מילים. אולי באמת כדאי לא לנפנף בזה? אולי באמת כדאי לשבת בשקט, בחושך, ולהסתיר את עצמנו מהעולם. אולי באמת כדאי לברוח למקום היחיד בעולם בו אנחנו רצויים מבחינה מדינית.  אולי באמת כדאי לתת לאנשים להעליב אותנו, ולומר שמה שאנחנו עושים דומה לאונס בהמות, אונס ילדים, ובכלל, לגיטימציה לרצח.

 אה, רגע, כבר יש אנשים שחושבים שמה שאנחנו עושים נותן לאנשים לגיטימציה לרצוח. הרי מה שכתוב בכתבי הקודש של ישראל הוא כזה, וכתבי קודש, לא טועים לעולם, כידוע.

וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה–תּוֹעֵבָה עָשׂוּ, שְׁנֵיהֶם; מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם. (ויקרא, כ, 13)

חברים, לכל התופעה יש שם. יש ביטוי שמתאר אותה. הכתובת נמצאת על הקיר. היא כתובה, והייתה כתובה, ועוד תהיה כתובה. אני לא יודע כמה זמן היא תהיה כתובה. אני לא יודע אם עוד מישהו חוץ ממני רואה אותה. אני לא יודע מה אפשר לעשות כנגדה. אני רק מקווה שנוכל לעצור את אלו שקראו אותה ואלו שכתבו אותה ואלו שהסכימו איתה.

"הכתובת הייתה על הקיר." פירוש: האירועים הרעים שאירעו, היו צפויים מראש.
(ויקימילון: פתגמים עבריים)

 ______________________________________________________________________

כאשר בת זוגי ראתה את התמונה שציירתי (גאווה=רצח) היא אמרה בפשטות: "מי שחושב ככה לא רואה ברצח דבר חמור". בהתחלה לא הסכמתי. ואז הבנתי כמה זה נכון.

סטטיסטיקה (כתובים קצרים)

נכתב לפני זמן רב (על נייר שבצד השני שלו צויירו לפני או אחרי פניהם של בני שמיים), והתכוונתי להפוך את הטקסט הזה לרשומה של הקשר ותרבותיות  אבל לא מצאתי את הדף כאשר הגיע הזמן, או שפשוט הייתי בשוונג של משהו אחר ובסוף שילבתי את הרעיונות האלו. תהנו להצצה לראש הגולמי שלי – כי טרחתי לכתוב את זה בשעות שמוגדרות כ"לפנות בוקר".

ציור אחד לעולם אינו שוביניסטי, הערה אחת לעולם אינה מיזוגנית. העניין הוא כמו באבולוציה ומנגנונים כימיים – הכל סטטיסטיקה. וברגע שחלק מספיק גדול נמצא ומגיב באופן נתון, הרי שהמציאות היא כזו.
כלל זייצף הוא לא פחות סטטיסטי מכל כלל חברתי  – אלא שלכלל מדעי יש יותר הילה, כי נדמה לנו שאיננו חיים בתוכו. שכחנו, או מעולם לא זכרנו שאנו חלק מסטטיסטיקה, חיים בסטטיסטיקה. אין תגובה אחת שלא מתאפשרת בזכותה – גם אם קשה לחשב זאת.  חברתית זה גם כך, אבל אנו נוהגים לחשוב שאיננו יצורים אוטומטיים שנוהגים להגיב איך שמתחשק לנו.
זו טעות. הסטטיסטיקה עדיין עובדת עלינו, אולי אפילו בדיוק בגלל זה.

אני מניח שמחובתי להסביר מה קורה כאן, כי את הראש הגולמי שלי לא כולם מבינים. רק בהר כרוב אני יכול לדבר בגולמית, אבל באמת שאין לי כח לתרגם כרגע. תשאלו, אסביר בתגובות, אם תרצו.

הקשר ותרבותיות

לפעמים פגיעה, עלבון או קושי אינם יהיו תמיד כאלו אלא עניין של הקשר. כאשר נתבונן בהם כמקרה אחד – הם חסרי משמעות, חסרי מובן, סתמיים. לא כל כך נוראים אפילו. אם נתבונן בחלק מהן מתוך קונטקסט תרבותי מסויים – אפילו יראו לנו לא הגיוניים. אולי אפילו נוכל לשוות בנפשנו שלו חיינו בתרבות אחרת(דמיונית), זה לא היה מטריד אותנו. אל תענו על השאלות מיד – החזיקו אותן בראש, וחכו. חכו מעט.

אוננות

כאשר הייתי צעירה יותר, גבר זר התבונן בי ואונן, כאשר הייתי לבד. ברחתי בבהלה. הייתי בטוחה שעוד רגע יאנוס אותי, ולא לחלוטין הבנתי מה עשה. כאשר אני חושבת על כך עכשיו, ועל עוד אירועים שאני קוראית על חשיפה ואוננות בפומבי, אני חושבת – מה רע למעשה בכך? מאום. אין רע בעירום. אין רע באוננות. אין אפילו רע באוננות בציבור – מבחינה טכנית. אין באוננות בציבור, ברמה התיאורתית, שלי לפחות – כל דבר רע. אבל – כיצד קורה שכה רבות (ובהן אני) נפגעות ונפגעים מכך?

קללות

כאשר הייתי יותר נמוך, היו מקללים אותי. "רוסי מסריח!" וקללות בסגנון היו לחם חוקי. לפעמים אפילו סתם "רוסי!" . שנים שתקתי, ולא עניתי דבר. מה יכולתי לענות להם, לישראלים? האם אפשר לומר משהו לועג למישהו שנולד בארץ? איש לא חושב שלהוולד במקום אחר זה רע, נכון? למה אפילו "רוסי" היה כל כך מעליב? הרי, זה לא היה שקר, באמת נולדתי במקום אחר. זה לא דבר רע,  נכון?

ווג

זכור לי שקראתי על כך שעורכת ווג אמרה שאף לא אחת מבין הקוראות חלתה באנורקסיה בגלל קריאה בירחון שלה. וזה נכון. ירחון אחד לעולם לא יגרום למחלה.

deviantART

הרבה יצירות מעולות יש שם. והרבה הרבה הרבה יצירות, מוערכות מאוד, ובהן נשים מופשטות, מושכבות כגופות, מגולחות. גם בתמונות בהן נראה לכאורה טבע פראי. כל תמונה כזו היא לא שוביניסטית, היא מבטאת רעיון מסויים, נכון? אז מה אם אין תמונות גברים כאלו כמעט כלל.

בנק

"איזו לקוחה חמודה יש לנו" אמרה עובדת בנק לעובדת שישבה איתי באותם רגעים. הבטתי בה במשך שניות אחדות בתרעומת. היא הביעה הבעה בפניה של אי הבעה, אולי איזו התייחסות משונה. אמרתי לה, בנימוס, שאני יושבת כאן. אין סיבה לדבר עלי כאילו אני לא כאן,כאילו אני לא מבינה כלום.

"היא מאוד גמישה, הא?" אמר אחד בן זוגי בחדר הכושר. כעסתי – כי יכול היה לדבר אלי.

כל פעם שיש מחלקי עלונים או מסבירי פרסומות, כאשר אני הולכת לי לתומי עם בן זוגי, לעולם לא ידברו אלי או יפנו אליי. המלצרים במסעדות כמעט אף פעם לא אומרים לי דבר.

הם לא מתכוונים להעליב.

ההקשר, הוא לא מה שפוגע בנו.

  • מה שפוגע בנו, הוא התרבות שלנו. התרבות שלנו שמייחסת למילים מסוימות משמעות משפילה. המשמעות המובנית של מילים מסויימות והסמלים וכל המטען התרבותי של… מילה אחת.
  • מה שפוגעת בנו, היא הנימה. אפשר לומר מילים שונות בנימה שונה. בקונטסט שונה. לא לחינם אני כותב במגדרים שונים עבור נימה מדוייקת יותר (המצופה מהמגדר?). כאשר אומרים מילים בנימה מסויימת, אפשר להביע בתוכן הרבה תוכן. כאשר אתה אומר לחבר שלך "בן זונה" זה יכול להיות מתוך חיבה (?) או מתוך כעס. הקללה עצמה מכילה הרבה רבדים של משמעות, הנוגעים לכך שלהיות בן של זונה זה רע. חזרנו לתרבות.
  • מה שפוגע בנו הוא הכמות. ציור אחד לא יכול להיות שוביניסטי. תמונה אחת. ירחון אחד. פרסומת אחת. כאשר אנו רואות שוב ושוב את אותם הרעיונות מובעים באופן מסויים באותן התמונות – הפגיעה מתרחשת.
  • מה שפוגעת בנו, היא הרצון לפגוע בנו. כאשר אחרים ואחרות מתנהגים אלינו כאילו הם שונאים אותנו. כאילו הם רוצים להשתמש בנו. כאילו אנחנו לא קיימות באמת.
  • מה שפוגע בנו, הוא כאשר לא רואים אותנו. כאשר אנחנו הופכים להיות סימן, סמל, יצור חסר בינה (בעלי חיים, תינוקות ולעיתים קרובות נשים וקבוצות רבות אחרות, נתפסות ככאלו בתרבות שלנו), בלי ששאלו אותנו – אם זה מקובל מבחינתנו.

כאשר מאוננים עלינו בציבור, הופכים אותנו – בפנינו – לכלי חסר בינה. כאשר מאוננים עלינו, מבחינת הקשר תרבותי, אומרים לנו מי אנחנו – זונה – מילה בעלת משמעות שלילית מאוד בתרבות שלנו. אין הרבה מילים שליליות ממנה(אני מאתגר אתכם למצוא). כאשר מאוננים עלינו, זה לא קורה בפעם הראשונה. כבר נחשפנו לקונספט הזה באופן חלש יותר לאורך ההסטוריה האישית שלנו לפני כן. כאשר צוחקים על המוצא שלנו יוצאים מנקודת המבט התרבותית שמה שמקומי, שולט, חזק הוא טוב. השאר רע. האחר הוא רע. ולהיות אחר הוא הרע המוחלט. כאשר מציגים בני אדם מקבוצה כלשהי כאפשרות יחידה אחת לטוב אחד, סטנדרט אחד פוגעני, יותר פעמים מכפי שנוכל לספור או לזכור הופכים אותנו לכלים חסרי בינה, נשים, חיות, אחרים. גם מהגרות. איכשהו השולט, החזק, המקומי הוא לרוב גבר (עם עוד תכונות יותר ספציפיות) בתרבות שלנו. השאר?

סתם כוסיות.

%d בלוגרים אהבו את זה: