מפזר את מילותיי ברוח האלקטרונים של רשת האֶתֶר

פוסטים שתויגו 'הקשר'

הנוירולוגיה המפתיעה שלי!

תשכחו בבקשה מכל מה שאתם ואתן יודעות או חושבים שיודעים על אוטיזם. אני רק רוצה שתקראו את חווית החיים שלי. לא יותר, לא פחות. אתם מוזמנים לחקור בנושא עוד אחר כך, אבל אל תראו ברשומה שלי חוויה מסכמת עבור כולן. אין התחלה ואין סוף לסיבוביו של כישור הזמן, אבל זו גם התחלה.
הרוח עולה מהמערב, בזמן שאני מקליד את המילים האלו, כי אני לא רוצה יותר להתחבא. בזמן שהרוח מנשבת בין צמרות העצים, אני רוצה להתחיל לחיות חיים כנים יותר. הרוח הזו נושאת אליי ריחות ומחשבות, ואני כותב – וזו הדרך שלי להתחיל.

איור שכולו קווי מתאר שחורים על רקע לבן: דמות ששיערה הארוך מתנופף ברוח ועץ יוצאים מתוך דפי ספר פתוח, עלי העץ מתעופפים לכיוון הדמות, שמושיטה את ידה אל העץ. כל הזכויות לאיור שמורות לפונטיום חציעץ ואין להשתמש בו בלי רשות. ניתן לצפות באיור בגודלו המלא כאן.

קוראים לי פונטיום חציעץ, ואני אוטיסט. אובחנתי באמצע שנות העשרים לחיי, לפני כחצי שנה, לאחר שהפסיכולוגית שלי העלתה חשד שאולי אני אוטיסטית, וחששה שהמרכז הפסיכולוגי באוניברסיטה לא יכול לעזור לי. אז היא סידרה לי אבחון, שתוצאתו הייתה ידועה מראש. אחרי האבחון חזרתי לטיפול פסיכולוגי, כי בלעדיו המשכתי לקרוס נפשית. התברר שאני בדיכאון מ2008, אבל היה קל כל כך לפספס את זה. קל במיוחד לפספס אותו באוטיסטים/ות.

אז כן, אני אוטיסט. אני עוד הרבה דברים.
אני בי/פאנסקסואל וגם פאנרומנטי, אני ג'נדרקוויר, פוליאמורי ואנרכיסט מערכות יחסים. אני מהגר מברית המועצות, פגאני חילוני, יש לי גוף נקבי וחיבה בלתי מתפשרת לזיתים.

המשפחה לא מאמינה לאבחון שלי. אני לא מאמין שמישהו יכול לטעות ולחשוד שאני אליסטי או נ"ט. אליסטי (allistic) זה לא אוטיסטי ונ"ט זה נוירוטיפיקלי (Neurotypical) או נוירוטיפוסי. אבל עד לפני שנה וחצי, חשבתי שהמילים "אספרגר" ו"אוטיזם" לא קשורות אליי. אוטיזם נראה שונה מאוד באנשים ממגדרים שונים, וכאשר הכל מבוסס על איך זה נראה בבנים ובגברים, א-נשים כמוני נופלים בין הכיסאות. כמו שהמשכתי ליפול, כמו שאני ממשיך.

כאשר הלכתי לברר אצל אחד הארגונים המתמחים בעזרה בקבלת זכויות רפואיות מגופים מדיניים על האם אני יכול לקבל עזרה כלכלית או טיפול – כי הטיפולים עולים כסף, אז גיליתי שאולי, אבל גם גיליתי שאני נחות לראשונה. ברגע שהמילה אוטיסט יצאה לי מהפה, הפכתי בעיניי הגברת לחיית קרקס. היא החמיאה לי על זה שעד עכשיו הסתדרתי, היא הופתעה מזה ש"אנשים כמוני" לומדים במוסדות אקדמאיים והיא… היא אמרה: "אני חושבת שאת ילדה נבונה מאוד לגילך". רק שאמרתי לה את הגיל שלי בתחילת הפגישה. אני נחשב לבגיר מעל 8 שנים בעיניי המדינה.

מאז שאובחנתי, התחלתי לקרא על הנושא בבלוגים של עוד אוטיסטיות. הן תיארו חוויות חיים קשות, טובות, רעות – וכאלו שהרבה יותר מידי פעמים מצאתי בהן את עצמי. נחשפתי לרעיון של מגוון נוירולוגי – neurodiversity, לשיח על אייבליזם, התאמות ונכות. התאמות שחלקן קיבלתי מהמוסד שלי, מתוקף אבחנת הפרעת קשב שיש לי, והקלות אחרות, שהשגתי רק מהכירות עם המרכז המשלב אנשים הזקוקים להתאמות, כך שיכולתי לבקש לבוא ולכתוב עבודה אקדמית אצלהם, בחדרים בהם לא התקיימו בחינות, למשל.

אבל… זה לא כל כך פשוט. אוטיזם, זו קשת שלמה של דברים, קשיים, שמחות, והרבה השפעה על הכל. אוטיזם מוגדר כהפרעה התפתחותית, אבל זה לא שההתפתחות שלי נעצרה. היא פשוט אחרת, כי הנוירולוגיה הבסיסית שלי שונה משל אחרים. ולכן אני אישית בעלת מעט תחושה של הגוף שלי, ולפעמים יותר מידי. אני מתקשה לשמור על קשר עין (זה מרגיש ממש מפחיד בשבילי). אינטרקציות חברתיות לא מוּבְנוֹת קשות עד בלתי אפשריות לי. שפת הגוף שלי והבעות הפנים שלי שונות משל אנשים "רגילים". אני גם עושה תנועות סטריאוטיפיות למטרת ויסות רגשי, או גם סתם ככה – כי זה עושה לי טוב. פעילות קבועה מאוד חשובה לי – ואני מתכנן כל פעילות שאני עושה מראש, ועלול להתפרק אם אני לא מצליח לסיים את סדר הפעולות (לכן למשל, אני לא מסכים שידברו אליי בבוקר, עד שלא סיימתי את הרוטינה של להתלבש-לצחצח שיניים-לקחת כדורים-לשים אוכל בתיק, כי אני עלול לשכוח אחד מהשלבים כל כך בקלות. המשפחה שלי שנאה את זה שאי אפשר לדבר אליי בזמן הזה, לא משנה כמה ביקשתי והתחננתי שיפסיקו, כי אני מתבלבל בקלות בזמנים כאלו. קיבלתי לעג על זה שביקשתי שיתנו לי לפחות לסיים לשרוך את הנעליים כי אני מתעכב כאשר מדברים אליי כי הכל כל כך יותר קשה במצבים כאלו).

אבל איך זה שעד ללא מזמן לא אובחנתי? איך זה שאף אחד אף פעם לא תהה – האם פונטיום חציעץ אוטיסט?

כי למשל, כאשר אני מבטא התנהגות גְּרִיָּה עצמית (Self-stimulatory behavior – stimming) שהמטרה שלה היא ויסות רגשי או סתם כי זה עושה לי טוב  אני עלול להחשף ללעג, ויותר מזה. בשבוע שעבר זה היה סתם לעג, על זה שהעזתי לתופף על הירכיים שלי, בשקט, במהלך נסיעה באוטובוס, ואולי קצת להתנדנד, בזמן שהאזנתי לבלוגים והסתכלתי מסביב, ובטעות הבטתי לכיוון הכללי של גברת שישבה בצד השני של המעבר והחלה לחקות אותי באופן מוגזם. התפתתי להוציא לה לשון. אבל הסתכלתי פשוט בכיוון אחר, והמשכתי עם הstimming, מרגיש פחות אחלה. ברטרוספקטיבה, הייתי צריך לעשות תנועה מגונה לכיוונה.

בעבר לימדתי את עצמי לא לבטא את ההתנהגויות האלו, והן היו יוצאות לי רק בזמני מתח גדולים, כמו ארוחת הבוקר (נשמע טפשי, אבל ארוחות היו סיוט מתמשך בבית הורי), אז הייתי חוטף לעג על זה שאני "סופר אצבעות". ברוסית זה נשמע הרבה יותר גרוע.

אני מבטא אותן עכשיו, בלי בושה, יחסית. כי אני מרגיש יותר טוב, כי זה עוזר לי להתמודד, כי זה לא מזיק לא לי ולא לסובבים אותי. אני מבטא אותן כאשר אני שמח ומתרגש וגם כאשר אני עצוב או עצבני. הstims שלי שונים בזמנים שונים – ואפשר לדעת לפי זה (וזה גם עוזר לי לדעת) מה אני מרגיש.
אבל זה עדיין מפריע לאנשים. כשאנשים רואים אותי, בהתחלה אני נראית להם מוזרה, וזה נחמד להם, כי אני מיוחדת. אבל אז… אז הם מכירים אותי יותר לעומק, והם מגלים, למראה האימה, שאני לא סתם מוזרה, וקצת שונה. אני מאוד שונה. אני ח-ר-י-ג-ה. אני מוגבלת. אני כמו חייזר. וזה מפחיד אותם. כי זה שאני מקפצת קצת במקום כשאני שמחה זה דבר אחד – וזה נראה מאוד חמוד בפעמים הראשונות, אבל נפנופי ידיים ונדנודי רגליים ולא להסתכל לכם בעיניים, ולא להבין למה התכוונתם בשפת הגוף שלכם, ו"איך את לא יכולה להבין דבר בסיסי כל כך, מה את תינוקת?"
אז כן, זה חריג ומפחיד. פשוט המילה אוטיזם לא עוברת לאף אחד בראש. הקשיים שלי שקופים.

ויש אנשים שכאשר אני מספר להם אומרים לי "כן, אבל את בתפקוד כל כך גבוה!" ו"בטח יש לך אספרגר ממש קל!". אין לכם מושג. אין לכם שמץ של מושג. והשימוש בתוויות לתפקוד גבוה ונמוך הוא פוגעני באופן כללי לכשעצמו, אבל אמרו את זה לפניי.

אומרים לי שאם הייתי רוצה, אם הייתי משתדלת,  – לא הייתי כל כך מוזרה. ונדמה שאני עושה את כל זה בכוונה, ואם אשתדל קצת יותר – אוכל להתגבר על הביישנות הבסיסית שלי, ואם רק אתרגל שפת גוף ואם רק ואם רק…

אבל אני לא יכולה. אני יכולה להשתפר, כן. אבל זה לא שלא ניסיתי כל החיים שלי להשתלב. אנשים פוגשים אותי, וחושבים שכל החיים הייתי ככה, ואין לי מה להתלונן. הם לא רואים כמה אני משתדלת. כמה קשה לי לעשות מה שאתם, בבורותכם, מצפים ממני לעשות כאילו כלום, ובנוסף – בנוסף לעשותעוד דברים.

בתקופת הקללה אפילו אילפתי את עצמי לישמור קשר עין. אין לכם מושג כמה זה קשה. אין לכם מושג איך זה מרגיש להתעסק רק בזה כל היום. על האם שמרתי או לא קשר עין. במשך שנה וחצי – כל הזמן. וזה לא נהיה קל יותר. היכולת המרשימה שלי לשמור קשר עין עברה כאשר העיפו אותי מהמוסד האקדמאי שהייתי בו ("כי את מוזרה"), ולא התאמנתי. מבחינתי – כבר לא היה טעם. כל המאמצים שלי לא הוערכו – הכל היה לשווא.

אז כן, כבר עשיתי את זה פעם אחת, וכן – אני מסוגלת לתפקד קרוב יחסית לנורמה (עם המון חריקות). אבל זה אומר שכל יום אחזור הבייתה מותשת יותר ויותר. שכל אינטרקציה חברתית עם כל דמות סמכות או סתם אדם מהישוב תיראה אותו הדבר: כל המשאבים שלי יושקעו בלהראות נ"טית. בלשמור על קשר עין. בלשים לב כל רגע לכל דבר בגוף שלי. ברק לחשוב ולחשוב מתי התור שלי לדבר, ומתי לחייך, וכמה זמן לשמור על קשר עין, ואיך לא לזוז שום תנועה מיותרת, ואיך לזוז – כל שניה ושניה. כל האינטרקציה. כל אינטרקציה. וגם בניהן, כי אולי מישהו יראה אותי, ואני יכולה לבטא את שפת הגוף שלי רק כשאני לבד. ואני פשוט צריכה לשאוף להראות ולתקשר כמו נ"טית. אבל מתי אני צריכה גם… אתן יודעות, להנות מהשיחה? לחשוב גם על מה לומר? להקשיב בשיחה?

מהניסיון לעבור כנורמלית איבדתי הרבה. הדיכאון שלי, אובדן היכולת להרצות בכריזמתיות מול קהל? זה מזה שאני מנסה לתקשר כמו נ"טית. יותר מידי זמן.
כאשר יש סביבי סביבה מבקרת (המקום בו אני עושה עבודה אקדמאית), העבודה שלי איטית יותר.
אני יכולה לבחור בין להיות מבריקה ואוטיסטית או טפשה אבל עוברת, באופן מוגבל, כנ"טית. כי זה לשרוף המון המון המון משאבים מוחיים ומשאבים רגשיים על להתנהג כמו נ"טית. כי זה אומר מבחינתי להיות רובוט ולנתק את עצמי רגשית (שזה מטמטם ברמות, אגב). כי בשביל להראות כמו נ"טית אני צריכה לנתק את עצמי מהגוף, כדי לא לחוות את הכאב הרגשי של לדכא כל חלק של הנוירולוגיה שלי, ולפעול בניגוד גמור למה שנח לי – כל רגע ורגע. נסו פעם לא ללכת לשירותים יום שלם – אחרי ששתית ממש הרבה כי היית צמאה בבוקר. אז ככה – רק רגשית.
לנסות להראות כבעלת נוירולוגיה טיפוסית מבחינתי זה אומר להיות אוטומטון שסובל מכל רגע של ערות…בשביל מה? בשביל שיוכלו להחמיא לי שאני רק קצת אוטיסטית ויש לי אספרגר מאוד קל? שיוכלו לומר לי שהכל בסדר איתי ואני לא מוזרה?
כי כן, אני יכולה לזייף.
אבל זה אומר לוותר על מערכות היחסים הרומנטיות שלי כי אאבד כל רגש – כי אני צריכה לנתק את עצמי רגשית כדי לא לסבול. זה אומר להמשיך לגור עם ההורים כי לא אוכל לעבוד – כי כל פעולה מעייפת יותר – כשצריך להחזיק את עצמך כל הזמן, זה אומר לחיות חיים ריקים מבחינתי.
חיים של סבל.
אני לא מתעייפת מהעבודה המחקרית. אני מתעייפת מהאינטרקציה האנושית. מזה שאני צריכה להחזיק את עצמי מלבצע תנועות סטריאוטיפיות, שאני מחזיקה כל החיים מול המשפחה, מול אנשים אחרים שהעירו לי על זה, ומול אנשים שפשוט נרתעו ממני.

זה אומר לוותר על מעט האושר שהצלחתי להשיג. זה אומר להפוך לשבר כלי מבחינה רגשית ואינטלקטואלית – רק בשביל…מה בעצם?
לעבור כנ"טית?
לפעמים אני חושבת – אולי עדיף להתאבד מלחיות ככה כל החיים?

אז עכשיו אני מרשה לעצמי להיות אוטיסטית ולבצע תנועות סטריאוטיפיות למרות שלועגים לי, כי המחיר על זה יותר קטן.
הנוירולוגיה שלי שונה משל נוירו-טיפיקלים. ככה אני. ושום אילוף לא ישנה את זה. 

אני שבורה מיותר משני עשורים בהם ניסיתי להראות נורמלית, בכל הכח, ונכשלתי שוב ושוב.
מה קיבלתי בתמורה על הנסיונות שלי לא להיות עצמי? פרס ישראל? מדליית ארד? זיתים מצופים בשוקולד? אמירה שזה יפה שאני משתדלת, והמאמץ שלי להראות נורמלית מוערך?
לא, כל מה שעשיתי אף פעם לא היה מספיק טוב.

  • קיבלתי בריונות ואלימות פיזית ומילולית – לעיתים על בסיס יומיומי ולעג והטרדות מיניות בבית הספר למול מורות שהתעלמו – גם כשזה קרה מול עניהן.
  • קיבלתי אלימות במשפחה – מצד בני משפחה, גם בגיל בו מלמדים על זה בתיכון, ואיכשהו אז זה רק מבני זוג, ואין כזה דבר אלימות רגשית. ואני אפילו לא אתחיל לדבר על האלימות הפיזית והחשש המתמיד מאלימות פיזית שהיו מנת חלקי עד שהחזרתי בגיל 18.
  • קיבלתי העפה ממוסד אקדמאי – שהצלחתי בו, אבל לא באתי לאנשים טוב בעין.
  • קיבלתי בדידות ולעג – בכל מקום.
  • קיבלתי משפחה שלא מוכנה להכיר באבחנה שלי.
  • דיכאון.
  • מעי רגיז.
  • אובדן כריזמה.
  • חוסר ביטחון עצמי שוחק.
  • שנאה עצמית.
  • לחזור הבייתה ולהתחבא ולשרוט את עצמי על שיחים ולדפוק את הראש בקיר ולצעוק כמה אני שונאת את עצמי על זה שאני לא כמו כולם.

קיבלתי את כל אלו, ועוד – לא-משנה-כמה-פַאפִּינג-ניסיתי.

אבל מה החלופה, אתם שואלים? כי אם קיבלתי את זה מלהיות כמעט נורמלית, מה אקבל מלהיות אוטיסטית במשרה מלאה?
מלהיות עצמי קיבלתי אהבה וקבלה מצד אנשים ש- שימו לב- מבינים שתקשורת לא חייבת להיות טיפוסית, וסתם רוצים להבין את מי שמולם. החברים שלי (רומנטים, מיניים, אפלטוניים, מה לא…) אוהבות אותי בגלל מי שאני.
האוטיזם הוא חלק בלתי נפרד ממני – כי ככה המח שלי בנוי. והם אוהבים אותי לא למרות האוטיזם, אלא אוהבים אותי, האוטיסטית, הביסקסואלית, הג'נדקוויר, שמשחקת וצוחקת, ומנפנפת בידיים, ובוכה על הכתף, וקובעת מתי היא רוצה חיבוק, ומתנדנדת לידם בנחמה, ומבקשת שימחצו אותה קצת, או קצת הרבה.
אני לא תופעה מיוחדת עבורם. לא איזה מלאך טהור ואותנטי (תיאור נפוץ לאוטיסטים) או דמות מופת רק בגלל שאני חיה את חיי (I am not your inspiration porn). יש לי בעיות. אני מכה את עצמי כאשר אני מתוסכלת, אני מביכה חברתית וחסרת טקט. אני מתבלבלת בקלות ובסביבה עמוסה מתקשה לדבר, וכאשר אני מבשל, אני נוטה לשים מעט מידי מלח. או יותר מידי כאשר אני חושש שאני לא שם מספיק.

אבל אני בוחר להיות אני.

היה לי יותר קשה לפני חצי שנה-שנה, כשלא ידעתי שאני אוטיסט, ורק ידעתי שלא משנה כמה אני מנסה – אני נשארת פגום, לא משנה כמה אני מנסה – אני עדיין לא מבין אינטרקציות חברתיות. לא משנה כמה אני רוצה חברים – אנשים שונאים אותי ופוחדים ממני, כי אני חריג.

האבחנה אמרה לי שיש סיבה. שאני לא פגום או שבור – ויותר מזה – שאני לא צריך לשנוא את עצמי כאשר אני נכשל במה שכולם מצליחים בו.
ניקח כמטאפורה מקרה של אדם בלי רגליים (אני לא משווה את עצמי לאדם בלי רגליים – אני לא מתיימר לדעת איך זה, ואני בטוח שהחוויות שלנו מאוד שונות). בכל מקרה – זה כמו שמישהו בלי רגליים ישנא את עצמו כי הוא לא יכול ללכת כמו כולם- ואומרים לו כל החיים ש*רק* ככה אפשר להתקדם ממקום למקום – אבל כמה שהוא מנסה – זה לא מספיק טוב, כי אין לו רגליים – הוא לא יכול ללכת כמו כולם. אבל הוא כן יכול להתקדם ממקום למקום – בכיסא גלגלים, פרוטזות, זחילה, או כל דרך אחרת שמתאימה *לו*, אל מול חברה שאומרת שהדרך היחידה ללכת היא על רגליים, וכל דרך התקדמות אחרת היא נחותה ולא רצויה, או סתם לא קיימת.

נחזור לאוטיזם:
יש יותר מדרך אחת לתקשר ולהתנהג – גם בחברה שאומרת שרק תקשורת של נ"טים היא הלגיטימית היחידה. שרק התנהגות של נ"טים היא הנכונה. שכל תקשורת אחרת היא טובה פחות, או סתם מוכחש הקיום שלה.

זה בעצם גם כל הרעיון של neurodiversity – מגוון נוירולוגי – שכל הנוירולוגיות ראויות להכרה, וכולן לגיטימיות, וראויות לחגיגה ולא רק מה שנחשב נורמלי.

אני רוצה להיות גאה בנוירולוגיה שלי. לא הייתי מוותר עליה (אולי כן על כמה צדדים פחות נעימים, אבל לא על כולה). אני לא מכיר את עצמי בלעדיה, כי אם לא הייתי אוטיסט, כנראה הייתי מישהו אחר לגמריי.

מודעות פרסומת

אם הייתי סטרייטית

הבהרה: אני מתייחסת בפוסט זה למונח "סטרייט" במשמעות הרחבה שלו – דהיינו לא רק הטרוסקסואל, אלא באופן עקרוני, כתגית הנורמטיבית שבאה בניגוד לנטיות מיניות ורומנטיות "לא נורמטיביות", זהויות מגדר שחוצות גבולות, קינק ופוליאמוריה. המונח משמש למעשה כעין היפוך למונח "קוויר" שלעיתים משמש כזהות מטריה לזהויות לא נורמטיביות רבות הנוגעות למין, מגדר ואהבה.

אם הייתי סטרייטית, סביר להניח שהחיים שלי היו שונים מאוד אבל גם דומים מאוד. אמנם תנאי הפתיחה מהרבה בחינות היו כנראה כמעט אותם התנאים, אבל בכל זאת, דברים רבים היו אחרים. אני לא מסוגלת כמעט לדמיין איך זה להיות ציסג'נדר/ית (מי שזהות המגדר שנקבעה לה בלידה זהה לזהות המגדר תחתיה היא מזדהה). יותר קל לי לדמיין איך זה להיות הטרוסקסואלית, והטרורומנטית. אני עדיין זוכרת במידת מה איך היה להיות מונוגמית (אם כי הזיכרון מטשטש במהירות). איך זה להיות לגמריי ונילית  אני קצת מתקשה לתאר לעצמי, אבל גם יכולה, בערך. וכאשר אני מסתכלת על חיי, אני רואה שישנן תחנות רבות שבהן שלל הנטיות שלי הטו את דרכי. אני חושבת שחיי לא היו שונים בהרבה ממה שהם היום במספר דרכים, לפחות כלפיי חוץ  – אבל כמו לפעמים דברים קטנים יכולים להטות את מסלול חיינו באופן גורף, אין לדעת.

אם הייתי סטרייטית, מספר הלבבות שלי ששברתי בחיי היה קטן בחצי. אולי אפילו יותר מזה, כי נכנסתי לתוך מערכת יחסים מונוגמית ארוכה בגיל 16. סביר להניח שמערכת היחסים הזו, כמו עכשיו, עדיין הייתה נמשכת, אלא שהיא הייתה מונוגמית – ולא הייתי אומללה בה – אבל אני לא יודעת איך היא הייתה נראית כי מערכת היחסים שלנו שינתה כיוון באופן משמעותי כאשר "פתחנו" אותה. בן הזוג שלי היה נשאר כנראה בעל דעות להט"בופוביות שחונך אליהן בביתו, או לפחות, לא היה נכנס ל"רזומה" שלי של האנשים שבזכותי גילו שהם לא סטרייטים. אם הייתי סטרייטית, לא הייתי מגלה שטווח האנשים שאני מסוגלת לאהוב מגוון גם גילאית, והייתי יכולה להתאהב גם באנשים בגילם של הוריי. סביר להניח שכל המשיכה המינית שלי הייתה עובדת אחרת. אם הייתי סטרייטית, כנראה עדיין היו לי חיכוחים עם המשפחה על רקע הזוגיות שלי, הטפות מוסר על האופן בו אני מתקשרת (בכנות וחוסר טאקט, ולא תמיד במקום הנכון). אם הייתי סטרייטית, מעולם לא הייתי צריכה לצאת מהארון בפני בן הזוג שלי, ולחוש ביסקסואלים/ות רבות את החשש והחרדה – שאולי זה הסוף. אם הייתי סטרייטית, אולי לא היה אכפת לי כל כך להתחתן. אולי הייתי אשכרה מפנטזת על חתונה, בעצימות הרבה יותר גבוהה מהמחשבות שיש לי כיום לפעמים, בהן חתונה מבחינתי היא בעיקר בזבוז זמן וכסף. ואולי לא, כי אני עדיין משתייכת למיעוט בישראל שמתקשה להתחתן.

אם הייתי סטרייטית-ציסג'נדרית, כנראה לעולם לא הייתי מבלה תקופה בחטיבת הביניים בחשיבה על באק אנג'ל, וברצון לקבל את זה גם. אולי הייתי מתפלאת, אבל כנראה הייתי שוכחת. אם הייתי ציסג'נדרית, כנראה הייתי הרבה פחות חריגה מבחינת הראייה שלי את עצמי בילדות,למרות שלדעתי חלק מהותי מזה לא קשור לזהות המגדר, עדיין חוסר היכולת שלי להזדהות עם ילדות היה כנראה פחות מכאיב. אולי אפילו הייתי לומדת להתאפר לפני גיל 18. סביר להניח שלא הייתי שוכחת כיצד מתאפרים, ברגע שהפסקתי לצבוע מודלים תלת מימדיים במחשב. אם הייתי ציסג'נדרית, אני לא יודעת אם הייתי עדיין מנסה להוכיח את הכח הפיזי המועט שלי (שהתמעט לאחרונה עקב תזונה שהפכה לקצת פחות עקבית). אם הייתי ציסג'נדרית, סביר להניח שלא היו לי בעיות מיוחדות עם השדיים שלי. לא הייתי עוברת לגוזיות. לא הייתי מגלה בשמחה שבגדי גברים הם גם נוחים וגם מסוגלים לטשטש גוף בעל פנוטיפים נקביים בולטים כל כך, עם אגן ירכיים רחב יותר ממוטת הכתפיים, וכאשר מסתכלים עלי מהגב בלי חולצה, זה זה נראה כאילו הרכיבו גוף קטן על אגן גדול. סביר להניח שחוסר הביטחון שלי עם הגוף שלי היה עדיין שם – כי הייתי ממשיכה להשוות את עצמי לנשים, ולבקר את עצמי על זה שאני לא נראית כמוהן. אולי גם הייתי מפתחת הפרעת אכילה. הג'נדרקוויריות הצילה אותי מקנאה יוקדת בנשים ה"נורמליות", שהיו עם גוף רגיל יותר, ולא היה להן אגן כל כך גדול כמו שלי, כי הגעתי ברגע צלול אחד למסקנה שאם אני לא אישה, אין שום סיבה שאמדוד את עצמי באותם הסטנדרטים.
אם הייתי ציסג'נדרית, כנראה ההתעללות על רקע המראה שלי הייתה עדיין קיימת בחטיבת הביניים. זו הייתה גם התעללות על רקע ההתנהגות שלי, שמעולם לא הייתה נורמטיבית במיוחד. מיעוט מזה היה על רקע זהות המגדר והמצוקה שחשתי כאשר הרגשתי חוסר התאמה וניסיתי להתאים את עצמי בכח לתוך ראיית עולם לא מתאימה לי, נשית או גברית. הרוב – בכן, הגיע ממקום אחר. אבל אם הייתי סטרייטית, כנראה גם לא הייתי מאבדת את החברה היחידה שהייתה לי ביסודי, ובחטיבת הביניים החברות, אולי, הייתה ממשיכה. כי היא הייתה האהבה הראשונה שלי. הייתי אובססיבית, וגם אחריי שהיה ברור שחברות כבר אין שם, הייתי עוקבת אחריה כמו כלבלב עזוב בהפסקות, מרחוק. היא והחברות שלה היו מתעלמות ממני. חברה אחרת שמצאתי בסוף החטיבה כנראה לא הייתה צועקת עלי לעולם להפסיק לבהות לה בחזה. אני לא הייתי אפילו מודעת לזה שעשיתי את זה. אולי לא עשיתי את זה – אלא פשוט לא שמרתי על קשר עין, מיומנות שלמרות שאילפתי את עצמי לרמה ראויה לציון בה, ברגע שהפסקתי להתאמן ירדה למדיי.

אם הייתי ציס-סטרייטית, כנראה בתיכון לא הייתי חווה מצוקה על רקע זה שאני נמשכת גם לבנות. לא הייתי מקדישה מחשבה מיוחדת לדגלי גאווה. לא הייתי חושבת על דנה אינטרנשנל בהערכה עוד מהיסודי. ובתיכון, כנראה, המחשבה על מה יהיה אם יהיו לי ילדים מהקהילה הגאה כנראה הייתה מסתיימת באותו המקום – אני עדיין אהיה עצובה אם לא יהיו לי מהם נכדים. אבל כנראה לא הייתי מחזרת קלות אחר בנות אחרות, מתנהגת כלפיהן באופן אבירי ולא מקללת לידן. אולי הייתי באמת משתלבת טוב בחברתן. סביר להניח שלא הייתי מקללת את הגוף הנקבי שלי בחוג של כושר קרבי, אלא שמחה מתשומת הלב הגברית. אבל כל מה שחוויתי היה קנאה על זה שהיכולות הגופניות שלי, בחלקן היו טובות פחות (אם כי הסיבולת שלי הייתה לא רעה, הגמישות שלי טובה יותר, והיכולת שלי בכפיפות בטן הייתה הרבה יותר טובה באותה התקופה). יתכן ומעולם לא הייתי מרגישה תסכול מחוסר יכולתי לעשות מתח. אולי גם כאשר נרשמתי אחר כך לחדר כושר, לא הייתי מבקשת מעולם מהמדריכים לעשות אימון שיעזור לי להצליח, ולא הייתי נתקלת בזלזול והתעלמות שלהם.

אם הייתי סטרייטית, כנראה לא הייתי קוראת בכזו שקיקה את "ונעמת לי מאוד" שסיפקה לי בפעם הראשונה חומר קריאה בספריה הבית ספרית על אהבת נערות, על לסביות (ואנקדטה ביסקסואלית עם פרידה קאלו), וללא ספק לא הייתי משעשעת את עצמי בבהיה שאני מתביישת בה היום, בחזה של אחרות.

אם הייתי ציס-סטרייטית, כנראה עם הגיוס לצבא, לא הייתי נכנסת למצוקה האדירה שנכנסתי אליה, כאשר הייתי בחברה נשית טהורה וגם סטרייטית. לא הייתי מתאהבת קלות בח', או נמשכת לנ'. כנראה גם העניין שלי בבדס"מ לא היה עולה באותה התקופה, והייתי חוסכת לעצמי כמה פליטות פה שהביכו אותי ימים אחר כך. יתכן ועדיין היו מסלקים אותי כעבור כך וכך זמן, אבל התסכול על הארון והקושי הזה אולי לא היו קשים עד כדי כך. סביר להניח שאולי הייתי יודעת יותר טוב את דרכי עם הנשים, וסביר להניח שהייתי מצליחה להתחבר אליהן בקלות רבה יותר. יתכן גם שהכח הנפשי שהקדשתי כדי לשמור את הרגשות הלא סטרייטים שלי מעצמי היה הולך לאפיקים יעילים יותר.
וכנראה גם לא הייתי מבינה עד היום למה חשוב שיהיה מצעד גאווה גם בירושליים, כי רק אז למעשה נתקלתי בנושא באופן בולט משיחות עם אחרים.
בהמשך הצבא כנראה לא הייתי "חופרת" בשברון לב בשעות ארוכות של שמירה לחיילים ולחיילות על מה זה גבר ומה זה אישה, ומנסה לרדת לעומק ההגדרות החמקמקות, למצוא את עצמי שם. למצוא מה זה בכלל אומר. כנראה לא הייתי מתאהבת במפקד שלי. כנראה לא הייתי מגלה במילואים האחרונים שאני עדיין מתגעגעת.
וכאשר הייתי משתחררת מהצבא, במידה ואכן חיי הלכו כפי שהלכו, אולי לא הייתי אותו שבר הכלי שהייתי בעקבות הסילוק מהקורס ההוא. ואולי כן הייתי. סביר להניח שהייתי הולכת ללמוד את אותו הדבר, באותו המוסד. סביר להניח שבן הזוג שלי היה פוגש את האנשים שאני אומרת עליהם בבדיחות לפעמים שהם ה"אקסים שלי" למרות שמעולם לא היינו במערכת יחסים מוגדרת. סביר להניח שהחברות ההיא הייתה ממשיכה באופן נורמטיבי.
סביר להניח שבכל הזמן הזה, הייתי ממשיכה לא לומר לבן הזוג שלי על הכאבים שיש לי ביחסי מין. כי בגלל הביסקסואליות שלי שוב גיליתי את הפמיניזם. ובזכות הפמיניזם שוב גיליתי את הביסקסואליות שלי. והתחלתי לחפור ולחפור ולחפור בהם. ופתחתי את הבלוג הזה. ובזכות התכנים הפמיניסטיים, גיליתי שמותר לי לומר שכואב לי. שמותר לי לומר שאני לא רוצה יחסי מין. ובזכות הביסקסואליות גיליתי מה זה א-מיניות. והבנתי שאולי אני לא א-מינית, אבל מערכת יחסים א-מינית היא משהו שהייתי שעם אנשים מסויימים זה בדיוק מה שהייתי רוצה. ובזכות הא-מיניות, גם יכולתי להבין שמותר לי לומר לא למין, ואפילו מותר לי לא לרצות אותו לפעמים, ושבעצם זה לא כזה חשוב בזוגיות, כמו שידעתי בחוש עוד לפני שנכנסתי למערכת היחסים שלי.
ובלי כל אלו, אני לא יודעת איפה הייתי מבחינת מערכת היחסים שלי היום. האם הייתי ממשיכה לאנוס את עצמי ולשתוק?
אם הייתי סטרייטית, כנראה לא הייתי חוזרת לעניין הצמחונות, ולא נהיית צמחונית (על גבול הטבעונות), כי דרך הביסקסואליות "גיליתי" את הפמיניזם, ומשם שוב מצאתי את העניין של סבל בעלי חיים. אמנם לא בקשר ישיר, אבל בכתבה שהחזירה אותי שוב לאתר אנונימוס, נזכרתי בזמנים בהם רציתי להיות צמחונית, והצלחתי לפעול. אם הייתי סטרייטית, כנראה זה לא היה קורה לי.

ואם הייתי סטרייטית, לא הייתי יודעת לעולם מה זה ג'נדקוויר, או מגלה על פוליאמוריה ממקור ראשון. היה לי חוג חברים אחר, נורמטיבי יותר, גם אם גיקי עדיין. לא הייתי יודעת מה הקטע של מצעדי גאווה, כי מעולם לא הייתי מתגנבת מהבית כדי ללכת לאחד מהם. כנראה עדיין הייתי אמפתית ולא הומופובית במיוחד, אבל כנראה לא הרבה יותר מזה.
אם הייתי סטרייטית, לא הייתי נהיית מעורבת בתא הגאה באוניברסיטה שלי. לא הייתי מתראיינת עם מראיין מפוקפק בחצות הלילה על ביסקסואליות לרדיו. לא הייתי משקיעה משאבים נפשיים רבים כדי לא לצאת מהארון. לא הייתי מפחדת מהרגע שיגלו עליי אנשים שאני עובדת איתם. אם הייתי סטרייטית ועדיין הייתי השבר כלי שהייתי כאשר יצאתי מהצבא, אולי לא הייתי מוצאת מטרות חדשות לחיים – שנוגעות בקהילה. אולי נפשי הייתה מרקיבה מקנאה לנשים בעלות גוף נורמטיבי משלי. אולי הייתי מפתחת הפרעת אכילה. אולי לא הייתי פוגשת את החברים שפגשתי בדרך, ויוצרת קשרים כנים כמו שלא חשבתי שאפשר, כי כאשר שניים חולקים סוד של טאבו חברתי גדול כמו זהות מגדר או זהות מינית לא נורמטיבית, הקשר נהיה פתוח יותר באופן אוטומטי, מבחינתי לפחות.

אם הייתי ציסג'נדרית, כנראה לא הייתי חווה לעולם דיספוריה מגדרית, שרק הוסיפה על חוסר הביטחון שלי עם הגוף שלי בחוסר נוחות עם חלקים רבים בו. לא הייתי קונה לעולם ביינדר ומכבסת אותו בהחבא. לא הייתי שונאת את השדיים שלי לעיתים קרובות כל כך. אולי גם לא הייתי מרגישה רע בכלל עם זה שצורת הגוף שלי מאוד נשית באיזה שלב.

אם הייתי סטרייטית מונוגמית, לא הייתי משתתפת בהרפתקאות מיניות מסויימות שעזרו לי להשלים חלקית עם חלקים מסויימים בגוף שלי. לא הייתי מסוגלת לשנן לעצמי ש"קיימים אנשים שאוהבים אותי. קיימים אנשים שנמשכים אליי. קיימים אנשים שחושבים שאני בעלת ערך". אולי גם לא הייתי צריכה. אם הייתי סטרייטית מונוגמית וציסג'נדרית, לא הייתי עושה את הקוספליי שעשיתי בפעם האחרונה. לא הייתי מתעניינת בבגדים באופן בו אני מתעניינת. לא הייתי מניחה לשיער הרגליים שלי לגדול. לא הייתי מבינה את התחושה הזו, של חופש אוטופי שאפשר להציץ אליו רק במקומות ספורים. ואולי גם לא הייתי צריכה את זה, כי הייתי ציס-סטרייטית מונוגמית.

אם הייתי סטרייטית, כנראה היה תוכן אחר לחיי, כנראה היו לי תחביבים קצת אחרים. כנראה הפנטזיות המיניות שלי היו שונות. אולי אפילו הייתי מסוגלת לגמור, אם כי אני מפקפקת בכך. סביר להניח שהייתי הרבה יותר חסרת ביטחון מבחינות מסויימות – ולא הייתה לי הקרינה שבאה ממישהי שחקרה את הזהות שלה לעומק ויודעת בדיוק מה היא אוהבת ומי היא – גם אם זה רק במונחי זהות מינית ומגדרית.

אם הייתי סטרייטית, לא הייתי צריכה להשקיע משאבים נפשיים בלהשאר בארון. בלא לדבר בלשון שבה נוח לי. בלהסתיר את קיומה של בת הזוג שלי. בלנהל חיים כפולים ומשולשים. בלהחזיק כמה פרופילים בפייסבוק. בלפחד שישפטו אותי לא לפי האישיות שלי אלא לפי הזהויות שלי, ולפי הסטריאוטיפים שיש עליהן.

אם הייתי סטרייטית, כנראה שלא הייתי כותבת את הבלוג הזה. בטוח לא הייתי כותבת את הרשומה הזו, שנכתבה בעקבות בקשה ממישהו, שכנראה החברות שלי איתו לא הייתה נראית כפי שהיא נראית – אם הייתי סטרייטית.

איך להיות בת ברית ו/או חברה לג'נדרקווירים/ות?

מבוא קצר

הפוסט הזה נכתב אחרי זמן רב של צורך שלי, ויתכן שגם של אחרות/ים בקהילה הג'נדרקווירית בישראל. לאחרונה א/נשים ג'נדרקוויריות התחילו לקחת לעצמן יותר מקום. יש פורום ג'נדרקווירים/ות בתפוז, ויש גם קבוצות בפייסבוק. יש לנו יותר נראות, ויותר א/נשים שמתחילים להכיר את המילה, את המושג. אם אינך יודע/ת מה פירוש המילה ג'נדרקוויר, אני מבקש לעצור כאן, ולקרא לפחות את הפוסט הזה, על קישוריו ותגובותיו. בנוסף, לאור היות ג'נדרקוויר תת מטריה תחת המטריה הטרנסג'נדרית, הנה עוד פוסט מומלץ להתחיל איתו, כדי לטעום קצת מהשיח בנושא.

אני יכול לכתוב רק על החוויות שלי, אבל כן נעזרתי בדברים שכתבו א/נשים אחרות בפייסבוק. אני אמנם ג'נדרקוויר, אבל אני לא רק. אני גם בן ברית לג'נדרקווירים, וזה לא תמיד פשוט. לקבל את עצמנו, לפי הסטנדרטים שלנו, לא תמיד שווה ערך ללכבד את כל הא/נשים שנושאים את אותה הזהות או ההגדרה. אז אני משתדל להיות בן ברית טוב.
פרט לכך, האני-מאמין שלי לגבי בני ובנות ברית שונה כנראה מהמקובל. אני לרוב בסדר עם זה שישאלו אותי שאלות (כל עוד הן לא מגיעות לתכולת התחתונים שלי), וכן אשתדל להסביר בפרוטרוט, ולהביא את האדם האחר/ת להבנה. אני חושב גם שלבני ברית יש קושי מסויים בלהיות בני/ות ברית. האם זה התפקיד שלנו להקל עליהם בזה?
זו שאלה מורכבת לדעתי. אנחנו לא חייבים/ות שום דבר לאף אחד, באופן עקרוני. אבל טכנית? אנחנו יכולות/ים להרגיש. וזה מסובך. אני עוד אכתוב בעתיד פוסט על התמודדות עם א/נשים אחרים, אבל נכון לעכשיו יש לי עוד ידע לאסוף בנושא.

בת ברית ו/או חברה?

כן. להיות חבר/ה של ולהיות בת/ן ברית של זה לא אותו הדבר. עדיף כמובן להיות שניהם, אבל אפשר להיות חברות ולא בנות ברית, אפשר להיות בנות ברית ולא חברות. המצב הראשון, של חבר/ה ולא בת ברית קשה במיוחד עבור א/נשים שונים, כי חברים הם אנשים שאנחנו מצפות/ים מהם אוטומטית לקבלה וכבוד כבני/ות אדם. אבל חברות, לעומת היות בן או בת ברית היא הגדרה גמישה ומורכבת יותר. היא כוללת היסטוריה משותפת והרגלים משותפים של שנים שחלפו, אולי לפני שיצאו מהארון בפניך. אני מכיר בזה שלהיות חברה של ג'נדרקוויר/ית (רומנטית או לא רומנטית) יכול להיות מאתגר. כנ"ל בן/ת משפחה או שותף/ה לחיים או למערכת יחסים קרובה אחרת. להיות בן ברית בלבד יכול להיות יותר קל, כי אין היסטוריות אישיות שיכולות לסתור את כל העניין. כי אין הרגלים שנלמדו לגבי האדם הזה. כי יחסי הכוחות הם אחרים.
הייתי רוצה שכל החברות/ים שלי יהיו בעלי/ות ברית שלי. הייתי רוצה להיות בעל ברית של כל החברות/ים שלי. אני לא תמיד יכול, הםן לא תמיד יכולות – לפחות באופן מיידי. אבל אנחנו כן יכולים לעבוד על זה ולדבר.
היתרון והחיסרון של חברות בנושא, הוא שיש זמן שאפשר לתת. זמן להסתגלות, זמן למחקר ולמידה. אנחנו מצפות ליותר ופחות מחברות שלנו, מתוך ההכירות שלנו איתן וההבנה שדברים הם מורכבים. אנחנו נפגעות יותר בקלות, ושמחות יותר בקלות.
לחברות יש מחיר.
אז כן, אני בעד זה שהחברות/ים שלנו יהיו גם בני/ות ברית שלנו, למרות שזה יכול להיות קשה מאוד. בשביל זה, מבחינתי בין היתר, הרשומה הזו גם קיימת. כבקשה פתוחה ונקיה לחברים וחברות, וגם לכל א/נשי האינטרנט שקוראים בעברית – אנא, היו לנו לבני ולבנות ברית.

למה דווקא לג'נדרקווירים/ות?

אני לא רק ג'נדרקוויר, מבחינת התוויות שאני נושא עלי. אני עוד המון דברים אחרים, רובם לא תוויות. יכולתי לכתוב רשומה כללית על איך להיות בעלת ברית טובה, אבל עשו את זה לפניי. היה לי חשוב לכתוב דווקא על ג'נדרקוויריות, כי היא נוטה לבלבל אנשים אפילו יותר מכל ההגדרות במטריה הבי! ביחד. יש לג'נדרקוויריות, לטעמי, מספר נושאים ספציפיים שמאתגרים את הסביבה, וסביבם בין היתר נעות חוויות של אי נעימות בין ציסג'נדרים [1]  וג'נדרקווירים שהרשומה הזו מנסה להתמודד איתם/ן, בין היתר.

כמה מילים על כבוד

חלק מכל העניין של להיות בן/ת ברית ו/או חברה הוא כבוד בסיסי של אדם לאדם אחר – כאדם. לא מדובר במתן כבוד על השגים, התנהגות או אפילו אינטיליגנציה, אלא פשוט התנהגות הוגנת כלפי אנשים. כאשר אני משתמש במילה "כבוד" ברשומה זו, אני מתכוון כבוד לאדם כאדם, כבוד בסיסי שנדרש בחברה בפניה לאנשים אחרים. מבחינתי זו סוגיה מורכבת, כי אני משתדל לאחרונה לא לדרוש את זה מאנשים, ולשמוח על זה שהם לא מרביצים לי סתם ככה, אבל מדובר בעניין שקשור לצמיחה וההתמודדות שלי עם העולם, והוא לא רלוונטי לכאן. באופן עקרוני, לצפות מאנשים לשמוח על זה שאתה לא מרביץ להם זו דוגמא לחוסר כבוד של אדם כלפי אדם.

אז, איך להיות בן/ת ברית ו/או חבר/ה לג'נדרקווירים/ות?

  1. תכבדי אותי (כאדם) ואת זהות המגדר שלי (כזהות מגדר לגיטימית).

    אולי זה נשמע יותר מידי, לבקש מאנשים לכבד מישהו אחר פשוט כאדם. כמי שבחר לבטא את זהות המגדר שלו לידך. מבחינתי, זה לא מובן מאליו לומר למישהי שאני ג'נדרקוויר. לך אולי לא מפחיד לומר שאת גבר או אישה, אבל עבורי מדובר בחוויה מפחידה ואולי בעלת היסטוריה כואבת. אני אשמח אם תקבלי אותי ותכבדי אותי כחבר, או אדם. כבעל זהות מגדר שונה משלך. אל תתייחסי אליי בצורה שונה ממה שהיית מתייחסת לאנשים מכל מגדר אחר. אל תפגעי בי בגלל זה. אל תלעגי לי. וכו.
    תכבדי את זהות המגדר שלי, כמו שהיית מכבדת זהות מגדר של אישה או זהות מגדר של גבר. יחס לזהות מגדר שלי כפחות טובה או פחות ראויה לכבוד מזהויות מגדר אחרות היא חוסר כבוד בסיסי כלפיי, וכלפי הבחירה והזהות שלי.
    למעשה, זה הסעיף היחיד שיש כאן, בכל הרשומה הזו. כל שאר הסעיפים הם פירוט שלו – אבל גם הם חשובים להבהרות. שנמשיך?

  2. אל תזלזל.

    אל תגרום לנו להרגיש שזהות המגדר שלנו זה נושא לבדיחות, או סתם קטע אופנתי. ביטויים שמנסים להקטין את זהות המגדר שלנו לתוך משהו שראוי לצחוק עליו לא יגרמו לנו להרגיש יותר טוב. "זה רק שלב" או "את סתם מבולבלת", "מצידי אפילו תגדיר את עצמך כביסלי גריל" או "כל הג'נדרקווירים האלו שלא יכולים להחליט להסגר על עצמם" מציגות את הגישה שלך שזהות המגדר שלי היא לא נושא רציני, או תקין – כמו זהות המגדר שלך.
    אין שום דבר רע בלהיות מבולבלים, או לא סגורות על עצמנו, כולנו היינו במקום הזה. אבל יחס לעניין הזה כמשהו שבגללו הבחירה [2] שלנו להזדהות בזהות מגדר שהיא לא רק גבר או רק אישה היא לא לגיטימית הוא יחס פוגעני ולא נעים.

  3. תנסי להבין אותי.

    אני בכוונה שם דגש על ניסיון ולא הבנה. ברור לי שלמי שציסג'נדר יהיה קשה להבין מה זה אומר להיות עם זהות מגדר גמישה, מתחלפת, שונה לגמריי מהרגיל או אפילו להיות ללא מגדר בכלל. אני לא יודע אם זה אפילו לגמריי אפשרי – מעולם לא בדקתי זאת אמפירית. אבל הניסיון שלך להבין, אם יעשה ברגישות – יראה לנו שכן אכפת לך. איך לנסות להבין אותנו? מחקר אינטרנטי קצר יכול לתת כלים. אפשר גם לשאול אותנו, אם אנחנו רוצות לספר על מה זה אומר מבחינתנו להיות ג'נדרקוויר. לא תמיד אנחנו נהיה מוכנות/ים לעשות את זה באותו הרגע. לא תמיד נרצה לספר לכםן. אבל אם כן, נשמח אם תנסו להבין.

  4. אם אתה לא יכול להבין – תאמין לי.

    זה מאוד מתכתב עם סעיף 2, אבל לא לגמריי. א/נשים ג'נדרקווירים/ות נתקלות לעיתים קרובות בתגובות שהן אולי לא בהכרח מזלזלות, אבל כן מבטלות את החוויות שלנו. זה קשה לפעמים להבין מה עובר לנו בראש, ולמה בחרנו בזה.  יתכן ולעולם לא תבין, או לעולם לא תדע מה זה אומר. אבל כן היינו רוצים שפשוט תאמין לנו, שעבורנו – ככה זה המצב. חשבת על זה שאולי אנחנו עצמנו לא לגמריי מבינות איך אפשר בכלל להיות ציסג'נדר, או בעל זהות קבועה מגדרית? עבורי, זה ככה במידה מסויימת, אבל לא עבור כולם. בכל מקרה, לשים תנאי לקבלה של זהות של מישהו בזה שאת/ה מבינה אותה, זה לא מקום טוב להתחיל בו. להאמין לי שככה זה המצב, זה מקום טוב של קבלה התחלתית.

  5. אל תדרשי ממני להתיישר לפי הסטנדרטים שלך ואל תניחי הנחות.

    לעיתים קרובות א/נשים יכולות לדרוש מאיתנו להיות תחת סטנדרט מסויים כדי שנוכל להרוויח פניה מסויימת. אולי להעדיף שנראה כמו גבר בשביל לפנות אלינו בלשון גברית, או אולי לא להיות כל כך שונות בזהות שלנו, ולבחור מה להיות *איתם*. דרישה ממני להתיישר לפי הסטנדרטים שלך היא בעצם אמירה שאת לא מקבלת אותי אלא אם אהיה בסטנדרטים שלך למה זה לדעתך ג'נדרקוויר, או טרנסג'נדר או אפילו סתם ככה – אדם מן הישוב. לכולנו יש תמונות בראש איך צריכים וצריכות א/נשים שונים להיות, וזה סביר לגמריי. לדרוש מהאנשים להיות כאלו – זה לא תמיד נכון. הלבוש שלי, או ההתנהגות שלי (באופן כללי, לא כלפיך או כלפי אנשים אחרים. התנהגות פויה כלפי אנשים אחרים לא קשורה לכאן) היא ענייני בלבד. לבקר אותנו על זה, בזה שזה מושך תשומת לב שלילית היא לא לעניין. אפשר לדבר איתנו על זה – אולי – כאשר המצב מתאים. בעדינות, באופן פרטי. ולא מתוך ביקורת או שיפוט.
    כן, זה נכון. אנחנו יכולות לנסות להתנהג בדיוק איך שמצפים מאיתנו, לא לשים לק, לא לקשור את החזה, לא לדבר בקול גבוה, לא ללבוש חזיה, לא ללכת בבגדים ש"לא הולמים אותנו". אבל אם אנחנו בוחרות לעשות את זה, כנראה יש לנו סיבה מספיק טובה לזה. זהות מגדר היא סיבה מספיק טובה (למעשה גם "סתם מוצא חן בעיניי ככה" – זו סיבה מספיק טובה), וזכותנו לבטא אותה, כפי שגברים ונשים מבטאים את זהות המגדר שלהם באופן יומיומי בלבוש, בשפת גוף, בקישוטים ובהתנהגות.
    אגב, גם להניח הנחות על הנטייה המינית שלנו – בגלל הזהות המגדר שלנו היא לא צעד נכון. אמנם קיימת קורולציה מסויימת, אבל להניח למי אנחנו כן או לא נמשכות לפי זהות המגדר שלנו זה לא לעניין.

  6. תזכור שזהות המגדר שלי לא באה לאיים עליך.

    לעיתים בשיחותיי עם אנשים אני שם לב שהם מרגישים שזה שאני אומר שאין לי כ"כ הרבה מגדר, ושאני לא מגדיר את עצמי כגבר או כאישה – הם מתחילים להצדיק את זהות המגדר שלהם, ולספר שלהם מאוד חשוב להגדיר את עצמם כגבר או אישה (זה קורה גם בשיחות על נטייה מינית, ד"א). או שמדובר בנקודה כואבת עליה זכו לזלזול בעבר כי הם לא היו מספיק נשיים או גבריים, או כל דבר אחר.
    זהות המגדר שלי היא בדיוק מה שהיא – זהות המגדר שלי. אין, ולא צריכה להיות, לזהות המגדר שלי השפעה על האופן בו אתה מרגיש ורואה את עצמך ואת העולם. הבחירה שלי להגדיר את עצמי כג'נדרקוויר לא באה לקחת מקום או לנגוס במקום שיש לך כגבר או כאישה. לך יש את הזהות שלך, לי יש את הזהות שלי. אתה יכול, אם אתה רוצה, להתחיל לתהות על זהות המגדר שלך. אולי גם החשיפה שלי בפניך תגרום לך לתהות על זהות המגדר שלך. אבל זה משהו בינך לבין עצמך. אתה גם יכול לספר לי על זה, אם זה הזמן המתאים. אבל להתייחס אלי כאילו אני מאיים עליך בעצם היציאה מהארון שלי היא לא דרך להיות בן ברית טוב, וגם לא דרך ממש טובה להיות חבר.
    לעיתים אנשים מתחילים להצדיק את זהות המגדר שלהם. למה אתם עושים את זה? האמת היא שאין לי מושג, למרות שהייתי רוצה לדעת. במצבים כאלו אני נוהג לומר לאנשים במצב הזה שיש להם זכות מלאה להגדיר את עצמם באופן המתאים להם. אני מבין שיתכן וכל חייכם איש לא הטיל ספק בזהויות מגדר סביבכם, והנושא יכול להראות מאיים. אתה בהחלט יכול לומר לי שהיית רוצה לחשוב קצת על הנושא, לפני שנמשיך לדבר על זה, או לשאול מה היחס שלי לזהות המגדר שלך. להאשים אותי בזה שאני מנסה לקחת ממך את זהות המגדר שלך או לגזול ממך זהויות או פשוט הורס את מה שהתנועה הפמיניסטית מנסה להשיג (מסתבר שיש גם דעות כאלו, אם כי בהן נתקלתי רק באינטרנט) היא פשוט לא לעניין.

  7. את לא חייבת להסכים איתי על ההגדרה שלי למגדר.

    לכולנו יש הגדרות שונות בראש למה זה מגדר. חלקנו קושרות אותו למין, לזוויג המולד, לגונדות. חלקנו קושרות אותו לביטוי. אחרות מדברות על תחושה פנימית. ההגדרה שלי למגדר לא חייבת להיות זהה להגדרה שלך בשביל שתכבדי אותי ואת הבחירות שלי בחיים. באופן כללי, בכל הקהילה הטרנס* מדברים/ות על זה שמגדר וזוויג הם דברים שונים. המטאפורה המקובלת הוא שמגדר זה מה שיש לנו בין האוזניים, וזוויג – בין הרגליים. גם אם קשה לך לקבל את הנחת היסוד הזו, זו עדיין לא סיבה לבטל את הזהות שלי.

  8. דבר אלי בצורת פנייה נכונה עבורי.

    הסעיף הזה מחולק למספר חלקים כי מדובר בסוגיה יחסית מורכבת. 
    א. תבין למה חשוב לי שתדבר אלי בלשון שבה אני מדבר/ת על עצמי.

    הלשון שבה אני מדבר לעצמי היא האופן שבו נוח לי להתבטא באותו הרגע, או באופן כללי. קצת כמו שנוח לך להתבטא בזכר או בנקבה כל הזמן, ולא היית רוצה שידברו אליך בלשון לא נכונה, ויפנו אליך (למשל) בנקבה כל הזמן אם אתה גבר, ככה לי קשה עם זה שפונים אלי בלשון שהיא לא נוחה לי. מבחינתי, בסביבה של חברות/ים ובני/ות ברית, אני רוצה להרגיש בטוח, מקובל ואהוב. אני רוצה להרגיש שזהות המגדר שלי רלוונטית בדיוק כמו שלך. לכפות עליי את צורת הפניה שאתה מעדיף אבל אני לא רוצה היא מעשה שאולי מבחינתך הוא סתמי, אבל מבחינתי יכול להחוות כאלים, מזלזל או פשוט לא מכבד. כאשר מישהו שלא יודע על הזהות המגדרית שלי, ופונה אליי לא נכון זה אולי לא נעים, אבל לא בלתי צפוי. כאשר מישהו שיצאתי מהארון בפניו פונה אלי לא נכון, מבחינתי זה קצת כמו יריקה בפרצוף, ולא במשמעות של אראקיס, שם דווקא יריקה היא סימן לכבוד.
    ב. דבר אלי בשם ובלשון שבה אני מדבר/ת על עצמי – ואם אתה לא בטוח, תשאל.
    דבר ראשון, אם שיניתי את השם – תכבד את זה, כפי שהיית מכבד כל אדם שמשנה את שמו.
    שנית, בניגוד לאנגלית, ולמספר שפות אחרות בהן ניתן לדבר עם אדם בלי להזכיר את המגדר שלו/ה יותר מידי – בעברית מדובר במצב כללי. מאוד קשה לדבר בשפה שהיא לא ממוגדרת, לעיתים אפילו בלתי אפשרי – במיוחד בלי שנשמע קצת מוזרים או רשמיים. אם יצאנו בפניך מהארון, ואנחנו בסביבה בטוחה, תמיד נעדיף פניה לפי המגדר שנוח לנו. וכאן דברים מסתבכים: חלק מהג'נדרקווירים/ות לא מרגישות צורך לשנות את אופן הפניה אליהן, וחלק כן. ממי שכן, יש מי שמעדיפים לדבר בלשון הפוכה למגדר שהן נראות בו, יש מי שמחליפות לשון ויש מי שמדברים בלשון מעורבבת. כדאי לשאול באיזה לשון אני מעדיף לדבר על עצמי אם אתה לא בטוח איך לפנות. מומלץ שהשאלה עצמה תהיה מכבדת ולא בסגנון "אז מה משה, אתה בן או בת היום?" אלא "באיזה מגדר לפנות?" או "מה לשון הפניה המועדפת?"
    כן, זה נשמע קצת מסורבל, אבל אנחנו נעריך את המאמץ.
    לפעמים קל יותר לדעת באיזו שפה לדבר אלינו כי אנחנו משנים את המראה לפי התחושה באותו היום, או לפי מה שאנחנו רוצות. חזה קשור ובגדי גברים או עקבים וחצאית יכולים להיות רמזים טובים לכך.
    לגבי דיבור בלשון מעורבבת: מדובר כאן באתגר מסויים, שדורש מהפך מחשבתי, ולא קל לבצע אותו, ואישית, לפעמים אני מסתבך עם זה בעצמי. אם אתה מתקשה אתה יכול לנסות לבקש עצה לגבי איך לעשות את זה, או לנסות לדבר קצת ככה וקצת ככה. כדאי לשאול מה נוח לנו.
    ג. זה בסדר אם אתה טועה או מתבלבל – רק אל תעשה מזה עניין
    רוצה לשמוע סוד קטן? גם ג'נדרקווירים/ות הרבה פעמים מתבלבלות בפנייה לאנשים אחרים. מה קורה כאשר אנחנו טועים? מתקנים את עצמנו וממשיכים כרגיל. לפעמים עם התנצלות קטנה והמשך, ולפעמים בלי – תלוי בזרימה של השיחה ובתגובה. זה בסדר להתבלבל, זה בסדר לומר שעדיין קשה לך אבל אתה משתדל. אנחנו נבין, בסך הכל, זו סוגיה שגם אנחנו נתקלים בה, ומתמודדים איתה. זה בסדר להתקשות ולא לתפוס את העניין ישר, להתבלבל לפעמים או לשאול שוב. זה פחות בסדר לומר שאין לך שום כוונה לדבר בלשון שנוח לנו שפונים בה אלינו.
    ד. אל תפנה אליי כאישה או כגבר, אלא אם זה אכן אחד האופנים בהם אני מזדהה.
    אל תדבר אלי ככה: "אבל את, כאישה", "אצלכם הגברים", "ככה זה אצלנו הבנות" או אפילו "אני יודע שאתה לא מזדהה ככה, אבל כגבר…"
    אלא אם מי שאתה מדבר אליו מזדהה גם כגבר וגם כאישה או פעם ככה ופעם ככה, ואמר שזה בסדר לומר דברים כאלו, אל תשתמש בביטויים כאלו, גם אם לשון הפנייה באותו הרגע היא נכונה. זה העניין בג'נדרקוויריות – אנחנו לא רק נשים או רק גברים. אנחנו יכולים להיות גם וגם, אנחנו יכולים להיות אף אחד מהם, אנחנו יכולים לנוע בין המגדרים וגם אנחנו יכולים להיות משהו אחר לגמריי. פנייה כמו בדוגמאות שציינתי היא לא נעימה ולא לעניין, אז תנסה להמנע. אם אתה רואה שזה לא הולך, אפשר לנסות לומר "אנשים שגודלו כגברים" או "את, כמי שגודלת/עברת סוציאליזציה כאישה" או "אנשים עם גוף זכרי/נקבי". בכל מקרה, כדאי לברר ולשאול.

  9. אל תוציאי אותי מהארון

    סוגיה כואבת שגם אני חטאתי בה, לצערי. אני מתכוון לא לחזור על זה שוב, גם אם אז אף אחד לא נפגע, למרבה המזל. על כל פנים, להיות ג'נדרקוויר לא כ"כ קל לפעמים בחברה בימנו. הזהות שלך לא מדוברת ומבוטלת, במקרה הטוב. במקרה הרע – אתה זוכה לזלזול וללעג. לכן, אל תוציאי אותני מהארון. גם לא בפני חברות/ים משותפים ובני/ות ברית. ואם קרה שהוצאת אותי מהארון, תודיעי לי שזה קרה, יחד עם התנצלות על זה. יהיה לי יותר קל להתמודד אם אני אדע מי יודע ומי לא.

  10. אל תזלזל בדיספוריה המגדרית שלי

    דיספוריה מגדרית היא תחושה שנעה בין חוסר נוחות למצוקה רגשית ממש הקשורה באי ההתאמה שאנו חשות בין הגוף שלנו למגדר שלנו או עם הפעולות שמצופה מאיתנו לעשות לעשות מתוקף המגדר שנכפה עלינו על ידי החברה. זו תחושה שונה משנאת גוף כללית הנלווית לכל מה שמטפטפים לנו במדיה, בגלל שהיא לא נובעת מזה שהגוף שלנו לא מתאים לאידאל אלא מזה שהוא לא מתאים לתחושה הפנימית, או מביא ליחס שאנחנו לא רוצות שיקשר במגדר שלנו.
    כנראה לא כל, אבל חלק מהג'נדרקווירים  אכן חוות דיספוריה מגדרית ברמה זו או אחרת, וחלק מאיתנו גם פועלים בנידון. חלק מסויים מהקהילה הג'נדרקווירית בוחר לעבור טיפול הורמונלי ו/או ניתוחי. חלק בוחר בשינוי ביגוד שיכול להיות גם מאוד לא נעים (ביינדר זה לא כיף גדול, ותחבושת אלסטית – פיתרון מאוד לא מומלץ, אגב – כואבת באמת ובתמים). חלקנו משתדלות/ים להשלים עם הגוף הביולוגי שלנו, לעיתים מצליחות. חלקנו אוהבות אותו ממש, אבל לפעמים מרגישות חוסר נוחות מהיחס לו הוא זוכה. חלקנו לא אוהבות אותו אבל מעדיפות להשאיר אותו כפי שהוא.
    זלזול בדיספוריה המגדרית שלנו כולל ביטויים על זה שאנחנו חייבים ללמוד לקבל את הגוף שלנו כמו שהוא ולאהוב אותו, ושלשנות אותו זה לא לעניין. פתאום כולם הופכים להיות פרופסורים באהבה וקבלה עצמית, ומסבירים שאם נעשה את המאמץ הקטן הזה של אהבה עצמית הדיספוריה המגדרית (ואולי גם הג'נדקוויריות?) שלנו תעלם. אני לא שומע הרבה ביקורת על אנשים שצובעים את השיער, או מבצעים ניתוחים פלסטיים בגלל מצוקה פסיכולוגית שהם חווים, או נוטלים גלולות בשביל להפטר מהפצעונים. הגוף שלנו, למרות הכל, הוא הכפפה של הנפש, ועם כמה שקבלה עצמית ואהבה עצמית זה משהו שהייתי מאחל לכולם, לפעמים זה פשוט לא הפיתרון, או סתם לא עובד.
    אנשים שמזלזלים בדיספוריה מגדרית של אחרים, ושלי, למשל, לא מבינים כמה שנים עבדתי על מנת שאוכל להשלים עם קיום הגוף הביולוגי שלי. כמה ניסיתי להשלים עם זה שיש לי איברים מסויימים ולא יהיו לי לעולם איברים אחרים. הם לא יבינו לעולם את התחושה שלא משנה כמה ארצה, הגוף שלי לעולם לא יוכל להיות הכפפה של הנפש שלי, לא בגלל סטנדרט יופי מזוייף, אלא בגלל שפשוט עבורי לא קיים גוף שיוכל להכיל את מי שאני באמת בתחושה של נוחות מלאה ותמידית.

  11. אם את לא יודעת, תשאלי, אבל תזכרי שאת אחראית על ההבנה שלך

    למרות שלפעמים מפתה לצפות מהחבר/ה הג'נדרקוויר/ית שלך להסביר לך את הכל על תפיסת העולם שלה, מה זה אומר להיות ג'נדרקוויר, ולמה הוא מעדיף ללכת עם עקבים לפעמים, ומה בכלל המילה המצחיקה הזו אומרת – אל תצפי מאיתנו להסביר לך הכל, ותמיד. אנחנו לא יכולים לייצג את כל הקהילה הג'נדרקווירית, כי מדובר בקשת רחבה של ביטויים. אנחנו יכולות לייצג רק את עצמנו, וגם זה לפעמים קשה. אנחנו לא תמיד נרגיש בנוח עם דרישה להסביר לך הכל עכשיו ומיד. לשאול זה תמיד טוב, ואפשר גם לברר אם אנחנו אכן פנויות להסביר באותו הרגע. אנחנו גם עשויים מאוד לשמוח להסביר לך ולשמוח שאת מתעניינת בנו ובזהות שלנו (זה גם מחמיא וגם מראה שאכפת לך), אבל זה לא תמיד המצב. גם לנו יש חיים, וגם לנו יש מחויבויות, ולפעמים פשוט אין לנו זמן. זה בסדר שגם לך אין זמן לחפש. את יכולה לשאול איפה אפשר לחפש – לרוב גוגל זו תשובה טובה. חיפוש "ג'נדרקוויר" או "genderqueer" במנוע החיפוש החביב עלייך יכול לספק לך הרבה תשובות והרבה חומר. אם משהו לא ברור, את מוזמנת לשאול, אבל תשתדלי להשאר בתחום המנומס וגם להבין שלפעמים אנחנו לא מבינות את הכל על המצב שלנו.

  12. אל תשאל שאלות פולשניות ואל תעיר הערות פוגעניות

    השאלה הזו יותר רלוונטית למי שרוצים להיות בני ברית ופחות לחברות/ים – שיכולים להיות כבר בעלי ידע מסויים על מצב העניינים, אבל לא תמיד. שאלות על איברי המין שלנו ומה שיש לנו במכנסיים, שאלות על הפנטזיות המיניות שלנו, ואמירות על זה שג'נדרקוויריות זה מחרמן (נתקלתי בכל אלו, אם כי לא בניסוחים האלו), הן לא לעניין, במיוחד אם הן מחוץ לקונטקסט. מתי הן בתוך הקונטקסט? כאשר השיחה נסובה סביב מה שיש גם לי וגם לך במכנסיים, כאשר מדברים על פנטזיות מיניות, כאשר חולקים פטישים שיש לנו אחד עם השני. כל זמן אחר הוא לא זמן טוב לשאול את זה ככל הנראה. כלל האצבע הטוב ביותר בעניין הזה הוא לחשוב האם היית שואל חבר ציסג'נדר את הדברים האלו. האם היית בא ושואל אותו אם באמת יש לו זין במכנסיים ומה הגודל שלו והצבע, באיזה פורנו הוא משתמש ועל כמה שגברים סטרייטים זה מחרמן ומה זה עושה לך את זה – שלא בקונטקסט של שיחה על הנושא? כנראה שלא ממש, במיוחד אם מדובר באדם שהוא לא חבר קרוב אלא במישהו שפגשת לא מזמן.

  13. זה בסדר שאת מתקשה עם הנושא – אבל אני לא הקיר שצריך להטיח עליו את הקושי הזה

    נושא כמו ג'נדרקוויריות, שנוגע בכל כך הרבה נושאים של מגדר ומיניות יכול להיות קשה להכלה עבור חברות/ים (ובמידה פחותה – בני/ות ברית). זה נושא שיכול להיות מאיים, זה נושא שעלול לגעת בנושאים ופצעים כואבים בעבר שלך, גם אם את ציסג'נדרית. וזה בסדר גמור. אם את מרגישה שקשה לך לדבר על הנושא, תגידי. תבקשי שאתן לך זמן לחשוב על הנושא, שאת רוצה קצת זמן לבד לעכל ולהתמודד. תאמרי לי שזה מעלה אצלך סוגיות מסויימות מהעבר, שעדיין כואבות. את גם יכולה לשאול אם זה בסדר לדבר על הקושי שהנושא מעלה אצלך כרגע, אבל כדאי שתבהירי שאת מכבדת את זהות המגדר שלי, פשוט הנושא קשה לך. אני חושב שלכולנו יש אחריות עצמית בנושא של התמודדות עם הקשיים שלנו, אבל זה לגמריי בסדר לבקש עזרה מחברים וחברות. אם קשה לך עם זה שאני מספר על זהות המגדר שלי, זה בסדר לקחת הפסקה, או להסביר שהנושא טריגרי עבורך. מה שאני כן מבקש הוא לא להאשים את התחושה שלנו, זהות המגדר שלנו, או הדיספוריה המגדרית שלנו בקושי שלך. גם את לא אשמה בקושי שלך. אף אחד לא אשם.
    אפשר לבקש לדבר על הנושא, ולנסות לפתור את הקשיים ביחד. לנסות לשוחח ולחשוב מה הביא את הקשיים האלו. לפעמים זה מתאים, לפעמים זה לא, במיוחד אם שנינו מתמודדים במקביל – אחד עם קשיים בנוגע לזהות מגדר, והשניה עם הרגשות שעולם לה בנוגע למגדר. אפשר להפסיק לדבר, אפשר לבקש להתחבק, אפשר לדחות את השיחה לאחר כך. ואם אנחנו מתבטאים בצורה פוגענית או מגעילה (אנחנו אולי ג'נדרקווירים, אבל גם בני אדם, ויש ביננו גם אנשים נחמדים וגם אנשים פחות נחמדים – שלא לדבר על זה שלכולנו יש מצבי רוח לפעמים) אז להבהיר שאת כן מוכנה לדבר ולדון, אבל לא מתפקידך לספוג עלבונות.
    מה לא כדאי לעשות?
    – לא כדאי להטיח בנו שאנחנו לא בסדר בגלל זהות מגדר או תחושות שיש לנו.
    – לא כדאי לתקוף אותנו על האופן בו אנחנו מתלבשים.
    – לא כדאי להציב אולטימטומים על זה שאם לא טוב לנו עם זה שאת לא מוכנה להתייחס אלינו במגדר שלנו – אז אנחנו מוזמנים להפסיק את החברות לאלתר.
    חברות לא עובדת ככה. וגם לא תקשורת אנושית. אפשר לחשוב על דרכים להתפשר, גם אם הן לכאורה סותרות את אחד מהדברים שנכתבו כאן קודם. אפשר לחשוב על דרך שתהיה טובה ונוחה יותר לשנינו. אפשר להחליט על תקופת הסתגלות, גם אם מהצד זה אולי לא יראה כמו התמודדות וכבוד הדדי.
    זה פחות רלוונטי לבני/ות ברית בד"כ – אבל מי יודע, אולי גם כן.

glowbar

תודה שקראת עד כה, אני יודע שזה היה ארוך, ואני מעריך את המאמץ שהשקעת –  בין אם את/ה חבר/ה של, או בן/ת ברית של או ג'נדרקוויר/ית בעצמך. אם את/ה לא מסכים עם משהו מהדברים או חושב שהחסרתי נושא חשוב – אשמח אם תספר/י לי על כך בתגובות.
על כל פנים, אני לא מתיימר לייצג את כלל הקהילה הג'נדרקווירית, ורוב הזמן אני בקושי מסוגל לייצג את עצמי, אז התייחסו לדברים הרשומים לעיל באור זה.

________________________________

1. אני מסרב להשתמש בתרגום הלא נכון שנפוץ בישראל לcis כ"סיס". למרות שמבטאים את זה כ"סיס" באנגלית, תרגום מדוייק יותר למילה לועזית זו יהיה "ציס". או לפחות ככה אומרים בקורסים לכימיה אורגנית. בהתחשב בזה שאני ממדעי החיים ולא ממדעי הרוח, אני מסרב בתוקף להשתמש במילה סיס. חוץ מזה, סיס חומות זה סוג של ציפור.
2. הבחירה היא בחירה להזדהות כג'נדרקוויר. בנוגע לשאלה האם זהות המגדר היא בחירה או לא בחירה – מדובר בסוגיה מורכבת שלא נדון בה כאן.

אין לנו שום דבר נגדכם, כל עוד אנחנו לא שומעים עליכם

אני חושב שהשנה הזו עברה עלי בסימן של שתיקה. שתיקה בגלל פגיעה וקושי. אני חושב שהשנה הזו גם עברה בסימן של השתקה, השתקה של דעות ושל אנשים, השתקה, העלמה והסתרה. אני חושב שהשנה הזו עברה בדרישה גדולה וחד משמעית להיות בשקט, ולא לנפנף.
לפני שמתחילים/ות, שימו לב: הוספתי כמה הערות שוליים, חידוש לבלוג זה. אפשר לקרא אותן ע"י העברה של העכבר על המספר של ההערה, או על ידי לחיצה עליה.

למה אתה לא שותק קצת?

כמיטב המסורת, אתחיל בקצת דברים על עצמי:

אני נדרש לשתוק על בסיס יומיומי כאשר אני לא רוצה. אני נדרש לשתוק ולהסתיר את הנטייה המינית והרומנטית שלי (אני אוהב לכנות אותה נטיית הלב שלי), אני נדרש להסתיר את נטיית המגדר שלי, אני נדרש לשתוק לגבי האמונות שלי, הערכים שלי ואפילו חיבתי העזה לדיבורים על מדע לא תמיד עוברת בשתיקה. אז לפחות, יש לי את המקום הזה לדבר בו, כי אין לי שום מקום אחר. אז על מה אני שותק?

  • אני ביסקסואל ופאנרומנטית, שזה אומר שאני יכול להמשך מינית [1] לאנשים בעלי ביטוי של פנוטיפים זכריים ו/או נקביים, ויכול להמשך רומנטית [2] לאנשים מכל המגדרים.
  • אני ג'נדקוויר, שבמקרה האישי שלי אומר שבניגוד לגוף שלי ולמגדר שניסו לכפות עלי עם לידתי, יש לי מגדר אחר. אני לא מזדהה כגבר, או כאישה. לפעמים נוטה לפה ולשם.
  • גם השנה הלכתי למצעד הגאווה הראשל"צי, אם כי סתם הלכתי שם ולא עשיתי שום דבר מיוחד. באתי לבד, בלי שלט אפילו, קצת צעקתי, קצת קיבלתי פלאיירים, קצת הקשבתי לנאומים ולאנשים שדיברו במגאפון והלכתי. רציתי לעשות יותר, אבל לא היה לי כח לכלום. כאמור, השנה הזו לא הייתה קלה לי.

מכל האמור לעיל, אני מניח שהקורא בר הדעת כבר הבין שטכנית, אפשר לשייך אותי לקהילה הגאה (למרות שלא להומו-לסבית, שכל כך אוהבים לציין בתקשורת, כי בי, וטרנס קצת פחות מעניין, ולמי בכלל אכפת מא-מיניים וקווירים/ות, ומה זה בכלל פוליאמוריה ובדס"מ? אה כן, זה הסוטים האלו, פוי, לא מדברים על זה בפריים-טיים, תעביר לתמונה של הגברת הערומה הבאה ונוכל לספר לכולם כמה זה לגיטימי לאנוס).

  • וכמובן שוב שכחתי לציין את זה שאני פוליאמורי [3]. נכון לעכשיו, לצערי (אני מאוד בעד פוליאמוריה באנשים אחרים, אבל הנטייה האישית שלי להתאהב ביותר מאדם אחד מבחינתי היא די קללה כרגע, אם כי אני מקווה שזה ישתנה ואוכל לקבל גם את הזהות הזו בתוך עצמי).
  • אני אוהב ללכת למצעדי גאווה. הייתי רק בשניים (+הפגנה ביום הזיכרון הטרנסג'נדרי), ועבורי מדובר בחוויה שאני ממליץ לכל אחדת לחוות (בתקווה שלא יטרידו אתכםן מינית, כפי ששמעתי ממקור ראשון שקרה בתל אביבי, למרבה הצער, מה שמרתיח אותי פי 7 מהרגיל, כאשר מדובר בנושא זה).

בעצם, אני שותק די הרבה. אני שותק יותר מידי. אני שותק ככל שהמחיר האישי שאני משלם על לדבר מאפשר לי. אז אני לא אשתוק כאן, כי זו המקום הקטן שלי לדבר בו. שנתחיל?

למה מצעדי גאווה?

הרבה אנשים לא מבינים באמת, למה בכלל ללכת למצעדי גאווה? מה יש לגאים/ות האלו? מה יש להם לעשות במצעדים האלו?
בעיניי, זה די פשוט. מישהי גם דיברה על זה במצעד, עם מיקרופון שבקושי עובד, לפני שהתחילו הנאומים של האנשים עם השמות (לה לא היה אחד, אבל היא דווקא אירגנה גוש ביסקסואלי, שלא ממש יצא לי להצטרף אליו).  היא דיברה על זה שמצעד גאווה מספק בועה של מקום, בועה שבתוכה אנחנו יכולים ויכולות להיות עצמנו. לחוות לרגע או לשעה או ליום (אני יודע שאני לא מצטט אותך במדוייק) את התחושה של לחיות ולהיות כפי שהיינו רוצים. להחזיק ידיים, לצעוק, לנפנף במיניות ובמגדר שלנו (ובדגלים). היא ספרה קצת על זה שזה הביא אותה להיות פעילה יותר בקהילה, על התחושה של החופש הזה של להיות אנחנו שמדרבן אותנו לרצות שיהיה ככה לא רק יום אחד בשנה, ולפעול.
האם להיות עצמנו, לבטא את נטיות הלב שלנו, המשיכה המינית שלנו, המגדר שלנו כל יום, בחופש, בכל מקום, זה לא מה שאנחנו נאבקים עליו?

למה הם לא רוצים שנצעד?

האנשים שמתנגדים לקיום מצעדי הגאווה (מחוץ לקהילה, מבפנים הקולות אחרים) יודעים בדיוק מה שאני יודע. שבמצעד הגאווה אנחנו יכולים לבטא את עצמנו, באופן שבו סטרייטים מבטאים את עצמם באופן יומיומי, ואנחנו רק יכולות לחלום על השקיפות הזו שמאפשרת להם לבטא את עצמם בלי חשש ובלי פחד, אפילו בלי לחשוב פעמיים על זה. האנשים שמתנגדים למצעד הגאווה אבל לא מתנגדים לזה שנתקיים (האנשים נגד הקיום של הקהילה סתם בעד להרוג את כולנו) תמיד ירימו את הנימוק המפגר על הגברים ב"לבוש מינימלי" במצעד הגאווה התל אביבי (ולכן אתם לא לוקחים את ילדיכם לחוף הים ונוזפים בכל גבר שהולך בלי חולצה ברחוב כי חם לו?) ועל זה שכל אחד יעשה מה שטוב לו, אבל בין ארבע קירות ביתו. הנה, הם עושים את זה בביתם הפרטי (רק שוכחים לספר לנו שהם מספרים על זה בפומבי לכולם). הם רוצים שנהיה כמוהם, נעשה סקס (או לא נעשה אותו) רק בבית, ובחוץ נשמור על הסטטוס קוו. ומה הסטטוס קוו?
להיות נשואים לאנשים שכתוב להם בתעודת הזהות מין שונה משלנו, לדבר על בני הזוג שלנו בלשון שונה משלנו, אם אפשר אז לאחד את כל בני הזוג שלנו לאדם אחד, לספר שאנחנו בהכרח אוהבים יחסי מין, אבל לא יותר מידי, וכמובן רק עם בני הזוג שלנו, להיות בעלי הופעה שתואמת מה שכתוב בתעודת הזהות שלנו, ובאופן כללי, להיות כמו כולם, כאשר להם אפשר קצת לצאת מהנורמה, כי הם קובעים אותה.
כדוגמא: אם האנשים האלו היו יכולים, הם היו למשל דורשים מאחת החברות שלי, שנמצאת בזוגיות עם אישה לדבר עליה בנוכחותם בלשון זכר, כדי שחס וחלילה לא יחשבו שהיא בזוגיות עם אישה. זה עוד יערער את תפיסת עולמם…או משהו. מה היא בכלל מנפנפת בזה שהיא אוהבת (גם) נשים?
מה שהמתנגדים האלו דורשים זה שנעמיד פנים שאנחנו לגמריי ובדיוק כמוהם, גם אם אנחנו לא. המתנגדים האלו מעדיפים את השקר על האמת, את ההסתרה על השקיפות, את ה"להיות כמו כולם" על "להיות מי שאני", את המחיר האישי שאנחנו משלמות על להיות כמו כולם, על המחיר האישי שאנחנו יכולות לבחור לשלם על לעשות מה שאנחנו אוהבות. הם מעדיפים נוחות על חמלה, הם מעדיפים קופסאות על אמפתיה, הם מעדיפים דברי שנאה על התבוננות, הם מעדיפים שנהיה בדיוק כמוהם כי לראות אותנו לא נעים להם ולא עושה להם טוב, כאשר אנחנו משלמים את המחיר על אי הכרה בזהויות שלנו, על לעג והתעללות ובריונות, על חוסר תמיכה, על בורות וחוסר חינוך, על מיעוט משאבים, על פיטורין, על דברי הסתה, על רצח.
הם משתמשים בפחד שלנו לדבר על הדברים האלו כדי להעלים אותם. הם מלבים את הפחד שלנו על ידי אי לגיטימציה לדבר על הנושאים האלו בתירוצי "אל תנפנפו" ואלימות מילולית ופיזית, גישות שונאות גאות/ים, כדי להשתיק אותנו. הפחד הזה הוא שלנו בלבד, אבל הפרקטיקות החברתיות של להשתיק את מי שמדבר על הדברים האלו, של לשאול שאלות חודרניות שגורמות לנו להסס, של לדבר באופן אגרסיבי על כל דבר שסוטה מהנורמה הוא מה שמאפשר להם להמשיך לפעול, ולנו לשתוק. בלינק הקודם יש מי שמציע להתחיל לדבר על זה, אולי זה באמת רעיון טוב, לפעמים.

אבל הם לא עושים עם זה שום דבר…

סליחה קורא יקר, אתה מתבדח? אני רציני מאין כמוני. רוצה הוכחות? בבקשה.

1. מצעד הגאווה בחיפה

מארגני מצעד הגאווה בחיפה השנה נתקלו בקשיים מצד העיריה והמשטרה בנוגע לארגונו. בסופו של דבר סוכם בין הצדדים והמצעד יצא לדרך,  כמובן לא בלי הכחשות על כך שהעירייה בעצם לא הטילה קשיים ולא כלום. מה לעשות שהכל מתועד?

מקור: דף הפייסבוק של "חיפה גאה".

לא, לעיריית חיפה לא באמת מפריע שיסגרו את התנועה לזמן קצר. מפריעים להם הדברים שציינתי קודם.

2. מצעד הגאווה באשדוד

אולי זכור לרובנו בתור המצעד שעשה הכי הרבה כותרות, כי הוא היה הראשון באשדוד, וגם זכה, בצדק, להמון הערכה. להרים מצעד גאווה ראשון זה לא פשוט, במיוחד כאשר מי שהרימו אותו היו קבוצה שנוטה לקבל יחס מזלזל באוכלוסיה – בני ובנות הנוער. נראה שלאישורים ולבעיות בהם לא היה תיעוד, אך דווקא המתנגדים נשאו קול די חזק בזמן המצעד עצמו:

"זה חילול השם מה שקורה פה. על מה צריך לצעוד? בן אדם שיש לו סחורה פגומה לא שמים אותו בוטרינה." כך אמר בזעם אחד מהמפגינים נגד מצעד הגאווה.

אה כן, נכון. אל תראו לנו שאתם סחורה פגומה. אל תהיו כאן, אין מה לעשות שאתם סחורה פגומה (חפצון זו אחלה דרך לדה-הומניזציה, לא?) אבל לפחות שלא נראה אתכם, לא נעים לנו מזה. סה"כ, זה עוד עלול להכניס לילדנו רעיונות לראש.

3. מצעד הגאווה בראשון לציון

מאקו גאווה אמנם פרסמו בזמנו שהמשטרה מקשה על המארגנים ולא מאשרת להם לצעוד במצעד עם אמצעי הגברה, אבל ביינתיים הם מחקו את הכתבה (זאת בלי לציין את שאר הקשיים מצד העירייה עליהם סופר לי בזמן המצעד). כמה טוב שהכל מתועד במגילת האיקונין:

מקור: דף הפייסבוק של "למען הקהילה הגאה בראשון לציון"

מה הם דרשו? בגלל שלאסור מצעד גאווה זה משהו שחיפה כבר גנבו והם לא רצו להסתכן בזה שיאשימו אותם בגזענות, הם רצו מצעד בלי אמצעי הגברה (אבל עם גדר גבוהה, כדי שאנשים יוכלו לבוא ולזרוק בוטנים על הגאים המצחיקים האלו), כזה שיעבור כמה שיותר בשקט, בלי למשוך את תשומת הלב של התושבים. כזה שהתושבים לא ישמעו חלילה וחס את הסיסמאות ההו-כה-איומות בעד אהבה ושוויון, בעד חופש מגדרי ורצון לבית לקהילה. כדי שלא יוכלו לנאום נאומים שיגרמו למישהו, אוזניים תצלנה, לחשוב.

4. פייגלין ועוד כל מיני אנשים Vs מצעד הגאווה בירושלים

אחח, פייגלין, ללא ספק יקיר הקהילה. חבר הכנסת משה זלמן פייגלין. ח"כ מטעם הליכוד, סגן יושב ראש הכנסת התשע עשרה, מייסד תנועת הימין זו ארצנו וראש חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד [4]. ההומופוב הגאה לשעבר, שלאחר שבן של חבר שלו או חבר של הבן שלו או הבן שלו או החבר שלו או כל שילוב אחר בין השלושה (הדיווחים בתקשורת סותרים, וגם קרוב לוודאי שאינם מדוייקים) התגלה כהומו החל לתמוך בזכויות הקהילה באופן בו הרבה "ליברלים" מתגאים בה, שזה אומר שזה שהוא חושב ש"אני לא מוכן שיפגעו בכם, כמו שאני לא אסכים שיפגעו באף אדם בשום צורה" [5] הופך אותו לאחלה ותומך של הקהילה, במיוחד אם אנחנו ממשיכים לשבת בארון ולא לצעוד עם דגלי גאווה, במיוחד בירושלים שהיא לא תל אביב (אכן, שנון). הסיבות לזה שפייגלין מתאמץ כל כך להוכיח שהוא לא הומופוב לא בהכרח קשורות לדעותיו, אלא פשוט בגלל שאישים הומופובים בליכוד לא יביאו תועלת למפלגה שלו. סה"כ, יש חוג גאה גם במפלגה הזו. אבל פייגלין חושב שהוא לא הומופוב רק כי הוא חושב שלא מגיע לאנשים מהקהילה הגאה למות. פייגלין למעשה חושב בדיוק מה שכל הליברלים הנאורים בעד הקהילה אבל שלא יעשו את זה בפומבי חושבים: "הדגלים הללו לא באו לשמור על זכויות אדם אלא להתריס כנגד ערכי הרוב, ערכים שעליהם נשענת ומהם נבנית החברה." [6]

כבר אמרו לפניי שפייגלין למעשה צודק. אנחנו פשוט לא תמיד רואים את זה. "הדגלים הללו הם חוסר התחשבות, הם כפיה חילונית והם משיגים בדיוק את ההיפך ממה שאותם אנשים טובים שהכרתי לאחרונה, מנסים להשיג" אומר פייגלין בסטטוס הפייסבוק שלו[6], אבל כן דווקא הוא טועה ומטעה. הוא מפזר מסך עשן של האשמה בשנאת דתיים. פייגלין מספר לנו שהדגלים האלו פוגעים ברגשות הציבור, בגלל מה שהם מסמלים. הם מסמלים רעיון שלדעתו מנוגד לכל מה שהציבור הדתי נאבק עבורו.
פייגלין מאשים את הגאות והגאים בזה שאנחנו רוצות להתריס כנגד ערכי הרוב, כאשר בעצם – הקיום שלנו שלא בשתיקה הוא ההתרסה על ערכי הרוב. הקיום שלנו, זה שאנחנו פותחות את הפה, ואומרות "אני אוהב את מי שיש לו לב", שואלות "שבעה מליארד אנשים, למה רק שני מגדרים?", ומצהירות שה"הומופוביה מתחילה במסדרונות הממשלה" [7] הן בדיוק הדברים שפייגלין יוצא נגדם. פייגלין מבין שהוא לא יכול לעשות שום דבר עם הקיום של הקהילה הגאה, אבל הוא יכול לבקש מאיתנו לסתום את הפה, תוך כדי אמירות של כמה שהוא סבבה, תוך כדי ניכוס מתוך עולם המושגים של הקהילה הגאה [8], כדי אמירות שנועדו להראות לאנשים מסביב כמה הוא ליברל וגבר גבר.

ומה לגבי פצצות הסירחון שזרקו במצעד?
אתם יודעים, יש ברוסית ביטוי שאומר על מישהו שלא רוצים לראותו "ושריחו לא ישמע כאן". סמלי? במידה מסויימת.

אבל זה רק לגבי מצעדי גאווה…

למעשה, מדובר בפרקטיקה יומיומית, שלעיתים נדירות מגיעה לכותרות. הדוגמא הבולטת מהזמן האחרון היא הדגמה על הפעלת עריצות הרוב כנגד תלמידה שציירה דגל גאווה, כי ללא ספק כאשר מלבן שמכיל שישה צבעים צבעוני מידי ויכול להרוס את בריאותם הנפשית של ילדנו הרכים, או משהו בסגנון. דגלי גאווה באופן כללי, מתבררים כנושא מאוד קשה עבור אנשים לצפייה, ולא רק תלמידי כיתה יא' בבית ספר בדרום הארץ ומשה פייגלין. השילוב הזה של שישה צבעים, מסודרים מלמעלה למטה מהאדום לסגול, נושאים בחובם מסר מרתיע ביותר. ודי, כבר סיפרתימספר פסקאות קודם לכן על הפרקטיקות היומיומיות. למה שלא נעבור לדון בדגל הגאווה עצמו?

מה באמת עם הדגל ה…זה?

למי שלא מעודכנים במשמעות הדגל, הרי לכן תזכורת קצרה:

מקור: אלבומי פורום ביסקסואלים/ות בתפוז אנשים

דגל הגאווה הוא דגל שמלווה אותי באופן אישי עוד לפניי שהייתי סגור על הנטיה המינית שלי, עוד לפניי שידעתי שיש כזה דבר נטיות לב, או נטייה לגדל יותר מאחד, עוד לפני שידעתי שיש שם לזהות המגדר שלי. רק בשנה שעברה הצלחתי לשים את ידיי על אחד (במחיר מופקע מעט, אמנם) ורק לא מזמן גיליתי את משמעותו. אבל משמעות הדגל ברורה עוד מהמראה שלו, כי שפת הסמלים שלו כל כך ברורה. פסים של צבעים שונים, מעין קשת בענן. פסים שמסמלים יותר מכל רב גוניות, קבלה של כל חלקי החברה, מקום לאנשים מכל הצבעים, גם במצעד הגאווה, גם בחיים. זו משמעות קסומה כל כך, משמעות חיובית כל כך, שלא ברור מה דגל כזה עושה בכלל מחוץ לתוכנית ילדים.

מקור: ויקיה של my little pony, צילום מסך מפרק 2, עונה 1.

המתנגדים לתליית הדגל מתנגדים למעשה לא לגברים בתחתונים שנושאים אותו (לא שזה משהו רע…), או לעצם רעיון הפרובוקציה בתליה שלו. המתנגדים לדגל מתנגדים לרעיון המאוד ברור שהוא מביע, רעיון של קבלה חברתית אינסופית (שלא קיימת בקהילה, או אפילו במצעדי גאווה, אבל עדיין אפשר לחלום אותה שם), של מקום שווה לכל צבע וגוון, של מקום לכל הזהיות, ומקום גם לכל מי שאי פעם נאמר לו על ידי החברה לסתום את הפה, כי מקומו לא כאן, המחשבות שלו לא חשובות, והרעיונות שלו – ראויים לבוז.

_________________________

1. שזה קצת טפשי, כי יש לי כמה וכמה סוגים של משיכה מינית.
2. המשיכה הרומנטית שלי שלי אמנם יותר ספציפית, אבל גם לה יש כמה סוגים ובסיסים, שהם למעשה סוגי משיכה שונים מאוד. על כל פנים, מגדר אינו קובע אותה.
3. לצערי הרב, יש לי את הנטייה לגדל יותר מלב אחד ולהתאהב בכל מיני אנשים, שהשכל הישר אומר שזה רעיון ממש גרוע להתאהב בהם.
4. כך כתוב עליו בויקיפדיה
5. מאקו גאווה: "הנער הביסקסואל לא השאיר עין אחת יבשה", 05/06/13 11:40
6. מעריב NRG, פייגלין: מתנגד לתליית דגלי הגאווה בירושלים, אריק בנדר, 1/8/2013, 11:03
7. כל אלו סיסמאות שנאמרו במצעד שהייתי בו.
8. מתוך הכתבה בהערת שוליים 6: "חברי בפייסבוק מגוונים מאוד ועל כך גאוותי. אנא התייחסו באופן ענייני וגלו רגישות. אנא אל תידרדרו לתגובות פו געניות. יש אצלי מקום אמיתי לכולכם ואם יחלו כאן פגיעות לא אוכל להותיר את הפוסט הזה באוויר".

לא ידעתי שהוא אנס

*התחלתי לכתוב את הפוסט הזה לפני מלא זמן. אז חלק מהקישורים ישנים ובטח כבר קראתן אותם. הוא קיבל צורה קצת מוזרה עם הכתיבה, אז תסלחו לי בבקשה. את כל הסיפורים המסופרים כאן אפשר לספר ל כל מגדר ולהפוך את המגדרים על ראשם לחלוטין.

אני חוזרת לנושא חדש ישן. יותר ישן למעשה, כי להיאסטוריה יש זיכרון על כל האירועים האלו, שה-הואסטוריה מעדיף לשכוח. או לומר שלא התקיימו. או להצדיק אותם. לראשונה בכוונת כלי התקשורת היחיד בהר כרוב, לדון בפרשה הזו. הר כרוב, לעומת הר דלעת (781 מטרים) הוא אזור פריפריאלי ממש, ולא סתם נמצא באמצע הנגב. זה לא שהחדשות מגיעות אלינו מאחור, זה שיש לנו המנהג המעצבן לקשור ולהגיב הרבה דברים, ולעיתים באיחור.

אנחנו הולכות לדבר על הטרדה מינית. ואונס. שני נושאים שלמרות כל ההכחשה שלי והשיכחה שלי בחברה שאני חיה (ריכוז לא-בני אדם כאן מרקיע שחקים, למעשה) – אני לא יכולה להניח להם. לא נאנסתי, אבל הוטרדתי מינית (עד כמה שזה יכול להפתיע חלק מהמכירים אותי) יותר מפעם אחת. או פעמיים או שלוש. הוטרדתי על בסיס כל דבר שאנשים יכלו למצוא בי, למעשה, והעובדה שאין בבעלותי כרומוזום Y תקני רק הוסיפה לחינגא. אני לא חריגה במשפחתי האנושית, השכונתית או הלאומית, או אפילו המינית (הומו-ספיאנס) – סבתי, אימי, אחותי, בת דודתי, בת דודתי מהצד השני,  בת דודה מדרגה רביעית, השכנה, הגברת ועד הבית, ההיא שעושה חוג ציור במתנ"ס, המורה מהיסודי, והמזכירה מהחטיבה והמנהלת מהתיכון, המרצה, המפקדת, החברה הקרובה – וגם הבחורה שאני מתעבת, האישה שאני לעולם לא אכיר בצד השני שבעולם – כמעט כולן, הוטרדו מינית. בלי קשר למראה שלהן, ללבוש שלהן, או לכל חלק אחר בהן. חלקן נאנסו. רובן לא התלוננו, ואולי לא יתלוננו. חלקן יספרו כעבור שלושים שנה או ארבעים דקות על מה שקרה. לפעמים יתלוננו, רוב הסיכויים שלא.  למרות הפארדיגמה הנפוצה – הן לא רצו זאת או אשמות בכך. ועל זה אני רוצה לדבר.

יש היאמרו, שאנחנו צריכות להיות חזקות יותר, ולהקשיח את עורנו. לדעת וללמוד. ללמוד להגן על עצמנו. וזה נהדר, נהדר נהדר נהדר. רק למרבה הצער לוקח הרבה זמן ללמוד וליישם את הדברים הנהדרים האלו. ועדיין, כדאי להתחיל. כדאי להתחיל היום, עכשיו, הרגע, כי לכי תדעי מה עוד יקרה. וזה נכון, אבל זה לא מספיק.
ויש הציעו פיתרון אחר. אין סיבה לדאוג מאונס, מפיתוי, ממחשבות רעות, כאשר אי אפשר בכלל להתקרב. ובכלל, הכי טוב זה להפריד. להפריד להפריד להפריד, ולנקוט כמה שיותר אמצעי הגנה. כמו אלו:

ציור ישן יחסית בו לא הקפדתי על אנטומיה נכונה, אלא העיקר היה הקונספט. כאשר הוצאתי אותו מהארכיון גיליתי כמה נותר רלוונטי, למרות הזמן שחלף. אולי עוד אצייר אותו שוב, והפעם באופן נאה יותר.

כאשר ציירתי את הפאדיחה האנטומית הנ"ל (השתפרתי מאז, באמת!) , הייתי קוראת חדשה בהכצעקתה (שקמה אז עוד לא מזמן ככל הנראה), וכל עניין מאפ"י פרץ בעוז. רציתי לצחוק וללעוג לכל אותן הגישות שפגשתי שוב ושוב בחברה, שוב ושוב לגביי, שוב ושוב לגבי הגוף שלי. הטענות שכתובות נעות בין כעס על אי האמונה למוטרדות והאופן בו נוהגים לטעון שהן משקרות, טענות שקריות על הקשר בין המראה, הלבוש או ההתנהגות (מכנסונים והתמתחויות, מישהו?) לבין ההטרדה (וכעדות אילמת אוסיף את כל אותן הטרדות מיניות שחוויתי בחטיבת הביניים, אז הייתי המכוערת של השכבה, או לפחות כך כולם אמרו לי ובמשך שנים לא יכולתי להביט במראה בגלל זה), טענות על רגישות יתר ("אם את לא מרגישה – זה לא קרה!" כפי שאולי לא הבנתן מכתב ידי המזעזע) שאומרים תדיר לפמיניסטיות או למוטרדות, וכמובן השיט הרגיל של "למה לעזאזל היא יצאה מהבית?!!!אחד".

עכשיו, זה כבר לא מצחיק אותי יותר. לא כאשר ריל גוננים למיניהם מוצאים את עצמם כותבים שנאת נשים מתוך אהבה, לטענתם הנסתרת. ואם יש משהו שלמדתי מהתקשורת הרוסית (אל תדאגו, גם על זה אדבר) זה שכאשר אומרים על מישהו שהוא אוהב נשים, הכוונה בדיוק הפוכה. זאת אומרת,  יש לכתוב הוא "אוהב […] נשים" ולא "אוהב נשים". וב[…] כתוב באותיות קידוש לבנה שנוטים להתעלם מהן "להטריד, לאנוס, לנצל, לחפצן ולבגוד ב".

אחר כך אותם בני אדם, ומהם גם גברים וגם נשים, באים ומסבירים ומסגיברים: את לא כזו שיכולה להאנס, ובכלל לפי הרישומים שלנו, את שרלילה.

וכאן אתחיל לטוות סיפור (מצטערת, לקח לי זמן לחמם את הנול). זה לא האופן בו נהוג לספר את הסיפורים האלו בבלוגים. הוא לא כועס, זועם או אפילו אומנותי ומלא מילים נאות. אבל הוא הדרך שבה אני מצליחה לספר את הסיפור כרגע, אחרי שהרעיונות שאז חשבתי ולא רשמתי כבר יושבים אחרת באבטיח שלי. יצא קצת טריגרי, השיר הזה.

סיפור-קפה/פונטיום חציעץ

סיפור פשוט, לא מסובך,
קרה אצלנו כאן בכרך.
סיפור קטן, כלל לא חשוב
הוא על שקשוקה של ישוב.
אבל סיפור זה לא יפה,
אז אספר סיפור-קפה.

ובסיפור הזה שני גיבורים,
יפים, נוגים וצעירים,
אחד הוא נער תלפיות,
יפה, גבוה, עיניו טובות.
והשניה היא ינשופה,
אירונית, חכמהולא שפופה.

היו השניים ידידים,
או שמה שחקו פעם בבדידים.
אולי הם התכתבו ברשת,
אולי נפגשו פעם תחת קשת.
נפגשו השניים לכוס שיכר,
כפי שנהוג גם בניכר.

היא שתתה אולי כוס,
של קולה שסיימה מזמן לתסוס,
והוא גם לא הגזים,
ושתה קצת בירה בלי גזים.
ישבו בכיף, דיברו בנחת,
והשיחה כל כך קולחת.

עברה שעה או שעתיים,
ובשעון – אוי, כבר אחרי שתיים.
האוטובוס מזמן כבר נם,
והוא עצמו גם די נרדם.
ואיך אותה יסיע בביטחון,
לצד השני של הירקון?

"אני פה גר ממש קרוב,
ממש ליד פנס רחוב.
והרי דיברנו כה יפה,
נעלה ונשתה גם כוס קפה"
הינשופית בדעתה חוככת.
"למה את עלי כלל לא סומכת?"

"אני חושבת שיהיה נהדר,
ובאמת עכשיו די מאוחר.
אני עייפה, ורוצה כבר לישון,
ומחר, אגב, כבר יום ראשון.
רק בבקשה תבטיח לי כבר,
שלא נעשה במיטה שום דבר."

הבטיח? הבטיח.
אין לו ראש אבטיח.
בחור הוא נחמד, עיניו לא שוגות,
למה לך לטוות סתם כך דאגות?
הלכו הם אל קצה הרחוב, לפנס,
היא עברה בדלת, הוא אחריה נכנס.

הרתיח הוא מים לקפה,
הניח עוגיות על מגש יפה,
חלצו שניהם נעליים,
ואפילו חלקו חיבוק או שנים.
ואז והוא שלח יד, ואחר כך גם רגל,
ומה בגבורה מתנוסס לו הדגל!

*

"לא רוצה" אני אמרתי לו,
"אבל הוא לא הפסיק.
הזזתי את היד שלו,
אבל אותו זה רק הצחיק."
כן, כך היא ספרה לי, כאשר חתכה אננס.
"איך יכולתי לדעת, שהוא גם אנס?"

______________________________________________________________________

כן, סיפור קצת סטריאוטיפי, טוויתי בנול החרוזים שלי. הסיפור הזה מעולם לא קרה לי אישית. אבל הוא קרה, ויקרה וקורה, ושמעתי ממנו מספיק פעמים. הוא הוטמע בי מספיק פעמים על ידי התרבות. על ידי המשפחה. על ידי השטות הזו, השטות שאוסרת על בני אדם להאמין זה לזה. כי אם הם שקרו לנו, אנחנו אשמות, כי מה חשבנו, כאשר עלינו אליו לקפה? למה קפה לא יכול להיות קפה? למה בתרבות שלנו לשקר, לאנוס את רצוננו, ללחוץ על אנשים לעשות פעילות שאמורה להיות מהנה היא לגיטימית מספיק? ולמה התירוץ היחיד שיש לנו בסופו של יום הוא "לא ידעתי שהוא אנס". או מטרידן. או אדיוט. זה לא כתוב לאדם על המצח, שבלי סיבה יכול ומותר לו לעשות את הדברים האלו. זה לא כתוב לאדם על המצח שעכשיו הוא חבר שלך, ומדבר אלייך יפה, אבל מחר הוא ילחץ עלייך להתנשק, או ירד עלייך שאת כזו כבדה כי לא בא לך להתחבק.
אנחנו לא יודעותים שהםן אנסותים. אבל ככה זה. וזה לא מקובל ולא לגיטימי. זה לא מקובל וזה לא לגיטימי במיוחד מצד התרבות לבוא ולהאשים אותנו, בהתחלה בזה שאנחנו תמימות, ושאסור לנו להאמין לאיש. ואז בזה שאנחנו לא נחמדות, ועושות לכולם פרצוף חמוץ. ואז שאנחנו לא זורמות. ואז כאשר אנחנו זורמות, או ש"הזרמתם" אותנו, והייתה תאונה, או שלכם פשוט לא היה אכפת מספיק פתאום גם גנבנו זרע*. אבל מה אנחנו יודעות בכלל, אנחנו פשוט ממורמרות בגלל המחזור ולכן כל ההאשמות האלו באונס ושוביניזם, לא?

מחזור הוא כידוע הגורם מספר אחת לכאבי ראש, ובכלל, תופעה נשית שהביאה ללידת הפמיניזם. כל מי שמזדהה פמינסטית בזמן נתון היא במחזור, או בזמן תסמונת טרום וסתית, ובגלל זה מאשימה באונס.
*צולם בשירותי האוניברסיטה, 6/3/2012

fin

* אם מישהי שיקרה למישהו במודע, על מנת להכנס להריון, זו כן גנבת זרע. או גנבה לו את האשכים או את הטישו מהפח, ואז תפלה עליו אחריות. זה לא המקרה המדובר.

צבא החברה

באחד הפוסטים הקודמים שלי ציינתי (כבדרך אגב) את עניין המוסר והטיפוח האישי. טיפוח אישי, להזכירכם ולהזכירכן (לדעתי האישית) הוא כל הפעולות שאדם נדרש לעשות על מנת שיהיה מעט מעל המינימום של נסבל חברתית – כך שנוכחותו לא תפריע לאחרים. למשל, הדבר לא כולל (לדעתי לפחות) הרגלי מקלחת סבירים בחברתנו – כי אחרת אנשים מתחילים להתלונן על הריח (אם כי, כמובן – כאשר אדם מעשן והריח פוגע בסביבתו באופן הרבה יותר ברור איש אינו טוען על כך שיש להפסיק הרגל זה. אכן, האירוניה).
מה טיפוח אישי כולל?
ובכן – טיפוח אישי, כזכור, אינו מתחלק שווה בשווה בין בני אדם. מגדרים שונים צריכים לעשות אותו במידה שונה – ובמידת להט שונה, כאשר המגדר הנשי נדפק כאן שוב ונדרש לבצע הרבה יותר פעולות [הסרת שיער מכל אזור בגוף פרט לשיער הראש – שצריך להיות תמיד מוקפד ביותר, הסרת רוב שיער-פלומה מהפנים (לא כולל ריסים וחלק מסויים מהגבה), כל שיער הגוף, יחד עם פעולות מאגיות נוספות כמו מריחת תרקחות שונות (קרמים), משיחת צבעים על אזורים שונים בגוף (שיער, ציפורניים, פנים). הלבוש צריך להיות מגביל במידה (נעליים לא נוחות כמעט לעולם) ולא מאוד פרקטי – והבא לא נמשיך עוד, הרשימה ארוכה].
גם מזלם של הגברים לא מזהיר, כי הם צריכים לגלח את הזקן (או להחזיק אותו בצורה מסויימת), לשמור על שיערם קצר ו… עוד כמה דברים שאני לא זוכרת כרגע.

נחזור לעניין המוסר. מוסר, באופן פשטני, הוא האופן שבו יש להתנהג בחברה. הוא קובע מהם גבולות ה"טוב" וה"רע" – ומתי הם רלוונטים ומתי, לא. האם הטיפוח האישי אכן קובע את הטוב והרע בחברה? האם מריחת לק או גילוח הזקן אכן קובעים משהו לגבי ערכו\ה של אדם? לכאורה, התשובה הפשטנית, אמורה להיות לא ברור ומוחלט. לכאורה, כמי שגדלו, לכאורה שוב, בחברה פלורליסטית מצופה מאיתנו לומר "לא, זו לא אדם רע אם היא לא מגלחת את הרגליים". אבל – שימו לב, רבותי וגבירותיי, שימו לב לתגובת בני האדם!
הסתייגות שכזו, פחד שכזה, תוקפנות שכזו ואפילו דמוניזציה (הפאמינציות השעירות!!!אחד!) הם מנת חלקם של מי שבוחר לעבור על הכללים האלו, שאינם כתובים בחוק. כללי המוסר.

הבא ניזכר בעוד מקום שבו הופעתם של אנשים נוגעת במישרין לאופן שבו הם נתפסים כטובים או רעים. זהו כמובן, הצבא. למי שפספס, לא זוכרת, או עדיין לא יצא להפגש עם המוסד הנ"ל – יש כללי הופעה ברורים עד הרזולוציה של צד הסגירה של החגורה, בחוקי צה"ל. יש חוקים מאוד ברורים לגבי אורך השיער, הגילוח, האופן בו יש ללבוש את המדים, הנעליים, התסרוקות המותרת (לנשים), ועוד ועוד. חיילים וחיילות טובים, כמובן, הם תמיד "מדוגמים" (=לבושם מציית לכללים הרשומים). למעשה, הדיגום של חייל או חיילת הוא המגדיר ישר ומייד אם לפנינו חייל או חיילת טובים וצייתנים העובדים קשה או לפחות משתדלים במידה מספקת או חיילים ש"מחפפים", ש"לא אכפת להם" וכדומה. באופן מעניין, יש גם איזו קורולציה בין היכולת או הרצון של החיילים לעשות את תפקידם לבין האופן שבו הם לבושים. אבל, כזכור, קורולציה אינה בהכרח מעידה על סיבתיות. קשר מסויים – אולי, סיבתיות? לא ממש.
חיילים וחיילות יכולים לעבוד היטב בלי להיות מדוגמים, לצעוק הקשב או להצדיע לכל קצין. הבעיה היא שהצבא הוא לא החברה (לא לחלוטין, לפחות). צבא הוא מערכת היררכית, וככזה הוא בנוי על ערך הצייתנות. חייל שמשקיע מעט מזמנו (או די הרבה – כי גילוח למשעי כמו שהצבא דורש הוא לעיתים מאוד בעייתי) על הופעתו מראה לכל שהוא חייל צייתן. ממושמע. הוא יכול לעבוד ולעשות את שלו בלי שהרס"ר ינשוף בעורפו ובלי שיציקו לו בעונשים. לפחות, הוא יכול לטרוח להיראות מדוגם כל עוד בודקים אותו.
באותה תקופה בחורים בני טובים, שמעולם לא טרחו לגדל זקן, או לא בדיוק טיפחו רגשות דתיים עזים טרם התקופה לפתע מתחילים לרצות לעשות זאת. אתם מבינים, כאשר הוא היה באזרחות, הוא יכול היה לטרוח לגלח את עצמו באופן "מחופף" למדיי- פעם בשבוע, כל יומיים, או עד שההורים התחילו להציק. אם הוא לא היה מספיק להתגלח באיזה בוקר, זה לא היה נורא ואיום. זה לא היה משפיע, למשל, על מה שילבש באותו יום או על התנועות שיעשה. אז הוא קצת לא מגולח, לא עניין.
בצבא, זה אחרת. בצבא, כאשר חייל נתפס לא מגולח מספיק ובלי אישורים לגבי אורך שיער הפנים המותר לו הוא מקבל עונש. זה לעולם לא יקרה באזרחות. מה גם, שלעיתים בצבא, כמו בצבא, מגזימים נורא עם כל העניין, עד העברת כרטיס על זיפי הזקן – לבדוק עם יש רעש. הדבר דורש מחלק מהחיילים להתגלח מידי יום. אחדים מהם אצלהם צמיחת השיער שופעת יותר, פעמיים או שלוש (אם כי זה נדיר יותר).
אבל אף אחד, אף אחד, לא מקשר זאת לתופעה אחרת לגמריי, עד כמה שראיתי.

נערה, בחורה, אישה, שרואים שיש לה שיערות על הרגליים – לא תלבש מכנסיים קצרים. היא לא תלבש גופיה אם שכחה לגלח את בית השחי (קצת זיפים, כן?), אם שכחה שגם לא הורידה וגם לבשה בגד לא נכון, כנראה תשב עם רגליים מקופלות מתחת לכיסא, או לא תרים את ידיה כל היום. הנערות, הנשים נדרשות לאותן סטנדרטים דומים של חיילים כמעט, בלי שרס"רים יבואו ויציקו להן. כי מה זה עונש מהרס"ר לעומת קלון חברתי? מה זה שכבה שלמה שצוחקת עלייך, לעומת משפט מול קצין? מה זה חברה שמעירה שרואים לך בהבעה מזועזעת לעומת ריתוק לבסיס?
נכון, התגובה החברתית נשמעת די מעפנה, אבל למעשה היא חמורה יותר. כי על עונשים בצבא אתה לא מאבד חברים (את עשויה לזכות בהערצה, לפעמים) אבל על זה שרואים לך קצת זיפים על הרגל (הזיפים שלו יותר בולטים על הפנים) זה מעשה חמור חברתית עשרות אלפי מונים.
אז כן, גברים נדרשים להתגלח, אבל לרוב לא באותה רמת אינטנסיביות שלה נדרשים חיילים. וקשה, קשה להם, לחיילים הגברים האמיצים עם העניין של הגילוח. רק חבל שבנות גילם עוברות את התופעה הזו כבר בכיתה ה' או ו'. ולעומת הצבא, שם אין מאנייק שיעצור את הזמן, ויש לו תאריך – אין לנשים בריחה מהתופעה הזו.
כי כאשר מתחילים להעיר לך על שיער הרגליים – זוהי תחילת הקץ. תיאלצי לעשות זאת כל העתיד הנראה לעיין, כאשר את רכה בשנים עדיין.

ואם אתם/ן כבר קוראות את המונולוג המעפן וחסר התועלת הזה, בואו נדבר על עוד נושא בעניין צבא החברה. בואו נדבר על בגדים. כבר בתנ"ך יש איסור מפורט על לבישת בגדי המין השני לשני המינים, וממש כמו מדים בצבא – שמאפשרים לדעת חייל מיהו, כך גם הבגדים מגדירים – אישה (או גבר) מהי. אבל נניח להבדלים מגדריים בבגדים לרגע ונדבר על טקס אחד מעניין. החתונה. נניח לכל הביקורת על החתונה, או על הכסף הרב שזוגות מוציאים על לילה חד פעמי בו הם מכריזים קבל עם ועדה שמעתה מותר להם להזדווג רק זו עם זה וכל  השיט, בואו נדבר על מה שהם לובשים. החתן?
חברים, הבא נודה בזה, אם אתם לא מכירים את החתן, הסיכויים שלכם להכיר אותו מבין המעונבים שבקהל האורחים לא כל כך גדול. הוא מגיע בבגד רשמי, שאפשר למצוא כמוהו גם בפגישות עסקיות – חליפה, עניבה. למעשה, בעיקר בפגישות עסקיות, ולפעמים באירועים יוצאי דופן, משל אירועים משמחים שווי ערך לפגישות עסקיות. קחו הפסקה והרהרו מעט בנקודה זו.

אבל הכלה, הכלה!מיד רואים מי היא. כמו תיכוניסט לשעבר שנכנס בשערי לשכת הגיוס עם המשפחה המתייפחת וכל העסק של הסירים מסביב – בכוונה להפוך לחייל, גם הכלה קלה לזיהוי. כמו חייל בתוך קהל של אנשים "בלבוש אזרחי" כך הכלה בולטת מעל כולן. בגד טקס שהיא תלבש רק בפעמים שבהן תבוא בברית הנישואין, חד פעמי ככל הנראה. אפשר לזהות את הכלה בקלות, והיא מוקד החתונה. לא אטרח להלאות אתכם בנוגע לכתובה וכל הקטע של ה"קניה" או לא קניה של הכלה. לא אומר דבר על ההינומה. רק אומר – כמו שהחברה מגיבה בהתרגשות אין קץ לגיוסם של בנים לחיילים, שם מחליפים את בגדיהם ומקבלים נשק, ועתה הם קלים לזיהוי, כך גם הכלה, עוברת מסטטוס אחד לסטטוס אחר שמרגש את החברה – היא עומדת להפוך לאשת משפחה שזה בעצם (==) אם לעתיד.

הקשר ותרבותיות

לפעמים פגיעה, עלבון או קושי אינם יהיו תמיד כאלו אלא עניין של הקשר. כאשר נתבונן בהם כמקרה אחד – הם חסרי משמעות, חסרי מובן, סתמיים. לא כל כך נוראים אפילו. אם נתבונן בחלק מהן מתוך קונטקסט תרבותי מסויים – אפילו יראו לנו לא הגיוניים. אולי אפילו נוכל לשוות בנפשנו שלו חיינו בתרבות אחרת(דמיונית), זה לא היה מטריד אותנו. אל תענו על השאלות מיד – החזיקו אותן בראש, וחכו. חכו מעט.

אוננות

כאשר הייתי צעירה יותר, גבר זר התבונן בי ואונן, כאשר הייתי לבד. ברחתי בבהלה. הייתי בטוחה שעוד רגע יאנוס אותי, ולא לחלוטין הבנתי מה עשה. כאשר אני חושבת על כך עכשיו, ועל עוד אירועים שאני קוראית על חשיפה ואוננות בפומבי, אני חושבת – מה רע למעשה בכך? מאום. אין רע בעירום. אין רע באוננות. אין אפילו רע באוננות בציבור – מבחינה טכנית. אין באוננות בציבור, ברמה התיאורתית, שלי לפחות – כל דבר רע. אבל – כיצד קורה שכה רבות (ובהן אני) נפגעות ונפגעים מכך?

קללות

כאשר הייתי יותר נמוך, היו מקללים אותי. "רוסי מסריח!" וקללות בסגנון היו לחם חוקי. לפעמים אפילו סתם "רוסי!" . שנים שתקתי, ולא עניתי דבר. מה יכולתי לענות להם, לישראלים? האם אפשר לומר משהו לועג למישהו שנולד בארץ? איש לא חושב שלהוולד במקום אחר זה רע, נכון? למה אפילו "רוסי" היה כל כך מעליב? הרי, זה לא היה שקר, באמת נולדתי במקום אחר. זה לא דבר רע,  נכון?

ווג

זכור לי שקראתי על כך שעורכת ווג אמרה שאף לא אחת מבין הקוראות חלתה באנורקסיה בגלל קריאה בירחון שלה. וזה נכון. ירחון אחד לעולם לא יגרום למחלה.

deviantART

הרבה יצירות מעולות יש שם. והרבה הרבה הרבה יצירות, מוערכות מאוד, ובהן נשים מופשטות, מושכבות כגופות, מגולחות. גם בתמונות בהן נראה לכאורה טבע פראי. כל תמונה כזו היא לא שוביניסטית, היא מבטאת רעיון מסויים, נכון? אז מה אם אין תמונות גברים כאלו כמעט כלל.

בנק

"איזו לקוחה חמודה יש לנו" אמרה עובדת בנק לעובדת שישבה איתי באותם רגעים. הבטתי בה במשך שניות אחדות בתרעומת. היא הביעה הבעה בפניה של אי הבעה, אולי איזו התייחסות משונה. אמרתי לה, בנימוס, שאני יושבת כאן. אין סיבה לדבר עלי כאילו אני לא כאן,כאילו אני לא מבינה כלום.

"היא מאוד גמישה, הא?" אמר אחד בן זוגי בחדר הכושר. כעסתי – כי יכול היה לדבר אלי.

כל פעם שיש מחלקי עלונים או מסבירי פרסומות, כאשר אני הולכת לי לתומי עם בן זוגי, לעולם לא ידברו אלי או יפנו אליי. המלצרים במסעדות כמעט אף פעם לא אומרים לי דבר.

הם לא מתכוונים להעליב.

ההקשר, הוא לא מה שפוגע בנו.

  • מה שפוגע בנו, הוא התרבות שלנו. התרבות שלנו שמייחסת למילים מסוימות משמעות משפילה. המשמעות המובנית של מילים מסויימות והסמלים וכל המטען התרבותי של… מילה אחת.
  • מה שפוגעת בנו, היא הנימה. אפשר לומר מילים שונות בנימה שונה. בקונטסט שונה. לא לחינם אני כותב במגדרים שונים עבור נימה מדוייקת יותר (המצופה מהמגדר?). כאשר אומרים מילים בנימה מסויימת, אפשר להביע בתוכן הרבה תוכן. כאשר אתה אומר לחבר שלך "בן זונה" זה יכול להיות מתוך חיבה (?) או מתוך כעס. הקללה עצמה מכילה הרבה רבדים של משמעות, הנוגעים לכך שלהיות בן של זונה זה רע. חזרנו לתרבות.
  • מה שפוגע בנו הוא הכמות. ציור אחד לא יכול להיות שוביניסטי. תמונה אחת. ירחון אחד. פרסומת אחת. כאשר אנו רואות שוב ושוב את אותם הרעיונות מובעים באופן מסויים באותן התמונות – הפגיעה מתרחשת.
  • מה שפוגעת בנו, היא הרצון לפגוע בנו. כאשר אחרים ואחרות מתנהגים אלינו כאילו הם שונאים אותנו. כאילו הם רוצים להשתמש בנו. כאילו אנחנו לא קיימות באמת.
  • מה שפוגע בנו, הוא כאשר לא רואים אותנו. כאשר אנחנו הופכים להיות סימן, סמל, יצור חסר בינה (בעלי חיים, תינוקות ולעיתים קרובות נשים וקבוצות רבות אחרות, נתפסות ככאלו בתרבות שלנו), בלי ששאלו אותנו – אם זה מקובל מבחינתנו.

כאשר מאוננים עלינו בציבור, הופכים אותנו – בפנינו – לכלי חסר בינה. כאשר מאוננים עלינו, מבחינת הקשר תרבותי, אומרים לנו מי אנחנו – זונה – מילה בעלת משמעות שלילית מאוד בתרבות שלנו. אין הרבה מילים שליליות ממנה(אני מאתגר אתכם למצוא). כאשר מאוננים עלינו, זה לא קורה בפעם הראשונה. כבר נחשפנו לקונספט הזה באופן חלש יותר לאורך ההסטוריה האישית שלנו לפני כן. כאשר צוחקים על המוצא שלנו יוצאים מנקודת המבט התרבותית שמה שמקומי, שולט, חזק הוא טוב. השאר רע. האחר הוא רע. ולהיות אחר הוא הרע המוחלט. כאשר מציגים בני אדם מקבוצה כלשהי כאפשרות יחידה אחת לטוב אחד, סטנדרט אחד פוגעני, יותר פעמים מכפי שנוכל לספור או לזכור הופכים אותנו לכלים חסרי בינה, נשים, חיות, אחרים. גם מהגרות. איכשהו השולט, החזק, המקומי הוא לרוב גבר (עם עוד תכונות יותר ספציפיות) בתרבות שלנו. השאר?

סתם כוסיות.

%d בלוגרים אהבו את זה: