מפזר את מילותיי ברוח האלקטרונים של רשת האֶתֶר

פוסטים שתויגו 'מקום'

המוזרות המגדרית שלי

אני מניחה שלחלקכם/ן היה די ברור, מהאופן שבו נכתב הבלוג הזה שאני סוג של ג'נדרקוויר/ה (GQ). לי זה לא היה עד לא מזמן. המקום הזה של החריגות המגדרית שלי כנראה היה בי תמיד. לפי מה שאני חווה, הוא נובע לאו דווקא מהמקום שהוא נובע אצל אחרות/ים אלא דווקא מהתפיסה שלי את ה(אי)אנושיות שלי, כי אפילו כאן אני בקושי מרגישה שייכת למין האנושי. ומהמקום הזה מגדר פשוט נעשה לא רלוונטי עבורי.  לפי התיעוד שיש לי הפסקתי להיות אישה באופן רשמי באזור 2006 או 2007, למרות שלא דיברתי על זה יותר. בערך באותה תקופה כנראה גם יצאתי לראשונה מהארון בפני המשפחה בארוחת שבת, מהלך שכונה כעבור שנים "הא… אני בכלל לא זוכרת את זה", או "אה, התקופה הזו של המרד החברתי".

"זהו!" הכרזתי בפני קהל נשים דמיוני "אני לא אחת מכן יותר!!!"
ואז הסתובבתי אל קהל הגברים בצד השני "וזה לא אומר שאני נעשית אחת מכם!"
ואז אמרתי לכולם יחד "לכו להזדיין (אתם אוהבים את זה, לא?) ועזבו אותי בשקט! אני זו אני, ואני לא אחת מכם."

-י. ערפל

הפעם הראשונה בה נתקלתי במונח ג'נדקוויר הייתה  בבלוג שחור-סגול,  והבנתי מה שהבנתי מתוך קונטקסט, ולא העמקתי לחקור בנושא כל כך. נתקלתי פה ושם במושג, ואפילו נראה לי שקראתי את התיאור הכללי למה זה ג'נדרקוויר. באיזה מקום הבנתי שאולי זה קצת מדבר אלי, אבל לא התחברתי. אולי זה הגיע קצת מאותו מקום שבו אני לא מגדירה עצמי כפמיניסטית, כי אני לא מרגישה שאני יודעת מספיק על פמיניזם או עושה מספיק פמיניזם כדי להיות ראויה למונח. מה גם, שאני לא לומדת מגדר והשיח לפעמים מסובך מידי בשבילי בחלקים האקדמיים שלו. עוד לפני שנה וחצי בערך התחלתי לכתוב באינטרנט כזכר ונקבה לסרוגין, ודאגתי להסתיר את המגדר שלי ברשת(למרות שעם שם כמו שלי, קצת קשה לעשות את זה. מזל שיש כינויים). שמתי לב אז שאנשים עשויים להתייחס באופן שונה לדבריי לפי המגדר שבו נכתבו, אבל הכלל שהשתמשתי בו בהתחלה היה שכאשר רציתי להראות אמפטיה ורגישות כתבתי כאישה, וכאשר רציתי להראות מומחיות או סתם להתכסח, כתבתי כגבר. זה נראה הגיוני. כעבור זמן מה הפסקתי עם זה – והתחלתי לכתוב לפי מה שנראה לי מתאים באותו רגע יותר, לפעמים מחליף את המגדר שלי באמצע הכתיבה, כפי שקרה כאן עכשיו בטעות, בלי ששמתי לב – בהתחלה.

העניין הוא, שאני לא מרגיש גבר או אישה. אני בא מתוך גישה של אני == אני. אני לא אישה, לא גבר וכנראה לא מקק. אני כן מגדיר את עצמי בהלקח בחשבון את ההרכב הכרומוזומלי, ההורמונלי והפנוטיפי שלי  – כזכר/כנקבה (אין לי כוונה לשתף את הציבור בהאם אני זכר או נקבה – ואיך נולדתי) – שבמקרה שלי תואמים זה לזה. אינני יודע איך הייתי מגדיר את עצמי לו הייתי אינטרסקס או טרנסג'נדר. אולי הייתי מוותר על ההגדרה הזו גם כן, אולי הייתי מגדיר את עצמי רק לפי אחד הקטריונים. זו ההגדרה שלי, ויש לה חשיבות אישית בעיניי.
בזמנו, לפני שנים חשבתי באופן רציני על לשנות את המגדר/מין שלי. שנאתי אותו, אתם/ן מבינות/ים. שנאתי את איך שנראיתי. שנאתי שהמראה שלי לא היה מטושטש מגדרית. שנאתי את הגוף שלי. אני עדיין שונאת אותו לעיתים קרובות, אבל לא עד כדי כך.
הסיבה לאי החיבה שלי את הגוף שלי לא נבעה באופן אישי מהמין שלי – לא הרגשתי שנולדתי למין הלא נכון. הרגשתי שכל העניין של מין ומגדר הוא מעמסה כבדה עלי, ושהמין/מגדר שיש לי הוא ממש דפוק. ניסיתי לאמץ התנהגויות מהמגדר האחר, אבל לאט לאט עברתי תהליך מסויים של השלמה עם הגוף שלי. אבל לא יכולתי להשלים בשום צורה עם מה שמצפים ממני לעשות, עם המראה שמצופה ממני, עם ההתנהגות המצופה ממני, עם תחומי העניין שלכאורה צריכים או לא צריכים להיות לי. והביסקסואליות שלי הוסיפה עוד יותר  לטשטוש הכללי של המצב – מבחינתי.

לפני כמה זמן התחלתי לגלות מעורבות רבה יותר באיזה פורום באינטרנט, והמשכתי לכתוב בזכר ובנקבה לסירוגין, ופיתחתי קשר די קרוב באיזה שלב עם אחת החברות בו. אולי לפני זה, אולי אחרי זה – היא הציעה שאני ג'נדרקוויר. כתבתי שאני מכירה את המושג אבל לא מתחברת אליו. לא התחברתי אליו כי הרגשתי שיש לו קונטקסטים שאולי אני לא רוצה שיהיו לי. וגם קצת התביישתי להיות GQ. הרגשתי שזה יראה כאילו אני מנסה להראות מגניבה, או שונה, או שסתם נדמה לי ואני מבולבלת (אגב, יש לי ספקות בסגנון לגבי הביסקסואליות שלי עוד מ2003…והם לא נעשים קטנים יותר, אולי בגלל זה שאני בסה"כ במערכת יחסים שבמבט שטחי נראית מאוד הטרונורמטיבית). הרגשתי כאילו זה יראה קצת כאילו אני מנסה להראות כמו החברה הביסקסואלים ה"מקצועיים", שהקימו ארגונים, והלכו להפגנות ובכלל עשו כל כך הרבה, ויש בניהם/ן כמה וכמה ג'נדרקווירים/ות. במידה מסויימת, זה מאוד דומה לסיבות בגללן אני לא מזדהה כפמיניסטית. כמה ימים או אולי כמה שעות אחרי שהיא הציעה שאני GQ, ואני דחיתי את ההצעה, הלכתי לקרא בויקיפדיה את הערך על ג'נדרקוויר.

התלהבתי למדי ואפילו קצת צחקתי מהשנינות של המושג genderfuck, והאמת היא שמאוד התלהבתי מכל הערך על הGQ. זה נראה כל כך מתאים למי שאני . אבל לא הרגשתי שאני יכולה להעמד לי מתחת לערך המטריה הזה סתם כך. אמרתי לי שאני GQ, אבל לא אגדיר עצמי כך.

ואז למחרת בבוקר, או למחרת כמה בקרים, קמתי והגדרתי את עצמי כג'נדרקוויר בלי לשים לב לזמן שבו כן התחברתי למושג. ומאז אני ג'נדרקוויר, אבל ג'נדרקוויר זה לא מה שאני. יצאתי מהארון הזה בפני כמה חברים. וזה היה נחמד ומאוד משחרר. אבל אני בספק אם אצא מהארון בקרב עוד אנשים, כי אותם חברים אוהבים אותי לא למרות מה שאני, אלה בגלל מה שאני.

ממתק לסיום:
ריצ'רד פיימוס מספר על הג'נדרקוויריות שלו:

מודעות פרסומת

לא ידעתי שהוא אנס

*התחלתי לכתוב את הפוסט הזה לפני מלא זמן. אז חלק מהקישורים ישנים ובטח כבר קראתן אותם. הוא קיבל צורה קצת מוזרה עם הכתיבה, אז תסלחו לי בבקשה. את כל הסיפורים המסופרים כאן אפשר לספר ל כל מגדר ולהפוך את המגדרים על ראשם לחלוטין.

אני חוזרת לנושא חדש ישן. יותר ישן למעשה, כי להיאסטוריה יש זיכרון על כל האירועים האלו, שה-הואסטוריה מעדיף לשכוח. או לומר שלא התקיימו. או להצדיק אותם. לראשונה בכוונת כלי התקשורת היחיד בהר כרוב, לדון בפרשה הזו. הר כרוב, לעומת הר דלעת (781 מטרים) הוא אזור פריפריאלי ממש, ולא סתם נמצא באמצע הנגב. זה לא שהחדשות מגיעות אלינו מאחור, זה שיש לנו המנהג המעצבן לקשור ולהגיב הרבה דברים, ולעיתים באיחור.

אנחנו הולכות לדבר על הטרדה מינית. ואונס. שני נושאים שלמרות כל ההכחשה שלי והשיכחה שלי בחברה שאני חיה (ריכוז לא-בני אדם כאן מרקיע שחקים, למעשה) – אני לא יכולה להניח להם. לא נאנסתי, אבל הוטרדתי מינית (עד כמה שזה יכול להפתיע חלק מהמכירים אותי) יותר מפעם אחת. או פעמיים או שלוש. הוטרדתי על בסיס כל דבר שאנשים יכלו למצוא בי, למעשה, והעובדה שאין בבעלותי כרומוזום Y תקני רק הוסיפה לחינגא. אני לא חריגה במשפחתי האנושית, השכונתית או הלאומית, או אפילו המינית (הומו-ספיאנס) – סבתי, אימי, אחותי, בת דודתי, בת דודתי מהצד השני,  בת דודה מדרגה רביעית, השכנה, הגברת ועד הבית, ההיא שעושה חוג ציור במתנ"ס, המורה מהיסודי, והמזכירה מהחטיבה והמנהלת מהתיכון, המרצה, המפקדת, החברה הקרובה – וגם הבחורה שאני מתעבת, האישה שאני לעולם לא אכיר בצד השני שבעולם – כמעט כולן, הוטרדו מינית. בלי קשר למראה שלהן, ללבוש שלהן, או לכל חלק אחר בהן. חלקן נאנסו. רובן לא התלוננו, ואולי לא יתלוננו. חלקן יספרו כעבור שלושים שנה או ארבעים דקות על מה שקרה. לפעמים יתלוננו, רוב הסיכויים שלא.  למרות הפארדיגמה הנפוצה – הן לא רצו זאת או אשמות בכך. ועל זה אני רוצה לדבר.

יש היאמרו, שאנחנו צריכות להיות חזקות יותר, ולהקשיח את עורנו. לדעת וללמוד. ללמוד להגן על עצמנו. וזה נהדר, נהדר נהדר נהדר. רק למרבה הצער לוקח הרבה זמן ללמוד וליישם את הדברים הנהדרים האלו. ועדיין, כדאי להתחיל. כדאי להתחיל היום, עכשיו, הרגע, כי לכי תדעי מה עוד יקרה. וזה נכון, אבל זה לא מספיק.
ויש הציעו פיתרון אחר. אין סיבה לדאוג מאונס, מפיתוי, ממחשבות רעות, כאשר אי אפשר בכלל להתקרב. ובכלל, הכי טוב זה להפריד. להפריד להפריד להפריד, ולנקוט כמה שיותר אמצעי הגנה. כמו אלו:

ציור ישן יחסית בו לא הקפדתי על אנטומיה נכונה, אלא העיקר היה הקונספט. כאשר הוצאתי אותו מהארכיון גיליתי כמה נותר רלוונטי, למרות הזמן שחלף. אולי עוד אצייר אותו שוב, והפעם באופן נאה יותר.

כאשר ציירתי את הפאדיחה האנטומית הנ"ל (השתפרתי מאז, באמת!) , הייתי קוראת חדשה בהכצעקתה (שקמה אז עוד לא מזמן ככל הנראה), וכל עניין מאפ"י פרץ בעוז. רציתי לצחוק וללעוג לכל אותן הגישות שפגשתי שוב ושוב בחברה, שוב ושוב לגביי, שוב ושוב לגבי הגוף שלי. הטענות שכתובות נעות בין כעס על אי האמונה למוטרדות והאופן בו נוהגים לטעון שהן משקרות, טענות שקריות על הקשר בין המראה, הלבוש או ההתנהגות (מכנסונים והתמתחויות, מישהו?) לבין ההטרדה (וכעדות אילמת אוסיף את כל אותן הטרדות מיניות שחוויתי בחטיבת הביניים, אז הייתי המכוערת של השכבה, או לפחות כך כולם אמרו לי ובמשך שנים לא יכולתי להביט במראה בגלל זה), טענות על רגישות יתר ("אם את לא מרגישה – זה לא קרה!" כפי שאולי לא הבנתן מכתב ידי המזעזע) שאומרים תדיר לפמיניסטיות או למוטרדות, וכמובן השיט הרגיל של "למה לעזאזל היא יצאה מהבית?!!!אחד".

עכשיו, זה כבר לא מצחיק אותי יותר. לא כאשר ריל גוננים למיניהם מוצאים את עצמם כותבים שנאת נשים מתוך אהבה, לטענתם הנסתרת. ואם יש משהו שלמדתי מהתקשורת הרוסית (אל תדאגו, גם על זה אדבר) זה שכאשר אומרים על מישהו שהוא אוהב נשים, הכוונה בדיוק הפוכה. זאת אומרת,  יש לכתוב הוא "אוהב […] נשים" ולא "אוהב נשים". וב[…] כתוב באותיות קידוש לבנה שנוטים להתעלם מהן "להטריד, לאנוס, לנצל, לחפצן ולבגוד ב".

אחר כך אותם בני אדם, ומהם גם גברים וגם נשים, באים ומסבירים ומסגיברים: את לא כזו שיכולה להאנס, ובכלל לפי הרישומים שלנו, את שרלילה.

וכאן אתחיל לטוות סיפור (מצטערת, לקח לי זמן לחמם את הנול). זה לא האופן בו נהוג לספר את הסיפורים האלו בבלוגים. הוא לא כועס, זועם או אפילו אומנותי ומלא מילים נאות. אבל הוא הדרך שבה אני מצליחה לספר את הסיפור כרגע, אחרי שהרעיונות שאז חשבתי ולא רשמתי כבר יושבים אחרת באבטיח שלי. יצא קצת טריגרי, השיר הזה.

סיפור-קפה/פונטיום חציעץ

סיפור פשוט, לא מסובך,
קרה אצלנו כאן בכרך.
סיפור קטן, כלל לא חשוב
הוא על שקשוקה של ישוב.
אבל סיפור זה לא יפה,
אז אספר סיפור-קפה.

ובסיפור הזה שני גיבורים,
יפים, נוגים וצעירים,
אחד הוא נער תלפיות,
יפה, גבוה, עיניו טובות.
והשניה היא ינשופה,
אירונית, חכמהולא שפופה.

היו השניים ידידים,
או שמה שחקו פעם בבדידים.
אולי הם התכתבו ברשת,
אולי נפגשו פעם תחת קשת.
נפגשו השניים לכוס שיכר,
כפי שנהוג גם בניכר.

היא שתתה אולי כוס,
של קולה שסיימה מזמן לתסוס,
והוא גם לא הגזים,
ושתה קצת בירה בלי גזים.
ישבו בכיף, דיברו בנחת,
והשיחה כל כך קולחת.

עברה שעה או שעתיים,
ובשעון – אוי, כבר אחרי שתיים.
האוטובוס מזמן כבר נם,
והוא עצמו גם די נרדם.
ואיך אותה יסיע בביטחון,
לצד השני של הירקון?

"אני פה גר ממש קרוב,
ממש ליד פנס רחוב.
והרי דיברנו כה יפה,
נעלה ונשתה גם כוס קפה"
הינשופית בדעתה חוככת.
"למה את עלי כלל לא סומכת?"

"אני חושבת שיהיה נהדר,
ובאמת עכשיו די מאוחר.
אני עייפה, ורוצה כבר לישון,
ומחר, אגב, כבר יום ראשון.
רק בבקשה תבטיח לי כבר,
שלא נעשה במיטה שום דבר."

הבטיח? הבטיח.
אין לו ראש אבטיח.
בחור הוא נחמד, עיניו לא שוגות,
למה לך לטוות סתם כך דאגות?
הלכו הם אל קצה הרחוב, לפנס,
היא עברה בדלת, הוא אחריה נכנס.

הרתיח הוא מים לקפה,
הניח עוגיות על מגש יפה,
חלצו שניהם נעליים,
ואפילו חלקו חיבוק או שנים.
ואז והוא שלח יד, ואחר כך גם רגל,
ומה בגבורה מתנוסס לו הדגל!

*

"לא רוצה" אני אמרתי לו,
"אבל הוא לא הפסיק.
הזזתי את היד שלו,
אבל אותו זה רק הצחיק."
כן, כך היא ספרה לי, כאשר חתכה אננס.
"איך יכולתי לדעת, שהוא גם אנס?"

______________________________________________________________________

כן, סיפור קצת סטריאוטיפי, טוויתי בנול החרוזים שלי. הסיפור הזה מעולם לא קרה לי אישית. אבל הוא קרה, ויקרה וקורה, ושמעתי ממנו מספיק פעמים. הוא הוטמע בי מספיק פעמים על ידי התרבות. על ידי המשפחה. על ידי השטות הזו, השטות שאוסרת על בני אדם להאמין זה לזה. כי אם הם שקרו לנו, אנחנו אשמות, כי מה חשבנו, כאשר עלינו אליו לקפה? למה קפה לא יכול להיות קפה? למה בתרבות שלנו לשקר, לאנוס את רצוננו, ללחוץ על אנשים לעשות פעילות שאמורה להיות מהנה היא לגיטימית מספיק? ולמה התירוץ היחיד שיש לנו בסופו של יום הוא "לא ידעתי שהוא אנס". או מטרידן. או אדיוט. זה לא כתוב לאדם על המצח, שבלי סיבה יכול ומותר לו לעשות את הדברים האלו. זה לא כתוב לאדם על המצח שעכשיו הוא חבר שלך, ומדבר אלייך יפה, אבל מחר הוא ילחץ עלייך להתנשק, או ירד עלייך שאת כזו כבדה כי לא בא לך להתחבק.
אנחנו לא יודעותים שהםן אנסותים. אבל ככה זה. וזה לא מקובל ולא לגיטימי. זה לא מקובל וזה לא לגיטימי במיוחד מצד התרבות לבוא ולהאשים אותנו, בהתחלה בזה שאנחנו תמימות, ושאסור לנו להאמין לאיש. ואז בזה שאנחנו לא נחמדות, ועושות לכולם פרצוף חמוץ. ואז שאנחנו לא זורמות. ואז כאשר אנחנו זורמות, או ש"הזרמתם" אותנו, והייתה תאונה, או שלכם פשוט לא היה אכפת מספיק פתאום גם גנבנו זרע*. אבל מה אנחנו יודעות בכלל, אנחנו פשוט ממורמרות בגלל המחזור ולכן כל ההאשמות האלו באונס ושוביניזם, לא?

מחזור הוא כידוע הגורם מספר אחת לכאבי ראש, ובכלל, תופעה נשית שהביאה ללידת הפמיניזם. כל מי שמזדהה פמינסטית בזמן נתון היא במחזור, או בזמן תסמונת טרום וסתית, ובגלל זה מאשימה באונס.
*צולם בשירותי האוניברסיטה, 6/3/2012

fin

* אם מישהי שיקרה למישהו במודע, על מנת להכנס להריון, זו כן גנבת זרע. או גנבה לו את האשכים או את הטישו מהפח, ואז תפלה עליו אחריות. זה לא המקרה המדובר.

הכתובת נמצאת על הקיר

וזה יגמר בדם. 

כידוע כרגע בערך לכל העולם (שקורא עברית וראה את הפוסט הקודם שלי) אני ביסקסואל ולפני זמן מה עזבתי את מעוני הנוח בהר כרוב על מנת להשתתף במצעד הגאוה בראשון לציון. בגלל שפגשתי כמה בני ובנות אדם מעניינים שם, התחלתי לעקוב אחרי עמוד במגילת האיקונין, שנקרא "ראשונים בגאווה" "כוכב שווים" סתם, כדי לראות מה קורה בעיר, ומה יצא מכל הדיבורים שהיו אחרי המצעד. לא לחינם אכלנו פאנקייק טבעוני נטול גלוטן, כנאמר. כעבור זמן קצר של מעקב, כנאמר, חשכו עיניי.
זה מה שפורסם בעיתון "ידיעות ראשון" ב18.05.2012. אנא קראו את הכתוב.

ידיעות ראשון, 18.5.2012.
לחצו על התמונה על מנת לראות בגדול מלא.


המאמר החלקי, אגב, פורסם גם באתר מקומונים אחד, צמקא שמו, שם הדבר מתועד בפיקסלים שחורים על רקע פיקסלים לבנים, בפני כל האינטרנט. זהו, עכשיו אתם לא יכולים לומר שהמצאתי את זה.

שימו לב, ידידות וידידים. הרב יצחק פישר, בשמו המלא, ובתפקידו (הרב של שכונת נחלת יהודה – ז"א בעל סמכות כלשהי בקרב לפחות 300 איש, ככה, וגם רב, אז יותר) טוען שקבלה חברתית של הקהילה הגאה תביא גם ללגיטימציה של רצח. הייתי רוצה לדעת, וברצינות, איזה מקום אפל ועצוב בנשמתו של הרב הביא לאמירה זו. מילא, כאשר טוקבקיסט שמתהדר במילים יפות (זברה שמו) מגיב לכתבה שמתארת אלימות כלפי הומוסקסואליות, וטוען את הטענות הישנות והמפוהקות על אונס ילדים ואונס בעלי חיים, ועוד טוען שבעלי החיים נהנים ורוצים את זה (גם הילדים?).

את זה, כנראה, אנחנו עוד יכולים לסבול. אלו הם, כזכור, רק טוקבקים והם רעל לנשמה ולא טובים לגוף. הם רק מעלים את לחץ הדם, וכל זה. יש הבדל, הבדל קטן, אבל הבדל, בין המיקום של זברה, אידיוט בלי תעודות ליצחק פישר, שיש לו תעודה מהרבנות שהוא רב. המילים שאומרים טוקבקיסטים נקראות הרבה פחות. מבחינת התפיסה שלנו יש להן חשיבות מעטה יותר, למרות שזה לא באמת נכון. אבל כאשר מגיע איש ציבור ואומר את הדברים האלו, כאשר איש ציבור אומר שקבלה חברתית של אנשים עם נטיות מיניות שונות  היא כמו לגיטימציה לרצח, ולמעשה, הבא נודה בזה, יכולה להכתב לאחר מעט הוכחה מתמטית במשוואה פשוטה מאוד, מבחינת הרבה אנשים. להטבא"ק = רצח.  כאשר האנשים האלו רואים הומו, לסבית, בי סקסואלים, טרנס ג'נדרים ויתכן וגם כל אדם שהוא קצת שונה מהם, זה מה שעובר להם בראש:

מה שעובר ללהטבא"קפובים בראש: אילוסטרציה
ציור: פונטיום חציעץ.

וחברים, אנשים מקשיבים לאנשי ציבור, במידה זו או אחרת. אולי מישהו, נניח, זברה, חושב שרק צריך לאסור הומוסקסואלית בחוק. אולי זה הדבר היחיד שעובר לו בראש. אולי אחרי שיקרא את הדברים שאמר יצחק פישר, רב של שכונה בראשון, התמונה שכאן למעלה היא מה שיתנופף לו בראש. אנחנו יכולים לצחוק ולומר "פחחחחח הם מטומטמים". אבל להזכירכם, כבר קרה רצח על רקע שנאת גאים בישראל. ולא באמת צריך תעודה כלשהי, רבותי, כדי לשאת סכין, או להשתמש ברובה, או כדי לבעוט, או לחנוק או אפילו לומר דברי הסתה באינטרנט. כן, גבירותי, רבותיי וקוויריי – הדברים שאמר הרב יצחק פישר הם דברי הסתה, חד וחלק.

__________________________________________________________________

לפני שבוע בערך, אמרה לי חברה, לאחר שסיפרה שראתה תערוכה במרכז דיזינגוף על רקע הרצח של בר נוער שהיא לא מבינה למה צריך לנפנף בזה (ככה, קצת אחרי שסיפרתי בסודי סודות שהשתתפתי במצעד הגאווה) . נותרתי בלי מילים. אולי באמת כדאי לא לנפנף בזה? אולי באמת כדאי לשבת בשקט, בחושך, ולהסתיר את עצמנו מהעולם. אולי באמת כדאי לברוח למקום היחיד בעולם בו אנחנו רצויים מבחינה מדינית.  אולי באמת כדאי לתת לאנשים להעליב אותנו, ולומר שמה שאנחנו עושים דומה לאונס בהמות, אונס ילדים, ובכלל, לגיטימציה לרצח.

 אה, רגע, כבר יש אנשים שחושבים שמה שאנחנו עושים נותן לאנשים לגיטימציה לרצוח. הרי מה שכתוב בכתבי הקודש של ישראל הוא כזה, וכתבי קודש, לא טועים לעולם, כידוע.

וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה–תּוֹעֵבָה עָשׂוּ, שְׁנֵיהֶם; מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם. (ויקרא, כ, 13)

חברים, לכל התופעה יש שם. יש ביטוי שמתאר אותה. הכתובת נמצאת על הקיר. היא כתובה, והייתה כתובה, ועוד תהיה כתובה. אני לא יודע כמה זמן היא תהיה כתובה. אני לא יודע אם עוד מישהו חוץ ממני רואה אותה. אני לא יודע מה אפשר לעשות כנגדה. אני רק מקווה שנוכל לעצור את אלו שקראו אותה ואלו שכתבו אותה ואלו שהסכימו איתה.

"הכתובת הייתה על הקיר." פירוש: האירועים הרעים שאירעו, היו צפויים מראש.
(ויקימילון: פתגמים עבריים)

 ______________________________________________________________________

כאשר בת זוגי ראתה את התמונה שציירתי (גאווה=רצח) היא אמרה בפשטות: "מי שחושב ככה לא רואה ברצח דבר חמור". בהתחלה לא הסכמתי. ואז הבנתי כמה זה נכון.

צמצום עצמי, צמצום העצמי

יש תופעה כזו, שכאשר שמים לב אליה היא מפעימה בעצמתה. בעצם, ככה זה עם רוב התופעות. וזו התופעה – כאשר אנו מצמצמות את עצמנו, ומקטינות את עצמנו על מנת לא להפריע לאחרים, ושיהיה לנו קצת יותר מקום – זה לא קורה.

כי מה שקורה הוא פשוט מאוד – האחרים יתפסו יותר מקום, וידרשו יותר מקום. ואנחנו נצטמצם שוב. בלי לשים לב. כי היה מרווח קצר, בן פעימת לב – בין הרגע בו הצטמצמנו לרגע בו אחרים התרחבו כאשר יכולנו להרחיב את כלוב הצלעות שלנו עד הגבול שלנו, למלא את כל הTotal lung capacity שלנו. אחר כך שוב נחזור לנשום נשימות קטנות, קצת יותר קטנות ממה שנוח לנו. וקצת יותר מהירות, כי צריך, צריך צריך – לשמור על רמת חמצון תקינה.

ויש את התפיסה המכוערת הזו, את התפיסה המושרשת הזו בציבור – שכאשר אחרים מגבילים את גופך – בנשמתך לא יוכלו לגעת. כאשר אתה לא יכול לדבר, ולבטא את עצמך, עדיין יש לך את המחשבות שלך. כאשר את לא יכולה לשאול שאלות, הן עדיין נשארות שלך. וזו תופעה מעניינת, כי המציאות היא שכאשר אנחנו לא יכולות לעשות את זה,  גם היכולת שלנו אובדת. כאשר אסור לנו לדבר ולומר את דיעותנו, כאשר יש לנו מקום לומר אותן, הן פתאום נעלמות, ואנו יכולות רק להקשיב, אבל אין לנו מה להוסיף, גם אם אנחנו רוצות, גם אם מבקשים מאיתנו. כאשר אנחנו רוצות לשאול, לשאול משהו, כי זה כל כך מעניין, אבל אין לנו מה לשאול. פעם היינו שואלות, מנסות להרחיב את הידע – אבל כאשר אסור לשאול, אז זה כבר קשה. זה השלב ההתחלתי. של השאלות, אחר כך הדיבור, שהזכרתי קודם. ואז גם קשה לחשוב. וקשה לצייר, והכי קשה לכתוב. במיוחד משהו בעל משמעות.

ואז, אז את מבינה, שהם הצליחו, לגרום לך להצטמצם. אבל את עדיין הכבשה הירוקה. את אילמת, אין בינה במוחך, אבל הצבע שלך הוא עדיין לא מה שהמגדלים דורשים. אז את מצטמצמת עוד, תופסת פחות מקום במרחב. מדברת פחות בשביל להרגיז פחות אחרים, בדעות ובשאלות שלך. באופן הדיבור שלך, שבגלל שתמיד היית ככה, בצבע ירוק, היית קצת שונה, ולא ידעת לדבר אחרת. ואז אתה מתכווץ. והם דורשים עוד מקום. והם דורשים אותו באלימות – לא בהכרח פיזית. כי הם מרגישים שהחומר רך, ונכנע, ועתה קל לדחוף אותו ואפשר להשקיע עוד כוח. כי יתפנה הרבה יותר, ובבת אחת.

אבל אז אני חושב – מה זכותם של שכמותי, הירוקים, או הסגולים, או הורודים, או הסגולים, השחורים ושאר הצבעים – לנשום לעומת זכותם של האחרים. אולי באמת אין לי זכות לנשום יותר מלאחרים. אולי באמת עלי להצטמצם, כדי לאפשר לאחרים לנשום.

מצד אחד, זה מפתה, המחוך הזה, אבל מצד שני, לעולם אשאר בצורה הלא מתאימה של כבשה ירוקה ולא אליפטית. אני לא מתאימה למכונת הגזיזה שלהם. אני אפילו לא כבשה באמת. אפילו אצטמצם ואצטמצם ואצטמצם – ההתנהגות שלי עדיין תהיה פגומה. ואני לעולם לא אלמד להתנהג כראוי, כי אני לא רוצה להתנהג כראוי. אני לא רוצה לצפות מאחרים שירימו לי חפצים כבדים – כי אני חזקה מספיק. אני לא רוצה ללבוש ארוך כי לאחרים קר לראות אותי. אני לא רוצה ללכת כאשר אני מאחרת. אני לא רוצה להתאפר כדי להיראות מאופרת. אני שונאת להוריד שיערות – זה גורם לי להרגיש רע. אני לא רוצה להסכים עם האמונה שלהם ולכבד אותה כאשר האמונה* שלי נדרסת, למרות שהיא נעה בטווח הבלתי אפשרי בין אתאיזם ל… סוג עצלני למדיי של ניאו פגניזם** (ככלל, ההגדרה שלי לאלוהות או תפקיד הדת כל כך שונה ממה שכולם מגדירים שאפילו האמירה שיש לי אמונה דתית היא לא רלוונטית. אבל לזה אנשים קוראים אמונה לא מגובשת.), וזה לא הוגן שלאנשים אחרים מותר לומר שזה רע להאמין באלילים ואבולוציה זה שטויות במיץ וחרטא בחלב***. אבל לי אסור לומר דבר בגנות אמונותיהם. או שמוסר זו המצאה אנושית.

זו הסיבה שאני כותב עכשיו על עצמי. כי נמאס לי להצטמצם. כי הכנסתי את עצמי לתוך הדברים שלי כי אני לא רוצה להצטמצם יותר. אני מאמין בזה שמותר לי להכניס גם את הרגשות שלי לתוך הקור של ההגיון (הלא קיים). אני חוזרת לצייר ולכתוב לאט לאט. אני לא סיפרתי לאיש על הבלוג הזה (פרט לזה שנשמתו נגעה בשלי).

כי כאשר אנחנו מצמצמים את עצמנו, אנחנו מצמצמות את העצמי שלנו. אנחנו נעשות דהויות יותר. אנחנו נעשות חיוורות יותר. כי לאחרונה אני מגלה שכאשר אנחנו גדלים בעדינות, באור וחמימות, ולא מתוך אלימות, וכולם גדלים, יש דווקא יותר מקום לכולן.

ואולי זו רק אני, שכאשר מצמצים את צעדיי, מצמצמים גם את טווח מחשבותיי. אולי אני הפגומה.

אז אני אשאל – מה המחשבות שעולות בראשך, כאשר נושרות עליך מילים אלו על צמצום עצמי וצמצום העצמי?

___________________________________________________________________________

נון ביתים:

*אמונה דתית של אחרים: באוניברסיטה "פאב עץ" נאלצתי לשוב לתוך הארון, אחרי שבצבא הייתי כל כך פתוחה בנוגע לזה. העניין הוא שלפני זה מעולם לא הרגשתי שלמישהו באמת היה אכפת מי האנשים שאני נמשכת אליהם. אולי כי אנשים הניחו שעם כיעור כמו שלי, זה לא באמת משנה.

**אבולוציה, אתאיזם וניאו פאגניזם: ההגדרה שלי לאלים שונה מאוד מאוד מההגדרה המקובלת, ואני אפילו מרגישה רגשות אשמה על הלא מדעיות שלי ביחס שלי לכמה מהדברים בחיים שלי. אבל נחמד לי העניין, שאני יכולה להתפלל לאלה, כאשר יש לי רגעים קשים. אני יודעת שהיא אוהבת גם את הילדים המאומצים של אמא אדמה, וזה עוזר לי. אני לא מבקשת בשבילי ניסים או שום דבר אחר – אפילו לא שתשמור עלי. פשוט טוב לי עם זה שהיא שם. היא לא מצפה ממני לכלום, בתמורה. עצלנות, אמרתי לכם. ואני חושבת שהאבולוציה סוחטת ממני יותר רגשות דתיים מכל דבר אחר. כי אבולוציה זה מדהים, כמעט בסדר גודל של מערת הנטיפים.

***חרטא בחלב: חלב הוא דבר שהפסקתי לצרוך לפני כמעט שנה וחצי. מיץ סויה, מיץ שקדים ואגוזים וטופוטי הם חבריי הטובים מאז – כאשר מתחשק לי משהו שדומה למאכלים הישנים – רק טעים יותר. אי לכך, חלב הוא קונוטציה של WTF מבחינתי.

%d בלוגרים אהבו את זה: