מפזר את מילותיי ברוח האלקטרונים של רשת האֶתֶר

פוסטים שתויגו 'נשים'

שדכנות, יהדות, פמיניזם ומכנסיים

הרשומה הראשונה מתוך סדרת רשומות שאפרסם מתוך דברים שכתבתי בעבר על יהדות באימיילים שונים, ומעולם לא פורסמו בפומבי קודם.

נכתב ב27.02.2012.
לאחרונה התחילו לחשוב שאני איזו סוג של שדכנית. אכן אכן. שניים, חובשי כיפה אגב, פנו אלי בבקשה שאכיר להם בנות.
"לאיזו מטרה?" עוד שאלתי.
"את יודעת, שתהיה לי בחורה" אמר הראשון. החלטתי לשתוק על המשתמע מהמשפט הזה. שאלתי אלו נשים הם מחפשים למטרות קשר. בסך הכל – זו אוניברסיטת פאב-עץ, נשים דתיות לא חסר כאן. אני מכירה כמה וכמה נשים דתיות שלומדות איתי שהן חכמות, נבונות, מגניבות, וכו'. למה לבקש ממני להכיר להם אותן, ביחוד בהתחשב בזה שאין לי הרבה חברות בנות. למעשה, רוב הנשים שאני מכירה בפאב-עץ הן חילוניות. ובאופן עקרוני אני לא מתעסקת בשדכנות, כי אני חוששת שזה עיסוק לא עבורי. אני כן משדכת בין אנשים שיכירו למטרת חברות – כי מה יכול להיות טוב יותר מזה שאנשים שאני אוהבת כחברים יאהבו גם זה את זה? אבל כאשר זה מגיע לשידוך זוגות – כאן העניין קצת תמוה. אני מוכנה לאחד מעגלי חברויות, ואתם כבר תטרחו להכיר. לא?
המלצתי לראשון ללכת לכנסי גיקים (יש בהם הרבה נשים דתיות, אגב, שהן מגניבות בטירוף. לאחרונה הייתי בכנס "הארי פוטר" (חנוכדברא, למעשה). שלושה רבעים מהקהל הורכב מרווקות דתיות. טוב, זה לא הרבה בהתחשב בזה שהכנס כולו כלל לא יותר מ20 איש.) –  שם יש בנות אדם רבות וחביבות (ובכלל, כל העניין בכנסי גיקים הוא שלחלוטין לגיטימי להתחיל שיחה עם כל אחד ואחת על כל נושא שבעולם, והדבר לעולם לא יחשב למוזר). כישורי השדכנות שלי מעטים עד לא קיימים, סה"כ – אבל לפחות הייתה לי עצה שעשויה להועיל.
השני כבר הקשה עליי. "אני מחפש דתייה פמיניסטית"
הלסת שלי הייתה צונחת לרצפה לולא היו לי גידים, שרירים ורקמות חיבור שמחברות אותה לגולגולת. כידוע, יש נשים דתיות פמיניסטיות. יש אפילו די הרבה. שאלתי אותו אם לא כדאי לו לנסות להצטרף ל"קולך" או משהו בסגנון. הוא אמר שהוא כבר בארגון (הגבות שלי נטו השמימה). "נו?" שאלתי
כנראה שאין שם נשים בגילו. וכאן הוא ציין שעל אישה פמיניסטית דתית ללבוש מכנסיים. בלמתי את פי בכח. למדתי בחיי כמה דברים על politicly correct ולא רציתי להתחיל ויכוח. במיוחד כי אני לא טובה במיוחד בוויכוחים.
פמיניזם, בהגדרה המוכרת לי, הוא תנועה למען שוויון כלכלי, חברתי וחוקי בין המגדרים השונים גם אם יש לו הרבה זרמים שונים ובניהם הדעות חלוקות עד מאוד לעתים קרובות. בכל מקרה ותמיד (לרוב) הפמיניזם מדבר על כך שכל בני האדם בעלי זכות שווה לבחור לעצמם (בהגבלות החברתיות הקיימות) בלי קשר למגדרם. לקבל הזדמנויות שוות ויחס שווה. לא רציתי לשאול אותו מדוע הוא מחליט שפמיניסטית דתית חייבת דווקא ללבוש מכנסיים.
הוא ציין שפמיניזם דתי-יהודי הוא זן די נדיר. כאן אני מסכימה. יאמרו מה שיאמרו ארגון קולך (יש להן כמה יזמות מאוד נאות, אם כי אני לא תמיד מסכימה עם הדרך שלהן או ההגדרה שלהן. אבל שוב, איני דתית אז אולי לא ירדתי לסוף דעתן) – לדעתי פמיניזם ויהדות לא תמיד מתאימות זו לזו.
יתכן ולעתים זה בגלל גרסאות פרשני היהדות, שהיו בניהם מעט מאוד נשים (ברוריה?) שיכלו להבין תפיסת עולם של אישה, שגדלה, הלכה למעשה, בתרבות שונה מזו שגדל בה גבר יהודי. הציפיות היו שונות לחלוטין. האנשים איתם האינטראקציה שונים. הסנקציות החברתיות על התנהגויות שונות הן… שונות. נתקלתי בזמנו בדוגמא לכך, שאישה זוכה לעולם הבא לפי בעלה. התנ"ך אומר מעט על העולם הבא, וחז"ל ואלו שבאו אחריהם הם הטוענים על מה שיש שם. על כל פנים, זוהי תפיסה שדי מבטלת את כל המעשים וההשתדלות של האישה. אפילו נניח וההשתדלות שלה צריכה להביא את בעלה לחיים רוחניים טובים יותר – האם אין זה בכל זאת קצת סותר את זה שעדיין מעשיה חסרי משמעות אם אין הם משפיעים על בעלה? האם זה אומר שלא משנה כמה השתדלה ובעלה חוטא – היא אחראית לכך? האם אין היא אדם בוגר בפני עצמה ויש חשיבות גם למעשיה שלה שלא השפיעו על בעלה? אולי אינני יורדת לסוף דעתם של חז"ל בנושא.
היו להם עוד תפיסות משונות על נשים, שככל הנראה נבעו מכך שהם לא היו איתן בהרבה אינטראקציה, כמו שכתבתי למשל, בעבר, על שיער הערווה ומעשה האונס של אמנון ותמר.


"וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד מ"ט אמר ר' יצחק נימא נקשרה לו ועשאתו כרות שפכה וכי נקשרה לו איהי מאי עבדה אלא אימא קשרה לו נימא ועשאתו כרות שפכה איני והא דרש רבא מאי דכתיב (יחזקאל טז, יד) ויצא לך שם בגוים ביפיך שאין להן לבנות ישראל לא שער בית השחי ולא בית הערוה שאני תמר דבת יפת תואר הואי" (סנהדרין כא א).

(אם ישאלו לדעתי, אם אכן נכרת מה שנכרת לאמנון בגלל שערת ערווה זה לחלוטין הגיע לו. שלא יאנוס.)

ולמרות זאת יש פמיניסטיות יהודיות דתיות. תאמינו לי, לא חסר. גם אם חלקן לא יקראו לעצמן בשם זה.

הרי תפיסת התורה שבעל פה היא גם כי "לא בשמיים היא", לא כן? ושבני אדם יכולים לפרש לפי הבנתם את התנ"ך והתורה שבעל פה. שהתורה שבעל פה צומחת ומשתנה כל הזמן, ומה רע בכך שתגדל גם לכיוונים פמיניסטים, שמדברים על שוויון זכויות בין מגדרים שונים?
אז למה שפניסטית דתיה לא תלבש חצאית? יכולות להיות כל כך הרבה סיבות ללבישת חצאית או מכנסיים – ואינני יכולה לחשוב על סיבות לא לגיטימיות לעשות זאת. את לא בהכרח חייבת ללבוש מכנסיים כדי להיות פמיניסטית יהודיה. צריך רק גישה.
מודעות פרסומת

לא ידעתי שהוא אנס

*התחלתי לכתוב את הפוסט הזה לפני מלא זמן. אז חלק מהקישורים ישנים ובטח כבר קראתן אותם. הוא קיבל צורה קצת מוזרה עם הכתיבה, אז תסלחו לי בבקשה. את כל הסיפורים המסופרים כאן אפשר לספר ל כל מגדר ולהפוך את המגדרים על ראשם לחלוטין.

אני חוזרת לנושא חדש ישן. יותר ישן למעשה, כי להיאסטוריה יש זיכרון על כל האירועים האלו, שה-הואסטוריה מעדיף לשכוח. או לומר שלא התקיימו. או להצדיק אותם. לראשונה בכוונת כלי התקשורת היחיד בהר כרוב, לדון בפרשה הזו. הר כרוב, לעומת הר דלעת (781 מטרים) הוא אזור פריפריאלי ממש, ולא סתם נמצא באמצע הנגב. זה לא שהחדשות מגיעות אלינו מאחור, זה שיש לנו המנהג המעצבן לקשור ולהגיב הרבה דברים, ולעיתים באיחור.

אנחנו הולכות לדבר על הטרדה מינית. ואונס. שני נושאים שלמרות כל ההכחשה שלי והשיכחה שלי בחברה שאני חיה (ריכוז לא-בני אדם כאן מרקיע שחקים, למעשה) – אני לא יכולה להניח להם. לא נאנסתי, אבל הוטרדתי מינית (עד כמה שזה יכול להפתיע חלק מהמכירים אותי) יותר מפעם אחת. או פעמיים או שלוש. הוטרדתי על בסיס כל דבר שאנשים יכלו למצוא בי, למעשה, והעובדה שאין בבעלותי כרומוזום Y תקני רק הוסיפה לחינגא. אני לא חריגה במשפחתי האנושית, השכונתית או הלאומית, או אפילו המינית (הומו-ספיאנס) – סבתי, אימי, אחותי, בת דודתי, בת דודתי מהצד השני,  בת דודה מדרגה רביעית, השכנה, הגברת ועד הבית, ההיא שעושה חוג ציור במתנ"ס, המורה מהיסודי, והמזכירה מהחטיבה והמנהלת מהתיכון, המרצה, המפקדת, החברה הקרובה – וגם הבחורה שאני מתעבת, האישה שאני לעולם לא אכיר בצד השני שבעולם – כמעט כולן, הוטרדו מינית. בלי קשר למראה שלהן, ללבוש שלהן, או לכל חלק אחר בהן. חלקן נאנסו. רובן לא התלוננו, ואולי לא יתלוננו. חלקן יספרו כעבור שלושים שנה או ארבעים דקות על מה שקרה. לפעמים יתלוננו, רוב הסיכויים שלא.  למרות הפארדיגמה הנפוצה – הן לא רצו זאת או אשמות בכך. ועל זה אני רוצה לדבר.

יש היאמרו, שאנחנו צריכות להיות חזקות יותר, ולהקשיח את עורנו. לדעת וללמוד. ללמוד להגן על עצמנו. וזה נהדר, נהדר נהדר נהדר. רק למרבה הצער לוקח הרבה זמן ללמוד וליישם את הדברים הנהדרים האלו. ועדיין, כדאי להתחיל. כדאי להתחיל היום, עכשיו, הרגע, כי לכי תדעי מה עוד יקרה. וזה נכון, אבל זה לא מספיק.
ויש הציעו פיתרון אחר. אין סיבה לדאוג מאונס, מפיתוי, ממחשבות רעות, כאשר אי אפשר בכלל להתקרב. ובכלל, הכי טוב זה להפריד. להפריד להפריד להפריד, ולנקוט כמה שיותר אמצעי הגנה. כמו אלו:

ציור ישן יחסית בו לא הקפדתי על אנטומיה נכונה, אלא העיקר היה הקונספט. כאשר הוצאתי אותו מהארכיון גיליתי כמה נותר רלוונטי, למרות הזמן שחלף. אולי עוד אצייר אותו שוב, והפעם באופן נאה יותר.

כאשר ציירתי את הפאדיחה האנטומית הנ"ל (השתפרתי מאז, באמת!) , הייתי קוראת חדשה בהכצעקתה (שקמה אז עוד לא מזמן ככל הנראה), וכל עניין מאפ"י פרץ בעוז. רציתי לצחוק וללעוג לכל אותן הגישות שפגשתי שוב ושוב בחברה, שוב ושוב לגביי, שוב ושוב לגבי הגוף שלי. הטענות שכתובות נעות בין כעס על אי האמונה למוטרדות והאופן בו נוהגים לטעון שהן משקרות, טענות שקריות על הקשר בין המראה, הלבוש או ההתנהגות (מכנסונים והתמתחויות, מישהו?) לבין ההטרדה (וכעדות אילמת אוסיף את כל אותן הטרדות מיניות שחוויתי בחטיבת הביניים, אז הייתי המכוערת של השכבה, או לפחות כך כולם אמרו לי ובמשך שנים לא יכולתי להביט במראה בגלל זה), טענות על רגישות יתר ("אם את לא מרגישה – זה לא קרה!" כפי שאולי לא הבנתן מכתב ידי המזעזע) שאומרים תדיר לפמיניסטיות או למוטרדות, וכמובן השיט הרגיל של "למה לעזאזל היא יצאה מהבית?!!!אחד".

עכשיו, זה כבר לא מצחיק אותי יותר. לא כאשר ריל גוננים למיניהם מוצאים את עצמם כותבים שנאת נשים מתוך אהבה, לטענתם הנסתרת. ואם יש משהו שלמדתי מהתקשורת הרוסית (אל תדאגו, גם על זה אדבר) זה שכאשר אומרים על מישהו שהוא אוהב נשים, הכוונה בדיוק הפוכה. זאת אומרת,  יש לכתוב הוא "אוהב […] נשים" ולא "אוהב נשים". וב[…] כתוב באותיות קידוש לבנה שנוטים להתעלם מהן "להטריד, לאנוס, לנצל, לחפצן ולבגוד ב".

אחר כך אותם בני אדם, ומהם גם גברים וגם נשים, באים ומסבירים ומסגיברים: את לא כזו שיכולה להאנס, ובכלל לפי הרישומים שלנו, את שרלילה.

וכאן אתחיל לטוות סיפור (מצטערת, לקח לי זמן לחמם את הנול). זה לא האופן בו נהוג לספר את הסיפורים האלו בבלוגים. הוא לא כועס, זועם או אפילו אומנותי ומלא מילים נאות. אבל הוא הדרך שבה אני מצליחה לספר את הסיפור כרגע, אחרי שהרעיונות שאז חשבתי ולא רשמתי כבר יושבים אחרת באבטיח שלי. יצא קצת טריגרי, השיר הזה.

סיפור-קפה/פונטיום חציעץ

סיפור פשוט, לא מסובך,
קרה אצלנו כאן בכרך.
סיפור קטן, כלל לא חשוב
הוא על שקשוקה של ישוב.
אבל סיפור זה לא יפה,
אז אספר סיפור-קפה.

ובסיפור הזה שני גיבורים,
יפים, נוגים וצעירים,
אחד הוא נער תלפיות,
יפה, גבוה, עיניו טובות.
והשניה היא ינשופה,
אירונית, חכמהולא שפופה.

היו השניים ידידים,
או שמה שחקו פעם בבדידים.
אולי הם התכתבו ברשת,
אולי נפגשו פעם תחת קשת.
נפגשו השניים לכוס שיכר,
כפי שנהוג גם בניכר.

היא שתתה אולי כוס,
של קולה שסיימה מזמן לתסוס,
והוא גם לא הגזים,
ושתה קצת בירה בלי גזים.
ישבו בכיף, דיברו בנחת,
והשיחה כל כך קולחת.

עברה שעה או שעתיים,
ובשעון – אוי, כבר אחרי שתיים.
האוטובוס מזמן כבר נם,
והוא עצמו גם די נרדם.
ואיך אותה יסיע בביטחון,
לצד השני של הירקון?

"אני פה גר ממש קרוב,
ממש ליד פנס רחוב.
והרי דיברנו כה יפה,
נעלה ונשתה גם כוס קפה"
הינשופית בדעתה חוככת.
"למה את עלי כלל לא סומכת?"

"אני חושבת שיהיה נהדר,
ובאמת עכשיו די מאוחר.
אני עייפה, ורוצה כבר לישון,
ומחר, אגב, כבר יום ראשון.
רק בבקשה תבטיח לי כבר,
שלא נעשה במיטה שום דבר."

הבטיח? הבטיח.
אין לו ראש אבטיח.
בחור הוא נחמד, עיניו לא שוגות,
למה לך לטוות סתם כך דאגות?
הלכו הם אל קצה הרחוב, לפנס,
היא עברה בדלת, הוא אחריה נכנס.

הרתיח הוא מים לקפה,
הניח עוגיות על מגש יפה,
חלצו שניהם נעליים,
ואפילו חלקו חיבוק או שנים.
ואז והוא שלח יד, ואחר כך גם רגל,
ומה בגבורה מתנוסס לו הדגל!

*

"לא רוצה" אני אמרתי לו,
"אבל הוא לא הפסיק.
הזזתי את היד שלו,
אבל אותו זה רק הצחיק."
כן, כך היא ספרה לי, כאשר חתכה אננס.
"איך יכולתי לדעת, שהוא גם אנס?"

______________________________________________________________________

כן, סיפור קצת סטריאוטיפי, טוויתי בנול החרוזים שלי. הסיפור הזה מעולם לא קרה לי אישית. אבל הוא קרה, ויקרה וקורה, ושמעתי ממנו מספיק פעמים. הוא הוטמע בי מספיק פעמים על ידי התרבות. על ידי המשפחה. על ידי השטות הזו, השטות שאוסרת על בני אדם להאמין זה לזה. כי אם הם שקרו לנו, אנחנו אשמות, כי מה חשבנו, כאשר עלינו אליו לקפה? למה קפה לא יכול להיות קפה? למה בתרבות שלנו לשקר, לאנוס את רצוננו, ללחוץ על אנשים לעשות פעילות שאמורה להיות מהנה היא לגיטימית מספיק? ולמה התירוץ היחיד שיש לנו בסופו של יום הוא "לא ידעתי שהוא אנס". או מטרידן. או אדיוט. זה לא כתוב לאדם על המצח, שבלי סיבה יכול ומותר לו לעשות את הדברים האלו. זה לא כתוב לאדם על המצח שעכשיו הוא חבר שלך, ומדבר אלייך יפה, אבל מחר הוא ילחץ עלייך להתנשק, או ירד עלייך שאת כזו כבדה כי לא בא לך להתחבק.
אנחנו לא יודעותים שהםן אנסותים. אבל ככה זה. וזה לא מקובל ולא לגיטימי. זה לא מקובל וזה לא לגיטימי במיוחד מצד התרבות לבוא ולהאשים אותנו, בהתחלה בזה שאנחנו תמימות, ושאסור לנו להאמין לאיש. ואז בזה שאנחנו לא נחמדות, ועושות לכולם פרצוף חמוץ. ואז שאנחנו לא זורמות. ואז כאשר אנחנו זורמות, או ש"הזרמתם" אותנו, והייתה תאונה, או שלכם פשוט לא היה אכפת מספיק פתאום גם גנבנו זרע*. אבל מה אנחנו יודעות בכלל, אנחנו פשוט ממורמרות בגלל המחזור ולכן כל ההאשמות האלו באונס ושוביניזם, לא?

מחזור הוא כידוע הגורם מספר אחת לכאבי ראש, ובכלל, תופעה נשית שהביאה ללידת הפמיניזם. כל מי שמזדהה פמינסטית בזמן נתון היא במחזור, או בזמן תסמונת טרום וסתית, ובגלל זה מאשימה באונס.
*צולם בשירותי האוניברסיטה, 6/3/2012

fin

* אם מישהי שיקרה למישהו במודע, על מנת להכנס להריון, זו כן גנבת זרע. או גנבה לו את האשכים או את הטישו מהפח, ואז תפלה עליו אחריות. זה לא המקרה המדובר.

צבא החברה

באחד הפוסטים הקודמים שלי ציינתי (כבדרך אגב) את עניין המוסר והטיפוח האישי. טיפוח אישי, להזכירכם ולהזכירכן (לדעתי האישית) הוא כל הפעולות שאדם נדרש לעשות על מנת שיהיה מעט מעל המינימום של נסבל חברתית – כך שנוכחותו לא תפריע לאחרים. למשל, הדבר לא כולל (לדעתי לפחות) הרגלי מקלחת סבירים בחברתנו – כי אחרת אנשים מתחילים להתלונן על הריח (אם כי, כמובן – כאשר אדם מעשן והריח פוגע בסביבתו באופן הרבה יותר ברור איש אינו טוען על כך שיש להפסיק הרגל זה. אכן, האירוניה).
מה טיפוח אישי כולל?
ובכן – טיפוח אישי, כזכור, אינו מתחלק שווה בשווה בין בני אדם. מגדרים שונים צריכים לעשות אותו במידה שונה – ובמידת להט שונה, כאשר המגדר הנשי נדפק כאן שוב ונדרש לבצע הרבה יותר פעולות [הסרת שיער מכל אזור בגוף פרט לשיער הראש – שצריך להיות תמיד מוקפד ביותר, הסרת רוב שיער-פלומה מהפנים (לא כולל ריסים וחלק מסויים מהגבה), כל שיער הגוף, יחד עם פעולות מאגיות נוספות כמו מריחת תרקחות שונות (קרמים), משיחת צבעים על אזורים שונים בגוף (שיער, ציפורניים, פנים). הלבוש צריך להיות מגביל במידה (נעליים לא נוחות כמעט לעולם) ולא מאוד פרקטי – והבא לא נמשיך עוד, הרשימה ארוכה].
גם מזלם של הגברים לא מזהיר, כי הם צריכים לגלח את הזקן (או להחזיק אותו בצורה מסויימת), לשמור על שיערם קצר ו… עוד כמה דברים שאני לא זוכרת כרגע.

נחזור לעניין המוסר. מוסר, באופן פשטני, הוא האופן שבו יש להתנהג בחברה. הוא קובע מהם גבולות ה"טוב" וה"רע" – ומתי הם רלוונטים ומתי, לא. האם הטיפוח האישי אכן קובע את הטוב והרע בחברה? האם מריחת לק או גילוח הזקן אכן קובעים משהו לגבי ערכו\ה של אדם? לכאורה, התשובה הפשטנית, אמורה להיות לא ברור ומוחלט. לכאורה, כמי שגדלו, לכאורה שוב, בחברה פלורליסטית מצופה מאיתנו לומר "לא, זו לא אדם רע אם היא לא מגלחת את הרגליים". אבל – שימו לב, רבותי וגבירותיי, שימו לב לתגובת בני האדם!
הסתייגות שכזו, פחד שכזה, תוקפנות שכזו ואפילו דמוניזציה (הפאמינציות השעירות!!!אחד!) הם מנת חלקם של מי שבוחר לעבור על הכללים האלו, שאינם כתובים בחוק. כללי המוסר.

הבא ניזכר בעוד מקום שבו הופעתם של אנשים נוגעת במישרין לאופן שבו הם נתפסים כטובים או רעים. זהו כמובן, הצבא. למי שפספס, לא זוכרת, או עדיין לא יצא להפגש עם המוסד הנ"ל – יש כללי הופעה ברורים עד הרזולוציה של צד הסגירה של החגורה, בחוקי צה"ל. יש חוקים מאוד ברורים לגבי אורך השיער, הגילוח, האופן בו יש ללבוש את המדים, הנעליים, התסרוקות המותרת (לנשים), ועוד ועוד. חיילים וחיילות טובים, כמובן, הם תמיד "מדוגמים" (=לבושם מציית לכללים הרשומים). למעשה, הדיגום של חייל או חיילת הוא המגדיר ישר ומייד אם לפנינו חייל או חיילת טובים וצייתנים העובדים קשה או לפחות משתדלים במידה מספקת או חיילים ש"מחפפים", ש"לא אכפת להם" וכדומה. באופן מעניין, יש גם איזו קורולציה בין היכולת או הרצון של החיילים לעשות את תפקידם לבין האופן שבו הם לבושים. אבל, כזכור, קורולציה אינה בהכרח מעידה על סיבתיות. קשר מסויים – אולי, סיבתיות? לא ממש.
חיילים וחיילות יכולים לעבוד היטב בלי להיות מדוגמים, לצעוק הקשב או להצדיע לכל קצין. הבעיה היא שהצבא הוא לא החברה (לא לחלוטין, לפחות). צבא הוא מערכת היררכית, וככזה הוא בנוי על ערך הצייתנות. חייל שמשקיע מעט מזמנו (או די הרבה – כי גילוח למשעי כמו שהצבא דורש הוא לעיתים מאוד בעייתי) על הופעתו מראה לכל שהוא חייל צייתן. ממושמע. הוא יכול לעבוד ולעשות את שלו בלי שהרס"ר ינשוף בעורפו ובלי שיציקו לו בעונשים. לפחות, הוא יכול לטרוח להיראות מדוגם כל עוד בודקים אותו.
באותה תקופה בחורים בני טובים, שמעולם לא טרחו לגדל זקן, או לא בדיוק טיפחו רגשות דתיים עזים טרם התקופה לפתע מתחילים לרצות לעשות זאת. אתם מבינים, כאשר הוא היה באזרחות, הוא יכול היה לטרוח לגלח את עצמו באופן "מחופף" למדיי- פעם בשבוע, כל יומיים, או עד שההורים התחילו להציק. אם הוא לא היה מספיק להתגלח באיזה בוקר, זה לא היה נורא ואיום. זה לא היה משפיע, למשל, על מה שילבש באותו יום או על התנועות שיעשה. אז הוא קצת לא מגולח, לא עניין.
בצבא, זה אחרת. בצבא, כאשר חייל נתפס לא מגולח מספיק ובלי אישורים לגבי אורך שיער הפנים המותר לו הוא מקבל עונש. זה לעולם לא יקרה באזרחות. מה גם, שלעיתים בצבא, כמו בצבא, מגזימים נורא עם כל העניין, עד העברת כרטיס על זיפי הזקן – לבדוק עם יש רעש. הדבר דורש מחלק מהחיילים להתגלח מידי יום. אחדים מהם אצלהם צמיחת השיער שופעת יותר, פעמיים או שלוש (אם כי זה נדיר יותר).
אבל אף אחד, אף אחד, לא מקשר זאת לתופעה אחרת לגמריי, עד כמה שראיתי.

נערה, בחורה, אישה, שרואים שיש לה שיערות על הרגליים – לא תלבש מכנסיים קצרים. היא לא תלבש גופיה אם שכחה לגלח את בית השחי (קצת זיפים, כן?), אם שכחה שגם לא הורידה וגם לבשה בגד לא נכון, כנראה תשב עם רגליים מקופלות מתחת לכיסא, או לא תרים את ידיה כל היום. הנערות, הנשים נדרשות לאותן סטנדרטים דומים של חיילים כמעט, בלי שרס"רים יבואו ויציקו להן. כי מה זה עונש מהרס"ר לעומת קלון חברתי? מה זה שכבה שלמה שצוחקת עלייך, לעומת משפט מול קצין? מה זה חברה שמעירה שרואים לך בהבעה מזועזעת לעומת ריתוק לבסיס?
נכון, התגובה החברתית נשמעת די מעפנה, אבל למעשה היא חמורה יותר. כי על עונשים בצבא אתה לא מאבד חברים (את עשויה לזכות בהערצה, לפעמים) אבל על זה שרואים לך קצת זיפים על הרגל (הזיפים שלו יותר בולטים על הפנים) זה מעשה חמור חברתית עשרות אלפי מונים.
אז כן, גברים נדרשים להתגלח, אבל לרוב לא באותה רמת אינטנסיביות שלה נדרשים חיילים. וקשה, קשה להם, לחיילים הגברים האמיצים עם העניין של הגילוח. רק חבל שבנות גילם עוברות את התופעה הזו כבר בכיתה ה' או ו'. ולעומת הצבא, שם אין מאנייק שיעצור את הזמן, ויש לו תאריך – אין לנשים בריחה מהתופעה הזו.
כי כאשר מתחילים להעיר לך על שיער הרגליים – זוהי תחילת הקץ. תיאלצי לעשות זאת כל העתיד הנראה לעיין, כאשר את רכה בשנים עדיין.

ואם אתם/ן כבר קוראות את המונולוג המעפן וחסר התועלת הזה, בואו נדבר על עוד נושא בעניין צבא החברה. בואו נדבר על בגדים. כבר בתנ"ך יש איסור מפורט על לבישת בגדי המין השני לשני המינים, וממש כמו מדים בצבא – שמאפשרים לדעת חייל מיהו, כך גם הבגדים מגדירים – אישה (או גבר) מהי. אבל נניח להבדלים מגדריים בבגדים לרגע ונדבר על טקס אחד מעניין. החתונה. נניח לכל הביקורת על החתונה, או על הכסף הרב שזוגות מוציאים על לילה חד פעמי בו הם מכריזים קבל עם ועדה שמעתה מותר להם להזדווג רק זו עם זה וכל  השיט, בואו נדבר על מה שהם לובשים. החתן?
חברים, הבא נודה בזה, אם אתם לא מכירים את החתן, הסיכויים שלכם להכיר אותו מבין המעונבים שבקהל האורחים לא כל כך גדול. הוא מגיע בבגד רשמי, שאפשר למצוא כמוהו גם בפגישות עסקיות – חליפה, עניבה. למעשה, בעיקר בפגישות עסקיות, ולפעמים באירועים יוצאי דופן, משל אירועים משמחים שווי ערך לפגישות עסקיות. קחו הפסקה והרהרו מעט בנקודה זו.

אבל הכלה, הכלה!מיד רואים מי היא. כמו תיכוניסט לשעבר שנכנס בשערי לשכת הגיוס עם המשפחה המתייפחת וכל העסק של הסירים מסביב – בכוונה להפוך לחייל, גם הכלה קלה לזיהוי. כמו חייל בתוך קהל של אנשים "בלבוש אזרחי" כך הכלה בולטת מעל כולן. בגד טקס שהיא תלבש רק בפעמים שבהן תבוא בברית הנישואין, חד פעמי ככל הנראה. אפשר לזהות את הכלה בקלות, והיא מוקד החתונה. לא אטרח להלאות אתכם בנוגע לכתובה וכל הקטע של ה"קניה" או לא קניה של הכלה. לא אומר דבר על ההינומה. רק אומר – כמו שהחברה מגיבה בהתרגשות אין קץ לגיוסם של בנים לחיילים, שם מחליפים את בגדיהם ומקבלים נשק, ועתה הם קלים לזיהוי, כך גם הכלה, עוברת מסטטוס אחד לסטטוס אחר שמרגש את החברה – היא עומדת להפוך לאשת משפחה שזה בעצם (==) אם לעתיד.

הקשר ותרבותיות

לפעמים פגיעה, עלבון או קושי אינם יהיו תמיד כאלו אלא עניין של הקשר. כאשר נתבונן בהם כמקרה אחד – הם חסרי משמעות, חסרי מובן, סתמיים. לא כל כך נוראים אפילו. אם נתבונן בחלק מהן מתוך קונטקסט תרבותי מסויים – אפילו יראו לנו לא הגיוניים. אולי אפילו נוכל לשוות בנפשנו שלו חיינו בתרבות אחרת(דמיונית), זה לא היה מטריד אותנו. אל תענו על השאלות מיד – החזיקו אותן בראש, וחכו. חכו מעט.

אוננות

כאשר הייתי צעירה יותר, גבר זר התבונן בי ואונן, כאשר הייתי לבד. ברחתי בבהלה. הייתי בטוחה שעוד רגע יאנוס אותי, ולא לחלוטין הבנתי מה עשה. כאשר אני חושבת על כך עכשיו, ועל עוד אירועים שאני קוראית על חשיפה ואוננות בפומבי, אני חושבת – מה רע למעשה בכך? מאום. אין רע בעירום. אין רע באוננות. אין אפילו רע באוננות בציבור – מבחינה טכנית. אין באוננות בציבור, ברמה התיאורתית, שלי לפחות – כל דבר רע. אבל – כיצד קורה שכה רבות (ובהן אני) נפגעות ונפגעים מכך?

קללות

כאשר הייתי יותר נמוך, היו מקללים אותי. "רוסי מסריח!" וקללות בסגנון היו לחם חוקי. לפעמים אפילו סתם "רוסי!" . שנים שתקתי, ולא עניתי דבר. מה יכולתי לענות להם, לישראלים? האם אפשר לומר משהו לועג למישהו שנולד בארץ? איש לא חושב שלהוולד במקום אחר זה רע, נכון? למה אפילו "רוסי" היה כל כך מעליב? הרי, זה לא היה שקר, באמת נולדתי במקום אחר. זה לא דבר רע,  נכון?

ווג

זכור לי שקראתי על כך שעורכת ווג אמרה שאף לא אחת מבין הקוראות חלתה באנורקסיה בגלל קריאה בירחון שלה. וזה נכון. ירחון אחד לעולם לא יגרום למחלה.

deviantART

הרבה יצירות מעולות יש שם. והרבה הרבה הרבה יצירות, מוערכות מאוד, ובהן נשים מופשטות, מושכבות כגופות, מגולחות. גם בתמונות בהן נראה לכאורה טבע פראי. כל תמונה כזו היא לא שוביניסטית, היא מבטאת רעיון מסויים, נכון? אז מה אם אין תמונות גברים כאלו כמעט כלל.

בנק

"איזו לקוחה חמודה יש לנו" אמרה עובדת בנק לעובדת שישבה איתי באותם רגעים. הבטתי בה במשך שניות אחדות בתרעומת. היא הביעה הבעה בפניה של אי הבעה, אולי איזו התייחסות משונה. אמרתי לה, בנימוס, שאני יושבת כאן. אין סיבה לדבר עלי כאילו אני לא כאן,כאילו אני לא מבינה כלום.

"היא מאוד גמישה, הא?" אמר אחד בן זוגי בחדר הכושר. כעסתי – כי יכול היה לדבר אלי.

כל פעם שיש מחלקי עלונים או מסבירי פרסומות, כאשר אני הולכת לי לתומי עם בן זוגי, לעולם לא ידברו אלי או יפנו אליי. המלצרים במסעדות כמעט אף פעם לא אומרים לי דבר.

הם לא מתכוונים להעליב.

ההקשר, הוא לא מה שפוגע בנו.

  • מה שפוגע בנו, הוא התרבות שלנו. התרבות שלנו שמייחסת למילים מסוימות משמעות משפילה. המשמעות המובנית של מילים מסויימות והסמלים וכל המטען התרבותי של… מילה אחת.
  • מה שפוגעת בנו, היא הנימה. אפשר לומר מילים שונות בנימה שונה. בקונטסט שונה. לא לחינם אני כותב במגדרים שונים עבור נימה מדוייקת יותר (המצופה מהמגדר?). כאשר אומרים מילים בנימה מסויימת, אפשר להביע בתוכן הרבה תוכן. כאשר אתה אומר לחבר שלך "בן זונה" זה יכול להיות מתוך חיבה (?) או מתוך כעס. הקללה עצמה מכילה הרבה רבדים של משמעות, הנוגעים לכך שלהיות בן של זונה זה רע. חזרנו לתרבות.
  • מה שפוגע בנו הוא הכמות. ציור אחד לא יכול להיות שוביניסטי. תמונה אחת. ירחון אחד. פרסומת אחת. כאשר אנו רואות שוב ושוב את אותם הרעיונות מובעים באופן מסויים באותן התמונות – הפגיעה מתרחשת.
  • מה שפוגעת בנו, היא הרצון לפגוע בנו. כאשר אחרים ואחרות מתנהגים אלינו כאילו הם שונאים אותנו. כאילו הם רוצים להשתמש בנו. כאילו אנחנו לא קיימות באמת.
  • מה שפוגע בנו, הוא כאשר לא רואים אותנו. כאשר אנחנו הופכים להיות סימן, סמל, יצור חסר בינה (בעלי חיים, תינוקות ולעיתים קרובות נשים וקבוצות רבות אחרות, נתפסות ככאלו בתרבות שלנו), בלי ששאלו אותנו – אם זה מקובל מבחינתנו.

כאשר מאוננים עלינו בציבור, הופכים אותנו – בפנינו – לכלי חסר בינה. כאשר מאוננים עלינו, מבחינת הקשר תרבותי, אומרים לנו מי אנחנו – זונה – מילה בעלת משמעות שלילית מאוד בתרבות שלנו. אין הרבה מילים שליליות ממנה(אני מאתגר אתכם למצוא). כאשר מאוננים עלינו, זה לא קורה בפעם הראשונה. כבר נחשפנו לקונספט הזה באופן חלש יותר לאורך ההסטוריה האישית שלנו לפני כן. כאשר צוחקים על המוצא שלנו יוצאים מנקודת המבט התרבותית שמה שמקומי, שולט, חזק הוא טוב. השאר רע. האחר הוא רע. ולהיות אחר הוא הרע המוחלט. כאשר מציגים בני אדם מקבוצה כלשהי כאפשרות יחידה אחת לטוב אחד, סטנדרט אחד פוגעני, יותר פעמים מכפי שנוכל לספור או לזכור הופכים אותנו לכלים חסרי בינה, נשים, חיות, אחרים. גם מהגרות. איכשהו השולט, החזק, המקומי הוא לרוב גבר (עם עוד תכונות יותר ספציפיות) בתרבות שלנו. השאר?

סתם כוסיות.

הארת בוקר על תסרוקת הגוף

אולי לאחרונה כולנו התבלבלנו קצת בשיח על הסרת השיער. שפכנו נהרות של דיו וירטואלית על כך שנשים אינן צריכות לגלח את השיער, דיברנו על אי הסרת השיער. גם אני קצת התבלבלתי, כפי שאפשר לקרא בפוסטים הקודמים שלי בנושא, ושכחתי דבר מה חשוב. שכחתי את השיח האמיתי.
השיח האמיתי הוא לא על הזכות לגדל בוש לתפארת, אלא על הפריוולגיה לעשות מה שאנחנו רוצות – להסיר שיער או לגדל לאורכים שונים כרצוננו, או לגלח הכל ולחלוטין – בלי  להיות חשופות לביקורת חברתית נוקבת והתעללות רגשית.

בפוסטים שונים בנושא שקראתי גברים רבים התמרמרו על העובדה שנשים רבות מתלוננות על הסרת השיער (גם בערווה) למרות שיש גברים רבים שעושים זאת. מה תאמרו על זה?
היום הייתה לי הארת בוקר בנושא.

המציאות כפי שאני חווה אותה לגברים יש את הפריוולגיה לבחור – לגלח את השיערוה או לא, להסיר שיער באזורים שונים בגוף או לא, בלי לגרור בד"כ שום סנקציה חברתית, הערות, התעללות נפשית*, או ביקורת נוקבת, לעומת מה שקורה לנשים – אפילו בידיי "ליברלים". והפריוולגיה לבחור להסיר או לא להסיר שיער בכל אזור שהוא בגוף הוא מה שמבדיל בין גברים לשאר. גבר יכול לגלח או לא לגלח אזורים שונים – במיוחד בימינו התל אביבים המשוחררים – בלא לגרור מבטים ברחוב, השפלות באוטובוס, התעללות נפשית בצבא ובבית הספר והטרדות מיניות.

וגם אם ישנן האמיצות שאינן מורידות שיער, חלק לא קטן ממי שאינן גברים חיות בפחד מתופעות הלוואי של הבחירה לבחור – בנושא הזניח של התסרוקת שעל גופן.

*בעבר פגשתי גבר שסבל מהתעללות רגשית בתיכון על היותו שעיר באופן יוצא דופן – ככל הנראה. בלי לבטל את הסבל שלו – דוגמאות אלו הן נדירות יותר וזוכות ליותר הבנה והכרה – מהכרת הדיכוי הארגסיבי אותו חוות נשים לגבי תסרוקת הגוף שלהן מילדות.

__________________________________________________________

(ובעניין קצת אחר: מי תהיה הראשונה שתרים את הדגל ותגלח את רגליה בדוגמאות מגניבות?)

ברוריה התנאית

אזהרות והזהרות:

  1. מדובר ברשומה העוסקת בפרשנות אישית, באופן עקרוני, לנושא במשנה ובתלמוד. אם לא נאה לכם שמישהו לא מקצועי ושזהו אינו מקצועו כותב על כך, או מפרשן על כך מראות עיניו – זו בעיה שלכם. אני לא טוען להיותי איש מקצוע, מבין או, חלילה, בגישה שכל מה שאמרו חז"ל הוא נכון בהכרח, ולכן כל ביקורת בנושא זה לא תתקבל – אלא על מנת להשתעשע מיכולת הבנת הנקרא של בני אדם.
  2. יש ברשימה מנת יתר מטורפת של יהדות ושפה תלמודית. קחו זאת לתשומת לבכם לפני הקריאה.
  3. אם למרות מאמצי הכנים לפרש (את הארמית) כשלתי – אמרו לי, ואשתדל לשפר זאת. אם טעיתי בפירוש מילה ארמית כלשהי אשמח אם תתקנו אותי.

היהדות, בלשון המעטה, לא מצטיינת ביחסה לנשים. בתנ"ך, למשל, נשים מעטות מאוד זכו לכבוד והצגה כדמות חיובית לחלוטין, לעומת הגברים הרבים הנזכרים בתנ"ך. אך למרות זאת, נשים (ברבות) נזכרות בתנ"ך, ורבות מהן היו יוצאות דופן בחוכמתן ותושייתן כמו רבקה, תמר ,מריים, אסתר, דבורה ונשים נוספות שנעשו לאות ומופת באופיין ופועלן. כל זאת קרה בתקופת התנ"ך. לאחר תקופת התנ"ך החלה תקופת חז"ל שהשתרעה מתקופת בית שני עד למאה ה6 לספירה. תקופה זו מתחלקת למספר תקופות משנה: סופרים, זוגות, תנאים, אמוראים וסבוראים. ועד אמצע תקופת התנאים היה לחז"ל כוח לקבוע הלכה, כל עוד הייתה הסנדרהין קיימת. התנאים חיו במאות הראשונה והשניה לספירה, והכינוי תנא מעיד על היותו של אדם מורה על חכם הנזכר במשנה.

בין התנאים ומכל אלו אשר על פיהם נקבעה הלכה, לעומת התנ"ך למשל, הייתה רק אישה אחת – ברוריה (או לעיתים: "ברוריא"), שעצם קיומה היה יוצא דופן, כאשר נפוצו הלכות כמו "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים", "אין חכמה לאשה אלא בפלך" ושאר מילים מרנינות נפש, או דעות מוזרות על גופן של נשים והסכנה שבשיער הערווה, שסיפרתי עליה כבר קודם.

קיומה של ברוריה הוא מפתיע בהשוואה לרוח התקופה, אך כאשר סוקרים את ההסטוריה האישית שלה – ברור שברוריה לא הופיעה בבית המדרש משום מקום – וזכתה להשכלה עוד קודם. ברוריה הייתה ביתו של רבי חנניה בן תרדיון, תנא מפורסם בפני עצמו. למעשה, הוא היה אחד מעשרת הרוגי מלכות, והוצא להורג על כך שלימד תורה, יחד עם אישתו. העונש היה מאוד אירוני, לדעת הרומאים לפחות, שכן הוצא להורג בשריפה כשספר תורה כרוך סביב גופו. מסופר שברוריה הייתה נוכחת בעת מותו : "אמרה לו בתו, אבא! אראך בכך? אמר לה אלמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וס״ת (ספר תורה) עמי, מי שמבקש עלבונה של ס״ת היא יבקש עלבוני. (שמחות ספי״ב)". ברוריה כאן נושאת מילים של צער והפתעה על מותו של אביה, ואולי אף ביקורת על כך שלא הגן על חייו. פרט לאביה (ואימה) שהוצאו להורג, אחותה הוכרחה לעבוד בזנות, ואחיה נהרג בידי ליסטים. משפחתה של ברוריה התפרקה לחלוטין, ופרט לאחותה לא היו לה עוד קרובים. נחזור לעניין זה מאוחר יותר.

לא נמצאו מקורות על האופן שבו ברוריה הצטרפה לבית המדרש למרות היותה אישה – אך מזהותו של אביה ניתן להניח כי הוא היה זה שלימד אותה והנחה אותה, לפחות בצעירותה, בתקופה שבה רוב העם, וכמעט כל הנשים לא ידעו קרוא וכתוב – ובכך אפשר למעשה לחוכמתה לפרוח. יתכן, וכאשר מת חשה גם מחויבות להמשיך את מורשתו, ויתכן שהיה הוא זה שהכניס אותה לבית המדרש – לאחר שראה את הפוטנציאל הרב הגלום בה. אבל למרות זאת – עדיין נותרה ברוריה בכל מקום חריגה.

חריגותה של ברוריה הייתה חייבת להתקיים על מנת שקולה ישמע. מצויין במספר מקורות שהייתה בוטה בהתנהגותה, דבר שגרר לעיתים קרובות ביקורת פרשנית על האופי ה"גברי" שלה וגאוותה הרבה.  לדעתי ומנסיוני האישי אם ברוריה תמיד הייתה נושאת דבריה בנועם יתכן והם לא היו נשמעים, בשל היותה נוכחות חריגה ומבריקה – וגם כך כל נוכחותה בבית המדרש ולימודי ההלכה שלה היו כנגד כל מסורת ונוהג באותה תקופה. אם הייתה אומרת את דבריה בשקט ומילים יפות, הרבה יותר קל היה דווקא להתעלם ממנה ולסתור אותה. בוטות הייתה דרכה לוודא את זה שקולה ישמע, ויתכן ואף הפכה לשריון שלה מפני העולם ובדיבורה עם אחרים. רבי יוסי הגלילי הוא קא אזיל באורחא (היה מהלך בדרך), אשכחה (ונתקל ב) לברוריה, אמר לה: באיזו דרך נלך ללוד? אמרה ליה (לו) : גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה, היה לך לומר, באיזה ללוד.( עירובין גג) .אהרן בר מרדכי הימאן, מחבר הספר תולדות תנאים ואמוראים (2) דווקא סבור שהדבר נבע בין היתר מצניעותה, אלא שלדעתי קשה לקבוע מדוע ענתה לו בצורה זו – והסיבות לכך יכולות להיות מורכבות, ואף שונות מאלו שציינתי קודם. (אגב, מישהו שם לב לכך שהוא – גבר ששאל: א.איך מגיעים למקום כלשהו, ב. שאל אישה איך מגיעים למקום כלשהו)

מקרה מעניין נוסף הנוגע לנקודת הבוטות שלה דווקא קרה בבית המדרש:

ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוא קא גריס בלחישה. (ברוריה מצאה תלמיד אחר שהיה לומד בלחש)בטשה ביה, אמרה ליה: לא כך כתוב "ערוכה בכל ושמרה", אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת, ואם לאו – אינה משתמרת (בעטה בו, אמרה לו: נאמר: "ערוכה בכל ושמרה" (שמואל ב כג, ה), אם אתה מתאמץ בתורה בכל גופך היא משתמרת) – (עירובין נג ע"ב)מקרה זה מעניין במיוחד, שכן הוא מראה שלברוריה בתקופה שקרה מקרה זה הייתה סמכות כלשהיא בבית המדרש – או לפחות ראתה עצמה אחראית, והיה ביטחון במעמדה, אחרת יתכן בהחלט שהייתה זוכה לביקורת על התנהגותה. למעשה, הגיוני להניח שברוריה אכן זכתה בחייה לביקורת על התנהגותה הבוטה והלא "נשית" – כפי שדמותה זוכה לה עד היום, אלא שאין לכך עדות במקורות.

העובדה שברוריה הייתה חריגה, והגיעה מחוץ למערכת למעשה (מעט כמו רבי עקיבא – שהיה בור ועם הארץ עד גיל בוגר, והשתלב בבית המדרש רק בבגרותו. החיצוניות למערכת של ברוריה נבעה ממינה וחייה השונים שנבעו ממנו) נתנה לה את האפשרות לראות ולפתור סוגיות שרבים מהחכמים התקשו בפתרונן: "קלוסטרא ר' טרפון מטמא וחכמים מטהרין וברוריה אומרת שומטה מן הפתח זה ותולה בחבירו בשבת, כשנאמרו דבריה לפני ר' יהושע וגרסת הגר"א ר' יהודה [בן בבא] אמר – יפה אמרה ברוריה." (תוספתא דכלים ב"מ פ"מ) – זהו קטע מתוך הסיפור על הפיתרון שפתרה ברוריה סוגיה קשה שנגעה להיותו של תנור חוליות טמא או טהור, והוותה מחלוקת משמעותית באותה תקופה, ואף גררה מספר מריבות קשות, שלא זה המקום לציין אותן.

ברוריה, פרט להיותה מבריקה – אינה חיה במציאות דומה לזו שחיים החכמים, חייה, בסופו של דבר, הם עדיין חיים של אישה, והיא חשופה להשפעות שונות ולדרכי מחשבה שונות, שהכירותה איתם גורמת לחשיבתה להיות שונה מזו של שאר החכמים. אלא שחוכמתה הרבה אינה מושגת בכישרון בלבד – ברוריה משקיעה מרץ רב, ויוצא דופן שאף זכה לאזכור משלו – "ומה ברוריה, דביתהו(אישתו של) דרבי מאיר ברתיה (ביתו של) דרבי חנניה בן תרדיון, דתניא תלת מאה שמעתתא ביומא משלש מאה רבוותא(למדה שלוש מאות הלכות ביום), ואפילו הכי לא יצתה ידי חובתה בתלת שנין ואת אמרת בתלתא ירחי?!" (פסחים סב, ע"ב). אפנה את תשומת לבכן באופן צדדי פעם נוספת ואציין שלמרות שרוב התנאים כונו רבי או רב, או אפילו ר', ברוריה כונתה פשוט בשמה, לעיתים בתוספת היותה אישתו או ביתו של.

הגיוני להניח שברוריה לא נהגה אכן ללמוד בדיוק שלוש מאות הלכות ביום, אלא ההתייחסות היא כאל לימוד רב של הלכות, הרבה יותר מהכמות המינימלית שנדרשה, או אפילו מהמקובלת, דבר שהציב אותה כדוגמה ללמדנות. לדעתי, ניתן לראות בזאת הן פנים לחריצות ולמדנות רבה, והן מאמץ מודע להשתפר על מנת להיות שווה ואף טובה יותר מהלמדנים סביבה –  וזאת, לטעמי, גם מפני שיתכן ותמיד הרגישה שעובדת היותה אישה מעיבה על חוכמתה הרבה ויכולותיה בפיתרון סוגיות הלכתיות סבוכות, אלא שאין בכך כדי להעיב על למדנותה הרבה. ברוריה התאמצה והשתדלה כל כך – שכן כל מעידה מבחינתה עשויה להעיד עבור השאר בכישלון המין הנשי ליכולות הלימוד שהייתה הוכחה חיה להן (כפי שכשלונן של נשים ספורות במקצועות שבהן אין הן רוב לעיתים משמש בידי מרוקני אבטיח למניהם כעדות לכך שאין נשים מתאימות למקצועות אלו, כמו פיזיקה או מתמטיקה, או ראשות ממשלה*).

בניגוד לחריגותה החברתית כאישה למדנית, יתכן היו מי שציפו מסיפורה גם שלא תתחתן. אך ברוריה בחרה דווקא כן לעשות זאת, והיא נישאת לר' מאיר – ויחסיהם המתוארים במקורות מושתתים לעיתים קרובות על כבוד הדדי, לא שכן, מעניין לציין כי ב"תולדות תנאים ואמוראים" מצויין כי היא הייתה זו שבחרה את בן זוגה – ולא היו אלו נישואין שנקבעו עבורה. " ואשה חכמה כברוריה כשהגיע עתה עת דודים (בגרות מינית, כנראה) לא נתנה עיניה בעושר או ביחס משפחה אך מצאה התלמיד החריף בן גרים הנודע את ר' מאיר אותו בחרה לבחיר נפשה, והיא הביטה אליו בכל אהבת נפשה ותשמרהו ותניחהו בעצתה" – מצויין כאן בצורה מעניינת כי מי שעשתה את הבחירה הייתה ברוריה עצמה, שמצאה את רבי מאיר, והיא זו ששמרה עליו והנחתה אותו – וזו הייתה התנהגות זוגית שלא הייתה אופיינית באותם ימים כמודל זוגיות, בהם הגבר היה האחראי לביתו ולמשפחתו ואשתו, ונישואין לא תמיד היו בבחירת בני הזוג, לא שכן, בבחירת הנשים. אוסיף ואציין שיתכן והאפשרות של ברוריה לבחור – הן לבחור להמשיך את דרכו של אביה בבית המדרש, הן לבחור את האיש שתינשא לו בעצמה עשויה לנבוע דווקא מההסטוריה האישית הטראגית שלה. כפי שראינו קודם, אימה ואחותה נענשו בידי הרומים לא בגלל מעשיהן ובחירותיהן אלא בגלל האב, שנענש הוא בגלל בחירתו לעבור על התקנות שתיקננו הרומים. ברוריה לא מאפשרת לעצמה לא לבחור, היא בוחרת כי היא יודעת שיכולה לשלם על מעשיה, אך לפחות יהיו אלו מעשיה שלה, ותוכל להשפיע על גורלה. כמו כן – ברוריה נותרה ללא אב ואם, ואחיה מת מידי ליסטים, לפי מספר מקורות – ולכן יתכן ולא היו בני משפחה רבים שיוכלו להתערב בבחירותיה ורצונותיה להינשא או ללמוד, והייתה חופשיה יותר מנשים אחרות לעשות, בסופו של דבר, כפי שראתה היא לנכון, כי לא היה מי שתהיה לו סמכות חברתית לחנכה ולהפנותה אל "דרך הישר".

מערכת היחסים שלה עצמה עם אישה, רבי מאיר, הייתה מכבדת ואוהבת – ולעומת התנהגותה בבית המדרש, שם תמיד חוששת שקולה לא ישמע, ומאמצת התנהגות בוטה – אלא מעירה לו בעדינות כאשר לדעתה הוא טועה. מסופר כי רבי מאיר סבל מהצקות של בריונים, והחל להתפלל למותם, וברוריה מגיבה למעשה זה –  " אמרה ליה (לו) ברוריה דביתהו(אישתו): מאי דעתך? משום דכתיב: (תהילים קד) יתמו חטאים, מי כתיב חוטאים? חטאים כתיב! ועוד, שפיל (רד) לסיפיה דקרא: ורשעים עוד אינם, כיון דיתמו חטאים -ורשעים עוד אינם? אלא, בעי רחמי עלוייהו דלהדרו בתשובה (התפלל עליהם שיחזרו בתשובה) – ורשעים עוד אינם' " – (ברכות י ע"א) – ברוריה מעירה לר' מאיר שהדרך הנכונה היא להתפלל לתיקון דרכם של אנשים ולא למותם, וכן בסופו של דבר אכן ההצקות פסקו והבריונים תיקנו את דרכם. אכן מוסר השכל למופת.

למעשה, לעיתים ברוריה ממש מגוננת על בעלה, ומשתדלת למנוע ממנו צער ככל הניתן, כפי שמסופר כאשר שני בניה מתים:

אמרו: מעשה היה ברבי מאיר שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו.
מה עשתה אימן? הניחה שניהן על המטה ופירסה סדין עליהם.
במוצאי השבת בא רבי מאיר מבית המדרש לתוך ביתו.
אמר לה: היכן שני בני?
אמרה לו: לבית המדרש הלכו.
אמר לה: צפיתי בבית המדרש ולא ראיתי אותם.
נתנה לו כוס של הבדלה והבדיל.  (ז"א – ערך את ההבדלה)
חזר ואמר לה: היכן שני בני?
אמרה לו: פעמים שהלכו למקום ועכשיו הן באין.
הקריבה לפניו ואכל. מאחר שברך אמרה לו, רבי:  יש לי שאלה אחת לשאול.
אמר לה: אמרי שאלתך.
אמרה לו: רבי, קודם בא אדם אחד ונתן לי פיקדון אחר, ועכשיו בא ליטול אותו הפיקדון נחזיר לו או לאו?
אמר לה: בתי, מי שיש לו פיקדון אצלו אינו צריך להחזירו לרבו?!
אמרה לו: חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אותו.
מה עשתה? תפסה בידו והעלתה אותו לאותו החדר, הקריבתו למיטה, ונטלה סדין מעליהן, וראה אותם שניהם מתים ומונחין על המטה.
התחיל בוכה ואומר, בני בני רבאי רבאי. בני בדרך הארץ, ורבאי שהיו מאירין פני בתורתן.
באותה שעה אמרה לו: רבי, לאו כך אמרת לי, שאנו צריכין להחזיר את הפיקדון לרבו?!
כך אמר "ה' נתן וה' לקח יהיה שם ה' מבורך" (איוב א, כא).
אמר ר' חנינא: בדבר הזה ניחמה דעתו וישבה דעתו, לכך אמר "אשת חיל מי ימצא".
(מדרש משלי פל"א י)

קשה לתאר מה מרגישה אישה ששכלה את שני בניה – ועתה עליה גם לבשר בשורת איוב זו לבעלה. אך ברוריה אינה עוצרת לקונן על בניה או להתאבל. היא מתחילה מיד לפעול על מנת לעזור לבעלה להתמודד עם האובדן, ולא עוצרת לברר את רגשותיה שלה ואת האובדן שלה. היא פועלת בניגוד לנוהגי האבלות היהודיים, ואינה מתחילה באבל מיד עם גילוי המוות אלא מחכה לבעלה, שיערוך את ההבדלה ויאכל – ויהיה מוכן יותר להתמודד עם האובדן. ברוריה אינה עוצרת  – היא אינה יכולה לעצור, שכן עצירה היא כויתור עבורה, שמגוננת על בעלה ועל הסובבים אותה, ומנסה להוכיח בכל את כוחה ויכולתה האישית.

בשלב מסויים בחייה נמלטו היא ובעלה לבבל – אם בגלל שהסיבה לבריחה הייתה רדיפת הרומאים את בעלה ואת משפחתה, ובין שהסיבה הייתה מניעת בושה וחילול ה' של רבי מאיר, שעל מנת להמנע מרדיפת הרומאים התחזה ללא יהודי, כאשר עזר לאחותה לצאת מבית הזונות שהושבה בו.

אלא שסוף מסויים זה על סיפורם של רבי מאיר וברוריה אינו הסוף היחיד. מוצג גם סוף אלטרנטיבי וקשה לחייה. בפירושו של רש"י על התלמוד, (מסכת עבודה זרה, דף יח, עמוד ב.) נכתב:

"שפעם אחת ליגלגה על שאמרו חכמים 'נשים דעתן קלות הן עלייהו', ואמר לה: חייך, סופך להודות לדבריהם; וצוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית, וכשנודע לה חנקה עצמה, וערק ר' מאיר מחמת כסופא(בושה)."

ללא ספק מדובר בסיפור מוזר שאינו מתאים לא לרבי מאיר ולא לברוריה. אין זה מתאים לרבי מאיר להורות לתלמיד לנסות לפתות את אישתו, ואין זה מתאים למערכת היחסים האוהבת בניהם – שמבוססת על כבוד הדדי. יתכן ויש היגיון בלגלוגה של ברוריה על דברי חכמים אחרים, שמבחינתה היא מהווה הוכחה לטעותם, ולכך שנשים אינן כפי שכותבים עליהם, ויש בניהן חכמות ומוכשרות, ולא רק בפלך. בעלה של ברוריה נוהג באופן קטנוני וקל דעת, ומצווה את אחד מתלמידיו לנסות לפתות את אישתו – וזהו מעשה מכוער, בסופו של דבר, לנסות לטמון מלכודת שכזו רק לשם ניצחון בויכוח לאישה שכבר קודם הראינו את גודל אהבתה אליו. התלמיד עצמו אינו טומן ידו בצלחת – ומציק לברוריה שוב ושוב, ומפציר בה ימים רבים. בעיניי מדובר במעשה חמור מאוד מצד התלמיד, שלפי הבנתי את הכתוב (ששונה מהפרשנות המקובלת, שבה התלמיד מפתה את ברוריה, אך כל המעשים מרצון חופשי לחלוטין) מציק לברוריה שוב ושוב, ולכאורה מנסה לפתותה, עד שלבסוף נותנת לו את מבוקשו ובלבד שיניח לה ויעזוב אותה. בימינו אנו אולי הייתה יכולה ברוריה להתלונן על הטרדה מינית (חוזרת!) ולדעתי האישית – גם אונס, שכן דרכי התלמיד יותר מידי מזכירות מרכז מסויים – שבדיוק מלמד כצד להשיג מין מנשים. אך באותה התקופה לא יכלה להתגונן, ולמרות התנהגותה האסרטיבית בבית המדרש, יתכן ולא בהכרח יכלה להתמודד עם התנהגות כזו והצקה כזו מצד התלמיד, וכבר קרו לא מעט מקרים, שבהם נשים שהן עצמאיות וחזקות, עשויות להסס ואף לקפוא לנוכח הטרדה. בימיה של ברוריה לא היו מי שיתמכו בה בהבנה במקרה שכזה – והיא שטופת רגשות אשמה (כפי שחשות נשים רבות שהוטרדו מינית ו/או נאנסו, ואשר בשלבים הראשוניים עשויות לפתח הפרעה בארגון רגשי, שמתבטאת או בביטוי קיצוני של רגשות כעס, חרדה, דיכאון, עצבנות או אשמה או דווקא דיכויים, ובמקרים מסויימים גם לנסיונות פגיעה עצמית – (6)) –  וכאשר הדבר נודע לבעלה, היא מתאבדת בחניקה, שהיא העונש על ניאוף. יתכן ובפני ברוריה עמדו דרכי פעולה נוספות, ויתכן שלא, אך האישה שלא יכלה לעצור על מנת שתוכל להמשיך להתמודד ולהאבק עם העולם לא הצליחה יותר לעשות זאת. וגם על זאת קמו תילי תילים של פרשנויות (2,3) שמנסים ללמדנו על כך שאכן לא ראוי לנשים ללמוד תורה והן קלות דעת וביקורת רבה ונוקבת על ברוריה, ומעט מאוד ביקורת – אם בכלל על מעשיהם המכוערים של רבי מאיר ותלמידו.

איתם הנקין, במאמרו על ברוריה (5), מציג דווקא פיתרון אחר לסוגיה זו על ברוריה, שעשויה לעודד מעט את רוחנו. לפי טענתו של הנקין, מעשה זה של ברוריה לא היה ולא נברא, וסוף חייה היה כפי שהוצג קודם. – אלא שבגמרא נכתב "קם ערק, אתא לבבל". הגמרא נותנת שני הסברים לבריחה זו: או מפני הסתבכותו של ר' מאיר עם השלטונות, כפי שתואר קודם לכן – או מפני "מעשה דברוריא". פירש רש"י בתלמוד את מעשה ברוריה שראינו קודם – על בגידתה והתאבדותה. איתם עמיקם מוכיח במאמרו ש"במעשה המובא ברש"י קיים ריכוז חריג של פרטים תמוהים המתנגשים עם מקורות חז"ל; לפיכך, ולנוכח שתיקתם של בעלי התוספות והעדר ראיות שהסיפור היה מוכר לבני דורם, יש מקום רב להניח שהסיפור לא נכתב על־ידי רש"י אלא אחר כך, והשתרבב לפירושו בשל טעות המעתיקים.", הוא מוסיף עדויות לסיפורים אחרים שהמקור שלהם לא ברור ודומים לזה, ומסכם בכך ש'מעשה דברוריא' נמצא בתוך הגמרא עצמה, ולפיכך נראה שיש להפריד את המעשה הארוך שבגמרא לשני חלקים: "מעשה דברוריא" ו"האי מעשה" (מעשה דברוריה, לפי הסברו הוא סיפור הצלת אחות ברוריה, והאי מעשה מספר על הצלתו של רבי מאיר, כאשר ברוריה היא החוליה המקשרת בניהם) סיפור זה מסתדר טוב יותר עם פרטי חייה של ברוריה וכן עם התוכן בגמרא, וניתן להניח שהוא נכון יותר. אך אפילו נכון הסיפור שבפירוש רש"י על התלמוד, אין בו להוריד מערכה של ברוריה, שאינה דמות מושלמת אלא אנושית, נאבקת ונלחמת למען הכרתה, ואפילו אם חטאה וצודקים הפרשנים, שמעולם לא חיו מהצד השני של התרבות, אין בכך כל הוכחה לקלות דעת של הנשים, אלא לכל היותר לקלות דעת שלה –ושל בעלה. וביחוד לקלות דעתם של הפרשנים שהשתמשו בסיפור זה כהוכחה לקלות דעתן של כל הנשים כולן וכביקורת על ברוריה.

___________________________________________________________

*כפי שנתקלתי לא פעם בטענות על אי כשירותה – שאותה אין בכוונתי לשפוט- של גולדה מאיר כראש ממשלה כמשליכות על יכולת ההנהגה של המין הנשי כולו.

כל מיני מקורות שהשתמשתי והתייחסתי, שאולי תרצו לעיין בהם גם כן:

  1. יהודה ליב הכהן מימון (עורך), "ברוריה", יחוסי תנאים ואמוראים, ירושלים, תשכ"ג 1963, עמודים ל"א-ל"ב 
  2. הרב אהרן היימאן, "ברוריא", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, עמודים 295-294
  3. חגית מיטלמן, רחל אשת ר' עקיבא וברוריה אשת ר' מאיר כמודל לחיקוי, אתר דעת (http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/hagigey/rachel-2.htm)
  4. ד"ר ברנדה בקון, מעשה ברוריה, עלון קולך מס' 36 (http://www.kolech.org.il/show.asp?id=18654)
  5. איתם הנקין, ‏תעלומת 'מעשה דברוריא' : הצעת פתרוןאקדמות, כא (תשס"ח), 140-159 (http://www.bmj.org.il/files/1011290747054.pdf)
  6. Brunner & Suddarth’s, Textbook of Medical-Surgical Nursing, 11th edition, Lipipincott Wiliams & Willkins, Philadelphia 2008
  7. איך לא – ויקיפדיה 

כמו כן כדאי גם לקרא את שירו המשובח של שמואל ישראל מוּלְדֶר – ברוריא, בת רב חנינא בן תרדיון, המספר את הסיפור של "מעשה דברוריא" מנקודת מבט אנושית וטראגית: http://benyehuda.org/mulder/bruria.html

בחירה במיותר

תארו לכם מצב שבו אתם מחוייבים לעשות דבר מה שאינכם אוהבים. יש אינסוף פעולות כאלו בחיי היומיום. תשלומי מס הכנסה למשל.

ועכשיו, תארו לכם מצב שבו אותו עניין בו אתם מחוייבים לעסוק אינו מחייב אתכם על פי כל חוק. ובכן, אף אחד לא ממש נהנה לקחת כדורים, נכון?

בואו נחשוב על מצב שבו יש עניין שאותו אתם חשים שאתם חייבים לעשות, למרות שאתם לא רוצים לעשותו, ואינכם מרגישים טוב כאשר עושים אותו ואין שום יתרון בריאותי כלשהו בו. יש הרבה פעולות כאלו.

עכשיו, נוסיף לכל זאת עניין שכאשר אתם לא עושים אותו, איש לא נפגע. אין לכך שום תקדים מחקרי. למעשה, ברור לכולם שזה לא פוגע ברגשות הציבור. אין לכך שום עיגון חוקי. אם כי, כאשר אתם לא עושים אותו, התגובות עשוייות להיות לא אוהדות. אגב, אנשים רבים טוענים שהם עושים אותו על מנת לשפר את רווחתם האישית. אבל אתם לא מרגישים כך כלל.

נניח שאתם די סובלים כאשר אתם עושים את העניין הזה. תמשיכו לעשות זאת?

התשובה המתבקשת היא לא. אבל ההדיוט המצוי יכול לחשוב על אינספור מצבים שבהם זה לא קורה. ואחד מהם הוא עבורי הסרת השיער.
ההנחה המתבקשת מאליה, מצד אנשים (וטוקבקיסטים?) רבים היא שאני וכל אישה החל מקבלת הוסת, עוסקת בפעילות הזו מרצונה החופשי, ולמעשה נהנית מהפעולה. היא לא עושה זאת כדי למשוך את תשומת ליבם של גברים, חלילה, אלא פשוט בגלל שככה זה נשים. משוגעות אחת אחת. בטח הן עושות את זה כדי לסתום את הביוב, ואז יבוא האינסטלטור החתיך וייזיין אותן. יש כאלו שגם יתרצו זאת כנקי ואסתטי. אסטתיקה, כידוע, נירכשת. לגבי ניקיון – כל מי שיטען כך, אתהה בנוגע לבשלות החומר באבטיח הפרטי שלו, או לפחות אתהה אם זה בכלל אבטיח עם גרעינים (אלו טעימים יותר). ומה בנוגע לאלו שאומרות שאוהבות את עצמן כך? לדעתי, שיבושם לך. אבל אולי כדאי לתהות מדוע התנאי לאהבה כולל כל מה שדרוש לסרט מד"ב- אימה טוב (פירוט: סכינים, חשמל, שעווה רותחת ולייזרים).

עבורי, זה לא היה ככה. עבור כל אלו שעדיין לא מסירות שיער, עבור אלו שכן, עבור אלו שחושבים שאני עושה זאת מהנאה – ברצוני לחלוק את ניסיוני האישי – ואתם תהיו אלו שתאמצו את האבטיח שלכם, להחליט מה לעזאזל קרה כאן.

_______________________________________

אני מודה באשמה –  אני חריגה חברתית. דבר ראשון, אני עולה מרוסיה, ויותר מ20 שנה לאחר שעליתי לארץ, עדיין צוחקים לי על המבטא – שבולט כאשר אני מתרגשת. דבר שני – אני לא אנושית. לא במונח הקליני של המובן, אלא בכך שהאבטיח הפרטי שלי מתנהג בצורה שונה מהאבטיח של רוב האנשים (אם יש לי פתק מכמה אנשים שאני שפויה בנפשי – זה לא עזר). נאמר את זה ככה – אני מוזרה. למדתי להתבייש בזה, אבל למרבה הצער זו המציאות. ודבר שלישי – יש לי מראה חיצוני שנחשב לפויה. מה שנקרא – היה יכול להיות יותר טוב, אבל יש המון אנשים שמצבם גרוע משלי. ניסיתי להשתנות, אבל איכשהו זה לא הצליח לי. וכנראה שאני אשמה בזה – ולוקחת אחריות. בסופו של דבר, לא עניין העליה, העובדה שיש לי אבטיח דפוק או קליפה לא נאה הם מה שעושים לי רע. זו היא אשמתי – אם כי אני עדיין עובדת על איך בדיוק.

באזור כיתה ו', עדיין הייתי קרש גיהוץ. אבל בניגוד לרצוני ההיפותלמוס שבאבטיח החליט לשגר כל מיני אותות הורמונליים (כנראה אז התאהבתי לראשונה, בהיא, שזרקה לאחור את חלומותיה והפכה לרצינית. ואני לא ידעתי את זה אפילו.), הם עברו לבלוטות יותרת הכליה ולשחלות, ומכאן הכל היסטוריה. זאת אומרת – התחילו לגדול לי כל מיני שערות. הבעיה המשמעותית הראשונה מבחינה כלשהי הייתה השערות בבית השחי.  לא שמחתי בהן – כי לא רציתי לגדול עדיין. איחרתי, אבל לא בצורה אופנתית מספיק. תקופה מסויימת לא הייתי מודעת מספיק לגודל הבעיה שנוצרה לי מתחת לעכברים, סליחה, בתי השחי. אמנם התחלתי להמנע מעט מגופיות – כי לא היה לי מושג ממש מה לעשות – ולא ראיתי אף אחת מסתובבת במצבי, אבל ההבטחה של אמא להראות לי מה עושים הייתה עדיין רחוקה, ועדיין קצת חששתי מסכיני גילוח –  לאחר שנחתכתי על ידי אחד שנה קודם – בניסיון לגלח רגליים, כמו ההן בפרסומת. באותו יום לא לבשתי בדיוק גופיה, אלא מחולצות השרוולים האלו שמתחזות להיות חולצות, אך למעשה הן גופיות שמכסות את הכתפיים ולא בתי השחי. במקרה עברתי במסדרון בהפסקה – וכמעט כל השכבה הייתה שם. כנראה הרמתי יד בטעות בשלב זה או אחר, כי מישהו צעק: "אה, היא לא מגלחת בבית השחי!". כנראה היו רעמי צחוק. אני ברחתי לכיתה, ועד היום, למעשה, אני נוטה להמנע מגופיות.

הימים ימי כיתה ח' או ט' – לפני או סמוך למועד תחילת המחזור. לא גילחתי את רגליי מאז התקרית האומללה עם סכין הגילוח של אמא. למעשה, זה נראה לי מגוחך מעט. במיוחד, כאשר אלו שגילחו את הרגליים נהגו ללבוש מכנסיים ארוכים. לא ראיתי הבדל משמעותי בין השערות ברגליים שהיו לי לפני שנתיים  לאלו שהיו לי היום. לא היו לי חברות בצורה מיוחדת (למעשה , המעט שהסתובבתי איתן הסתובבו איתי כי פשוט לא היה מישהו אחר. המצב הכניס אותי לדילמות, כאשר קלטתי שהאבטיח שלי מסתובב משמעותית מהר משלהן, ואני משתעממת מעט מחברתן, אלא שהן עדיין חברות. וגם, אחת מהן טענה לעיתים קרובות שאני בוהה לה בחזה – ועדיין לא ידעתי על ביסקסואליות. מעולם לא שמתי לב לזה, אבל יכול להיות שעשיתי את זה לא בכוונה. היום – אני שמה לב ומשתדלת לא לבהות.). בשלב מסויים החלו להתקלס בי על כך שאני לא מגלחת את הרגליים. לא הבנתי את ההיגיון בכך – בעיקר, כי לא היו מי שיסבירו לי בצורה הגיונית למה זה בכלל נחוץ. התחלתי מגובה אמצע השוק, והגעתי עד לאזור הברך, אבל זאת עשיתי מעט מאוד, ולמעשה, הפסקתי לאחר זמן קצר ופשוט לבשתי מכנסיים ארוכים.

הימים ימי כיתה י' – כבר לא צוחקים עלי, ואני מאוהבת בלא אנושי (ספויילר – בסוף נהיינו ביחד) מעל האבטיח. כשנה לאחר שקיבלתי את מחזור הוסת עדיין לא גילחתי רגליים, והעניין התגלה כאשר היה חם. הפעם דווקא לא ממש צחקו עליי, אבל העירו. מאז התחלתי לגלח את רגליי באדיקות, מה גם שאמא תמכה. גם הערות על כך שרואים לי זיפים ברגליים או בבית השחי לא הוסיפו לי.

כיתה יא' או יב' – שיעור נהיגה. הטמבל מרוקן האבטיח –על הספסל האחרוי ליידי שואל אם אני מגדלת שפם. אני לא מבינה בהתחלה על מה הוא מדבר.
___________________________________

אני לא אדבר בשם כל המין הנשי – כי אני לא בדיוק משייכת את עצמי אליו. רק חלקית, ככה. אני אדבר רק על עצמי.

אני בחרתי להוריד שערות כי בחרתי שיצחקו עלי פחות. בחרתי להוריד שיערות כי בחרתי בכך שאנשים לא יעירו לי הערות פוגעניות. בחרתי להוריד שיערות למרות שאני שונאת את זה –  כי בחרתי בזה שרוב האנשים לא יפחדו ממני ממבט ראשון – כי אין לי את האומץ להתעמת מולם. אין לי את היכולת לומר לאנשים שאני חושבת שזה טפשי. בחרתי להוריד שיערות ברגליים כי אני פחדנית. כי גם אני נחשפתי לשטיפת המוח של התקשורת והושפעתי ממנה. כי לא היו לי הבייצים לומר לאחרים שזה לא עניינם. כי לא היה לי האומץ לצחוק חזרה על שכבה שלמה.

ואני יודעת שאני לא היחידה שבחרה בזה. אני יודעת שיש עוד כמוני – שבחרו להוריד משהו שלא באמת מפריע לאיש – כדי שלא יקנטרו אותן מהסיבה הזו. כדי שלא יתייגו אותן באופן טפשי. כדי שיאמרו – הנשים המפונקות האלו, הן בעצמן מוציאות מלא כסף על שטויות כמו שעווה ועקבים, ואחר כך בוכות.

לא בכיתי כאשר נחתכתי בגילוח הרגל אז. זה כאב ודימם בצורה נאה למדיי, במיוחד לעיין הלא מיומנת שלי אז. בכיתי כאשר צחקו עליי. כי הרביצו לי על ימין ועל שמאל –  אבל הכי קשה היה לי עם זה ששנאו אותי בגלל מה שהייתי, בגלל שנולדתי, בגלל שאני הייתי הקורבן הכי נוח.

בכיתי כי אני חלשה.

ורק בנים בוכים.

%d בלוגרים אהבו את זה: