מפזר את מילותיי ברוח האלקטרונים של רשת האֶתֶר

פוסטים שתויגו 'טעים'

קציצות עדשים ופטריות ומשקה בוקר בטעם פירות יער

לפעמים קורים דברים שלא התכוונתי שיקרו. לפעמים אני טועה. טועה באופנים איומים ונוראים, במקום זה או אחר. או פוגע באנשים שאני אוהב. אני לא חושב שמישהו רוצה לפגוע באמת באנשים שיקרים לו. אבל לפעמים אנחנו מפסיקים לשאול את עצמנו – "מה אנחנו עושים?", "למה אנחנו עושים את זה?", "מה אני רוצה, ולמה אני מנסה לגרום נוחות לאחרים, כי לי לא נעים אבל נראה לי שלהם זה יעשה טוב כרגע?" ואפילו "האם המילים בהם אני משתמש הם באמת במשמעות שאני חושב שהם?"

אנשים כועסים עלי, אני כועס עליהם, ואז, מתוך חרדות הלילה הרגילות שלי, מכורבל בחיבוק של אהוב אני מתחיל לחקור ולעבוד על מה שקורה. כפי שאני לכאורה קורא בכפות ידיהם של בני אדם, ולמעשה הופך את נשמתי לראי לנשמתם – כך אני בונה ומציב ראי מול עצמי. ולפעמים מה שאני רואה הוא מפלצת. לא בהכרח מפלצת מרושעת, כפי שנוטים לחשוב על מפלצות. יותר מפלצת חמדנית ויהירה, כזו שעשויה לרמוס לא בגלל שנאה אלא בגלל שאינה רואה את הקרקע מתחתיה, ולא שמה לב מה מעשיה יביאו. במידה מסויימת, נראה לי שרוב המפלצות הן כאלו.

כאשר אני מביט במראה וזה מה שאני רואה, קשה לי לא לשנוא את עצמי. אף אחד לא אוהב מפלצות. אפילו אם כל מה שהן רוצות זה אהבה מאחרים. אבל אני מנסה להתאפק מלעשות זאת. לאחרונה ציירתי את הפגיעה שרציתי לפגוע בעצמי, אבל זה לא באמת עזר כנראה. הכעס שלי התנקז על מישהי אחרת, ואז על עצמי, ודפקתי אגרוף בשולחן. היד שלי כואבת עד עכשיו ולא מתפקדת טוב במיוחד.

ולמרות הכאב הזה נעמדתי להכין את הקציצות הטעימות (הפעם יצאו טובות במיוחד, כי לא אני תיבלתי), וגם נזכרתי בטעמו של משקה הבוקר שאני הולך להכין שוב, כי בקרוב שוב אפתח במסע השנתי שלי אל העיר המקוללת. העיר המקוללת על ידי עצמה, ששוניותיה והאוויר היבש שבה מצליחים להביא לי שלווה, לזמן קצר. כי שם אני יודע שהים לא תבלע אותי אל תוכה בטעות, ואוכל לשחות בנחת בזרועותיה. ואולי עם הניתוק שהעיר הזו מביאה לי, אוכל לסגור את הפצעים שאני פערתי בנפשי שלי, למלא אותם במי ים ואלמוגים ולשכוח לרגע את האהבות שלי והכאב שלי, ורק להביט בזהרונים המתחבאים מתחת לאלמוג.

אז למרות הכאב ביד ערבבתי בלילה לקציצות וביום למחרת טחנתי ואפיתי אותן כדי שיהיה מה לאכול בעיר. וערב יציאתי אכין גם משקה בוקר שכזה, כדי שאוכל לשתות אותו בהנאה, מתוך בקבוקי סירופ מייפל ישנים, בדרך הארוכה ארוכה אליה.

 

קציצות לדי, קציצות עדשים מונבטות ופטריות – מתכון על בסיס קציצות הבודהא.
(22 קציצות, כולל קציצת הכיול, 86 נקודות סה"כ, 4 נקודות לקציצה)

המתכון המכושף הזה הוא כולו קומדיה של טעויות. כאשר קראתי את המתכון לקציצות הבודהא לראשונה, שנפוץ בכל מקום ברשת, לא זכרתי את ריבוי המרכיבים והחומרים. הדבר המיוחד היחיד שזכרתי שצריך היה סלרי, אלא שבזכרוני הסלרי הפך לכרשה. ומה לגבי זרעי הפשתן ונבט החיטה ושאר המרכיבים המיוחדים? אלו היו מרכיבים שלא שמעתי עליהם אז, ולא ידעתי שקיימים שכמותם. ורק כאשר פתחתי את המתכון להכנה הראשונה חשכו עייניי לכל המרכיבים האקזוטיים. אבל הייתה לי עצה טובה ולכן הצלחתי להציל את כבודי ולהכין מתכון קצת אחר ושונה, ועדין יותר בטעמו. ומאז אני דבק לחלוטין. לאור העובדה שאצלנו היו כמה שעברו להשתמש בשיטת הנקודות אני מציין אותן כאן כדי שלא ישבו ויחשבו כמה זה כל דבר (בעיקר כי פשוט הם התיישבו עם המתכון וחשבו. אין לי כוח או רצון לחשב לפי שיטה שאינני מוצא כשימושית). את החיתוכים אפשר להשאיר גדולים וגסים – גם כך הכל נטחן אח"כ.

מרכיבי הכישוף:
2 כוסות עדשים מונבטות או כאלו שהושרו ללילה (למעשה הכמות מבחינתי היא לא קבועה, אני פשוט משרה 2 כוסות, או מנביט מלא ושם מה שנשאר – בערך 2 כוסות למשל – בבלילה)
2 בצלים קצוצים
כרישה קצוצה
סלסלת פטריות שמפניון, אך ניתן להשתמש בכל פטריה שיש בבית, אולי חוץ מהטינאה פדיס שיש לך, כמובן.
כוס וחצי אגוזי מלך קצוצים (השיטה הנכונה לקציצת האגוזים היא להכניס לשקית ולהוציא עליהם את העצבים עם כל חפץ קהה שנפל לידייך)
200 גר' רסק עגבניות
10 שיני שום
חופן עשבי תיבול טריים ע"פ העדפה אישית (צרור של פרחים ועלים של בזיליקום למשל)
4 כפות טחינה גולמית (מומלץ מלאה) מעורבבת ב4 כפות מים
6 כפות שמן זית – 3 לטיגון, 3 להוספה לאחר מכן.
1 כף מיץ לימון (לא מיץ לימון משומר. אין שום סיבה להשתמש בשומר כדי להכין מיץ לימון)
כפית מלח ופלפל
2 כפות רוטב סויה מהסוג המרוכז (או 4 מהסוג הדליל)
¾ כוס קוואקר – לערבב במים לקבלת עיסה עיסתית. (כמו עיסת נייר)

ציודים מכושפים נדרשים:
1 סיר גדול
כיריים
קרש חיתוך
סכין חד וטוב
כף עץ
מאזניים (מומלץ, אך לא חובה)
מספר כפות, כפיות, כוסות וקערות למדידה והכנת חומרים לפני הכנסה לבלילה.
מטחנת בשר (עדיף) או מעבד מזון
קערת מתכת גדולה
תנור מחומם ל180 מעלות צלסיוס (463.5 מעלות קלווין)
תבנית אפיה גדולה
נייר אפיה
קערה עם מים

תהליך הכנת הכישוף:
בתוך הסיר הגדול מטגנים או מאדים (אני אף פעם לא בטוח במונח בעברית בנושא…) עם 3 כפות שמן זית את הבצל, הכרישה והפטריות עד שהכל מתרכך היטב. מוסיפים את כל שאר המרכיבים ומערבבים. אפשר לערבב הכל בסוף, אך לדעתי עדיף לערבב בשלבים. על הבלילה להיות טעימה יחסית לכשעצמה. עכשיו אפשר להניח אותה ללילה במקרר, אם ברצוננו לפצל את ההכנה או פשוט לגשת לשלב הבא:

מפעילים את מטחנת הבשר על מהירות בינונית גבוהה, מציבים מתחת קערת מתכת גדולה ומתחילים להוסיף פנימה את הבלילה. אם משתמשים במעבד מזון אז יתכן ויהיה צורך להפעיל אותו כמה פעמים – אבל יש לשים לב לא לטחון את הבלילה יותר מידי. שברי עדשים צריכים להראות.

לוקחים בערך חופן מהעיסה ומעבירים בידיים רטובות מיד ליד עד שנוצרת קציצה יציבה מספיק ומטגנים קציצת כיול. טועמים ובודקים אם יש צורך לשנות את התיבול.

אחרי התיקון פורשים נייר אפיה על תבנית גדולה, ומכינים קציצות ככל שיש מקום בתבנית באותה השיטה. ניתן להשתמש ברינגים ושמינגים למיניהם, אבל לטעמי על קציצה להיות שמנמנה, ביתית וחמודה. כדאי בין הכנת קציצה לשתיים להרטיב את הידיים במים כדי להקל על המלאכה.

אופים לכ25 דקות ב180 מעלות. אפשר להפוך באמצע האפיה, אבל בהחלט לא חובה.

מוציאים את התבנית מהתנור, ומחכים שהקציצות תתקררנה. לאחר מכן אפשר להכניס לקופסא ולהקפיא, אבל הכי כדאי לאכול עם רוטב טעים כלשהו. הקציצות נשמרות היטב לנצח במקפיא (לפני מספר חודשים מצאתי קציצת בודהא מקורית במקפיא שהייתה לפחות בת שנה וחצי. הייתה מעולה וטעימה!)

צילום: לנה
מדובר באחת הקציצות הראשונות שהכנתי, כי לא טרחתי לצלם שוב.

 

משקה בוקר ממש לא דיאטטי – בטעם פירות יער

אחד הדברים אליהם התחלתי להתגעגע עם הפסקת מוצרי החלב היה משקה הבוקר. משקה הבוקר הוא לא דבר שהייתי נוהג לצרוך לעיתים קרובות, או בכלל, אבל במהלך טיולים שונים הוא שימש כארוחת בוקר טעימה ונעימה. אך לאחר שהתחלתי להקדיש מחשבה לנושא, ובזכות ההכירות שהכירו לי עם מי/נוזל/קרם הקוקוס ידעתי שמצאתי את המועמד המושלם (והמשמין) להחליף את משקה הבוקר. אם אתן בכל זאת בקטע של חלב, או יש בידכן להשיג גרסה טבעונית– נראה לי יוגורט (טבעוני או לא) יתאים לא פחות.
את משקה הבוקר אפשר להכין בכל טעם שאתן אוהבות. אני הכנתי הפעם בטעם פירות יער, אך העניין לחלוטין נתון לבחירה חופשית. ובמתכון הנוכחי, לשם שינוי, יהיו גם המון המון תמונות.

מרכיבי הכישוף:
חצי פחית קרם/מי קוקוס – מהסוג הסמיך יחסית. כדאי לשקשק לפני.
חצי כוס בערך של הפרי החביב עליכן
5-6 תמרים ו/או סילאן או מיפל או כל ממתיק נוזלי אחר לפי הטעם

ציודים מכושפים נדרשים:
בלנדר (אפשר להתפשר על מעבד מזון)
סכין
צנצנת
קערות וכפיות בהתאם לצורך
חיבור לחשמל

תהליך הכנת הכישוף:
מגלענים את התמרים, ומוסיפים אותם, את הקוקוס, הפירות לבלנדר.

מפעילים את הבלנדר במהירות הולכת ועולה, ומידי פעם עוצרים ומורידים עם הכפית את מה שהצטבר על הדפנות. טועמים ואם יש צורך מתקנים מתיקות. יש לשים לב שלמחרת המשקה יהיה מתוק קצת פחות.

שופכים לצנצנת, מקררים ונהנים למחרת.

תודה לריבה שאפשרה לי להשתמש במטבח שלה ולאהוב שעזר וסייע לי בהכנה וצילום.

בברכת שנה טובה לכל,
פונטיום חציעץ.

מודעות פרסומת

גרנולת האומץ ונקניק הכוח

טוב, אני יודע. הייתי צריך לפרסם את מתכון משקה הבוקר כבר מזמן (הכל כבר צולם, תועד ונאכל לפני חודשים) אבל… יש לי משמעת עצמית בקרשים. בשורשים של הקרשים. במיקוריזה של השורשים של הקרשים. אז אני הולך לפרסם לכם שני מתכוני כישוף חדשים שיספקו לכם ארוחה וקינוח למשך תקופת הזמן הקרובה, ואחד מהם, הפלא ופלא, הוא חומר גלם לשני. יהיה רק הוגן להזהיר שמדובר בשני כישופים המובילים ליצירת מאכלים שהם יותר "בריאים" מרוב מקביליהם, פשוט כי… יש בהם פחות ג'יפה. או כפי שסבתי אומרת – אנחנו יודעים מה יש בפנים. נתחיל עם גרנולת האומץ, כי בשביל הנקניק לא צריך חומץ.

מה שיצא בסוף: נקניק כח במילוי גרנולת אומץ, בציפוי שומשום.

גרנולת אומץ – לא באמת מתכון!

מתכונים לגרנולה יש יותר מפטריות ברגלו של דורך הענבים, אבל היי, אולי זה יתן לכן השראה. באופן עקרוני נמאס לי להוציא הרבה כסף על סוג הגרנולה החביב עלי, שכמו גם נעליים אצלי, מתעקש להיות יקר יחסית. למה יקר? כי מדובר בגרנולה ללא תוספת סוכר. למרבה הצער, מדובר גם בסוג אורגני, ולמרות כל הקטע הבריאותי, דווקא במאכלים אורגניים קצת קשה לי להאמין. מספיקה לי גננות המרפסת האורגנית שלי. על כל פנים, הכנת הגרנולה הנ"ל מתחילה עוד בחנות, וזה למעשה החלק העיקרי בהכנתה. הולכים לחנות שמתמחה בתבלינים או מוצרים יבשים (או הפינה שלהם האומללה שלהם בסופר) ומעמיסים:
1. חצי קילוגרם שיבולת שועל גסה (בתפזורת)
2. חופן או שניים מ5-6 (אפשר יותר, אפשר פחות) סוגי האגוזים והפירות היבשים החביבים עליכם (בתפזורת). אפשר להתפרע ולהוסיף כל מיני דברים ביזאריים כמו פולי קפה קלויים, שוקולד, או פקאן מסוכר (כבודו במקומו מונח), אבל ממש לא חובה (אני לא הוספתי). תזכרו שאתם צריכות לקחת רק את הסוגים שאתן הכי אוהבות, ולא צריך הרבה מכל אחד, בסוף יצא לכן יותר מקילו, אל תדאגו.
3. אם בא לכם להוסיף תבלינים שאין בבית, זה הזמן.

בנוסף אולי תזדקקו ל:
2-3 כפות שמן
2-3 כפות סילאן (או מייפל, או סירופ מתוק אחר)
חצי כפית מלח.
אני מציין את אלו כי עליי הופעל לחץ להוסיף אותם, בטענה שהגרנולה לא תהיה טעימה בלעדיהם. הסכמתי כי מדובר בסך הכל בכמות מאוד מאוד קטנה יחסית לקילו ומשהו שיצא של גרנולה. המרכיבים האלו הם לא חובה, אבל אומרים שהם מוסיפים.

ציוד הקסם שלכם:
נר אחד לתפילה להצלחת הגרנולה (ניתן להמיר לנר רקטלי על מנת להתגבר על העצירות שתקפה אתכם לפני כמה ימים)
2 קערות
תנור שחומם מראש ל180 מעלות
תבנית אפיה גדולה ושטוחה שיכולה להכנס ולצאת מהתנור בקלות (חשוב ביותר! תבדקו את העניין כאשר התנור עוד קר!)
דף אחד של נייר אפיה
קרש חיתוך
סכין
2-3 כפות מתכת, כפית מתכת, וכף עץ  ארוכת ידית אחת
2 כפפות להגנת היידים מחום
לבעלות ובעלי שיער ארוך: גומיה לאיסוף השיער
מיכל לאפסון הגרנולה (נקי ויבש מאוד!)
מקרר עובד המחובר לחשמל
משטח שאפשר לשים עליו את התבנית החמה לאחר הוצאתה מהתנור (אם יש לכם כיריים העובדים על גז, מדובר בפיתרון מצויין)

הסיבה לאפיית הגרנולה היא פשוטה – לכו תדעו מי הטיל שם ביצים (או נבגים של איזו פטרייה התיישבו שם) , ועוד זמן מה תגלו חרקים (או יצורים לא רצויים אחרים) בפנים.

ועכשיו… בוגה בוגה!
1. לאחר כל עניין הנרות (אופציונאלי בלבד) אוספים את השיער. העניין חשוב מאוד, ורבים נוטים לשכוח אותו. לא לשכוח.
2. חותכים את הפירות היבשים וכל הדברים האחרים שלא יכנסו לתנור לחתיכות בגודל הרצוי ושמים בקערה, שנסמנה כקערה א'.
3. חותכים את האגוזים הגדולים לגודל הרצוי (אם מתחשק, אם הם ממש גדולים, או כל מקרה אחר) ושמים בקערה ב'.
4. פורסים נייר אפיה על התבנית ושופכים את הגרנולה. מוסיפים שמן סילאן ומלח ומערבבות. טיפ: טוב לשפוך סילאן לכף שלקחו בה קודם שמן. ככה הוא מתגלש באופן חינני ושלם החוצה. שימו לב לא להכניס את הכף פנימה אלא לשפוך את הסילאן לכף.
5. מורידות למ170 מעלות (צלסיוס. אם התנור שלכם עובד על מעלות קלווין, כמו שלי, מדובר ב443.15 מעלות) ומכניסים פנימה גרנולה. כל כמה דקות לובשים כפפות, לוקחים כף עץ ביד, ומערבבים. שימו לב להכניס את הגרנולה לחלק היותר עליון של התנור.
6. אני אוהב את הגרנולה שלי לא שחומה בכלל, אז את האגוזים הכנסתי אחרי 10 דקות לערך. שוב, לערבב מידי פעם, עד שהגרנולה לטעמכם.
7. ברגע שהחלטתם שהגרנולה מוכנה (רמז: עשן מהתנור אומר שהגזמתם) – עושים זאת ברגע שטעים לכם, מוציאים למשטח ומצננים.
8. מכניסים פנימה פירות יבשים ומערבבים.
9. כאשר הגרנולה הצטטנה מספיק, מכניסים אותה לקופסה היעודית ושמים במקרר.

הושלם הכישוף.

עכשיו הגרנולה נמה לה בנחת בקופסה שלה.

המשך…

סורבה פירות יער (בערך) הכי קל בעולם

למה בערך?
כי בכל רגע יכול לבוא הנה גאון תורן ולטעון בפניי שסורבה פירות היער שלו הכי קל בעולם.
ופרט לכך, אני מכיר שיטה להכנת סורבה פסיפלורה שהיא כל כך קלה שדורשת מקפיא פועל בלבד, ולכן פתאום הכי קל זה לא רלוונטי.

אני שייך לעדה הרוסית. אי לכך, המשפחה שלי מכירה כמה אנשים בשכונה (מה שגרם לתופעת לוואי של יותר מידי בגדים אצלי. אל תשאלו כמה חזיות קיבלתי מ"דודות".) ובזמנים עברו אפילו סוג של קנינו את פירות היער שלנו בשוק השחור, מדילרים מומחים. ברצינות. שלחו אותי לבית של מכרה עם כסף מזומן, ויצאתי עם שקית שחורה מלאה בפירות יער בזיל הזול. ועוד אמרו לי לא לספר מאיפה פירות היער מגיעים. אמרתי לכם, השוק השחור. הדודה הדילרית (היא לא באמת דודה שלי) אגב, יחד עם אמא שלי ועוד כמה דודות של הפעוטון הרוסי (שכבר גדל כולו, והגיע לכיתה א'. אותה הכיתה!*) ארגנו חילופי ערב של הילדים, ככה שלרבות מהן יש יותר שעות חופשיות בשבוע מההרסנים הקטנים.

על כל פנים, כל ההקדמה הארוכה הזו הייתה כדי להבהיר שהיו תקופות בבית שלי שבהן פירות יער קפואים היו בכמויות הגדולות הנדרשות למתכון – ויותר, ולהצדיק את קיום המתכון הנהנתני והתל-אביבי בעליל. ביחוד כי אני לא גר בתל אביב, ולמעשה הרבה מאוד זמן פחדתי ממנה ולא אהבתי אותה. רק בצבא השלמתי עם זה שיש אנשים שאוהבים אותה, אחרי שאחד הקצינים סיפר לי מור"קי קניית דירות מימי סבא שלו. עכשיו אני בעיקר סתם לא מחבב אותה, בעיקר כי היא סוג של חו"ל מבחינתי. כי באוטובוס לוקח להגיע אליה שעה וחצי. במכונית 20 דקות (כאשר אין פקקים). זה לא שאני גר בחור. זה שתל אביב היא חור.

ציודים נחוצים:

  • מעבד מזון עם להב מתכת
  • כוס (לא חובה, אפשר להשתמש ביד) למרות מה שנדמה לכם, הכוונה היא לכוס ששותים ממנה
  • קערת הגשה
  • כפית מתכת ארוכת ידית

מרכיבים חשובים:

  • פירות יער קפואים קטנים מסוגים שונים, כל מיני סוגים של גרגרירים, שלמרבה הצער, אני תמיד מתבלבל בשמות שלהם בעברית. נראה לי פטל, דובדבנים, והגרגירים השחורים האלו (שחוריות?!), חמוציות, אוכמניות (היה ראוי לקרוא להן כחוליות. אופס, זה ארכיבקטריה.) וכו.
  • שביעית הכוס מים (אפשר גם קצת חלסטרה. אה, חלב סויה.) אפשר קצת יותר.

מרכיבים לא חשובים:

  • ממתיק נוזלי מהסוג החביב עליכם (דבש, סילאן, מייפל)
  • דובדבן או פטל שאותם תשמרו בצד

בוגה בוגה! (תצא מנה אחת. מה לעשות, אני מבשל לעצמי בדרך כלל.)

  1. שמים כמה חופנים (שזה אי שם בין 2 ל4) או בערך כוס-כוס וחצי של פירות היער.
  2. מפעילים את מעבד המזון
  3. אם קשה לו, עוזרים לו עם קצת מים או חלסטרה ומפעילים עד למרקם של סורבה
  4. טועמים ומוסיפים מתוק.
  5. מפעילים עוד קצת
  6. טועמים.
  7. מעבירים לקערת הגשה (כאן כפית ארוכת ידית תשרתינו היטב) ומסדרים יפה, ושמים דובדבן למעלה.

(שאר התמונות היו טובות זווית, אבל התברר שכולן יצאו עם פוקוס דפוק. וכן, סידרתי אותה יפה עם הכפית.)

מן הסתם, אפשר לאכול הישר ממעבד המזון, אבל אנחנו לא רוצים להסתכן בחתכים או בזה שהלב של מעבד המזון שוב יתן לנו בומבה באף. קרה לי – ובגלל שמדובר בחלק הפלסטי שלו, לא קרה דבר. סבתא שלי הייתה מוסיפה שלא כדאי לשכוח לשטוף כלים.

בונוס מכושף! סורבה פסיפלורה באמת הכי קל בעולם!

הסיבה לכך שיש לי חשיפה לפסיפלורה היא כי גם קיבלתי כמה ליום ההולדת, אז נחשפתי למתכון פלא זה, וגם כי לבן הזוג שלי יש שיחי פסיפלורה סביב הבית. והוא אפילו לא אוהב פסיפלורה.

והרי הכישוף לפניכם: תוקעים פסיפלורות במקפיא, שוכחים מהן ללילה לפחות, וכאשר נזכרים ומתחשק משהו קריר מוציאים פסיפלורה, חותכים לחצי (זה חשוב) ונהנים. החלק הקשה זה החיתוך, אז הצטיידו בסכין חד והרבה זהירות. אה כן, צריך גם כפית מתכת.

_____________________________________________________________________________

* הסיבה לכך שכל הילדים הרוסים שהלכו לכיתה א' הם באותה כיתה עדיין נתונה לספקולציות, למרות שלא כל הילדים הרוסים שייכים לפעוטון הרוסי. אחת הטענות היא בגלל שהמורה של הכיתה השניה באמת ובתמים שונאת את העדה הרוסית והצליחה לסדר לא לקבל את הילדים האלו. כאשר אחותי הקטנה הגדולה למדה אצלה, היא אסרה על הילדים לדבר רוסית בהפסקות, בצרחות.

%d בלוגרים אהבו את זה: