מפזר את מילותיי ברוח האלקטרונים של רשת האֶתֶר

פוסטים שתויגו 'התבוננות'

בריכת העבר

pool

לא ברור אם זה בגלל הפגישה עם הפסיכולוגית ביום ראשון או זה שאתמול התפטרתי ממקום העבודה אליו לחצו אותי לעבוד באופן זמני אחרי התואר השני (אם כי כבר זמן מה לא עבדתי אצלהם אך עדיין הייתי רשומה – פשוט לא "עשיתי שעות"). אבל היום משהו בתוכי, שהורכב באופן במשך זמן רב, לפתע נפרש למבנה מלא ותלת מימדי – והמקום שהוא תופס פתאום גדול כל כך. השינוי פתאומי ומקסים כל כך.
לפתע הבנתי שההתעללות בי לא מתרחשת ברגעים אלו ממש.
אני ידעתי את זה "אינטלקטואלית" במשך שנתיים. אך רק עכשיו  ההבנה הזו  תפסה מקום. רק עכשיו הפסקתי להרגיש כאילו כל זה קורה עכשיו, כל הזמן. כאילו אני לא גרה בדירה אחרת בעיר אחרת, עם אנשים אחרים, אלא עדיין שם, בבית ההוא. ולפתע, כאילו הועברתי למציאות, או לארץ פלאות – אני כאן בהווה. זה אולי יותר מכל מבהיר לי שאכן, יש לי (או שמה  עלי לדבר עליה מעתה בזמן עבר?) הפרעת דחק פוסט חבלתית מורכבת (C-PTSD).
עכשיו  אני מרגישה שאני יכולה שוב לצלול מרצון לעבר, או ליפול למשך זמן מה – בפלאשבק, אבל עכשיו אני יודעת שיש שפות לבריכה הזו, ושאני בחוץ. עד עכשיו לא הבנתי שאני כל הזמן עדיין בפנים, מנסה לשכנע את עצמי שזה שהידיים שלי מחוץ לבריכה, אומר שכולי בחוץ. בעבר המשמעות של פלאשבק הייתה, אולי, התחושה שאני כולי נדחפת לתוך המים. אבל כרגע אני בחוץ, ומבינה שברמה מסויימת, חייתי בפלאשבק מרוח ומתמשך. אולי טובלת את רגליי במים, אבל כבר לא בפנים.

עכשיו העבר, עבר.

והעבר לא קורה עכשיו.
וזו תחושה נפלאה.

האם אפול שוב לבריכה ולא אוכל לטפס החוצה? האם שוב ארחף בבריכה בזמן שגופי בחוץ?
אולי, אפילו סביר להניח.
אבל את הידיעה שניתן לעמוד מחוץ לבריכה, ושעמדתי שם והבטתי מטה לא ניתן יהיה לשנות בקלות.

צילום משנת 2010 בו אני נמצא בבריכה ומניף ידיים עם סימן ניצחון (V). 

100 ימים לא כל כך שמחים

אזהרת תוכן; דיכאון. אובדנות. צוק איתן.
ניתן לקרא את הרשומה לאחר החציל.

כאשר כוחותי לציור היו דלים במיוחד, הייתי משרבט "יוםשמח" בזריזות בטלפון.

לפני כשנתיים השתתפתי בפרוייקט "100 ימים שמחים". במידה ולא שמעתם על כך – מדובר בפרוייקט (שיתכן ונועד למטרות רווח) המגייס אליו אנשים ובמהלכו הם מעלים במשך מאה ימים, כל יום, תמונה של משהו ששימח אותם למדיה החברתית (יחד עם התגית #100happydays). אני, בהשראה/העתקה בוטה של הקונספט ממישהי אחרת החלטתי לצייר את הימים השמחים שלי. הסיבה להשתתפותי בפרוייקט הייתה הדיכאונצ'יק שלי, עניין פעוט אשר בקיומו לא הסכמתי להודות אפילו בפני עצמי. מבחינתי הימים השמחים היו איזו דרך נואשת בה ניסיתי להיות פחות מעפן, מדכדך וחסר כל מוטיבציה.

אבל באמת הייתי בדיכאון. אני עדיין נחלץ ממנו החוצה בציפורניי (זו מילה אחת ברוסית). ואת הרשומה הזו אני כותב עם מסר אחד בלבד: הימים השמחים לא יוציאו אותך מהדיכאון.

אבל היי, אולי תשתפרי בציור!

או לפחות, לא עזרו לי.
כי שבריר שמחה רגעית (או שביעות רצון) היא כלום לעומת חוסר הרגש, חוסר העניין לאורך כל היום. כי זה פשוט לדחוף את עצמך לעשות עוד מטלה.
כי יש מצב רוח ויש אפקט, affect. יש רגש, הוא רגעי. ויש את הדבר הזה שהוא כל הפרספקטיבה שלך, שזה הדיכאון. שבולע את כל הפרספקטיבה שלך באדישות, באשמה, בתיעוב עצמי. אז יש "רגעים שמחים", אבל זה לא באמת מזיז לך. זו עוד מטלה.
הציורים שלי היו בעיקר "היי, אכלתי משהו טעים", "ישנתי שנ"צ". הרבה פעמים הם דיברו על אינטרקציה עם אנשים אהובים. וזה היה טוב, וחשוב. אבל – זה היה שם, וכבה.
מבחינתי לעשות את הפרויקט הזה היה סוג של לומר לעצמי "אבל יש לך רגעים שמחים ביום, לא לגיטימי שתרגיש עצוב! זה לא בסדר! תהיה אסיר תודה על זה שמצבך לא גרוע, אתה חייב!!! להרגיש!!! שמח!!! אם לא, אתה כושל!!!"

אבל כמובן שרוב הזמן התחושה לא הייתה עצב. הרבה פעמים אלו היו חוסר רגש, חוסר עניין, אדישות להכל. לדחוף את עצמך ממטלה למטלה כי אמרו לך, כי ככה צריך, כי בחרת ועכשיו אסור לוותר. אז ממשיכים. פול גז על ניוטרל, לנסוע על מיכל דלק ריק ולשרוף את המנוע על שאריות אדי הבנזין שעודם בפנים.

מזל שהריצה לאוטובוס הייתה בירידה.

תוך כדי הפרוייקט האישי שלי והקושי שלי התחיל צוק איתן, ומצאתי את עצמי במילואים הג'ובניקיים שלי. לא יכולתי כל כך לשמוח כשהייתי במילואים ודרכי זרמו נתוני פציעות של אנשים. לא עזר לי שתוך כדי היו דרמות פוליאמוריות, שבסופן, נואש וכאוב, ניתקתי קשר עם מקורות הדרמה כי זה כאב יותר מידי ולא יכולתי לשאת עוד כאב ודרמה בחיי.

וכל זה, כל החרא הזה – היה מבחינתי זמן קצר בלבד אחרי האבחנה שקיבלתי. האבחנה שאני אוטיסט. אני עדיין הייתי בתהליכי עיכול של כל העניין שכלל המון הבנות כואבות. וכמובן שגם הכיל את ההכחשה של המשפחה שלי לכל העניין. המשפחה עד היום לא מאמינה.

בזמן מלחמה, גם לתקשר עם שכנים במקלט יכול להתפרש כמשמח.

על זה התווסף העניין הלא נעים לגבי מדי הב'. ללבוש אותם הביא לחוויות דיספוריה מגדרית מטורפת כמוה לא חוויתי זה זמן רב.
ועל כל זה נוצק סירופ תירס עתיר פרוקטוז, והוא ההרגשה הכרונית שכל התואר הראשון והשני היו רק חלום, ופתאום אני שוב בצבא, באותו המקום בו הייתי לפני התארים. הרגשתי שארבע השנים שעברו לא קרו כלל. זה אמלל אותי נורא.

אז כן, שמחתי כאשר אכלתי פלאפל בצבא. שמחה שהתמשכה בדיוק ברגעים בהם חזרתי למשרד, אחרי שברחתי מהגהנום החושי שהיה חדר האוכל.

פלאפל היה אופצייה פופולרית באחד מחדרי האוכל

באופן לא מפתיע (לרגע עדכון אחרון לרשומה זו) הדיכאון שלי החמיר לאחר צוק איתן. התחלתי להיות אובדני, מצב שלא חשבתי שאגיע אליו אי פעם. למרות הכלהתעקשתי לדחוף את עצמי להמשיך בפרוייקט. להכריח את עצמי לשמוח, רוצה או לא רוצה. בכל הכח. בלי קשר למה שאני מרגיש.

פניתי לקליניקה ליעוץ פסיכולוגי באוניברסיטה. עברו כמה וכמה שבועות עד שהאחראים בקליניקה החליטו שהם מרשים לי להיות מטופל שלהם, ושהם קובעים לי תור. וכל אותו הזמן הייתי אובדני. זמן קצר לפני או אחרי שהם קבעו לי תור, מישהי קפצה מהקומה האחרונה בבניין ננו. פורסמה הודעה שמי שצריך יכול לפנות לקליניקה. זה היה כל כך אירוני ומעליב.

אבל למרות הכל, עבורי היה סוף טוב. התחלתי בטיפול. בעזרת הפסיכולוגית גם קיבלתי הפנייה לפסיכיאטר שרשם לי את התרופה שהצילה את חיי. הוא היה הרופא הראשון שהתייחס למה שהיה לי לומר זה שנים. המטפלת בכל קיוותה שהוא יוכל לכתוב מכתב לביטוח לאומי על האוטיזם.

טיפות של תקווה

רק אז דברים התחילו להשתפר, בזכות טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי.היה לי מזל שאלו האנשים שעבדו בבר אילן. רק חבל, חבל על ההתנהלות של הקליניקה וכשהפסיכולוגית הבינה שהיא לא יכולה לתת לי מענה היא הפנתה אותי לפסיכולוגית אחרת, שמבינה באוטיזם, והטיפול שלה עזר לי להמשיך להחלץ מהדיכאון. דיכאון שהייתי בו מאז 2010 לפחות.

זה אותו הדיכאון שניסיתי למשוך את עצמי מתוכו בכח הרצון והמוטיבציה המידלדלת שלי, בעזרת פרוייקט שבו אני מציירת כל יום משהו ששימח אותי ומנסה להכריח את עצמי להרגיש את כל הדברים שהדיכאון שלי, מנגנון השרדות שכשל ויצא משליטה אמר לי לא לעשות.  שמנע ממני להרגיש, להתלהב ולהתעניין.

פרוייקט "100 ימים שמחים" (או "מאה ימים מאושרים") לא יוציא אתכן/ם מדיכאון. הוא לא יחזיר לכם מוטיבציה אבודה שאתם מרגישים/ות אשמה שאין לכםן. הוא לא יגרום לכןם להרגיש יותר טוב אם המצב שלכןם בכי רע.

הוא עשוי לסייע, אבל הוא לא יהיה מה שיוציא אתכםן מהבוץ.

אבל לפחות יהיו לכםן מאה שרבוטים חדשים.

בברכת SNRI להמונים,
פונטיום חציעץ.

צמר גפן במח

cottonballsכותב מייל למישהו. מוסיף כמה התנצלויות על זה שאני בכלל שולח את המייל, כי הסיכוי שהוא יקרא קטן, ומתנצל על זה שזה בטח נראה מניפולטיבי, אבל אני באמת מתכוון לזה שממש לא חובה לקרא את המייל ואפשר סתם למחוק. וגם מתנצל על זה שאני סתם מספים את התיבה.
אני מסתכל שוב על המייל וחושב כל הפרשנויות שהמייל הזה עלול להעלות, ששונות מהמילים שכתבתי. כי אני מתקשר באופן שונה, כי המילים שלי והכוונות שלי מפורשות באופן הפוך. אני תוהה מה הטעם וסוגר את החלונית.
נוסף לו עוד מייל לטיוטות שלא ישלח ביינתיים או אף פעם. עוד נושא שיחה שלא ידובר.

המח שלי מלא בצמר גפן, והגוף שלי ממש רוצה לדפוק את הראש בקיר, בתקווה להוציא את הצמר גפן החוצה, ואני מנסה לעבוד על התזה, אבל זה לא באמת עובד והמילים שלי נראות ריקות כל כך וכל הניסוחים לתיאורי התמונות ממש מעפנים.

אני לא סובל, לא…זה לא סבל.

זה יאוש.

אין סבל ביאוש. פשוט תחושה שאין טעם. האם הצמר גפן במח כואב?
קצת, הוא לוחץ לי על החלק הפנימי של הגולגולת, על גלגלי העיניים ועושה תחושה דומה לרצון לבכות. אבל אני לא סובל בגלל זה. זה פשוט לא נעים. אולי קצת מרגיז.

אני חושב על לשים את הראש על המעיל ולישון קצת, אבל אני מרגיש שזה יהיה לא בסדר, הרי באתי לפה לכתוב את התזה. טרחתי וקבעתי עם המנחה ועם המרכז פה לשבת ולכתוב את התזה. אפילו שמתי לי בלו"ז. אבל אני לא מצליח להתמקד.
אני מרגיש שאני צריך להשתין, אבל זה סוג של מרגיש כמו בזבוז זמן.

אתמול ניסיתי את התרגיל the flame and the void. זה עזר לי להתמודד ולשרוף את התחושות הלא נעימות שלי והחרדות שלי. זה עצר אותי מלכתוב/לומר דברים מטופשים. אני תוהה אם עשיתי אותו נכון, אם בכלל. אני גרוע במדיטציה, ותמיד הייתי.

אני מנסה להתרכז, מחליט לכתוב את המילים האלו פה. קר לי, ואני מרגיש את הזיעה מצטברת על העור. תחושה של חום וקור. הפלורוסנטים מהבהבים, לעיתים נוקשים. המכוניות בחוץ מזהמות את האוויר והשקט. אני חושב על זה שאני צריך לכתוב את התזה שלי. אני מנסה להרגיש משהו. הכל נראה מנותק. אפילו האצבעות שלי שמקישות על המקלדת צלילים שאינם בלתי נעימים נראות לא קשורות אליי. הידיים שלי מתרגמות את התחושות שלי והמחשבות שלי והתמונות בראש שלי למילים.
אני עוצר ושוב חושב על הספר האחרון של מחזור כישור הזמן. אחת הדמויות שם שמתה, והמוות שלה כאב לי באופן כמעט אישי. היום מצאתי את עצמי כמעט מתאבל עליה. דמות שמעולם לא הייתה קיימת, של סופר שכתב עולם מרהיב שגם הוא אינו בן החיים עוד. הידיים שלי נתקעות בזמן שאני חושב על כמה המוות שלה כואב. כמה קיוויתי עד לרגע האחרון שאולי באיזה נפנוף ידיים יגלו שהיא חיה. ודווקא מי שציפיתי שימות כל הסדרה, חי. הדמות האהובה עליי גם חיה, והכישור ממשיך בסיבובו, טווה עוד ועוד את תבנית הזמן.
למה אני מתאבל על דמות לא קיימת, אפילו שליוותה אותי יותר מעשור, באיזה אופן, כאשר התחלתי לקרא את סדרת הספרים?

הפלורוסנטים נוקשים שוב ושוב. הכתף שלי מרגישה לא נוחה. היד שלי נשלחת אל פני ומשפשפת את האזור סביב הפה. כמו תמיד, התחושה של המגע נשארת אחרי שהמגע נגמר. השפשוף החוזר מנסה להפטר ממנה, אבל המגע החדש מצטבר ומצטבר.

דברים חדים ולא מזוהים במכנסיים שלי דוקרים אותי. הפלורוסנט נוקש עוד ועוד. למה הוא נוקש? אני אפילו לא טורח להפנות אליו מבט. הכאב שמאחוריי העיניים. אני תוהה אם כדאי ללכת הבייתה מוקדם, למרות הכל. לאכול וללכת. הידיים שלי נשלחות באופן אוטומטי לאזור ממנו לאחרונה אני נוטה לתלוש שיער. אני מצליח לעצור את עצמי, ורק מחליק על השיערות.

אני חושב על כמה הייתי יחסית שמח אתמול. על השינוי המחשבתי שעברתי. על החלפת הפרדיגמה שעשיתי.
אני נזכר איך מישהי סיפרה לי על צאצא שלה שאובחן כאוטיסט, וכתבתי מזל טוב. מכל הלב התכוונתי לזה. אפילו הרגשתי קצת שמחה.

אבל עכשיו?
רק ריקנות. ריקנות והסחת דעת.

אני מיואש.
אני לא ממש נכנע, רק … נסחף לי. נושם וצף, כמו חרא שלא טובע.

שדכנות, יהדות, פמיניזם ומכנסיים

הרשומה הראשונה מתוך סדרת רשומות שאפרסם מתוך דברים שכתבתי בעבר על יהדות באימיילים שונים, ומעולם לא פורסמו בפומבי קודם.

נכתב ב27.02.2012.
לאחרונה התחילו לחשוב שאני איזו סוג של שדכנית. אכן אכן. שניים, חובשי כיפה אגב, פנו אלי בבקשה שאכיר להם בנות.
"לאיזו מטרה?" עוד שאלתי.
"את יודעת, שתהיה לי בחורה" אמר הראשון. החלטתי לשתוק על המשתמע מהמשפט הזה. שאלתי אלו נשים הם מחפשים למטרות קשר. בסך הכל – זו אוניברסיטת פאב-עץ, נשים דתיות לא חסר כאן. אני מכירה כמה וכמה נשים דתיות שלומדות איתי שהן חכמות, נבונות, מגניבות, וכו'. למה לבקש ממני להכיר להם אותן, ביחוד בהתחשב בזה שאין לי הרבה חברות בנות. למעשה, רוב הנשים שאני מכירה בפאב-עץ הן חילוניות. ובאופן עקרוני אני לא מתעסקת בשדכנות, כי אני חוששת שזה עיסוק לא עבורי. אני כן משדכת בין אנשים שיכירו למטרת חברות – כי מה יכול להיות טוב יותר מזה שאנשים שאני אוהבת כחברים יאהבו גם זה את זה? אבל כאשר זה מגיע לשידוך זוגות – כאן העניין קצת תמוה. אני מוכנה לאחד מעגלי חברויות, ואתם כבר תטרחו להכיר. לא?
המלצתי לראשון ללכת לכנסי גיקים (יש בהם הרבה נשים דתיות, אגב, שהן מגניבות בטירוף. לאחרונה הייתי בכנס "הארי פוטר" (חנוכדברא, למעשה). שלושה רבעים מהקהל הורכב מרווקות דתיות. טוב, זה לא הרבה בהתחשב בזה שהכנס כולו כלל לא יותר מ20 איש.) –  שם יש בנות אדם רבות וחביבות (ובכלל, כל העניין בכנסי גיקים הוא שלחלוטין לגיטימי להתחיל שיחה עם כל אחד ואחת על כל נושא שבעולם, והדבר לעולם לא יחשב למוזר). כישורי השדכנות שלי מעטים עד לא קיימים, סה"כ – אבל לפחות הייתה לי עצה שעשויה להועיל.
השני כבר הקשה עליי. "אני מחפש דתייה פמיניסטית"
הלסת שלי הייתה צונחת לרצפה לולא היו לי גידים, שרירים ורקמות חיבור שמחברות אותה לגולגולת. כידוע, יש נשים דתיות פמיניסטיות. יש אפילו די הרבה. שאלתי אותו אם לא כדאי לו לנסות להצטרף ל"קולך" או משהו בסגנון. הוא אמר שהוא כבר בארגון (הגבות שלי נטו השמימה). "נו?" שאלתי
כנראה שאין שם נשים בגילו. וכאן הוא ציין שעל אישה פמיניסטית דתית ללבוש מכנסיים. בלמתי את פי בכח. למדתי בחיי כמה דברים על politicly correct ולא רציתי להתחיל ויכוח. במיוחד כי אני לא טובה במיוחד בוויכוחים.
פמיניזם, בהגדרה המוכרת לי, הוא תנועה למען שוויון כלכלי, חברתי וחוקי בין המגדרים השונים גם אם יש לו הרבה זרמים שונים ובניהם הדעות חלוקות עד מאוד לעתים קרובות. בכל מקרה ותמיד (לרוב) הפמיניזם מדבר על כך שכל בני האדם בעלי זכות שווה לבחור לעצמם (בהגבלות החברתיות הקיימות) בלי קשר למגדרם. לקבל הזדמנויות שוות ויחס שווה. לא רציתי לשאול אותו מדוע הוא מחליט שפמיניסטית דתית חייבת דווקא ללבוש מכנסיים.
הוא ציין שפמיניזם דתי-יהודי הוא זן די נדיר. כאן אני מסכימה. יאמרו מה שיאמרו ארגון קולך (יש להן כמה יזמות מאוד נאות, אם כי אני לא תמיד מסכימה עם הדרך שלהן או ההגדרה שלהן. אבל שוב, איני דתית אז אולי לא ירדתי לסוף דעתן) – לדעתי פמיניזם ויהדות לא תמיד מתאימות זו לזו.
יתכן ולעתים זה בגלל גרסאות פרשני היהדות, שהיו בניהם מעט מאוד נשים (ברוריה?) שיכלו להבין תפיסת עולם של אישה, שגדלה, הלכה למעשה, בתרבות שונה מזו שגדל בה גבר יהודי. הציפיות היו שונות לחלוטין. האנשים איתם האינטראקציה שונים. הסנקציות החברתיות על התנהגויות שונות הן… שונות. נתקלתי בזמנו בדוגמא לכך, שאישה זוכה לעולם הבא לפי בעלה. התנ"ך אומר מעט על העולם הבא, וחז"ל ואלו שבאו אחריהם הם הטוענים על מה שיש שם. על כל פנים, זוהי תפיסה שדי מבטלת את כל המעשים וההשתדלות של האישה. אפילו נניח וההשתדלות שלה צריכה להביא את בעלה לחיים רוחניים טובים יותר – האם אין זה בכל זאת קצת סותר את זה שעדיין מעשיה חסרי משמעות אם אין הם משפיעים על בעלה? האם זה אומר שלא משנה כמה השתדלה ובעלה חוטא – היא אחראית לכך? האם אין היא אדם בוגר בפני עצמה ויש חשיבות גם למעשיה שלה שלא השפיעו על בעלה? אולי אינני יורדת לסוף דעתם של חז"ל בנושא.
היו להם עוד תפיסות משונות על נשים, שככל הנראה נבעו מכך שהם לא היו איתן בהרבה אינטראקציה, כמו שכתבתי למשל, בעבר, על שיער הערווה ומעשה האונס של אמנון ותמר.


"וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד מ"ט אמר ר' יצחק נימא נקשרה לו ועשאתו כרות שפכה וכי נקשרה לו איהי מאי עבדה אלא אימא קשרה לו נימא ועשאתו כרות שפכה איני והא דרש רבא מאי דכתיב (יחזקאל טז, יד) ויצא לך שם בגוים ביפיך שאין להן לבנות ישראל לא שער בית השחי ולא בית הערוה שאני תמר דבת יפת תואר הואי" (סנהדרין כא א).

(אם ישאלו לדעתי, אם אכן נכרת מה שנכרת לאמנון בגלל שערת ערווה זה לחלוטין הגיע לו. שלא יאנוס.)

ולמרות זאת יש פמיניסטיות יהודיות דתיות. תאמינו לי, לא חסר. גם אם חלקן לא יקראו לעצמן בשם זה.

הרי תפיסת התורה שבעל פה היא גם כי "לא בשמיים היא", לא כן? ושבני אדם יכולים לפרש לפי הבנתם את התנ"ך והתורה שבעל פה. שהתורה שבעל פה צומחת ומשתנה כל הזמן, ומה רע בכך שתגדל גם לכיוונים פמיניסטים, שמדברים על שוויון זכויות בין מגדרים שונים?
אז למה שפניסטית דתיה לא תלבש חצאית? יכולות להיות כל כך הרבה סיבות ללבישת חצאית או מכנסיים – ואינני יכולה לחשוב על סיבות לא לגיטימיות לעשות זאת. את לא בהכרח חייבת ללבוש מכנסיים כדי להיות פמיניסטית יהודיה. צריך רק גישה.

נתחיל מהבסיס: מה זה ג'נדרקוויר?

רשומה זו נכתבת בגלל שלאחרונה התחלתי לצאת בפני א/נשים כג'נדרקוויר והתגובות שקיבלתי לא היו אלו שקיוויתי להן, גם בקרב האנשים המהממים והמקבלים ביותר. את רוב חיי ביליתי כג'נדרקוויר, למרות שרק לאחרונה הכרתי את המושג. אין לי כל יומרה להחזיק את הידע האבסולוטי בנוגע לג'נדרקוויריות, ויתכן ויהיו ג'נדרקווירים/ות שהחוויות שלהן שונות בצורה מהותית מהחוויות שלי, ואף מילה כאן לא תתאים להן/ם.

חלק 1: הקדמה והבהרת הצורך

גֶ'נְדֶרְקְוִויר (מאנגליתGenderqueer) הוא מי שזהותו המגדרית אינה "גבר" או "אישה". הזהות המגדרית הג'נדרקווירית עשויה להיות מורכבת מזהות כגבר וכאישה יחד, בשילובים שונים, או שונה ונפרדת לחלוטין משתיהן. זהות ג'נדרקווירית עשויה אף לעבור באופן חופשי בין סוגים שונים של מגדר.

ויקיפדיה, הערך ג'נדרקוויר

כאשר התחלתי לצאת כג'נדרקוויר, אנשים הגיבו בצורה שלא הבנתי אותה, ואחר כך הבנתי – הן לא מבינות. התגובות נעו בין אי קבלה וסתירה של "אין כזה דבר", לנפנוף של "תעשי מה שבא לך, לא אכפת לי…מבחינתי תגדירי את עצמך כפחזנית בטעם ביסלי גריל" ועד לאמפתיה וניסיון כושל להבין. לקח לי זמן להבין שלהסביר מזה אומר להיות ג'נדרקוויר לאנשים שמעולם לא תהו על מגדרם, שתמיד היו שייכים, שווה ערך לניסיון להסביר את חווית האביונה לאלו שמעולם לא חוו אותה. פשוט כמי מי שמעולם לא הייתה שם, תתקשה מאוד להבין, אם תוכל בכלל. הערך בויקיפדיה מסביר את הנושא טוב – אבל רק לאוכלוסיה אחת. לאוכלוסיה של אנשים שהם בבסיסם, אינם שייכים לבינריות המגדרית. בדיוק בגלל זה כאשר אני קראתי את הערך, הבנתי אותו מיד. שאר האנשים לא הבינו. הרי לכם/ן תהיה קטנה: האם הייתם שולחות מי שלא חוו אביונה ושואלים אתכם/ן לכגבי החוויה לקרא בויקיפדיה? אתםן מבינותים, רק מי שהוא/היא ג'נדרקוויר בעצמה (או סתם לא שייך/כת לאחד המגדרים הנפוצים) תצליח להבין את ההגדרה של המושג, כי רק היא חווה את החוויות האלו. מבחינתי, המצב הזה בעייתי. תקראו לי מפונק, אבל חשוב לי שאנשים יבינו אותי. חשוב לי שתהיה לי שפה משותפת עם אנשים, וחשוב לי שאנשים לא יגלגלו עיניים כאשר אני מתחיל לשחק עם מגדרים ולהאשים אותי בכניעה לסטריאוטיפים. יותר מכל, הגעתי למסקנה שההגדרה של ג'נדרקוויר היא הגדרה שמי שלא שייך אליה, מתקשה להבין אותה. ומי שכן שם – מבינה אותה מייד. וזה כי עבורה, זו הגדרה שהורידה לך 10 קילוגרמים שהסתובבת איתם על הראש כל החיים בבת אחת, והתחושה היא כאילו הרגליים מתנתקות מהקרקע, ודרכך נמשכת היישר אל הענן.

ענב גברי? ענב נשי? למה שלענבים תהיה בכלל זהות מגדר? איור: Ponetium Halftree

חלק 2: יצירת בסיס משותף והגדרות

לפני שאמשיך בשלשול המילולי שנמרח כאן, ברצוני להגדיר כמה הגדרות שישמשו אותנו בהמשך, כדי שכולנו נוכל להבין אלו את אלו טוב יותר. ההגדרות האלו אינן אוניברסליות בשום צורה, ויתכן ורבות וטובים לא יסכימו איתי עליהן (חלקן גם אינן מקובלות על חלק מהאנשים) , אבל זה מה שאני מתכוונת אליו בכל אחד מהמושגים הבאים:

  1. זוויג/מין: המצב ביולוגי מולד שבו פרט נמצא מבחינת מטען גנטי וביטוי פנוטיפי. כמו ביצורים חיים רבים, גם באדם קיים מצב של דו צורתיות זוויגית של זכר ונקבה – אליה משתייכת רוב האוכלוסיה, אך ישנם אנשים בהם המצב הזה אינו חד משמעי (אינטרסקס). ביטוי פנוטיפי יכול גם להשתנות במידת מה במהלך החיים באמצעות שינוי בפרופיל ההורמונלי של הגוף (לדוג': צמיחת שדיים בנשים טרנסג'נדריות בעקבות נטילת אסטרוגן).
  2. מגדר: התפקיד התרבותי של אדם המתקשר באופן מסורתי לזוויג שלו (אך לא תמיד ולא בכל התרבויות). קיימים שני מגדרים מקובלים ונפוצים – גבר ואישה, ומגוון מגדרים הכוללים אוכלוסיות קטנות יותר. על פי רוב המגדר נבחר על ידי הורי הילד/ה הגדלה בהתאם לביטוי הפנוטיפי שלו/ה בלידה. בהמשך אשנה את ההגדרה למגדר כפי שאני מתייחס אליה, אבל ביינתיים- להבנתי, זו ההגדרה המקובלת, פחות או יותר.
  3. ציסג'נדר: אדם החש/ה בנוח עם המגדר שניתן לו/ה בלידתה, ועם הזוויג שלו/ה.
  4. טרנסג'נדר: אדם החש/ה סתירה בין המגדר שניתן לו/ה בלידתה (ולעתים גם הזוויג) למגדר שרוצה להזדהות בו. הטרנסג'נדריות היא מונח מטרייה שיכול לאגד תחתיו מגוון מושגים.

אחת הגרסאות למטרייה הטרנסג'נדרית

חלק 3: קצת חוויות ילדות נידחת.

מבין כל הזהויות והנטיות האידאולוגיות, הרומנטיות, המיניות והמגדריות שיש או אין לי, הזהות הג'נדרקווירית היא אחת הוותיקות ביותר. פשוט רוב חיי לא ידעתי שאני שייכת להגדרה הזו, שנקראת ג'נדרקוויר. באופן הפשוט ביותר, מבין כל הזהויות והנטיות שלי, הג'נדרקוויריות שלי היא בין הזהויות היחידות שמהרגע שהכרתי אותן כמו שצריך לא היו לי שום ספקות לגביהן. כמו להכעיס, כדי להוכיח לעצמי שאני ביסקסואלית וגם פוליאמורית, שברתי לעצמי את הלב, אם כי זה לא נעשה למען ההוכחה אלא פשוט קרה (לצערי הרב).  אבל בשביל "להוכיח" לעצמי שאני ג'נדרקוויר לא היה צורך בלעשות פעולה כלשהי, בלהשבר, בלהתנסות (כל אלו קרוב כבר בעבר…), פרט לקריאת ההגדרה בויקיפדיה כמו שצריך, ואמירת "וואלה, זה ממש מתאר אותי".

אין לי מושג אם היו לכל האנשים חוויות כאלו כאשר קראו משהו או סיפרו להם/ן על משהו, הבינו מיד שזו ההגדרה הטובה ביותר עבורם/ן. כנראה לרוב האנשים היו, בין אם עבור אבחנה רפואית, דת, גישה, זהות מינית או אפילו חיבה יתרה לחצילים. האם שמחתי בהיותי ג'נדרקוויר? לא. אבל כמו שציינתי קודם, ההגדרה (המסובכת למראה. ע"ע תמונת המטרייה) הזו הפכה את חיי קלים יותר. הכיצד?

לפני שנים אחדות (אולי קצת יותר), אחד הדברים שרציתי היה לעבור למגדר ה"נגדי" מהמגדר שיועדתי אליו בלידתי. כולם התייחסו אלי לא רק בצורה מחורבנת, אלא גם תחת מגדר שביני לבינו לא היה שום דבר משותף. שום הזדהות. שום יכולת הזדהות אפילו. לא ראיתי סיבה מיוחדת לנסות להזדהות כמגדר שיוחס לי, פרט ללשון הדיבור. זה לא שלא ניסיתי. ניסיתי וניסיתי וניסיתי. לא חוויתי את החדווה, את החיבור, את הרצון הזה.  באותה תקופה לא הכרתי את האופציה לא להזדהות תחת מגדר אחד בצורה בלעדית, ולכן רציתי לעבור למגדר שהרגשתי מעט יותר חיבור אליו, במידה זו או אחרת. אבל… זה לא היה כל כך פשוט. ידעתי שלא אוכל לעשות זאת במסגרת המשפחה שלי. ידעתי שאני רוצה ילדים. וגם…לא ממש ידעתי איך להתחיל ומאיפה. ולמעשה, לא באמת רציתי להגיע למגדר השני ההוא. לא הרגשתי שייכות אמתית לשום מגדר. כן, שנאתי את הגוף הממש-לא-מטושטש-מגדרית שלי. אבל זה לא היה חריג לשנוא את הגוף שלך. לקח לי כמה שנים להשלים עם המציאות שלו. מעולם לא הצלחתי להשלים עם המציאות המגדרית שמנסים לכפות עלי, ולמרות הניסיונות שלי להיות כמו הסטריאוטיפ, זה רק נגמר בשיברון לב מתמשך וקנאה מאכלת נפש שהרעילה אותי עוד ועוד, עד שמצאתי את המילה "ג'נדרקוויר".

דגל הגאווה הג'נדרקווירי/ת.

חלק 4: מגדר וג'נדרקרוויר

אזמה זה בעצם ג'נדרקוויר? ההגדרה הפשטנית (והויקיפדית) מדברת על אדם שלא מזדהה תחת ההגדרות המקובלות של "גבר" ו"אישה". ג'נדרקוויר יכולה להיות גם גבר וגם אישה (בזמנים שונים או בעת ובעונה אחת), לא גבר ולא אישה, חסרת מגדר, עם מגדר "שלישי" – אחר לגמרי, או פשוט לנוע בין המגדרים.
כל זה כמובן טוב ויפה. אבל מאוד לא ברור למי שלא נמצא/ת שם. ההגדרה לא מציעה פירוש למילה אישה, או למילה גבר, והערכים בויקיפדיה מתייחסים לא לתפקיד המגדרי אלא לזוויג. הסיבה לכך היא (ככל הנראה) שנראה לכולם/ן שנורא ברור מה זה אישה, מה זה גבר. במיוחד לאנשים ציסג'נדרים. לי זה מעולם לא היה ברור. חייתי כל חיי בתחושה כרונית שיש משהו שלא מספרים לי בנושא הזה (ובעוד הרבה נושאים, אבל זה לא רלוונטי לכאן). מה כבר יכול להיות כל כך קשה בלהגדיר את זה?
הנה, אנחנו הולכות/ים לנו ברחוב, ופה יש נשים, שם יש גברים. הכל מאוד ברור. חתוך חד. זה ורוד וזה תכול. אין ביניים. אין ערבוב.
העניין הוא, שלא ניתן להסביר את מהות המונח ג'נדרקוויר בלי להסביר מהי אישה, מהי גבר, מהו מגדר.
אפשר לנסות להסביר את הנשיות או הגבריות מתוך חוויות שונות שחווינו בחיים, אבל כאן אנחנו נסתכן בכך שיש הרבה א/נשים שלא חוו את החוויות האלו ועדיין יגדירו את עצמם כנשים או גברים. או לדעתן החוויות האלו אינן קשורות כלל למגדר שלהם/ן.

לפני זמן מה יצאתי כג'נדרקוויר בפני מספר חברים וחברות. כולם ציסג'נדרים. אף אחד ואחת מהם/ן לא הבינה למה כוונתי. זה נראה כמו ניסיון לסבך עניינים. או כמו נפילה לסטריאוטיפים. ולא ידעתי מה לעשות. ולא ידעתי איך להסביר. אז התחלתי לחשוב על משמעות המילה מגדר. ההגדרה התרבותית לא התאימה. ההגדרה הביולוגית חרתה לי. ואז, הבנתי מה הוא מגדר. וכאשר הצגתי את הגישה הזו בשיחה, הדברים הפכו להיות מובנים יותר. אנשים התחילו להבין למה כוונתי, גם אם לא יכלו להזדהות עם החוויות שלי. ואת הגישה הזו, עכשיו ברצוני לחלוק עם העולם. אולי גילו אותה לפניי. אולי יגלו אותה אחריי. אולי אין בה חדשנות. אבל זוהי תוצאה של מחשבה מעמיקה שהשקעתי בנושא. הרי היא לפניכם.

מגדר – נקודת מבט על העולם שנובעת חלקית מתוך ההבניות התרבותיות על נשיות וגבריות, וחלקית מתוך זהות האדם.

איום ונורא מה שנכתב שם. בעיקר, כי זה מנסה להיות מילוני מידי, כאשר מה שאני מנסה לעשות זה למדוד את נפש האדם. אנסה שוב:
הכוונה שלי פשוטה יותר. המגדר לא נובע ממציאות ביולוגית בלבד. או ממציאות תרבותית בלבד. או מחינוך. המגדר הוא נקודת המבט שלנו על העולם. יש נקודת מבט נשית יותר על העולם, ויש נקודת מבט גברית יותר על העולם. נקודת המבט הזו לא בהכרח קשורה לסטראוטיפים  להתנהגות או להעדפות מיניות. היא האופן בו אנו רואות את עצמנו. היא האופן בו העולם רואה אותנו. היא שניהם ואף אחד מהם. אישה וגבר – שתיהן גישות להביט על העולם ועל עצמנו, שיש להן קשר לזוויג, אבל הוא לא מוחלט. ושתי הגישות האלו יכולות להתאים או לא להתאים לנו. לעתים זו שנכפתה עלינו בילדות מתאימה לנו, או שאנו מתאימים לה, והכל טוב ויפה. לעתים הגישה השנייה, זו שנתפסת כנגדית, מתאימה לנו יותר. הדברים בממוצע פחות טובים ויפים, במקרה הזה, אבל במקרים מסוימים ניתנים לפתרון נוח יותר. ובגלל שהמבט של החברה עלינו והמבט שלנו על עצמנו מקשרים מגדר לגוף, אז אפשר להתאים את הגוף, אם זה מה שאנחנו רוצים בו.
ולפעמים, ובכן, אף גישה לא מתאימה. לפעמים אף גישה לא מתאימה בכלל, או שתי הגישות מתאימות (ברמות משתנות), או אפילו גישה שלישית ואחרת מתאימה. וזהו המצב של הג'נדרקוויריות. זהו המצב שלי. המצב שלי הוא שנקודת המבט וההשקפה והגישה הנשית או הגברית – שתיהן לא מתאימות לי. אני לא יכול להתבונן דרכן על העולם. אני לא יכול להתאים את עצמי אליהן (לא תמיד. ישנם/ן ג'דנרקווירים/ות שבוחרים כן להתאים את גופן בצורה הורמונלית ו/או ניתוחית למגדר הקרוב והנוח יותר, או למצב מטושטש מגדרית יותר), למרות שניסיתי רוב חיי.

רגע, אתם עוצרים אותי. זה סטראוטיפי!
אז זהו, שלא. (או לפחות, אני מקווה כך)
הגישות האלו הן אינן קשורות בהכרח להתנהגות, או לרצון לשנות את הנשיות והגבריות. הן לא יותר ולא פחות משתי מטריות של נקודות מבט. יין ויאנג, אם תרצו. רצפים שלכל אחד מהם יש נקודה עליהם. מתהלכים בנינו אנשים שנוח להם יותר לעמוד על שני החצאים. או אנשים שנוח להן יותר לא לעמוד שם בכלל.

אחת החברות שסיפרתי לה, היא אישה ציסג'נדרית. היא לא עונה על שום סטריאוטיפ כמעט הקשור בנשיות. ובעיניי עצמה (וגם בעיניי, למעשה) היא הכי אישה שבעולם. למה? כי זו נקודת המבט שלה על עצמה. כי זו נקודת המבט של העולם עליה. כי כל תנועה ופעולה שלה (אוקיי, כמעט כל פעולה), תהי קשורה לסטראוטיפים מזויפים או לא – מדברת נשיות (וכמובן הרבה דברים אחרים, כמו אינטליגנציה או כישרון). את הנשיות היחודית שלה, מן הסתם. כי הנשיות שלה באה מתוכה.
שני חברים אחרים שסיפרתי להם הם גברים ציסג'נדרים. שניהם עונים ולא עונים ברמות משתנות על הסטריאוטיפים הקשורים בגבריות. אחד קצת יותר, אחד קצת פחות. שניהם (בעיניי) הם מאוד גבריים, אם כי בצורה שונה. זו נקודת המבט שלהם על עצמם, זו נקודת המבט של העולם עליהם. התנועות והפעולות שלהם, קשורות או לא קשורות לסטראוטיפים מזוייפים, מדברות גבריות (וכמובן הרבה דברים אחרים, כמו אינטליגנציה או כישרון). הגבריות שלהם באה מתוכם.
יש לי חברה אחרת. היא טרנסג'נדרית. היא הייתה הראשונה שהבינה והציעה את השם לזהות המגדר שלי, למעשה. היא עונה ולא עונה על סטריאוטיפים באופן משתנה. היא אישה, בעיניי עצמה, וגם בעיניי. למה? כי זו נקודת המבט שלה על עצמה. כי זו נקודת המבט של העולם עליה – לאור הטיפול שהיא נוטלת, שמאפשר לה להתאים את נקודת המבט של העולם עליה ונקודת המבט שלה על עצמה – לנקודת המבט האמיתית שלה. התנועות והפעולות שלה מדברות נשיות, בלי היותן קשורות או לא קשורות לסטראוטיפים, יחד עם האינטליגנציה והכישרון שלה. והנשיות שלה – שבאה מתוכה.

אני, לעומתם, ג'נדרקוויר. אני גם לא ממש עונה על סטראוטיפים הקשורים למגדר שמנסים לכפות עלי. בעיניי עצמי אני ג'נדקוויר. זו נקודת המבט שלי על עצמי, אבל זו לא נקודת המבט של העולם עלי. כל תנועה ופעולה שלי, וסטראוטיפים מזויפים או לא, מדברת ג'נדרקוויריות. כי זה מי שאני. אבל למה העולם לא רואה זאת? כי העולם לא מכיר בג'נדרקווריות. כי העולם לא מכיר אותה, או מתכחש לה. ולכן אני כל כך מבלבל את העולם בהתנהגות שלי. אני בגוף מסוים ממנו מצפים להתנהג באופן מסוים. אבל אני לא מתנהג ככה. אני אפילו לא מתנהג באופן הנגדי שלא מצופה ממני להתנהג בו.
חברים וחברות למדו לקבל אותי, ולומר שכן, ככה פונטיום, זה האופי שלו. העניין הוא שפונטיום פשוט לא רואה את עצמו כגבר או אישה. חלק מהמוזרויות האלו לא נובעות מהזהות המגדרית של פונטיום, אבל יש לזה תפקיד.

אבל כאן יש רובד נוסף לדברים האלו. יש גם סטראוטיפים, והם מהווים מקום כואב לא/נשים רבים בחברה. הסטראוטיפים האלו, בנוסף לנקודות המבט, מנסים להתאים את נקודת המבט של האנשים לסטראוטיפ. ולכן גבר יכול להיות לא מספיק גבר, וזה נחשב לפויה. לסיסי. לנקבה. אישה יכולה להיות לא מספיק נשית. גברית כזו, משופמת, בוצ'ה. פויה. גבר או אישה יכולים להיות הכי גבר או אישה שבעולם, ובכל זאת, להרגיש שהסטריאוטיפים האלו חונקים אותם. את מי שהם. כי מגדר הוא חשוב, אבל הוא רק אחד האופנים בהם אנו מסתכלים על העולם. הוא לא צריך לקבוע את ההתנהגות שלנו, והאופן בו אנחנו חייבות וחייבים להתנהג. אם זה מה שעושה לנו טוב, זה מבורך. אבל סטריאוטיפים שמחייבים אותנו, הם פויה.
אישה או גבר (טרנס או ציס) יכולים להענות או לא להענות לסטריאוטיפים האלו, בלי שהגבריות או הנשיות שלהם תפגע. אבל מבחינה חברתית יכולות להיות על זה סנקציות. סנקציות שיכולות לטפס לתוך נפשנו, ולפגוע בנו. כאשר אומרים לאישה שהיא ממש גבר, זה יכול לפגוע בה. ולהפיך. לא רק בגלל שלהיות גבר או אישה שאינם בסטראוטיפ נחשב למוקצה, אלא גם בגלל שאנחנו מבטלים את החוויה שלהם ושלהן את העולם.

וזו החוויה שלי כג'נדרקוויר באופן כרוני. לומר לי גבר או אישה, מבחינתי, זה לבטל את החוויה שלי את העולם. להתייחס אלי כפי שהייתם מתייחסים לגבר או אישה (ואל תתחילו עם הסיפורים המזויפים על יחס זהה לכולם. זה קורה רק עם חברים קרובים וטובים מאוד, אולי. ובני משפחה, אם יש מזל. השאר- לא.) מבחינתי זה בדיוק כמו להתייחס לגבר כאל אישה או לאישה כאל גבר.

The Accolade, by Edmund Blair Leighton. Oil on canvas, 1901
תפקידים מגדריים? נשיות וגבריות הנובעים מנקודת מבט על העולם. שימו לב לפנים שלה!

חלק 5: עוד קצת על הזהות המגדרית שלי

אני מניח שחלקכם/ן כרגע מתפוצצים מסקרנות לגבי הג'נדרקוויריות שלי. אולי כי לא לגמרי הבנתם איך אפשר להיות לא ולא, או לא לגמרי ברור לכן איך אפשר להיות גם וגם. מה שנקרא, מתחשק לראות דוגמא חיה וממשית, עם לב מדמם וכואב, כדי לדעת ולראות, מה זה ומה קורה כאן. כתבתי על זה קצת ב"המוזרות המגדרית שלי" אבל מאז, כאמור, הרבה מים זרמו באיילון. זמן מה לאחר שסיימתי עם הכתיבה של הרשומה ההיא, התחלתי להרגיש לא בנוח. משהו בכל הזהות המגדרית שלי ובהגדרה העצמית שלי הפסיק לעבוד. העניין הטריד אותי. שאלתי את עצמי אם אני עדיין ג'נדרקוויר. התשובה הייתה חיובית. אבל כבר לא הרגשתי לגמרי לא גבר ולגמרי לא אישה (מה שנקרא, א-מגדרי/חסרת מגדר). בעיקר כי אז רק התחלתי לחקור את זהות המגדר שלי, וזה מה שהרגיש נכון ונוח. כמו גבס בשביל לתת צורה לאחר הפגיעה. אני זוכרת שזה היה לאחר ההפגנה של יום הזיכרון הטרנסג'נדרי. הלכנו עם חברות, ולאחר שנפרדנו, ביקשתי מאהובי לדבר אליי במגדר נגדי למגדר שלרוב מגדירים אותי בו, מה גם שהבגדים שלי התאימו לכך. זה הרגיש נוח ונכון לזמן מה. והפסיק. זה דחף אותי לחשוב על זהות המגדר והג'נדרקוויריות האישית שלי.
העניין לקח זמן ומחשבה, אבל שוב חברתי הקדימה אותי, וזו שעזרה לי להגדיר את עצמי כג'נדרקוויר, על ידי הכירות עם המושג, גם הסבירה לאחרים למה אני לא מדבר תמיד באינטרנט בלשון אחידה.
ובכן, לא אחזור על הסבריה למען פרטיותנו, אבל היא קלעה כמעט לחלוטין.

רוב הזמן, אין לי מגדר של ממש, או יותר נכון – יש לי אחד, אבל הוא לא משהו מוגדר או ברור. אם נדמיין ספרה עם שני קצוות (כמו קטבי הכישור בחלוקת תא) שאחד מהם הוא גבר, והשני אישה. יש מרווח בניהם, ויש כזה שלא. אני נמצא קרוב לספרה, אבל די בחוץ. לפעמים אני מתקרב יותר לצד הגברי. לפעמים יותר לצד הנשי. רוב הזמן אני לא שם ולא שם. את ההתקרבות אני יכול לזמן לפי רצון (אבל היא לא מוחלטת, והיא מוגבלת בזמן שביכולתי להחזיק אותה) או קוראת לבד, פשוט כאשר יש צורך בה, או אפילו מופיעה סתם ככה. רוב הזמן אני לא קרובה לנקודת מבט גברית או נשית על העולם, אבל לפעמים אני מתקרבת אל אחת מהן קצת יותר. שתיהן בבת אחת? הממ… עדיין לא קרה לי. אולי עוד יקרה, אבל לא לגמרי ברור לי איך אזהה את זה. אבל ככה זה רק אצלי. אצל ג'נדרקווירים/ות אחרותים זה אחרת. תשאלו אותם/ן בעדינות, בזמן הנכון על זה. זה נושא שיכול להיות די אישי ואינטימי. תשאלו שאלות. תשאלו אם יש העדפה מסוימת של לשון פנייה. אל תניחו הנחות. אל תאשימו האשמות.

ג'נדרקוויריות זו לא המצאה חדשה. תמיד הייתי היכן שהוא בטווח הג'נדרקווירי, והיו הרבה אנשים שהיו שם לפננו, ויהיו אחרינו, אלא שרק לא מזמן ניתן שם לנקודת המבט הזו לעולם, שאני רוצה להפיץ את הידע עליה. ועל זה, על השם הזה, ליבי מלא שמחה. מבחינתי, עכשיו רק נותר למצוא שם מוצלח בעברית (אוקיי, לא רק, אבל גם), כדי שאנשים לא ישברו את שיניהם בניסיון לבטא את המילה הזו. הצעות?

ג'נדרקוויריות, לא המצאה חדשה.
אה כן, וזה לא סיגר. זה מלפפון. סיגרים זה לא חינוכי.

עם לייזרים ושקפקפים

פחות או יותר כל מי שמכיר אותי יודע שהתלהבתי עד אין קץ כאשר קיוריאוסטי נחתה על מאדים לאחר מסעה הארוך (ה6 באוגוסט, 2012 לספירת הנוצרים). כל היום סיפרתי והפצתי את הסיפור לאנשים שלא טרחו לקרא את החדשות החשובות, והסתכלתי על התמונות באופן תזזיתי. צפיתי בעדכונים שיכולתי ולפליאתי ולשמחתי לא היה קץ. אמנם, החיים גוזלים את שלהם וההתלהות טיפה הצטננה מאז – אבל אני נוהג לקרא ולעיין בכל פיסת רכילות על הגשושית החמודה שנופלת תחת ידיי, כי אין לי כח לחפש לבד.

היום בבוקר, בזמן נסיעה באוטובוס, פתחתי את עיתון החינם הפופולרי במדינה, ולא ידעתי אם לצחוק או לגלגל עיניים. הכתיבה המדעית של ישראל היום מעולם לא הצטיינה בשום צורה – אבל על בחירת כותרת כזו הייתי שולחת את עורך העיתון לעמוד בפינה, ולחזור על כמה שיעורים בסיסיים במדעים מחטיבת הביניים. לא ברצינות, ישראל היום? לא הייתי מסביר ככה לאחותי בת ה7 מה עשה הקיוריאוסטי – ואתם מסבירים ככה? תסלחו לי, אבל זה קצת טפשי.

לא, באמת? ככה כותבים כותרת?! (מקור: ישראל היום)

קיוריאוסטי ירה לייזר ופוצץ אבן?
בסך הכל כל מה שקרה הוא שקיוריאוסטי בדקה הרכב של סלע בעזרת לייזר, דבר שהוא אכן מרנין אבל כנראה לא מצטלם טוב. אבל איכשהו, זה כנראה פחות מהמם. לא, בואו נכניס פיצוצים!  בסך הכל התיאור הלאקוני משהו של ישראל היום בנוגע למה שקרה הוא לא כל כך נורא, וגם תת הכותרת סבירה לחלוטין, אבל באמת – פוצץ אבן? ירו לייזר?
טוב שהם גם לא הוסיפו את זה שקיוריאוסטי לבשה בקיני, או משהו. זה היה ללא ספק לא הופך את הכותרת לטפשית יותר. אם ישראל היום היו רוצים להצחיק, זה מה שהם היו צריכים לעשות:

וסוכריה לסיום:

הכתובת נמצאת על הקיר

וזה יגמר בדם. 

כידוע כרגע בערך לכל העולם (שקורא עברית וראה את הפוסט הקודם שלי) אני ביסקסואל ולפני זמן מה עזבתי את מעוני הנוח בהר כרוב על מנת להשתתף במצעד הגאוה בראשון לציון. בגלל שפגשתי כמה בני ובנות אדם מעניינים שם, התחלתי לעקוב אחרי עמוד במגילת האיקונין, שנקרא "ראשונים בגאווה" "כוכב שווים" סתם, כדי לראות מה קורה בעיר, ומה יצא מכל הדיבורים שהיו אחרי המצעד. לא לחינם אכלנו פאנקייק טבעוני נטול גלוטן, כנאמר. כעבור זמן קצר של מעקב, כנאמר, חשכו עיניי.
זה מה שפורסם בעיתון "ידיעות ראשון" ב18.05.2012. אנא קראו את הכתוב.

ידיעות ראשון, 18.5.2012.
לחצו על התמונה על מנת לראות בגדול מלא.


המאמר החלקי, אגב, פורסם גם באתר מקומונים אחד, צמקא שמו, שם הדבר מתועד בפיקסלים שחורים על רקע פיקסלים לבנים, בפני כל האינטרנט. זהו, עכשיו אתם לא יכולים לומר שהמצאתי את זה.

שימו לב, ידידות וידידים. הרב יצחק פישר, בשמו המלא, ובתפקידו (הרב של שכונת נחלת יהודה – ז"א בעל סמכות כלשהי בקרב לפחות 300 איש, ככה, וגם רב, אז יותר) טוען שקבלה חברתית של הקהילה הגאה תביא גם ללגיטימציה של רצח. הייתי רוצה לדעת, וברצינות, איזה מקום אפל ועצוב בנשמתו של הרב הביא לאמירה זו. מילא, כאשר טוקבקיסט שמתהדר במילים יפות (זברה שמו) מגיב לכתבה שמתארת אלימות כלפי הומוסקסואליות, וטוען את הטענות הישנות והמפוהקות על אונס ילדים ואונס בעלי חיים, ועוד טוען שבעלי החיים נהנים ורוצים את זה (גם הילדים?).

את זה, כנראה, אנחנו עוד יכולים לסבול. אלו הם, כזכור, רק טוקבקים והם רעל לנשמה ולא טובים לגוף. הם רק מעלים את לחץ הדם, וכל זה. יש הבדל, הבדל קטן, אבל הבדל, בין המיקום של זברה, אידיוט בלי תעודות ליצחק פישר, שיש לו תעודה מהרבנות שהוא רב. המילים שאומרים טוקבקיסטים נקראות הרבה פחות. מבחינת התפיסה שלנו יש להן חשיבות מעטה יותר, למרות שזה לא באמת נכון. אבל כאשר מגיע איש ציבור ואומר את הדברים האלו, כאשר איש ציבור אומר שקבלה חברתית של אנשים עם נטיות מיניות שונות  היא כמו לגיטימציה לרצח, ולמעשה, הבא נודה בזה, יכולה להכתב לאחר מעט הוכחה מתמטית במשוואה פשוטה מאוד, מבחינת הרבה אנשים. להטבא"ק = רצח.  כאשר האנשים האלו רואים הומו, לסבית, בי סקסואלים, טרנס ג'נדרים ויתכן וגם כל אדם שהוא קצת שונה מהם, זה מה שעובר להם בראש:

מה שעובר ללהטבא"קפובים בראש: אילוסטרציה
ציור: פונטיום חציעץ.

וחברים, אנשים מקשיבים לאנשי ציבור, במידה זו או אחרת. אולי מישהו, נניח, זברה, חושב שרק צריך לאסור הומוסקסואלית בחוק. אולי זה הדבר היחיד שעובר לו בראש. אולי אחרי שיקרא את הדברים שאמר יצחק פישר, רב של שכונה בראשון, התמונה שכאן למעלה היא מה שיתנופף לו בראש. אנחנו יכולים לצחוק ולומר "פחחחחח הם מטומטמים". אבל להזכירכם, כבר קרה רצח על רקע שנאת גאים בישראל. ולא באמת צריך תעודה כלשהי, רבותי, כדי לשאת סכין, או להשתמש ברובה, או כדי לבעוט, או לחנוק או אפילו לומר דברי הסתה באינטרנט. כן, גבירותי, רבותיי וקוויריי – הדברים שאמר הרב יצחק פישר הם דברי הסתה, חד וחלק.

__________________________________________________________________

לפני שבוע בערך, אמרה לי חברה, לאחר שסיפרה שראתה תערוכה במרכז דיזינגוף על רקע הרצח של בר נוער שהיא לא מבינה למה צריך לנפנף בזה (ככה, קצת אחרי שסיפרתי בסודי סודות שהשתתפתי במצעד הגאווה) . נותרתי בלי מילים. אולי באמת כדאי לא לנפנף בזה? אולי באמת כדאי לשבת בשקט, בחושך, ולהסתיר את עצמנו מהעולם. אולי באמת כדאי לברוח למקום היחיד בעולם בו אנחנו רצויים מבחינה מדינית.  אולי באמת כדאי לתת לאנשים להעליב אותנו, ולומר שמה שאנחנו עושים דומה לאונס בהמות, אונס ילדים, ובכלל, לגיטימציה לרצח.

 אה, רגע, כבר יש אנשים שחושבים שמה שאנחנו עושים נותן לאנשים לגיטימציה לרצוח. הרי מה שכתוב בכתבי הקודש של ישראל הוא כזה, וכתבי קודש, לא טועים לעולם, כידוע.

וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה–תּוֹעֵבָה עָשׂוּ, שְׁנֵיהֶם; מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם. (ויקרא, כ, 13)

חברים, לכל התופעה יש שם. יש ביטוי שמתאר אותה. הכתובת נמצאת על הקיר. היא כתובה, והייתה כתובה, ועוד תהיה כתובה. אני לא יודע כמה זמן היא תהיה כתובה. אני לא יודע אם עוד מישהו חוץ ממני רואה אותה. אני לא יודע מה אפשר לעשות כנגדה. אני רק מקווה שנוכל לעצור את אלו שקראו אותה ואלו שכתבו אותה ואלו שהסכימו איתה.

"הכתובת הייתה על הקיר." פירוש: האירועים הרעים שאירעו, היו צפויים מראש.
(ויקימילון: פתגמים עבריים)

 ______________________________________________________________________

כאשר בת זוגי ראתה את התמונה שציירתי (גאווה=רצח) היא אמרה בפשטות: "מי שחושב ככה לא רואה ברצח דבר חמור". בהתחלה לא הסכמתי. ואז הבנתי כמה זה נכון.

%d בלוגרים אהבו את זה: