מפזר את מילותיי ברוח האלקטרונים של רשת האֶתֶר

פוסטים שתויגו 'מיניות'

אין לנו שום דבר נגדכם, כל עוד אנחנו לא שומעים עליכם

אני חושב שהשנה הזו עברה עלי בסימן של שתיקה. שתיקה בגלל פגיעה וקושי. אני חושב שהשנה הזו גם עברה בסימן של השתקה, השתקה של דעות ושל אנשים, השתקה, העלמה והסתרה. אני חושב שהשנה הזו עברה בדרישה גדולה וחד משמעית להיות בשקט, ולא לנפנף.
לפני שמתחילים/ות, שימו לב: הוספתי כמה הערות שוליים, חידוש לבלוג זה. אפשר לקרא אותן ע"י העברה של העכבר על המספר של ההערה, או על ידי לחיצה עליה.

למה אתה לא שותק קצת?

כמיטב המסורת, אתחיל בקצת דברים על עצמי:

אני נדרש לשתוק על בסיס יומיומי כאשר אני לא רוצה. אני נדרש לשתוק ולהסתיר את הנטייה המינית והרומנטית שלי (אני אוהב לכנות אותה נטיית הלב שלי), אני נדרש להסתיר את נטיית המגדר שלי, אני נדרש לשתוק לגבי האמונות שלי, הערכים שלי ואפילו חיבתי העזה לדיבורים על מדע לא תמיד עוברת בשתיקה. אז לפחות, יש לי את המקום הזה לדבר בו, כי אין לי שום מקום אחר. אז על מה אני שותק?

  • אני ביסקסואל ופאנרומנטית, שזה אומר שאני יכול להמשך מינית [1] לאנשים בעלי ביטוי של פנוטיפים זכריים ו/או נקביים, ויכול להמשך רומנטית [2] לאנשים מכל המגדרים.
  • אני ג'נדקוויר, שבמקרה האישי שלי אומר שבניגוד לגוף שלי ולמגדר שניסו לכפות עלי עם לידתי, יש לי מגדר אחר. אני לא מזדהה כגבר, או כאישה. לפעמים נוטה לפה ולשם.
  • גם השנה הלכתי למצעד הגאווה הראשל"צי, אם כי סתם הלכתי שם ולא עשיתי שום דבר מיוחד. באתי לבד, בלי שלט אפילו, קצת צעקתי, קצת קיבלתי פלאיירים, קצת הקשבתי לנאומים ולאנשים שדיברו במגאפון והלכתי. רציתי לעשות יותר, אבל לא היה לי כח לכלום. כאמור, השנה הזו לא הייתה קלה לי.

מכל האמור לעיל, אני מניח שהקורא בר הדעת כבר הבין שטכנית, אפשר לשייך אותי לקהילה הגאה (למרות שלא להומו-לסבית, שכל כך אוהבים לציין בתקשורת, כי בי, וטרנס קצת פחות מעניין, ולמי בכלל אכפת מא-מיניים וקווירים/ות, ומה זה בכלל פוליאמוריה ובדס"מ? אה כן, זה הסוטים האלו, פוי, לא מדברים על זה בפריים-טיים, תעביר לתמונה של הגברת הערומה הבאה ונוכל לספר לכולם כמה זה לגיטימי לאנוס).

  • וכמובן שוב שכחתי לציין את זה שאני פוליאמורי [3]. נכון לעכשיו, לצערי (אני מאוד בעד פוליאמוריה באנשים אחרים, אבל הנטייה האישית שלי להתאהב ביותר מאדם אחד מבחינתי היא די קללה כרגע, אם כי אני מקווה שזה ישתנה ואוכל לקבל גם את הזהות הזו בתוך עצמי).
  • אני אוהב ללכת למצעדי גאווה. הייתי רק בשניים (+הפגנה ביום הזיכרון הטרנסג'נדרי), ועבורי מדובר בחוויה שאני ממליץ לכל אחדת לחוות (בתקווה שלא יטרידו אתכםן מינית, כפי ששמעתי ממקור ראשון שקרה בתל אביבי, למרבה הצער, מה שמרתיח אותי פי 7 מהרגיל, כאשר מדובר בנושא זה).

בעצם, אני שותק די הרבה. אני שותק יותר מידי. אני שותק ככל שהמחיר האישי שאני משלם על לדבר מאפשר לי. אז אני לא אשתוק כאן, כי זו המקום הקטן שלי לדבר בו. שנתחיל?

למה מצעדי גאווה?

הרבה אנשים לא מבינים באמת, למה בכלל ללכת למצעדי גאווה? מה יש לגאים/ות האלו? מה יש להם לעשות במצעדים האלו?
בעיניי, זה די פשוט. מישהי גם דיברה על זה במצעד, עם מיקרופון שבקושי עובד, לפני שהתחילו הנאומים של האנשים עם השמות (לה לא היה אחד, אבל היא דווקא אירגנה גוש ביסקסואלי, שלא ממש יצא לי להצטרף אליו).  היא דיברה על זה שמצעד גאווה מספק בועה של מקום, בועה שבתוכה אנחנו יכולים ויכולות להיות עצמנו. לחוות לרגע או לשעה או ליום (אני יודע שאני לא מצטט אותך במדוייק) את התחושה של לחיות ולהיות כפי שהיינו רוצים. להחזיק ידיים, לצעוק, לנפנף במיניות ובמגדר שלנו (ובדגלים). היא ספרה קצת על זה שזה הביא אותה להיות פעילה יותר בקהילה, על התחושה של החופש הזה של להיות אנחנו שמדרבן אותנו לרצות שיהיה ככה לא רק יום אחד בשנה, ולפעול.
האם להיות עצמנו, לבטא את נטיות הלב שלנו, המשיכה המינית שלנו, המגדר שלנו כל יום, בחופש, בכל מקום, זה לא מה שאנחנו נאבקים עליו?

למה הם לא רוצים שנצעד?

האנשים שמתנגדים לקיום מצעדי הגאווה (מחוץ לקהילה, מבפנים הקולות אחרים) יודעים בדיוק מה שאני יודע. שבמצעד הגאווה אנחנו יכולים לבטא את עצמנו, באופן שבו סטרייטים מבטאים את עצמם באופן יומיומי, ואנחנו רק יכולות לחלום על השקיפות הזו שמאפשרת להם לבטא את עצמם בלי חשש ובלי פחד, אפילו בלי לחשוב פעמיים על זה. האנשים שמתנגדים למצעד הגאווה אבל לא מתנגדים לזה שנתקיים (האנשים נגד הקיום של הקהילה סתם בעד להרוג את כולנו) תמיד ירימו את הנימוק המפגר על הגברים ב"לבוש מינימלי" במצעד הגאווה התל אביבי (ולכן אתם לא לוקחים את ילדיכם לחוף הים ונוזפים בכל גבר שהולך בלי חולצה ברחוב כי חם לו?) ועל זה שכל אחד יעשה מה שטוב לו, אבל בין ארבע קירות ביתו. הנה, הם עושים את זה בביתם הפרטי (רק שוכחים לספר לנו שהם מספרים על זה בפומבי לכולם). הם רוצים שנהיה כמוהם, נעשה סקס (או לא נעשה אותו) רק בבית, ובחוץ נשמור על הסטטוס קוו. ומה הסטטוס קוו?
להיות נשואים לאנשים שכתוב להם בתעודת הזהות מין שונה משלנו, לדבר על בני הזוג שלנו בלשון שונה משלנו, אם אפשר אז לאחד את כל בני הזוג שלנו לאדם אחד, לספר שאנחנו בהכרח אוהבים יחסי מין, אבל לא יותר מידי, וכמובן רק עם בני הזוג שלנו, להיות בעלי הופעה שתואמת מה שכתוב בתעודת הזהות שלנו, ובאופן כללי, להיות כמו כולם, כאשר להם אפשר קצת לצאת מהנורמה, כי הם קובעים אותה.
כדוגמא: אם האנשים האלו היו יכולים, הם היו למשל דורשים מאחת החברות שלי, שנמצאת בזוגיות עם אישה לדבר עליה בנוכחותם בלשון זכר, כדי שחס וחלילה לא יחשבו שהיא בזוגיות עם אישה. זה עוד יערער את תפיסת עולמם…או משהו. מה היא בכלל מנפנפת בזה שהיא אוהבת (גם) נשים?
מה שהמתנגדים האלו דורשים זה שנעמיד פנים שאנחנו לגמריי ובדיוק כמוהם, גם אם אנחנו לא. המתנגדים האלו מעדיפים את השקר על האמת, את ההסתרה על השקיפות, את ה"להיות כמו כולם" על "להיות מי שאני", את המחיר האישי שאנחנו משלמות על להיות כמו כולם, על המחיר האישי שאנחנו יכולות לבחור לשלם על לעשות מה שאנחנו אוהבות. הם מעדיפים נוחות על חמלה, הם מעדיפים קופסאות על אמפתיה, הם מעדיפים דברי שנאה על התבוננות, הם מעדיפים שנהיה בדיוק כמוהם כי לראות אותנו לא נעים להם ולא עושה להם טוב, כאשר אנחנו משלמים את המחיר על אי הכרה בזהויות שלנו, על לעג והתעללות ובריונות, על חוסר תמיכה, על בורות וחוסר חינוך, על מיעוט משאבים, על פיטורין, על דברי הסתה, על רצח.
הם משתמשים בפחד שלנו לדבר על הדברים האלו כדי להעלים אותם. הם מלבים את הפחד שלנו על ידי אי לגיטימציה לדבר על הנושאים האלו בתירוצי "אל תנפנפו" ואלימות מילולית ופיזית, גישות שונאות גאות/ים, כדי להשתיק אותנו. הפחד הזה הוא שלנו בלבד, אבל הפרקטיקות החברתיות של להשתיק את מי שמדבר על הדברים האלו, של לשאול שאלות חודרניות שגורמות לנו להסס, של לדבר באופן אגרסיבי על כל דבר שסוטה מהנורמה הוא מה שמאפשר להם להמשיך לפעול, ולנו לשתוק. בלינק הקודם יש מי שמציע להתחיל לדבר על זה, אולי זה באמת רעיון טוב, לפעמים.

אבל הם לא עושים עם זה שום דבר…

סליחה קורא יקר, אתה מתבדח? אני רציני מאין כמוני. רוצה הוכחות? בבקשה.

1. מצעד הגאווה בחיפה

מארגני מצעד הגאווה בחיפה השנה נתקלו בקשיים מצד העיריה והמשטרה בנוגע לארגונו. בסופו של דבר סוכם בין הצדדים והמצעד יצא לדרך,  כמובן לא בלי הכחשות על כך שהעירייה בעצם לא הטילה קשיים ולא כלום. מה לעשות שהכל מתועד?

מקור: דף הפייסבוק של "חיפה גאה".

לא, לעיריית חיפה לא באמת מפריע שיסגרו את התנועה לזמן קצר. מפריעים להם הדברים שציינתי קודם.

2. מצעד הגאווה באשדוד

אולי זכור לרובנו בתור המצעד שעשה הכי הרבה כותרות, כי הוא היה הראשון באשדוד, וגם זכה, בצדק, להמון הערכה. להרים מצעד גאווה ראשון זה לא פשוט, במיוחד כאשר מי שהרימו אותו היו קבוצה שנוטה לקבל יחס מזלזל באוכלוסיה – בני ובנות הנוער. נראה שלאישורים ולבעיות בהם לא היה תיעוד, אך דווקא המתנגדים נשאו קול די חזק בזמן המצעד עצמו:

"זה חילול השם מה שקורה פה. על מה צריך לצעוד? בן אדם שיש לו סחורה פגומה לא שמים אותו בוטרינה." כך אמר בזעם אחד מהמפגינים נגד מצעד הגאווה.

אה כן, נכון. אל תראו לנו שאתם סחורה פגומה. אל תהיו כאן, אין מה לעשות שאתם סחורה פגומה (חפצון זו אחלה דרך לדה-הומניזציה, לא?) אבל לפחות שלא נראה אתכם, לא נעים לנו מזה. סה"כ, זה עוד עלול להכניס לילדנו רעיונות לראש.

3. מצעד הגאווה בראשון לציון

מאקו גאווה אמנם פרסמו בזמנו שהמשטרה מקשה על המארגנים ולא מאשרת להם לצעוד במצעד עם אמצעי הגברה, אבל ביינתיים הם מחקו את הכתבה (זאת בלי לציין את שאר הקשיים מצד העירייה עליהם סופר לי בזמן המצעד). כמה טוב שהכל מתועד במגילת האיקונין:

מקור: דף הפייסבוק של "למען הקהילה הגאה בראשון לציון"

מה הם דרשו? בגלל שלאסור מצעד גאווה זה משהו שחיפה כבר גנבו והם לא רצו להסתכן בזה שיאשימו אותם בגזענות, הם רצו מצעד בלי אמצעי הגברה (אבל עם גדר גבוהה, כדי שאנשים יוכלו לבוא ולזרוק בוטנים על הגאים המצחיקים האלו), כזה שיעבור כמה שיותר בשקט, בלי למשוך את תשומת הלב של התושבים. כזה שהתושבים לא ישמעו חלילה וחס את הסיסמאות ההו-כה-איומות בעד אהבה ושוויון, בעד חופש מגדרי ורצון לבית לקהילה. כדי שלא יוכלו לנאום נאומים שיגרמו למישהו, אוזניים תצלנה, לחשוב.

4. פייגלין ועוד כל מיני אנשים Vs מצעד הגאווה בירושלים

אחח, פייגלין, ללא ספק יקיר הקהילה. חבר הכנסת משה זלמן פייגלין. ח"כ מטעם הליכוד, סגן יושב ראש הכנסת התשע עשרה, מייסד תנועת הימין זו ארצנו וראש חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד [4]. ההומופוב הגאה לשעבר, שלאחר שבן של חבר שלו או חבר של הבן שלו או הבן שלו או החבר שלו או כל שילוב אחר בין השלושה (הדיווחים בתקשורת סותרים, וגם קרוב לוודאי שאינם מדוייקים) התגלה כהומו החל לתמוך בזכויות הקהילה באופן בו הרבה "ליברלים" מתגאים בה, שזה אומר שזה שהוא חושב ש"אני לא מוכן שיפגעו בכם, כמו שאני לא אסכים שיפגעו באף אדם בשום צורה" [5] הופך אותו לאחלה ותומך של הקהילה, במיוחד אם אנחנו ממשיכים לשבת בארון ולא לצעוד עם דגלי גאווה, במיוחד בירושלים שהיא לא תל אביב (אכן, שנון). הסיבות לזה שפייגלין מתאמץ כל כך להוכיח שהוא לא הומופוב לא בהכרח קשורות לדעותיו, אלא פשוט בגלל שאישים הומופובים בליכוד לא יביאו תועלת למפלגה שלו. סה"כ, יש חוג גאה גם במפלגה הזו. אבל פייגלין חושב שהוא לא הומופוב רק כי הוא חושב שלא מגיע לאנשים מהקהילה הגאה למות. פייגלין למעשה חושב בדיוק מה שכל הליברלים הנאורים בעד הקהילה אבל שלא יעשו את זה בפומבי חושבים: "הדגלים הללו לא באו לשמור על זכויות אדם אלא להתריס כנגד ערכי הרוב, ערכים שעליהם נשענת ומהם נבנית החברה." [6]

כבר אמרו לפניי שפייגלין למעשה צודק. אנחנו פשוט לא תמיד רואים את זה. "הדגלים הללו הם חוסר התחשבות, הם כפיה חילונית והם משיגים בדיוק את ההיפך ממה שאותם אנשים טובים שהכרתי לאחרונה, מנסים להשיג" אומר פייגלין בסטטוס הפייסבוק שלו[6], אבל כן דווקא הוא טועה ומטעה. הוא מפזר מסך עשן של האשמה בשנאת דתיים. פייגלין מספר לנו שהדגלים האלו פוגעים ברגשות הציבור, בגלל מה שהם מסמלים. הם מסמלים רעיון שלדעתו מנוגד לכל מה שהציבור הדתי נאבק עבורו.
פייגלין מאשים את הגאות והגאים בזה שאנחנו רוצות להתריס כנגד ערכי הרוב, כאשר בעצם – הקיום שלנו שלא בשתיקה הוא ההתרסה על ערכי הרוב. הקיום שלנו, זה שאנחנו פותחות את הפה, ואומרות "אני אוהב את מי שיש לו לב", שואלות "שבעה מליארד אנשים, למה רק שני מגדרים?", ומצהירות שה"הומופוביה מתחילה במסדרונות הממשלה" [7] הן בדיוק הדברים שפייגלין יוצא נגדם. פייגלין מבין שהוא לא יכול לעשות שום דבר עם הקיום של הקהילה הגאה, אבל הוא יכול לבקש מאיתנו לסתום את הפה, תוך כדי אמירות של כמה שהוא סבבה, תוך כדי ניכוס מתוך עולם המושגים של הקהילה הגאה [8], כדי אמירות שנועדו להראות לאנשים מסביב כמה הוא ליברל וגבר גבר.

ומה לגבי פצצות הסירחון שזרקו במצעד?
אתם יודעים, יש ברוסית ביטוי שאומר על מישהו שלא רוצים לראותו "ושריחו לא ישמע כאן". סמלי? במידה מסויימת.

אבל זה רק לגבי מצעדי גאווה…

למעשה, מדובר בפרקטיקה יומיומית, שלעיתים נדירות מגיעה לכותרות. הדוגמא הבולטת מהזמן האחרון היא הדגמה על הפעלת עריצות הרוב כנגד תלמידה שציירה דגל גאווה, כי ללא ספק כאשר מלבן שמכיל שישה צבעים צבעוני מידי ויכול להרוס את בריאותם הנפשית של ילדנו הרכים, או משהו בסגנון. דגלי גאווה באופן כללי, מתבררים כנושא מאוד קשה עבור אנשים לצפייה, ולא רק תלמידי כיתה יא' בבית ספר בדרום הארץ ומשה פייגלין. השילוב הזה של שישה צבעים, מסודרים מלמעלה למטה מהאדום לסגול, נושאים בחובם מסר מרתיע ביותר. ודי, כבר סיפרתימספר פסקאות קודם לכן על הפרקטיקות היומיומיות. למה שלא נעבור לדון בדגל הגאווה עצמו?

מה באמת עם הדגל ה…זה?

למי שלא מעודכנים במשמעות הדגל, הרי לכן תזכורת קצרה:

מקור: אלבומי פורום ביסקסואלים/ות בתפוז אנשים

דגל הגאווה הוא דגל שמלווה אותי באופן אישי עוד לפניי שהייתי סגור על הנטיה המינית שלי, עוד לפניי שידעתי שיש כזה דבר נטיות לב, או נטייה לגדל יותר מאחד, עוד לפני שידעתי שיש שם לזהות המגדר שלי. רק בשנה שעברה הצלחתי לשים את ידיי על אחד (במחיר מופקע מעט, אמנם) ורק לא מזמן גיליתי את משמעותו. אבל משמעות הדגל ברורה עוד מהמראה שלו, כי שפת הסמלים שלו כל כך ברורה. פסים של צבעים שונים, מעין קשת בענן. פסים שמסמלים יותר מכל רב גוניות, קבלה של כל חלקי החברה, מקום לאנשים מכל הצבעים, גם במצעד הגאווה, גם בחיים. זו משמעות קסומה כל כך, משמעות חיובית כל כך, שלא ברור מה דגל כזה עושה בכלל מחוץ לתוכנית ילדים.

מקור: ויקיה של my little pony, צילום מסך מפרק 2, עונה 1.

המתנגדים לתליית הדגל מתנגדים למעשה לא לגברים בתחתונים שנושאים אותו (לא שזה משהו רע…), או לעצם רעיון הפרובוקציה בתליה שלו. המתנגדים לדגל מתנגדים לרעיון המאוד ברור שהוא מביע, רעיון של קבלה חברתית אינסופית (שלא קיימת בקהילה, או אפילו במצעדי גאווה, אבל עדיין אפשר לחלום אותה שם), של מקום שווה לכל צבע וגוון, של מקום לכל הזהיות, ומקום גם לכל מי שאי פעם נאמר לו על ידי החברה לסתום את הפה, כי מקומו לא כאן, המחשבות שלו לא חשובות, והרעיונות שלו – ראויים לבוז.

_________________________

1. שזה קצת טפשי, כי יש לי כמה וכמה סוגים של משיכה מינית.
2. המשיכה הרומנטית שלי שלי אמנם יותר ספציפית, אבל גם לה יש כמה סוגים ובסיסים, שהם למעשה סוגי משיכה שונים מאוד. על כל פנים, מגדר אינו קובע אותה.
3. לצערי הרב, יש לי את הנטייה לגדל יותר מלב אחד ולהתאהב בכל מיני אנשים, שהשכל הישר אומר שזה רעיון ממש גרוע להתאהב בהם.
4. כך כתוב עליו בויקיפדיה
5. מאקו גאווה: "הנער הביסקסואל לא השאיר עין אחת יבשה", 05/06/13 11:40
6. מעריב NRG, פייגלין: מתנגד לתליית דגלי הגאווה בירושלים, אריק בנדר, 1/8/2013, 11:03
7. כל אלו סיסמאות שנאמרו במצעד שהייתי בו.
8. מתוך הכתבה בהערת שוליים 6: "חברי בפייסבוק מגוונים מאוד ועל כך גאוותי. אנא התייחסו באופן ענייני וגלו רגישות. אנא אל תידרדרו לתגובות פו געניות. יש אצלי מקום אמיתי לכולכם ואם יחלו כאן פגיעות לא אוכל להותיר את הפוסט הזה באוויר".

מודעות פרסומת

לא ידעתי שהוא אנס

*התחלתי לכתוב את הפוסט הזה לפני מלא זמן. אז חלק מהקישורים ישנים ובטח כבר קראתן אותם. הוא קיבל צורה קצת מוזרה עם הכתיבה, אז תסלחו לי בבקשה. את כל הסיפורים המסופרים כאן אפשר לספר ל כל מגדר ולהפוך את המגדרים על ראשם לחלוטין.

אני חוזרת לנושא חדש ישן. יותר ישן למעשה, כי להיאסטוריה יש זיכרון על כל האירועים האלו, שה-הואסטוריה מעדיף לשכוח. או לומר שלא התקיימו. או להצדיק אותם. לראשונה בכוונת כלי התקשורת היחיד בהר כרוב, לדון בפרשה הזו. הר כרוב, לעומת הר דלעת (781 מטרים) הוא אזור פריפריאלי ממש, ולא סתם נמצא באמצע הנגב. זה לא שהחדשות מגיעות אלינו מאחור, זה שיש לנו המנהג המעצבן לקשור ולהגיב הרבה דברים, ולעיתים באיחור.

אנחנו הולכות לדבר על הטרדה מינית. ואונס. שני נושאים שלמרות כל ההכחשה שלי והשיכחה שלי בחברה שאני חיה (ריכוז לא-בני אדם כאן מרקיע שחקים, למעשה) – אני לא יכולה להניח להם. לא נאנסתי, אבל הוטרדתי מינית (עד כמה שזה יכול להפתיע חלק מהמכירים אותי) יותר מפעם אחת. או פעמיים או שלוש. הוטרדתי על בסיס כל דבר שאנשים יכלו למצוא בי, למעשה, והעובדה שאין בבעלותי כרומוזום Y תקני רק הוסיפה לחינגא. אני לא חריגה במשפחתי האנושית, השכונתית או הלאומית, או אפילו המינית (הומו-ספיאנס) – סבתי, אימי, אחותי, בת דודתי, בת דודתי מהצד השני,  בת דודה מדרגה רביעית, השכנה, הגברת ועד הבית, ההיא שעושה חוג ציור במתנ"ס, המורה מהיסודי, והמזכירה מהחטיבה והמנהלת מהתיכון, המרצה, המפקדת, החברה הקרובה – וגם הבחורה שאני מתעבת, האישה שאני לעולם לא אכיר בצד השני שבעולם – כמעט כולן, הוטרדו מינית. בלי קשר למראה שלהן, ללבוש שלהן, או לכל חלק אחר בהן. חלקן נאנסו. רובן לא התלוננו, ואולי לא יתלוננו. חלקן יספרו כעבור שלושים שנה או ארבעים דקות על מה שקרה. לפעמים יתלוננו, רוב הסיכויים שלא.  למרות הפארדיגמה הנפוצה – הן לא רצו זאת או אשמות בכך. ועל זה אני רוצה לדבר.

יש היאמרו, שאנחנו צריכות להיות חזקות יותר, ולהקשיח את עורנו. לדעת וללמוד. ללמוד להגן על עצמנו. וזה נהדר, נהדר נהדר נהדר. רק למרבה הצער לוקח הרבה זמן ללמוד וליישם את הדברים הנהדרים האלו. ועדיין, כדאי להתחיל. כדאי להתחיל היום, עכשיו, הרגע, כי לכי תדעי מה עוד יקרה. וזה נכון, אבל זה לא מספיק.
ויש הציעו פיתרון אחר. אין סיבה לדאוג מאונס, מפיתוי, ממחשבות רעות, כאשר אי אפשר בכלל להתקרב. ובכלל, הכי טוב זה להפריד. להפריד להפריד להפריד, ולנקוט כמה שיותר אמצעי הגנה. כמו אלו:

ציור ישן יחסית בו לא הקפדתי על אנטומיה נכונה, אלא העיקר היה הקונספט. כאשר הוצאתי אותו מהארכיון גיליתי כמה נותר רלוונטי, למרות הזמן שחלף. אולי עוד אצייר אותו שוב, והפעם באופן נאה יותר.

כאשר ציירתי את הפאדיחה האנטומית הנ"ל (השתפרתי מאז, באמת!) , הייתי קוראת חדשה בהכצעקתה (שקמה אז עוד לא מזמן ככל הנראה), וכל עניין מאפ"י פרץ בעוז. רציתי לצחוק וללעוג לכל אותן הגישות שפגשתי שוב ושוב בחברה, שוב ושוב לגביי, שוב ושוב לגבי הגוף שלי. הטענות שכתובות נעות בין כעס על אי האמונה למוטרדות והאופן בו נוהגים לטעון שהן משקרות, טענות שקריות על הקשר בין המראה, הלבוש או ההתנהגות (מכנסונים והתמתחויות, מישהו?) לבין ההטרדה (וכעדות אילמת אוסיף את כל אותן הטרדות מיניות שחוויתי בחטיבת הביניים, אז הייתי המכוערת של השכבה, או לפחות כך כולם אמרו לי ובמשך שנים לא יכולתי להביט במראה בגלל זה), טענות על רגישות יתר ("אם את לא מרגישה – זה לא קרה!" כפי שאולי לא הבנתן מכתב ידי המזעזע) שאומרים תדיר לפמיניסטיות או למוטרדות, וכמובן השיט הרגיל של "למה לעזאזל היא יצאה מהבית?!!!אחד".

עכשיו, זה כבר לא מצחיק אותי יותר. לא כאשר ריל גוננים למיניהם מוצאים את עצמם כותבים שנאת נשים מתוך אהבה, לטענתם הנסתרת. ואם יש משהו שלמדתי מהתקשורת הרוסית (אל תדאגו, גם על זה אדבר) זה שכאשר אומרים על מישהו שהוא אוהב נשים, הכוונה בדיוק הפוכה. זאת אומרת,  יש לכתוב הוא "אוהב […] נשים" ולא "אוהב נשים". וב[…] כתוב באותיות קידוש לבנה שנוטים להתעלם מהן "להטריד, לאנוס, לנצל, לחפצן ולבגוד ב".

אחר כך אותם בני אדם, ומהם גם גברים וגם נשים, באים ומסבירים ומסגיברים: את לא כזו שיכולה להאנס, ובכלל לפי הרישומים שלנו, את שרלילה.

וכאן אתחיל לטוות סיפור (מצטערת, לקח לי זמן לחמם את הנול). זה לא האופן בו נהוג לספר את הסיפורים האלו בבלוגים. הוא לא כועס, זועם או אפילו אומנותי ומלא מילים נאות. אבל הוא הדרך שבה אני מצליחה לספר את הסיפור כרגע, אחרי שהרעיונות שאז חשבתי ולא רשמתי כבר יושבים אחרת באבטיח שלי. יצא קצת טריגרי, השיר הזה.

סיפור-קפה/פונטיום חציעץ

סיפור פשוט, לא מסובך,
קרה אצלנו כאן בכרך.
סיפור קטן, כלל לא חשוב
הוא על שקשוקה של ישוב.
אבל סיפור זה לא יפה,
אז אספר סיפור-קפה.

ובסיפור הזה שני גיבורים,
יפים, נוגים וצעירים,
אחד הוא נער תלפיות,
יפה, גבוה, עיניו טובות.
והשניה היא ינשופה,
אירונית, חכמהולא שפופה.

היו השניים ידידים,
או שמה שחקו פעם בבדידים.
אולי הם התכתבו ברשת,
אולי נפגשו פעם תחת קשת.
נפגשו השניים לכוס שיכר,
כפי שנהוג גם בניכר.

היא שתתה אולי כוס,
של קולה שסיימה מזמן לתסוס,
והוא גם לא הגזים,
ושתה קצת בירה בלי גזים.
ישבו בכיף, דיברו בנחת,
והשיחה כל כך קולחת.

עברה שעה או שעתיים,
ובשעון – אוי, כבר אחרי שתיים.
האוטובוס מזמן כבר נם,
והוא עצמו גם די נרדם.
ואיך אותה יסיע בביטחון,
לצד השני של הירקון?

"אני פה גר ממש קרוב,
ממש ליד פנס רחוב.
והרי דיברנו כה יפה,
נעלה ונשתה גם כוס קפה"
הינשופית בדעתה חוככת.
"למה את עלי כלל לא סומכת?"

"אני חושבת שיהיה נהדר,
ובאמת עכשיו די מאוחר.
אני עייפה, ורוצה כבר לישון,
ומחר, אגב, כבר יום ראשון.
רק בבקשה תבטיח לי כבר,
שלא נעשה במיטה שום דבר."

הבטיח? הבטיח.
אין לו ראש אבטיח.
בחור הוא נחמד, עיניו לא שוגות,
למה לך לטוות סתם כך דאגות?
הלכו הם אל קצה הרחוב, לפנס,
היא עברה בדלת, הוא אחריה נכנס.

הרתיח הוא מים לקפה,
הניח עוגיות על מגש יפה,
חלצו שניהם נעליים,
ואפילו חלקו חיבוק או שנים.
ואז והוא שלח יד, ואחר כך גם רגל,
ומה בגבורה מתנוסס לו הדגל!

*

"לא רוצה" אני אמרתי לו,
"אבל הוא לא הפסיק.
הזזתי את היד שלו,
אבל אותו זה רק הצחיק."
כן, כך היא ספרה לי, כאשר חתכה אננס.
"איך יכולתי לדעת, שהוא גם אנס?"

______________________________________________________________________

כן, סיפור קצת סטריאוטיפי, טוויתי בנול החרוזים שלי. הסיפור הזה מעולם לא קרה לי אישית. אבל הוא קרה, ויקרה וקורה, ושמעתי ממנו מספיק פעמים. הוא הוטמע בי מספיק פעמים על ידי התרבות. על ידי המשפחה. על ידי השטות הזו, השטות שאוסרת על בני אדם להאמין זה לזה. כי אם הם שקרו לנו, אנחנו אשמות, כי מה חשבנו, כאשר עלינו אליו לקפה? למה קפה לא יכול להיות קפה? למה בתרבות שלנו לשקר, לאנוס את רצוננו, ללחוץ על אנשים לעשות פעילות שאמורה להיות מהנה היא לגיטימית מספיק? ולמה התירוץ היחיד שיש לנו בסופו של יום הוא "לא ידעתי שהוא אנס". או מטרידן. או אדיוט. זה לא כתוב לאדם על המצח, שבלי סיבה יכול ומותר לו לעשות את הדברים האלו. זה לא כתוב לאדם על המצח שעכשיו הוא חבר שלך, ומדבר אלייך יפה, אבל מחר הוא ילחץ עלייך להתנשק, או ירד עלייך שאת כזו כבדה כי לא בא לך להתחבק.
אנחנו לא יודעותים שהםן אנסותים. אבל ככה זה. וזה לא מקובל ולא לגיטימי. זה לא מקובל וזה לא לגיטימי במיוחד מצד התרבות לבוא ולהאשים אותנו, בהתחלה בזה שאנחנו תמימות, ושאסור לנו להאמין לאיש. ואז בזה שאנחנו לא נחמדות, ועושות לכולם פרצוף חמוץ. ואז שאנחנו לא זורמות. ואז כאשר אנחנו זורמות, או ש"הזרמתם" אותנו, והייתה תאונה, או שלכם פשוט לא היה אכפת מספיק פתאום גם גנבנו זרע*. אבל מה אנחנו יודעות בכלל, אנחנו פשוט ממורמרות בגלל המחזור ולכן כל ההאשמות האלו באונס ושוביניזם, לא?

מחזור הוא כידוע הגורם מספר אחת לכאבי ראש, ובכלל, תופעה נשית שהביאה ללידת הפמיניזם. כל מי שמזדהה פמינסטית בזמן נתון היא במחזור, או בזמן תסמונת טרום וסתית, ובגלל זה מאשימה באונס.
*צולם בשירותי האוניברסיטה, 6/3/2012

fin

* אם מישהי שיקרה למישהו במודע, על מנת להכנס להריון, זו כן גנבת זרע. או גנבה לו את האשכים או את הטישו מהפח, ואז תפלה עליו אחריות. זה לא המקרה המדובר.

הכתובת נמצאת על הקיר

וזה יגמר בדם. 

כידוע כרגע בערך לכל העולם (שקורא עברית וראה את הפוסט הקודם שלי) אני ביסקסואל ולפני זמן מה עזבתי את מעוני הנוח בהר כרוב על מנת להשתתף במצעד הגאוה בראשון לציון. בגלל שפגשתי כמה בני ובנות אדם מעניינים שם, התחלתי לעקוב אחרי עמוד במגילת האיקונין, שנקרא "ראשונים בגאווה" "כוכב שווים" סתם, כדי לראות מה קורה בעיר, ומה יצא מכל הדיבורים שהיו אחרי המצעד. לא לחינם אכלנו פאנקייק טבעוני נטול גלוטן, כנאמר. כעבור זמן קצר של מעקב, כנאמר, חשכו עיניי.
זה מה שפורסם בעיתון "ידיעות ראשון" ב18.05.2012. אנא קראו את הכתוב.

ידיעות ראשון, 18.5.2012.
לחצו על התמונה על מנת לראות בגדול מלא.


המאמר החלקי, אגב, פורסם גם באתר מקומונים אחד, צמקא שמו, שם הדבר מתועד בפיקסלים שחורים על רקע פיקסלים לבנים, בפני כל האינטרנט. זהו, עכשיו אתם לא יכולים לומר שהמצאתי את זה.

שימו לב, ידידות וידידים. הרב יצחק פישר, בשמו המלא, ובתפקידו (הרב של שכונת נחלת יהודה – ז"א בעל סמכות כלשהי בקרב לפחות 300 איש, ככה, וגם רב, אז יותר) טוען שקבלה חברתית של הקהילה הגאה תביא גם ללגיטימציה של רצח. הייתי רוצה לדעת, וברצינות, איזה מקום אפל ועצוב בנשמתו של הרב הביא לאמירה זו. מילא, כאשר טוקבקיסט שמתהדר במילים יפות (זברה שמו) מגיב לכתבה שמתארת אלימות כלפי הומוסקסואליות, וטוען את הטענות הישנות והמפוהקות על אונס ילדים ואונס בעלי חיים, ועוד טוען שבעלי החיים נהנים ורוצים את זה (גם הילדים?).

את זה, כנראה, אנחנו עוד יכולים לסבול. אלו הם, כזכור, רק טוקבקים והם רעל לנשמה ולא טובים לגוף. הם רק מעלים את לחץ הדם, וכל זה. יש הבדל, הבדל קטן, אבל הבדל, בין המיקום של זברה, אידיוט בלי תעודות ליצחק פישר, שיש לו תעודה מהרבנות שהוא רב. המילים שאומרים טוקבקיסטים נקראות הרבה פחות. מבחינת התפיסה שלנו יש להן חשיבות מעטה יותר, למרות שזה לא באמת נכון. אבל כאשר מגיע איש ציבור ואומר את הדברים האלו, כאשר איש ציבור אומר שקבלה חברתית של אנשים עם נטיות מיניות שונות  היא כמו לגיטימציה לרצח, ולמעשה, הבא נודה בזה, יכולה להכתב לאחר מעט הוכחה מתמטית במשוואה פשוטה מאוד, מבחינת הרבה אנשים. להטבא"ק = רצח.  כאשר האנשים האלו רואים הומו, לסבית, בי סקסואלים, טרנס ג'נדרים ויתכן וגם כל אדם שהוא קצת שונה מהם, זה מה שעובר להם בראש:

מה שעובר ללהטבא"קפובים בראש: אילוסטרציה
ציור: פונטיום חציעץ.

וחברים, אנשים מקשיבים לאנשי ציבור, במידה זו או אחרת. אולי מישהו, נניח, זברה, חושב שרק צריך לאסור הומוסקסואלית בחוק. אולי זה הדבר היחיד שעובר לו בראש. אולי אחרי שיקרא את הדברים שאמר יצחק פישר, רב של שכונה בראשון, התמונה שכאן למעלה היא מה שיתנופף לו בראש. אנחנו יכולים לצחוק ולומר "פחחחחח הם מטומטמים". אבל להזכירכם, כבר קרה רצח על רקע שנאת גאים בישראל. ולא באמת צריך תעודה כלשהי, רבותי, כדי לשאת סכין, או להשתמש ברובה, או כדי לבעוט, או לחנוק או אפילו לומר דברי הסתה באינטרנט. כן, גבירותי, רבותיי וקוויריי – הדברים שאמר הרב יצחק פישר הם דברי הסתה, חד וחלק.

__________________________________________________________________

לפני שבוע בערך, אמרה לי חברה, לאחר שסיפרה שראתה תערוכה במרכז דיזינגוף על רקע הרצח של בר נוער שהיא לא מבינה למה צריך לנפנף בזה (ככה, קצת אחרי שסיפרתי בסודי סודות שהשתתפתי במצעד הגאווה) . נותרתי בלי מילים. אולי באמת כדאי לא לנפנף בזה? אולי באמת כדאי לשבת בשקט, בחושך, ולהסתיר את עצמנו מהעולם. אולי באמת כדאי לברוח למקום היחיד בעולם בו אנחנו רצויים מבחינה מדינית.  אולי באמת כדאי לתת לאנשים להעליב אותנו, ולומר שמה שאנחנו עושים דומה לאונס בהמות, אונס ילדים, ובכלל, לגיטימציה לרצח.

 אה, רגע, כבר יש אנשים שחושבים שמה שאנחנו עושים נותן לאנשים לגיטימציה לרצוח. הרי מה שכתוב בכתבי הקודש של ישראל הוא כזה, וכתבי קודש, לא טועים לעולם, כידוע.

וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה–תּוֹעֵבָה עָשׂוּ, שְׁנֵיהֶם; מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם. (ויקרא, כ, 13)

חברים, לכל התופעה יש שם. יש ביטוי שמתאר אותה. הכתובת נמצאת על הקיר. היא כתובה, והייתה כתובה, ועוד תהיה כתובה. אני לא יודע כמה זמן היא תהיה כתובה. אני לא יודע אם עוד מישהו חוץ ממני רואה אותה. אני לא יודע מה אפשר לעשות כנגדה. אני רק מקווה שנוכל לעצור את אלו שקראו אותה ואלו שכתבו אותה ואלו שהסכימו איתה.

"הכתובת הייתה על הקיר." פירוש: האירועים הרעים שאירעו, היו צפויים מראש.
(ויקימילון: פתגמים עבריים)

 ______________________________________________________________________

כאשר בת זוגי ראתה את התמונה שציירתי (גאווה=רצח) היא אמרה בפשטות: "מי שחושב ככה לא רואה ברצח דבר חמור". בהתחלה לא הסכמתי. ואז הבנתי כמה זה נכון.

מצעד הגאווה ה(ושל)ראשון לעונת המצעדים, וכמה מילים על פריפריה.

בניגוד למנהגי בעבר, זהו בעיקר (אבל לא רק) סיקור לא מחייב למצעד הגאווה בראשון לציון 2012, רק לתיעוד. אם ישנן טעויות, אשמח אם תתקנו אותי. חלקה הראשון של הרשומה עוסק בעיקר באירוע. החלק השני במצעדים בפריפריה. אם אתם משתעממים ממש בקלות, אתם מוזמנים לדלג על חלק 1.

הייתי ב10.5.2012 במצעד הגאווה של ראשון לציון, וזה היה מצעד הגאווה הראשון (!) שהשתתפתי בו. זהו גם המצעד הראשון שפותח את "עונת מצעדי הגאווה", שהופיעה באופן מהמם למדי יחד עם עונת הנקטרינות, שהן מהפירות האהובים עלי. אם לא ציינתי זאת בעבר, אני ביסקסואל. אני נמצא במערכת יחסים הטרו-נורמטיבית במידה מספקת, אז  "לא רואים עליי" – למרות שלאחרונה חזרתי לארון בגלל שנכנסתי לאוניברסיטה.
הסיבה לכך שיש בני אדם שחושבים שאין סיבה למצעדים בפריפריה היא תמוהה בעיניי. מעולם לא חשבתי שלא צריך לעשות מצעדים בפריפריה, ואפילו התבאסתי כאשר לא היו באזור שקל להגיע אליו מהר כרוב. עצלנות, בראש ובראשונה (יחד עם נפילה של תאריכים לא נוחים) היו גורם מסייע לכך שכל פעם פספסתי בשבוע לפחות את העובדה שכן, היה מצעד גאווה. והנה השנה השתתפתי (ראשון היא העיר הקרובה ביותר להר כרוב מבחינת שימוש במאנה לפורטל מעבר), ועכשיו באופן ודאי לא ברורה לי לחלוטין עמדתם של בני אדם שמתנגדים למצעדים בפריפריה, ולא במקומות מרכזיים (תל אביב?).

צילום פאנורמי של נקודת הסיום, על ידי רוי פרימן המוכשר.

1. סיקור לא מחייב מהמצעד

ראשית, אתחיל בכך שראשון אינה פריפריה.ראשון לציון היא העיר הרביעית בגודל אוכלוסייתה בארץ (משנת 1995), ומתגוררים בה מעל 200 אלף בני אדם(משנת 2000). ובכל זאת למצעד הגיעו כעשרים איש, אולי קצת פחות, אולי קצת יותר. לעומת המצעדים הקודמים שלה, זוהי ירידה משמעותית. ("מצעד הגאווה הראשון בעיר, בשנת 2010, סחף 200 איש שבאו להזדהות עם נפגעי פיגוע הירי בבר נוער בתל אביב. אשתקד נחלו המארגנים אכזבה גדולה נוכח מיעוט המשתתפים, מאה לכל היותר.", לפי הכתבה הנ"ל בנרג' מקומי).
ראשון לציון אינה עיר קטנה, פריפריאלית. מדובר בעיר הרביעית בגודלה בישראל, ומדובר בעיר במרכז הארץ, מישור החוף. הסיבות לאי ההשתתפות היו רבות, לפי מה שהביעו הצועדים. לפי דברי אחד המארגנים, הוזמנו רבים בפורומים שונים באינטרנט, אבל סרבו להגיע בגלל החשש לצאת מהארון בעיר מגוריהם. היו כאלו ששיערו שמדובר בחשיפה המעטה (העיריה לא באמת תמכה, לדעתי לפחות). חלק מהצועדים לא היו מראשון. היו גם לא מעט שינויים של הימים האחרונים לגבי המיקום והמסלול.

עשרים אנשים, פחות או יותר. צילום: Roy Freeman

למרות כל אלו, המצעד היה כיפי באופן לא נורמלי. ונגמר מהר מידי, לפחות בשבילי.  היו בו נציגים כמעט מכל קשת הלהטבא"ק (פרט לא-סקסואלים, עד כמה שידוע לי) וגם האמהות הנפלאות של תהל"ה. המשתתף המבוגר ביותר היה מעל גיל 70, הצעיר ילד בגיל הגן או בית ספר יסודי מוקדם. התאספנו בגן לשם, ושם הוכנו שלטים רבים, ונקנו דגלונים, צמידים ועניבות. חולקו משרוקיות ורעשנים. בשלב מסויים התברר שהיו יותר שלטים מאנשים שמוכנים לשאת אותם. העניין סודר בשלטים כפולים, גב אל גב, כאשר מידי פעם הופכים את השלט וחושפים תוכן שונה.

מדגם לא מייצג של חלק מהשלטים שנעשו. צולם על ידי אריאל שוסטק המגניב.

במהלך ההליכה, שלא הייתה ארוכה, וזורזה מעט על ידי השוטרים, שכמעט השתוו לכמות הצועדים (אבל השרו תחושת ביטחון רבה, ואפילו עזרו לי לקשור עניבה גאה לתפארת). היו שריקות, שירים, סיסמאות. אנשים רבים הסתכלו. המצעד היה קטן, אבל כל מי שהיה באותה שעה עמוסה ברחוב רוטשילד לא יכול היה להתעלם מהרעש.  במקומות כאלו אני מניח לצד האקסצנטרי שלי לצאת בצורה מטורפת, ואמרתי שלום לאנשים רבים בדרך ונפנפתי. אפשר לומר שאנשים התרשמו מאוד. אף אחד לא הוריד חולצה (בניגוד למה שמנסים לספר) והיום היה נעים ולא חם מידי. חלק מהססמאות שצעקתי נלקחו מההפגנה נגד סטרייטים של יוסףה מקיטון (הקרדיט אליך!) וגם אלתרתי שיר על בסיס שיר פורים מפורסם, אם כי הוא הושר רק פעם אחת. על ידי.
חלק לא קטן מהזמן מארגן המצעד, ישי רוטמן האנרגטי, היה זה שעודד את כולם לצעוק סיסמאות ולשיר ("עוד יבוא שוויון עלינו"). לפעמים שיתפנו פעולה. לפעמים עסקתי בשיחה על כך שוולברין הוא ללא ספק הגבר המושלם.

מצעד גאים, מצעד גאים,
חג גדול ללהט"בים.
דגלונים, רעשנים,
שירים וריקודים! 

למרות האופי הפסטיבלי למדי, זו הייתה גם הפגנה. לדעתי לפחות, אבל אני לא למוד הפגנות כלל. לשאת שלט ולצעוק ברחוב עם משטרה מסביב? כרגע זו שיא החתרנות שהגעתי אליה.  עוד בשלב ההכנות, התברר שהבמה שבגן העיר נתפסה על ידי אירוע ל"ג בעומר של חב"ד, ולאחר חשש וויכוחים של המארגנים בטלפונים, הועבר סוף המצעד למקום 500 מטר משם – בדיוק מתחת למבנה העיריה החדש. למרות השמחה ההתחלתית, אני די התאכזבתי, כי באותן השעות לא עבר שם כמעט איש.

לאחר כל ההליכה המשמחת בעיר, הגענו אל הרחבה מחוץ לעיריה, שהייתה ריקה באופן משעמם למדיי, לעומת הרחובות המלאים. השוטרים ברובם התיישבו על הספסלים, ואנחנו התאספנו סביב ושמענו מספר נאומים, וגם כמה שירים של היוצרת המוכשרת, נוי רויטנברג. נאמו ח"כ ניצן הורוביץ, יו"ר פורום גאות דרור מזרחי, יו"ר משותף בתא גאים בעבודה דן סלייפר, יו"ר ארגון שישה צבעים ברוך אורן וגם גברת מדהימה ביותר, נציגה מארגון תהל"ה, ניצה סקאל שריגשה את כולם מאוד. האירוע נחתם בנאומו של ישי רוטמן.

שלב הנאומים (כרגע, ח"כ ניצן הורוביץ), ברקע שלטים שהוכנו ע"י משתתפות ומשתתפי המצעד.

לאחר מכן היה מפגש/ישיבה של ארגון "שישה צבעים" וכל האירוע נחתם בפאנקייקים טבעוניים ללא גלוטן, שנעשו, פחות או יותר על הגזיה הכי מפחידה בעולם. התפרקו לגמריי, אבל היה טעים

(אם יש לכם צילומים, סרטונים ועוד שלל דברים טובים, אשמח אם תקשרו אותי כדי שאוכל להוסיפם לרשימה, או תוסיפו כאן צילומים וחוויות בתגובות)

2. כמה מילים על פריפריה

כפי שציינתי בפוסט שלי, ראשון לציון אינה באמת פריפריה. הפריפריאליות שלה, במקרה זה, היא למעשה בעיקר בגלל החוסר במקומות בילוי מגניבים כמו הגן הבוטאני של תל אביב ותרבות צעירה ו"עדכנית" יחד עם מחירי שכר דירה יותר מופקעים מבכל מקום אחר, פלוס בעיות חניה. סלחו לי שאני משטיחה את כל עניין הפריפריאליות במקרה זה. ראשון לציון נחשבת למקום מנומנם, מקום מסורתי (?), עיר שינה שבעיקר מספקת עובדים. שלא תבינו אותי לא נכון, יש בראשון כמה מקומות מהממים, כמו אתר ארכיאולוגי נחמד של גת עתיקה, יקב (גת מודרנית), גן עירוני, גן חיות, חוף ים נחמד מאוד, מספר מוזאונים מצומצם, שבילי אופניים,יותר מידי קניונים, ותחבורה ציבורית שנוסעת מחוץ לעיר בתדירות גרועה. זו עיר נחמדה. עיר נורמטיבית. אם היה צריך לומר על עיר כלשהי שהיא נורמטיבית, היו בוחרים בראשון. גם כי היא מספיק גדולה בשביל זה.

הסיבה הראשונה (1) שבגללה צריך מצעדים ב"פריפריה"  מצוטטת כבר בכתבה בנרג' מקומי, שקישרתי אליה כבר קודם. למי שמתעצל, אתם מוזמנים לשטוף את העיניים. אחד האנשים שנשאלים בראיון הוא סגן ראש העיר של חולון וחבר סיעת ש"ס, חיים סברלו (כפי שמצויין בכתבה). הנה מה שהוא אומר כאשר שואלים אותו על קיום מצעד בחולון (הכתבה מדברת באופן כללי גם על מצעדי גאווה בפריפריה), והוא משווה זאת לאונס בעלי חיים (אדם הולך עם בהמה*):

"זה לא נורמלי. בחולון אין את הציבור הזה ואני שמח על כך".

חברים, אין הומואים בחולון. אין לסביות בחולון. אין ביסקסואלים בחולון, ואין טרנסג'נדריות. גם א-סקסואלים וקוויריות לא קיימים שם. למעשה, מה שמר סברלו לא מספר לנו הוא שיש שדה כח קסום סביב חולון, שלא מאפשר לאוכלוסיה הגאה להתקרב אליה. אם, למשל, דנה אינטרנשנל, תחליט לבקר בחולון, כי לפתע היא תזכר שיש בראשון יופי של חוף ים ותלך לשם. למרבה המזל, אני לא אנושית, ככה ששדה הכח הקסום שנבנה באמצעות תורת הקבלה לא יעבוד עלי. עובדה, במשך זמן די רב נסעתי לחולון מדי בוקר. יאפ. ביסקסואלית בחולון.

מסתבר, אגב, שלא רק חולון יחודית בשדות הכח שלה. גם בבת ים יש שדה כח משלה. הוא הרבה פחות אלגנטי. כאשר אדם מאוכלוסיות הלהטבא"ק מגיע לגבול בת ים, הוא נתקל בקיר דמוי קיר זכוכית שקוף וחוטף בומבה ממש רצינית באף. לאחרונה נחשף ממסמכים סודיים שיש גם כמה תחנות שמפיצות עשן קסום שכל מטרתו היא לדכא מיניות אלטרנטיבית. אחת מתופעות הלוואי של העשן הזה, אגב, הוא מיעוט התופעה של שבירת האור מטיפות גשם, כך שנוצרת קשת בענן. העשן הזה משנה את השבירה של האור במים באיזה אופן. רוצים הוכחה?
הנה למשל, חבר המועצה רפי ברנז של בת ים, שגם הוא התראיין לכתבה בנרג'. הנה הציטוט המלא. רק אל תלכלכו את הרצפה.

חבר המועצה רפי ברנז, יש מצב למצעד גאווה בבת ים? 
"אני לא חושב שיש אוכלוסייה כזאת בבת ים".
יש בכל מקום. 
"את טועה. בתל אביב יש, בראשון יש, בבת ים אין אוכלוסייה שמייצגת. אני לא שולל אף אחד, שכל אחד יחיה כמו שהוא רוצה, אנחנו חיים במדינה דמוקרטית. אני אדם דתי ובגלל זה איני אמור לתקוף אף אחד, אבל צריך לעשות את זה בעיר שיש אנשים כאלו. אני בפוליטיקה 22 שנה ואף פעם לא הייתה דרישה למצעד".

 עבדתי בעבר בבת ים. בגלל הטריק הלא אנושי שלי לא חטפתי בומבה באף מידי בוקר. אבל באמת לא היו קשתות בענן בכלל בתקופה ההיא.
וזו, חברות, סיבה אחת לקיום מצעדי גאווה בפריפריה.
יש בני אדם שמתכחשים לכך שיש בני אדם עם מיניות (או א-מיניות) אחרת. הם מודעים, כמובן, שיש כאלו, אבל הם מעדיפים למחוק אותם. זה הרבה יותר קל לומר שמישהו לא קיים. אז לא צריך להכנס לויכוח, כי הוא לא קיים. לא צריך להתייחס, הוא לא קיים. ואם הוא אומר שהוא קיים, זה כי הוא בא מתל אביב, או מראשון, או משהו.

חבל שלא כולם מסכימים עם השלטים שאני מציירת. צלמת: לא ידועה.
נלקח מהאתר של ניצן הורוביץ.

עוד סיבה (2) היא כמובן קיום להטבא"ק מחוץ לתל אביב. אני יודעת שלפעמים זה מפתע לומר "אבל יש לכם את תל אביב". אולי לא שמעו בכל הארץ, אבל פרט להיותה של תל אביב חור לא נורמלי (שעה וחצי נסיעה באוטובוס!) שנמצא במקום שכוח אל, ולמרות הגן הבוטני ומוזיאון ארץ ישראל בעל הפסיפסים הנחמדים, אין בתל אביב חניה. בביקור האחרון שלי בתל אביב (כנס עולמות) חנינו שישה קילומטרים מהכנס(!). בקו אוירי. לא, אני לא מגזימה. מצד שני, אולי זוגתי גם לא מספיק מנוסה עדיין במציאת חנייה. גם שמעתי ששכר הדירה גבוה שם באופן יותר מגעיל ממה שיש במקומות אחרים. אין לתל אביב כל כך הרבה מקומות לצמוח אליהם, וגם אם נניח הנחה לא מלומדת שלאוכלוסיה הגאה יש פחות ריבוי אוכלוסיה מלאוכלוסיה ה"כללית" – עדיין יש הרבה מאוד אוכלוסיה גאה בארץ. לא ברור לי לאן אפשר לדחוף את כולם בתל אביב. אין מקום לכולם בתל אביב. וגם תל אביב לא חפה מהומופוביה. לא תל אביב רבתי, ולא האזור המכונה ה"שמורה" על ידי מביני דבר. יופי, יש מצעד גאווה גדול בתל אביב. אנשים רבים אינם מרוצים אפילו מקיומו של זה, ונראה לדעתי המאוד לא מלומדת ומאוד לא תל אביבית, שיש גם לעיריה אינטרס כלכלי עבורו, במיוחד עם הבחירה של תל אביב להפוך לעיר הגאה בעולם, או משהו כזה. אני אולי גרה בהר כרוב, מקום שמיותר לחלוטין לארגן בו מצעד גאווה, כי כל תושבי ההר יצטרפו ישר (אז אנחנו מארגנים מסיבה) וגם ככה האוכלוסיה אצלנו יותר קטנה מזו שהגיעה למצעד בראשון. אבל הר כרוב הוא רק נקודה קטנה וחביבה בארץ ישראל, שחיים בה קומץ מוזרים. שאר המדינה ממש לא בקטע של מסיבה גאה קהילתית. לשאר המדינה צריך להזכיר, שנה בשנה, אנחנו פה. לא צריך להרחיק עד לתל אביב. לא צריך ללכת לגור בה, כי שוויון זכויות, הוא לא רק בתל אביב. שוויון זכויות, הוא בכל מקום. לא כל אחד יכולה לשרוף יום שלם על נסיעה מפה לשם לתל אביב. יותר קל כאשר המצעד קרוב לבית. יותר קל, כאשר האנשים שלא רואים מצעדים באופן שנתי פתאום יראו אחד. אני חוזרת לסיבה אחת – אנשים צריכים לדעת שאנחנו פה. רגע, אתם שואלים, למה בכלל צריך שידעו שאנחנו כאן? מה, אנחנו לא בני אדם כמו כולם?

(3) מסתבר שלא. דורשים מאיתנו להיות כמו כולם ולא לנפנף ב"נטיות" שלנו. כי רק אנחנו מנפנפים בהן.
לא כל גאה (אין לי כח לכתוב להטבא"ק כל פעם, אני נוטה להתבלבל בסדר האותיות, אז תסלחו לי אם זה לא פוליטקלי קורקט. זה היה מצעד הגאווה הראשון שלי, והכל) יכול לעשות מה שכל סטרייט עושה. סטרייטים, למשל, נוהגים לציין מידי פעם  את בני זוגם (בעלי, אישתי, חברה שלי, בנזוגי). אם גאה תנפנף בנטיותיה ותאמר "אישתי" – טראח – היא נפנפה בה. אם באחוות גברים מישהו (או סתם בשיחה) מביע את דעתו על יופיה של שחקנית כלשהי[נניח, האלי ברי (אקסמן:סופה)] , ומישהו טוען שיו ג'קמן(אקסמן:וולברין) יותר נאה בעיניו, טראח – הוא נפנף בנטיתו הלא סטרייטית. אם מישהו בא בחולצה שכתוב עליה "בובה, אני זה הכי" לאירוע ספורט, לא קרה כלום (אולי פרט לבדיחה ממש עלובה). אם מישהו בא בחולצה של "שישה צבעים" לאירוע ספורט, הוא מנפנף בנטיות שלו. אם זוג בני אדם ממגדרים שונים לגמרי מתנשק ברחוב כולם מחייכים למראה אהבה צעירה. אם זוג בני אדם ממגדרים לא לגמרי שונים מתנשקים ברחוב, פתאום הם מנפנפים בנטיות שלהם. כאשר חברתך לעבודה מזמינה אותך לחתונה (יום שישי ה13 לפברואר, יוסי ודנה מתחתנים!) זה לחלוטין סביר. כאשר  תזמיני אותה לאחר שנה למסיבת חתונה עם בחירת ליבך (ככה, למקרה שהאולם לא ביטל) את לפתע מנפנפת בנטיות שלך. כאשר יש אנשים, שחיים עם התחושה שנולדו בגוף הלא נכון, ומצליחים לעשות עם זה משהו, או פשוט מתלבשים באופן בו הם מרגישים נכון, פתאום הם מנפנפים בנטיות שלהם.
ואז כאשר הם אומרים שמגיעות להם אותן זכויות, לאימוץ, להקמת משפחה, לעבודה, לכל דבר והם יוצאים במצעד, פתאום הם מנפנפים בנטיות שלהם.  ברור שהם מנפנפים בהם. כי כולם מנפנפים בנטיות שלהם, לעזאזל. כולם רוצים לנפנף בזה. גם בעיר שלהם, ולא רק יום אחד בשנה, אלא כל החיים.

______________________________________________________________________

– כל הצילומים (פרט לצילום השלט שאני ציירתי – ונלקח מהאתר של ניצן הורוביץ. נקווה שהצלמת האלמונית תסלח לי על ניצול זה.) פורסמו באישור הצלמים. תודה לרוי ואריאל על שאישרו לי להשתמש בצילומים שלהם.  אם ברצונכם (אתם הקוראים) להוסיף סרטונים מהמצעד שצילמתם או תמונות, אנא כתבו בתגובות, ואשמח לשלב ברשומה או לקשר אלהם.
– אם קרה, וזיהיתם אותי מהמצעד, אבקש לא להתייחס אלי בשמי הפרטי בתגובה שלכם (היא תעבור עריכה, ואשלח אליכם הודעה המבקשת לא לעושת זאת יותר). האלטר-אגו האינטרנטי שלי הוא פונטיום חציעץ, ורק בשם זה אני מזדהה ברוב האינטרנט, ואבקש לכבד זאת. 

*כמו תמיד, משווים את העניין לאונס בעלי חיים. אונס בעלי חיים (משכב בהמה, בלשון נקיה) הוא דבר שנעשה די הרבה על ידי אנשים נורמטיביים, בתעשיית החלב למשל. פרות מוזרעות כדי שיכנסו להריון וילדו עגלים ועגלות, ואז, בגלל הפרשת הפרולקטין שלהן לאחר הלידה, מתמלאים העטינים שלהן בחלב עבור העגלים שלהן, חלב שאנחנו שותים. אולי זה לא "אונס-אונס", אבל זו כן כפיה אלימה ומינית (חפץ המוחדר לנרתיק?) על יצור חי אחר. אז מה אם זה בעל חיים. פרה, רבותיי, לא באמת יכולה להתגונן. בנוגע ל"יחסי מין" עם גופות – לגופה כבר לא אכפת, אבל ראוי לבקש את אישור המשפחה. לעומת זאת, יחסי מין בין אנשים מאותו המגדר מתקיימים רוב הזמן בהסכמה. קיים אונס, זה נכון, וזה מצער ויש להאבק בכל תופעה של כפיית יחסי מין. אבלהבא לא נתעלם מכך שקיים אונס בכל האוכלוסיה, ורוב האונס, הוא אונס נשים בידי גברים.

____________________________________________________

נ"ב: במהלך כתיבת הפוסט קלטתי שלמרות שאני חושב שאני מחוץ לארון בפני העולם (וציינתי את זה במצעד) , למעשה התברר לי שאני עדיין בפנים. הורדתי תיוגים מהתמונות שלי בפייסבוק, למרות שכן אפשר לראות שהשתתפתי. מהמשפחה שלי הסתרתי בכלל את קיום המצעד, ומכל מי שאני בתקשורת איתו, פרט לבנזוגי ואחותי הקטנה. זה די מצער אותי, שאני משקר לעצמי ככה. אני שמח שלפחות הבנתי את זה בזכות הכתיבה.

עדכון 31.5.2012: תוכלו לראות הרבה צילומים נוספים ממצעד הגאווה בראשון בגלריה היעודית במגילת האיקונין, כאן

הארת בוקר על תסרוקת הגוף

אולי לאחרונה כולנו התבלבלנו קצת בשיח על הסרת השיער. שפכנו נהרות של דיו וירטואלית על כך שנשים אינן צריכות לגלח את השיער, דיברנו על אי הסרת השיער. גם אני קצת התבלבלתי, כפי שאפשר לקרא בפוסטים הקודמים שלי בנושא, ושכחתי דבר מה חשוב. שכחתי את השיח האמיתי.
השיח האמיתי הוא לא על הזכות לגדל בוש לתפארת, אלא על הפריוולגיה לעשות מה שאנחנו רוצות – להסיר שיער או לגדל לאורכים שונים כרצוננו, או לגלח הכל ולחלוטין – בלי  להיות חשופות לביקורת חברתית נוקבת והתעללות רגשית.

בפוסטים שונים בנושא שקראתי גברים רבים התמרמרו על העובדה שנשים רבות מתלוננות על הסרת השיער (גם בערווה) למרות שיש גברים רבים שעושים זאת. מה תאמרו על זה?
היום הייתה לי הארת בוקר בנושא.

המציאות כפי שאני חווה אותה לגברים יש את הפריוולגיה לבחור – לגלח את השיערוה או לא, להסיר שיער באזורים שונים בגוף או לא, בלי לגרור בד"כ שום סנקציה חברתית, הערות, התעללות נפשית*, או ביקורת נוקבת, לעומת מה שקורה לנשים – אפילו בידיי "ליברלים". והפריוולגיה לבחור להסיר או לא להסיר שיער בכל אזור שהוא בגוף הוא מה שמבדיל בין גברים לשאר. גבר יכול לגלח או לא לגלח אזורים שונים – במיוחד בימינו התל אביבים המשוחררים – בלא לגרור מבטים ברחוב, השפלות באוטובוס, התעללות נפשית בצבא ובבית הספר והטרדות מיניות.

וגם אם ישנן האמיצות שאינן מורידות שיער, חלק לא קטן ממי שאינן גברים חיות בפחד מתופעות הלוואי של הבחירה לבחור – בנושא הזניח של התסרוקת שעל גופן.

*בעבר פגשתי גבר שסבל מהתעללות רגשית בתיכון על היותו שעיר באופן יוצא דופן – ככל הנראה. בלי לבטל את הסבל שלו – דוגמאות אלו הן נדירות יותר וזוכות ליותר הבנה והכרה – מהכרת הדיכוי הארגסיבי אותו חוות נשים לגבי תסרוקת הגוף שלהן מילדות.

__________________________________________________________

(ובעניין קצת אחר: מי תהיה הראשונה שתרים את הדגל ותגלח את רגליה בדוגמאות מגניבות?)

צימחו-מיני

יהיה רק הוגן להזהיר, שברשומה זו יש כמה תמונות וסרטונים שעוברים את גבול הטעם הטוב. הקריאה על אחריותכם.

יש חוק באינטרנט (חוק 34, ליתר דיוק) האומר (לפחות לפי אחת הגרסאות) שאם ניתן לדמיין את זה, יש פורנו של זה. לא יודעת, בתור מי ששייכת רוב הזמן למין הלא נכון, אני לא מבלה הרבה זמן באתרי פורנו. הייתה איזו תקופה בכיתה ה', ומידי פעם אני קצת מתלהבת מדברים מצויירים שאני נתקלת בהם (בכוונה או לא בכוונה) בדאביאנט, או סתם ברשת. הם תמיד משעשעים ונחמדים, לעומת פורנו "אמיתי" שהוא כל כך פויה, מביך ומחפצן.

ככה יצא שעד לתקופה האחרונה לא ממש שמעתי חוק 34, ואף פעם לא חשבתי על דבר כזה, פורנו צמחוני ***(או הרבה דברים אחרים, אבל זה לא רלוונטי). אבל חידשתי איתו הכירות בעקבות פרסומת מסויימת של פיתה(People for the Ethical Treatment of Animals – PETA) מדובר בפרסומת שבה נשים חטובות ונאות מבחינת כל הפרמטרים התרבותיים הנדרשים עושות דברים לירקות. אלו דברים? אני אתן לכם להתרשם לבד.

לא יודעת, בתור מי שמקווה להיות פמיניסטית כאשר תהיה גדולה, זו לא תגובה מתאימה מבחינתי, אבל הפרסומת הזו הזיזה אצלי כמה שרירים שהשתיקה יפה להם. באמת. אם היה לי פין, הייתי יכולה להניף עכשיו את דגל הדיו על התורן החדש שצמח בחדר שלי. החיסרון היחיד, מבחינת הפין הוירטואלי שלי, שלא היו שם גם כמה גברים שהיו עושים דברים דומים לצמחים ממשפחת הדלועים והסולניים. אבל זה עדיין מעלה אצלי את השאלה – האם ראיתי את הנשים האלו כחפץ? האם אחרים רואים אותן כחפץ בפרסומת הזו? רבות דובר בביקורות על הפרסומת הזו, ופרסומות אחרות של פיתה – העובדה שהם לוקחים נשים ומציגים אותן כאובייקט, או כבשר.

אישה או בשר?

על הקשר בין נשים לבשר, כתבו כבר נבונות ממני.  אבל אני עדיין לא יכולה שלא לתהות – האם השחקניות האלו, והגברת פמלה אנדרסון התכוונו ורצו שנראה אותן כך? ומה בעצם המסר של פיתה? האם זה בסדר, להציג א/נשים באופן כזה, כדי לקדם צימחונות? אין לי תשובות לשאלות האלו. קטונתי מלהשיב עליהן. ולמרות שלדעתי צמחונות זה טוב ויפה וחשוב, האם זה בסדר לקדם אותה על ידי דיכוי נשים?

והאם זה בכלל דיכוי נשים? מי מדכא את הנשים האלו? פיתה? החברה? אני?

פמלה אנדרסון היא פעילה ידועה למען זכויות בעלי חיים. אעלה השערה שהנשים שהשתתפו בפרסומת הן ככל הנראה צמחוניות, על כל פנים הן ידעו מה היא פיתה, ומה הם מייצגים, או טוענים לייצג. הציור על גופה של פומלה, בעין מורגלת הפוטושופ שלי היא לא פוטומונג', או לפחות אחד די מוצלח. רואים שהיא עברה ריטוש לאחר הצילום, אך הסימונים נראים אותנטיים למדיי. ו… טוב, הדברים שהשחקניות עשו עם הירקות אמיתיים להדהים. ירקות אמיתיים נזרקו לג'קוזי וירקות אמיתיים מרחו שמן על רגליים. קרוב לוודאי שהשחקניות קיבלו תשלום על עבודתן. בקיצור – הן ידעו מה הן עושות. קרוב לוודאי.

ומה בעצם ראינו כאן? ראינו נשים שמשתעשעות בירקות בתנועות ואופנים (יחד עם קצת משחק מצלמה) שמתפרשים בעינינו (לדעת פיתה) כמיניים. וזה יחד עם הכיתובים שלצמחונים יש סקס יותר טוב. הרבה רמיזות על מין היו כאן, אם כי שום דבר פרקטי ואמיתי. האם בעצם הפרסומת ניסתה לומר שאם נהיה צמחוניים יבואו נשים כאלו ויעשו איתנו את כל הדברים המלהיבים האלו? (זה נראה די מלהיב למרוח שמן עם ברוקולי על הרגל), או אולי הם מנסים להציג צמחוניות כנשים שישמחו למין, תמיד, לא משנה מה, אפילו אם כל מה שיש להן זה ירקות? (בתנועות מוגזמות ולא פרקטיות מן הסתם. מי בכלל משתמשת ככה באספרגוס כאשר היא בודדה?!) ועל כן, כדאי לנו להיות צמחוניים, כי צמחונים וצמחוניות, כידוע, זה כיף גדול ביחד. ואולי הם בכלל אומרים לנו שאם נהיה צמחוניים נהיה קשיחים כמלפפון וגדולים כחציל? לא יודעת, לא ברור לי.

אולי אני צריכה לומר שמציגים את הנשים כזונות, זולות ושאר זוועות שמתחילות בז, כי למעשה הפרסומת הזו מראה אותן כאובייקטים שמטרתן דבר אחד – למשוך את תשומת ליבנו באמצעות מין למסרים של פיתה. אבל העניין הוא שאני לא רואה את הנשים האלו באופן הזה. אם אתעלם לרגע מהשחקנות שלהן, אז כן, אחרי הפרסומת אני בהחלט מסוגלת לראות אותן כבני אדם. אפילו כבנות אדם מוערכות למדיי, אם הן הסכימו לעשות דברים מביכים כאלו עם ירקות למען בעלי חיים. אני בהחלט יכולה לדמיין שהן נהנות ממין, ולרצות שאחת מהן תרצה נשיקה איתי, כי הרמיזות המיניות בפרסומת היו כל כך… מיניות. אבל כאן נמצאת הבעייתיות. רוב הסיכויים הם שהן לא עשו את זה בשביל להראות לעולם את רצונן ואהבתן למין, או אפילו למען הנאתם של אחרים. והמציאות המרה היא שהתפיסה שלי אותן כבנות אדם וההערכה שיש לי אליהן על השתתפות בפרסומת המגניבה הזו היא רק שלי, והיא רק כי חשבתי על זה קצת אחרי הפירסומת. כי רבים אחרים יתעלמו מהקליפה של הצמחונות שניסו להלביש על הפרסומת הזו, ולעולם לא יחשבו על האישיות שלהן. גם אני לא חשבתי עליה ברגעים הראשונים. לא חשבתי צמחונות בכלל. לא חשבתי. נשאבתי לתוך העולם הלא ריאלי של מין וירקות שפיתה יצרו, עולם בו אין משמעות לאישיות, אופי או סטנדרט יופי שונה מהמקובל. עולם שיש בו רק מין – ומין מסוג אחד. המין שהחברה והפרסומות והטלוויזיה מבטיחים לנו כל הזמן והוא לא שם. עולם שבו מין הוא ההנאה העילאית, והוא תמיד מותר וזמין ובמידה מסויימת, גם חסר משמעות לגבי מה רוצים אחרים כי זהו עולם של פנטזיה. אבל הבעיה היא שכל הפרסומת הזו נראתה לי יותר מידי כמו הצצה דרך חור מנעול אסור – נשים משתעשעות עם ירקות (רק נשים, לא גברים!) ואני מסתכלת בהן – להנאתי האישית. למעשה, אין בכל הדברים האלו כל רע מבחינה אובייקטיבית. אין רע בעולם פנטזיה מיני, כל עוד זוכרים שהוא פנטזיה. אין רע בהסתכלות על נשים משתעשעות עם ירקות, כל עוד אף אחד לא הכריח אותן לעשות את זה – לפחות לדעתן, והן יודעות על זה – שמסתכלים עליהן (הן יודעות, הן הצטלמו לפרסומת בידיעה. השחקנות כאן בולטת).

ופמלה אנדרסון? התמונה הייתה לדעתי היא הקבלה יפיפיה לכך שתופסים גם נשים וגם בעלי חיים לא יותר מחלקים שעושים לנו לא יותר מנעים  – בבטן או בבולבול או במוח. אבל למעשה רק אני כמסתבר, תפסתי את זה ככה. ככרזה כפולה. התברר לי לדאבוני שהמטרה שלהם הייתה להראות הקבלה בין בני אדם לבעלי חיים שאוכלים. לא יודעת, איכשהו זה לא נראה לי ככה. איכשהו נראה לי שפמלה אנדרסון הוחלפה, בטעות או בכוונה בבשר. כי הפרות והתרנגולות וגם פמלה, הם כבר לא יצורים חיים. הם נתחים למאכל.

טובה לאכילה? רק אחרי בישול!

הבעיה האמיתית היא החברה והאופן שבו היא תופסת נשים. בעולם אחר, בעולם שבראש שלי לפעמים, הפרסומת הזו לא נראית רעה. אבל הפרסומת הזו נמצאת בעולם האמיתי. בעולם שבו כאשר אישה נאנסת – זו אשמתה. בעולם שבו אישה אשמה על כך שכאשר היא הייתה ברחוב – זורקים לה הערות. בעולם שבו ילדה יכולה ללכת בבית שמש, בלבוש צנוע לפי הסטנדרטים שלה – אבל עדיין להיות מוכה על ידי אנשים שחושבים שחולצת טריקו עד המרפקים היא עדיין תועבה. בעולם הזה נשים שעושות דברים שובבים עם ירקות לעולם לא יתפסו כנשים שעושות דברים שובבים עם ירקות, על מנת להמליץ לנו על יתרונות תזונה אלטרנטיבית (מין טוב הוא יתרון משמעותי, לא?). הן יתפסו כחפצים – לא כבני אדם. כי רבים מאלו שיצפו בפרסומת הזו עלולים ליפול במלכודות שהחברה שמה לנו לגבי נשים ומין. המלכודת ששמה לנו פיתה, בלי ידיעה, הוא שצמחונות תעזור לנו לפתוח את הקופסה הזו, שנקראת אישה, שבתוכה יש מין ואת כל התענוגות שבעולם.

______________________________________________

***בתור נ"ב אציין שבדקתי ובחנתי (בקצרה) את קיומה של פורנוגרפיה צמחונית וטבעונית. בחיפוש לצמחוני מצאתי כצפוי נשים משתעשעות עם ירקות, באופנים שלפעמים הם ביזאריים(לא מלהיב עד דבילי), וגם כמה ירקות שדומים לכל מיני דברים(דווקא חמוד). בחיפוש של טבעוני, לא נמצא דבר, פרט לשחקנית ששם המשפחה שלה הוא vegan, אז לא נחשב. לדעתי, יצרניי הפורנו פספסו בגדול, ופורנו צמחוני אמיתי צריך להיות על פעילי בעליי חיים שבאים לבקר במקום שבו עושים רע לחיות, נפגשים במקרה, ועושים סקס, ומצילים חיות. או מצילים חיות בעזרת שיחוד השומרים על ידי מין. או משכנעים אנשים לצמחונות על ידי מין (ואגינת הקסם הירוקה!). אבל מסתבר שיצרניי החומר שזוקף תרנים לא כאלו מקוריים, או צמחוניים

לא רוצה לכרות את היער הקסום.

אינני מגדירה עצמי כבעלת מודעות פוליטית-טיפוחית, והייתי מעדיפה להגדיר את עצמי כא-פוליטיפוחית. למעשה, מבחינת פוליטיקת הטיפוח האישי אני קרוב לוודאי נמצאת יחד עם השמאלנים הקיצוניים, ועדיין לא הגעתי אל ההיפים או האנרכיסטים, מהסיבה היחידה שאני מתקלחת מידי יום ומורידה שערות ברגליים, ובבית השחי, אם כי תוך טרוניות לרוב. למעשה, העובדה שאני שייכת לצד הפחות מוסרי של פוליטקת הטיפוח נובעת רק מהעובדה שאני נוהגת ללבוש את החולצה והמכנסיים הראשונים שאמצא בארון, בנוסף לזה שבקיץ הזה עברתי מחזיות לגוזיות (אמא שלי שונאת אותן, סבתא שלי רוצה גם, ואני נהנית מהעובדה שמה שמחזיק לי את העופרים הפרטיים והלא פרופורציונליים קרוב לבית החזה שלי עולה פחות משכר המינימום). ולמרות חוסר המודעות שלי, יש דבר אחד שאני נעשית מודעת אליו יותר ויותר: עוד חלקת שיער בגוף שלי הפכה להיות לא מוסרית בכל קנה מידה חברתי – הערווה.

 העובדה שהסרת שיער ערווה היא דבר לא רק מקובל אלא גם נפוץ ואף רצוי, התבררה לי זמן קצר לאחר עופרת יצוקה.

"יש לך משולש?" שאלה אותי אז אחת מכמה, שנודבה לעזור לענף שלי לסדר את הבאלגן שהותיר המבצע אצלנו. השאלה הביכה אותי, ולא עניתי, והיא המשיכה לפטפט על הסרת שיער עם השאר, שכפי שמתברר לי עושות דברים בנידון. רק לאחר זמן קישרתי את עניין הסרת שיער הערווה עם העובדה שאצל דוגמניות התחתונים, תמיד נדמה שהתחרה נחה על קרש גיהוץ ולא הסינפיביס פוביס (ה"עצם" הזו של הערווה), וכל העניין הסתדר יפה מאוד עם ניתוחי הלאביופלסטיקה, אליהם התוודאתי דווקא מהצד המנתח (אני עדיין יכולה לספר לכם על החתכים המקובלים במיקצוע). בתור אנקדוטה צדדית, אספר שבדיון הרופאים שנוכחתי בו, הרופא הבכיר האשים את האוננות כגורם לצורך בניתוחים. אחד אחר דווקא נהנה יותר מתמונות ה"לפני". הרופאה היחידה בחדר (או אחת מהמעט שהיו) לא תרמה רבות לדיון.

 נחזור לעניין שיער הערווה.

למרות יחסי הציבור שמנסים לעשות לו, הוא לא צומח שם כי הוא רשע. הוא פשוט מתחיל לצמוח עם תחילת גיל ההתבגרות, לאחר הגדלה בכמות ההורמונים שמפרישה בלוטת יותרת הכליה – יחד עם תחילת ההפרשה מהשחלות לזרם הדם, במקביל פחות או יותר לשיער בבית השחי. יש לו אפילו שלבי התפתחות, שמאפשרים לאבחן את רמת הבגרות המינית. להלן איור להדגמה.

אזור הערווה גם עשיר בבלוטות אפוקריניות, שמתחילות לפעול זמן קצר לאחר שהשערות מנצות. בנוסף לזיעה, בלוטות מודעות פוליטית אלו פולטות גם פרמונים וחומרים שעוזרים למנוע זיהומים, ואחראים לריחות המיוחדים שיש לכולנו בבתי השחי ובערווה, ומסיבה תמוהה נחשבים ללא נעימים. שיער הערווה עוזר לפזר את החומרים האלו, לבלום זעזועים (ולהגן קצת על העור הרגיש שבאזור חשוב זה), לספוג זיעה או לשמור על האזור לח לפי הצורך. הוא גם מכריז קבל עם ועדה – "אני אישה בוגרת, בשלה ופוריה!" (בהפרעות הורמונליות מסוימות צורת השיעור יכולה להשתנות לצורה "גברית").

 אלא שקרה, ולא מזמן באו עלינו סכינים, שעוות ולייזרים לכלותינו, וכבר כולנו יודעות שלהיות עם שיער ערווה זה BIG NO-NO. כי לשחקניות הפורנו –אין. לדוגמניות – אין. מסתבר שגם לתל אביביות אין, ובכלל זו מידה מגונה שכמעט יכולה להצדיק זריקה של הפרטנרית מהמיטה. משל לא שיערות ערווה יש לנו שם, אלא פצעי עגבת מזוהמים, יחד עם כמה פפילומות, זיבה ירקרקה ובנוסף לכל – סקביאס! ונגד סקביאס, כידוע, קונדומים לא עוזרים.

 הפחד הזה מפני שיער הערווה הוא לא חדש באזורינו, והוא בן יותר מ1700 שנה. עוד בתקופת חז"ל פחדו מפני השערות האיומות האלו שיש לנשים בין הרגליים. באותה תקופה, לפי מעט התיעוד שיש, נשים ישראליות נהגו לגלח את שיער בית שחיין וערוותן. הגברים לעומת זאת – לא נהגו כך וזו אף נחשבה מידה מגונה ושייכת לגויים. הסיבה לגילוח שיער הערווה לא הייתה רק אסתטית, כפי שניתן היה להניח, אלא בריאותית ממש. העניין התברר לי בהפתעה כאשר עיינתי באופן מקרי למדיי בתלמוד בבלי עם פירושים (והסברים בשפת זמנינו על מושגים שונים) נתקלתי בהסבר למושג "נימה" בעמוד הדן בפרשת פילגש בגבעה. עניין הנימה נכנס לכאן כי אחד הפרשנים שיער שהפילגש גורשה כי הבעל "נימה מצא לה", ושם גם דנו מהי אותה הנימה. מסתבר, שבאותה תקופה חשבו ששערות הערווה של האישה מסוכנות ממש! התאמינו? שהרי אם לא הקפידה האישה וגילחה היטב את הכל, יכלה הייתה שיערה להשתרבב, להתלפף סביב הפין (בזמן המשגל, מן הסתם) ו…לכרות אותו, או לפחות לגרום לעקרות מידית. ובכן, לא פלא, אומרים פרשני הפרשנים, שהאישה גורשה. הרי הנימה הזו ממש ממש מסוכנת. מגיע לה שיגרשו אותה, אם ככה היא מזלזלת בבריאות בעלה. העניין הזה נזכר שוב כסיבה לכך שאמנון שנא את תמר לאחר האונס. כי היא עשתה אותו עקר, או עשתה לו כמעשה לורטה בובטס, תלוי במפרשי המפרשים.

"וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד מ"ט אמר ר' יצחק נימא נקשרה לו ועשאתו כרות שפכה וכי נקשרה לו איהי מאי עבדה אלא אימא קשרה לו נימא ועשאתו כרות שפכה איני והא דרש רבא מאי דכתיב (יחזקאל טז, יד) ויצא לך שם בגוים ביפיך שאין להן לבנות ישראל לא שער בית השחי ולא בית הערוה שאני תמר דבת יפת תואר הואי" (סנהדרין כא א). בהמשך, אגב, הפרשנים ממשיכים את ההשמצות על תמר (שלא גילחה כי אימא שלה גויה, לפי מפרשי המפרשים), וטוענים שתגובתה לאחר מעשה האכזריות הנורא שעברה היא מוגזמת.

 על כל פנים, כל מי שיש לו/ה מעט שכל יש באבטיח יבין שמדובר בלא פחות משטות גמורה. שערה כורתת איבר מין בזמן משגל? או אפילו פוצעת? כדי ששערה תוכל בכלל להתלפף סביב איבר המין היא צריכה להיות ארוכה מספיק. ולפי הנתונים שמצאתי בטמקא, עובי הפין הממוצע הוא בין 11.8 ל13.8 ס"מ. המודל הגברי הזמין לי מאשש את המידה הזו, פחות או יותר (בטמקא כתבו מ"מ, אבל נראה לי הם טעו ביחידות המידה, כי יוצא איבר מין בערך בעובי של עט). ושיער ערווה באורך כזה כבר מזמין בדיקה בוועדה של ספר השיאים של גינס, או לפחות ספר השיאים הצה"לי. כמו כן, כל מי שקיים משגל יודע שזה ממש לא פרקטי – אם שיערה תיכרך שם, העניין יורגש עוד לפני שייגרם נזק, בני הזוג יפסיקו, ירחיקו שיערות (אולי ידאגו לקצר אותן להבא, אם מדובר בהפרעה שכזו לאיכות יחסי המין) וימשיכו בהנאה. סיבה נוספת שהעניין נוגד לחלוטין את השכל הישר, גם של חז"ל – היא שהם מעידים על כך שנשות הגויים לא הסירו את שיער הערווה. ואיכשהו לגויים זה לא הפריע, והם פרו ורבו כמו שעשו כולם בכל האזור. נראה לי שהם גם נהנו יותר.

 גם בתקופות מאוחרות יותר שיער הערווה לא תמיד זכה לעדנה. באומנות, כאשר היה עירום נשי שיער הערווה היה לא יותר מפלומה מרומזת, שכן ציור של שיער ערווה מרובה ו"גולש" נחשב לפורנוגרפיה ממש. מה גם שעד לא מזמן שיער ערווה מרובה דווקא נחשב לאיזה סימן למיניות מופרזת, ונשים ביישניות עם שיער ערווה מרובה התקבלו בהפתעה. כדאי לקרוא על כך כאן בהרחבה.

אבל נראה שכל העניין היה שקט בעשורים האחרונים, ואף שיער ערווה התקבל כדבר אירוטי ומגרה. קריאה חפוזה בספר "בית האלוהים" יחד עם עיון קל בפורנוגרפיה ישנה מעט יאששו את הטענה ששיער ערווה היה דווקא מיני מאוד, ובסדר למדיי (לפחות בעיניי ההיפים) . מה גם, שלא דיברו על האזורים האלו כל כך. אלו היו עניינים שה"צנעה יפה להם", ולמרות שזו גישה בעייתית, מן הסתם, יתרונה היה אחד. אף אחד לא ערער על כך שאיבר מין נשי כפי שברא אותו הטבע הוא לא בסדר. זאת אומרת – עשו את זה כל הזמן, אבל לא נטפלו באופן ספציפי לפות. היה הייתה חלק שהיה לא בסדר כברירת מחדל, מכת הגורל, אם תרצו, שאין מה לעשות כנגדה.

 אלא שלאחרונה פרץ עניין גילוח הערווה בעוז, ונפתחה האפשרות לעשות את המקום הזה קצת יותר "בסדר". התחילו לדבר עליו בעיתונות, הפורנוגרפיה עלתה על העניין כמוצאת שלל רב, התברר ליצרני התחתונים שאלו נראים יותר טוב כאשר אין כלום מתחת לתחרה, והקוסמטיקאיות ומכוני הלייזר עושים הון עתק על גב הנוהג החברתי החדש הזה, וכולם לפתע מתרצים זאת כ"נקי ואסתטי" כאשר לפני כעשור זה נחשב למשהו שנשים מהוגנות לא עושות. בנוסף התחילו אנשים רבים לטעון על רלוונטיות העניין למתן מין אוראלי. לא אשקר – זה באמת קצת יותר נוח כאשר אין שיערה שנתקעת מפעם לפעם במקום לא נעים בפה. אלא שאת הטענות האלו משמיעים לעתים קרובות גברים, בשפה נמוכה וירודה עם איומים שוביניסטיים לרוב. והם עדיין מצפים שנשים ירדו להם, בלי קשר למה שהן רוצות, ובלי קשר לשיעור שיש להם במקום.

 אז נכון, נתקעות קצת שיערות לפעמים. זה לא אסון. כאשר את/ה יורד/ת למישהו/י זוהי לא הקרבה. זוהי נתינה פשוטה שמטרתה להראות אהבה (או סתם משיכה מינית), ואין שום סיבה לדרוש ממושא התשוקה לשנות את עצמו. מקסימום לשנות קצת תנוחה ולא לזוז יותר מידי, כי יש לנו גאג ריפלקס מפותח, ואנחנו לא רוצות שבזמן שאנחנו עושות לו כיף, היא תזוז יותר מידי, והעניין יגמר בניקוי הרצפה. אנחנו רוצות לענג אותה, ושהוא יהנה קצת. אנחנו גם נהנות מזה שאנחנו עושות לה טוב, ושהוא נהנה.ולכן התירוץ המגוחך על המין האוראלי הוא עלוב. פרט לעובדה שאם אדם לוחץ על זוגתו להכאיב לעצמה כדי שיהיה לו נוח (או לפחות לסבול מגירוד עצבני ושריטות מסכין הגילוח) כדאי לשקול את היחסים מחדש.

 (וכדי שלא תקראו לי פוריטנית אציין שאני ובנזוגי ניסינו את עניין הסרת השיער הערווה, מתוך סקרנות נעורים. זה אכן טיפה יותר נוח, עניין המין האוראלי, לשנינו, אבל לי באופן אישי מראה הפטריה בלי הדשא מסביב נראה קצת עצוב. פרט לכך, לשנינו אחר כך די גירד, אז פרט למקרים נדירים ומיוחדים, לא עושים את זה. וכאשר עושים את זה זה בשביל הכיף.)

 זה יהיה עיוורון לומר שרוב הלחץ על "ערווה כמו של תינוקת" מופעל על ידי גברים מיזוגנים מזדמנים (אם כבר, מופעל עליהם לצפות לכזה דבר, על כל התהיות על פדופיליה שזה מעורר) אלא על ידי ה"חברה". זה מודגם על ידי האופן שבו רבות כבר הפנימו כמה זה חשוב, להיות בלי. נשים רבות כל כך הפנימו שהן יגיבו ב"איכס" קולני רק משמיעה על כזה דבר, ועיתונים מזן "לטפשה" יפרסמו כתבות שיציגו את אלו שמסירות כרוב השפוי והאופנתי, בעוד האחרות תקועות בפריפריה, או סתם היפיות (במסווה הצגה על  דו צדדיות בדיווח). ובעמוד ממול תתנופף לה פרסומת לחברה כמו ה"האפילציה הקנדית" שישכנעו אתכן שזה נורא חשוב להיות חלקה (בזמנו נתקלתי גם בתמונת לפני שהציגה נקבת אורנגאוטן נאה ביותר).

 ואם כל מה שציינתי קודם לא מספיק, כולנו מקבלות פריטה נוספת בעניין הערווה הזה על מיתר ה"אישה=לכלוך", כאשר מספרים לנו ששיער ערווה זה לא ממש נקי ("למראה נקי ואסטתי") כאשר למעשה מים וסבון, ואולי גזירת מספריים לשערות שעשויות להפריע באמת לפעמים, שומרים את האזור נקי באותה המידה, וכל האסתטיקה נוגעת לאזור שרוב האנשים לא רואים, ורוב אלו שרואים, לא באמת אכפת להם. ולזאת יוסיפו האנשים את הכינוי לנשים כאלו כ"בושיות" כאשר סיווגן בקטגוריה נפרדת עושה בדיוק מה שהוא צריך – מציג אותן כיוצאות הדופן, ולא ברירת המחדל.

עתה כדי להיות אישה אמיתית עלייך להכאיב לעצמך במקום עם עור רגיש (שעווה ולייזר זה כואב לפי העדויות שקראתי*) או לפחות לסבול מגירודים וחתכים (אם גילחת גם אחרי יומיים, כדי לשמור על העניין חלק) – פרט לעובדה שהרעיון עצמו של קירוב ליזרים, חומרים רותחים או סכינים למקום הזה הוא מפחיד במידה לא מועטה.

ובכלל, מסתבר שזה כבר לא מוסרי, להתבגר מינית בכל מקום פרט לשדיים.

נ.ב – היו מי שהביעו את זה בהומור:

*העדויות על כך שלייזר ושעווה זה כואב, מהדיון הזה, שמצאתי במקרה. הדיון כולו, אגב, מרתק.

ועוד רשומה מרתקת של הר הקסמים – זהירות – יש שם עבודת אומנות שמצוירת בה ערווה.

%d בלוגרים אהבו את זה: