מפזר את מילותיי ברוח האלקטרונים של רשת האֶתֶר

פוסטים שתויגו 'עולם'

בריכת העבר

pool

לא ברור אם זה בגלל הפגישה עם הפסיכולוגית ביום ראשון או זה שאתמול התפטרתי ממקום העבודה אליו לחצו אותי לעבוד באופן זמני אחרי התואר השני (אם כי כבר זמן מה לא עבדתי אצלהם אך עדיין הייתי רשומה – פשוט לא "עשיתי שעות"). אבל היום משהו בתוכי, שהורכב באופן במשך זמן רב, לפתע נפרש למבנה מלא ותלת מימדי – והמקום שהוא תופס פתאום גדול כל כך. השינוי פתאומי ומקסים כל כך.
לפתע הבנתי שההתעללות בי לא מתרחשת ברגעים אלו ממש.
אני ידעתי את זה "אינטלקטואלית" במשך שנתיים. אך רק עכשיו  ההבנה הזו  תפסה מקום. רק עכשיו הפסקתי להרגיש כאילו כל זה קורה עכשיו, כל הזמן. כאילו אני לא גרה בדירה אחרת בעיר אחרת, עם אנשים אחרים, אלא עדיין שם, בבית ההוא. ולפתע, כאילו הועברתי למציאות, או לארץ פלאות – אני כאן בהווה. זה אולי יותר מכל מבהיר לי שאכן, יש לי (או שמה  עלי לדבר עליה מעתה בזמן עבר?) הפרעת דחק פוסט חבלתית מורכבת (C-PTSD).
עכשיו  אני מרגישה שאני יכולה שוב לצלול מרצון לעבר, או ליפול למשך זמן מה – בפלאשבק, אבל עכשיו אני יודעת שיש שפות לבריכה הזו, ושאני בחוץ. עד עכשיו לא הבנתי שאני כל הזמן עדיין בפנים, מנסה לשכנע את עצמי שזה שהידיים שלי מחוץ לבריכה, אומר שכולי בחוץ. בעבר המשמעות של פלאשבק הייתה, אולי, התחושה שאני כולי נדחפת לתוך המים. אבל כרגע אני בחוץ, ומבינה שברמה מסויימת, חייתי בפלאשבק מרוח ומתמשך. אולי טובלת את רגליי במים, אבל כבר לא בפנים.

עכשיו העבר, עבר.

והעבר לא קורה עכשיו.
וזו תחושה נפלאה.

האם אפול שוב לבריכה ולא אוכל לטפס החוצה? האם שוב ארחף בבריכה בזמן שגופי בחוץ?
אולי, אפילו סביר להניח.
אבל את הידיעה שניתן לעמוד מחוץ לבריכה, ושעמדתי שם והבטתי מטה לא ניתן יהיה לשנות בקלות.

צילום משנת 2010 בו אני נמצא בבריכה ומניף ידיים עם סימן ניצחון (V). 

מודעות פרסומת

איך להיות בת ברית ו/או חברה לג'נדרקווירים/ות?

מבוא קצר

הפוסט הזה נכתב אחרי זמן רב של צורך שלי, ויתכן שגם של אחרות/ים בקהילה הג'נדרקווירית בישראל. לאחרונה א/נשים ג'נדרקוויריות התחילו לקחת לעצמן יותר מקום. יש פורום ג'נדרקווירים/ות בתפוז, ויש גם קבוצות בפייסבוק. יש לנו יותר נראות, ויותר א/נשים שמתחילים להכיר את המילה, את המושג. אם אינך יודע/ת מה פירוש המילה ג'נדרקוויר, אני מבקש לעצור כאן, ולקרא לפחות את הפוסט הזה, על קישוריו ותגובותיו. בנוסף, לאור היות ג'נדרקוויר תת מטריה תחת המטריה הטרנסג'נדרית, הנה עוד פוסט מומלץ להתחיל איתו, כדי לטעום קצת מהשיח בנושא.

אני יכול לכתוב רק על החוויות שלי, אבל כן נעזרתי בדברים שכתבו א/נשים אחרות בפייסבוק. אני אמנם ג'נדרקוויר, אבל אני לא רק. אני גם בן ברית לג'נדרקווירים, וזה לא תמיד פשוט. לקבל את עצמנו, לפי הסטנדרטים שלנו, לא תמיד שווה ערך ללכבד את כל הא/נשים שנושאים את אותה הזהות או ההגדרה. אז אני משתדל להיות בן ברית טוב.
פרט לכך, האני-מאמין שלי לגבי בני ובנות ברית שונה כנראה מהמקובל. אני לרוב בסדר עם זה שישאלו אותי שאלות (כל עוד הן לא מגיעות לתכולת התחתונים שלי), וכן אשתדל להסביר בפרוטרוט, ולהביא את האדם האחר/ת להבנה. אני חושב גם שלבני ברית יש קושי מסויים בלהיות בני/ות ברית. האם זה התפקיד שלנו להקל עליהם בזה?
זו שאלה מורכבת לדעתי. אנחנו לא חייבים/ות שום דבר לאף אחד, באופן עקרוני. אבל טכנית? אנחנו יכולות/ים להרגיש. וזה מסובך. אני עוד אכתוב בעתיד פוסט על התמודדות עם א/נשים אחרים, אבל נכון לעכשיו יש לי עוד ידע לאסוף בנושא.

בת ברית ו/או חברה?

כן. להיות חבר/ה של ולהיות בת/ן ברית של זה לא אותו הדבר. עדיף כמובן להיות שניהם, אבל אפשר להיות חברות ולא בנות ברית, אפשר להיות בנות ברית ולא חברות. המצב הראשון, של חבר/ה ולא בת ברית קשה במיוחד עבור א/נשים שונים, כי חברים הם אנשים שאנחנו מצפות/ים מהם אוטומטית לקבלה וכבוד כבני/ות אדם. אבל חברות, לעומת היות בן או בת ברית היא הגדרה גמישה ומורכבת יותר. היא כוללת היסטוריה משותפת והרגלים משותפים של שנים שחלפו, אולי לפני שיצאו מהארון בפניך. אני מכיר בזה שלהיות חברה של ג'נדרקוויר/ית (רומנטית או לא רומנטית) יכול להיות מאתגר. כנ"ל בן/ת משפחה או שותף/ה לחיים או למערכת יחסים קרובה אחרת. להיות בן ברית בלבד יכול להיות יותר קל, כי אין היסטוריות אישיות שיכולות לסתור את כל העניין. כי אין הרגלים שנלמדו לגבי האדם הזה. כי יחסי הכוחות הם אחרים.
הייתי רוצה שכל החברות/ים שלי יהיו בעלי/ות ברית שלי. הייתי רוצה להיות בעל ברית של כל החברות/ים שלי. אני לא תמיד יכול, הםן לא תמיד יכולות – לפחות באופן מיידי. אבל אנחנו כן יכולים לעבוד על זה ולדבר.
היתרון והחיסרון של חברות בנושא, הוא שיש זמן שאפשר לתת. זמן להסתגלות, זמן למחקר ולמידה. אנחנו מצפות ליותר ופחות מחברות שלנו, מתוך ההכירות שלנו איתן וההבנה שדברים הם מורכבים. אנחנו נפגעות יותר בקלות, ושמחות יותר בקלות.
לחברות יש מחיר.
אז כן, אני בעד זה שהחברות/ים שלנו יהיו גם בני/ות ברית שלנו, למרות שזה יכול להיות קשה מאוד. בשביל זה, מבחינתי בין היתר, הרשומה הזו גם קיימת. כבקשה פתוחה ונקיה לחברים וחברות, וגם לכל א/נשי האינטרנט שקוראים בעברית – אנא, היו לנו לבני ולבנות ברית.

למה דווקא לג'נדרקווירים/ות?

אני לא רק ג'נדרקוויר, מבחינת התוויות שאני נושא עלי. אני עוד המון דברים אחרים, רובם לא תוויות. יכולתי לכתוב רשומה כללית על איך להיות בעלת ברית טובה, אבל עשו את זה לפניי. היה לי חשוב לכתוב דווקא על ג'נדרקוויריות, כי היא נוטה לבלבל אנשים אפילו יותר מכל ההגדרות במטריה הבי! ביחד. יש לג'נדרקוויריות, לטעמי, מספר נושאים ספציפיים שמאתגרים את הסביבה, וסביבם בין היתר נעות חוויות של אי נעימות בין ציסג'נדרים [1]  וג'נדרקווירים שהרשומה הזו מנסה להתמודד איתם/ן, בין היתר.

כמה מילים על כבוד

חלק מכל העניין של להיות בן/ת ברית ו/או חברה הוא כבוד בסיסי של אדם לאדם אחר – כאדם. לא מדובר במתן כבוד על השגים, התנהגות או אפילו אינטיליגנציה, אלא פשוט התנהגות הוגנת כלפי אנשים. כאשר אני משתמש במילה "כבוד" ברשומה זו, אני מתכוון כבוד לאדם כאדם, כבוד בסיסי שנדרש בחברה בפניה לאנשים אחרים. מבחינתי זו סוגיה מורכבת, כי אני משתדל לאחרונה לא לדרוש את זה מאנשים, ולשמוח על זה שהם לא מרביצים לי סתם ככה, אבל מדובר בעניין שקשור לצמיחה וההתמודדות שלי עם העולם, והוא לא רלוונטי לכאן. באופן עקרוני, לצפות מאנשים לשמוח על זה שאתה לא מרביץ להם זו דוגמא לחוסר כבוד של אדם כלפי אדם.

אז, איך להיות בן/ת ברית ו/או חבר/ה לג'נדרקווירים/ות?

  1. תכבדי אותי (כאדם) ואת זהות המגדר שלי (כזהות מגדר לגיטימית).

    אולי זה נשמע יותר מידי, לבקש מאנשים לכבד מישהו אחר פשוט כאדם. כמי שבחר לבטא את זהות המגדר שלו לידך. מבחינתי, זה לא מובן מאליו לומר למישהי שאני ג'נדרקוויר. לך אולי לא מפחיד לומר שאת גבר או אישה, אבל עבורי מדובר בחוויה מפחידה ואולי בעלת היסטוריה כואבת. אני אשמח אם תקבלי אותי ותכבדי אותי כחבר, או אדם. כבעל זהות מגדר שונה משלך. אל תתייחסי אליי בצורה שונה ממה שהיית מתייחסת לאנשים מכל מגדר אחר. אל תפגעי בי בגלל זה. אל תלעגי לי. וכו.
    תכבדי את זהות המגדר שלי, כמו שהיית מכבדת זהות מגדר של אישה או זהות מגדר של גבר. יחס לזהות מגדר שלי כפחות טובה או פחות ראויה לכבוד מזהויות מגדר אחרות היא חוסר כבוד בסיסי כלפיי, וכלפי הבחירה והזהות שלי.
    למעשה, זה הסעיף היחיד שיש כאן, בכל הרשומה הזו. כל שאר הסעיפים הם פירוט שלו – אבל גם הם חשובים להבהרות. שנמשיך?

  2. אל תזלזל.

    אל תגרום לנו להרגיש שזהות המגדר שלנו זה נושא לבדיחות, או סתם קטע אופנתי. ביטויים שמנסים להקטין את זהות המגדר שלנו לתוך משהו שראוי לצחוק עליו לא יגרמו לנו להרגיש יותר טוב. "זה רק שלב" או "את סתם מבולבלת", "מצידי אפילו תגדיר את עצמך כביסלי גריל" או "כל הג'נדרקווירים האלו שלא יכולים להחליט להסגר על עצמם" מציגות את הגישה שלך שזהות המגדר שלי היא לא נושא רציני, או תקין – כמו זהות המגדר שלך.
    אין שום דבר רע בלהיות מבולבלים, או לא סגורות על עצמנו, כולנו היינו במקום הזה. אבל יחס לעניין הזה כמשהו שבגללו הבחירה [2] שלנו להזדהות בזהות מגדר שהיא לא רק גבר או רק אישה היא לא לגיטימית הוא יחס פוגעני ולא נעים.

  3. תנסי להבין אותי.

    אני בכוונה שם דגש על ניסיון ולא הבנה. ברור לי שלמי שציסג'נדר יהיה קשה להבין מה זה אומר להיות עם זהות מגדר גמישה, מתחלפת, שונה לגמריי מהרגיל או אפילו להיות ללא מגדר בכלל. אני לא יודע אם זה אפילו לגמריי אפשרי – מעולם לא בדקתי זאת אמפירית. אבל הניסיון שלך להבין, אם יעשה ברגישות – יראה לנו שכן אכפת לך. איך לנסות להבין אותנו? מחקר אינטרנטי קצר יכול לתת כלים. אפשר גם לשאול אותנו, אם אנחנו רוצות לספר על מה זה אומר מבחינתנו להיות ג'נדרקוויר. לא תמיד אנחנו נהיה מוכנות/ים לעשות את זה באותו הרגע. לא תמיד נרצה לספר לכםן. אבל אם כן, נשמח אם תנסו להבין.

  4. אם אתה לא יכול להבין – תאמין לי.

    זה מאוד מתכתב עם סעיף 2, אבל לא לגמריי. א/נשים ג'נדרקווירים/ות נתקלות לעיתים קרובות בתגובות שהן אולי לא בהכרח מזלזלות, אבל כן מבטלות את החוויות שלנו. זה קשה לפעמים להבין מה עובר לנו בראש, ולמה בחרנו בזה.  יתכן ולעולם לא תבין, או לעולם לא תדע מה זה אומר. אבל כן היינו רוצים שפשוט תאמין לנו, שעבורנו – ככה זה המצב. חשבת על זה שאולי אנחנו עצמנו לא לגמריי מבינות איך אפשר בכלל להיות ציסג'נדר, או בעל זהות קבועה מגדרית? עבורי, זה ככה במידה מסויימת, אבל לא עבור כולם. בכל מקרה, לשים תנאי לקבלה של זהות של מישהו בזה שאת/ה מבינה אותה, זה לא מקום טוב להתחיל בו. להאמין לי שככה זה המצב, זה מקום טוב של קבלה התחלתית.

  5. אל תדרשי ממני להתיישר לפי הסטנדרטים שלך ואל תניחי הנחות.

    לעיתים קרובות א/נשים יכולות לדרוש מאיתנו להיות תחת סטנדרט מסויים כדי שנוכל להרוויח פניה מסויימת. אולי להעדיף שנראה כמו גבר בשביל לפנות אלינו בלשון גברית, או אולי לא להיות כל כך שונות בזהות שלנו, ולבחור מה להיות *איתם*. דרישה ממני להתיישר לפי הסטנדרטים שלך היא בעצם אמירה שאת לא מקבלת אותי אלא אם אהיה בסטנדרטים שלך למה זה לדעתך ג'נדרקוויר, או טרנסג'נדר או אפילו סתם ככה – אדם מן הישוב. לכולנו יש תמונות בראש איך צריכים וצריכות א/נשים שונים להיות, וזה סביר לגמריי. לדרוש מהאנשים להיות כאלו – זה לא תמיד נכון. הלבוש שלי, או ההתנהגות שלי (באופן כללי, לא כלפיך או כלפי אנשים אחרים. התנהגות פויה כלפי אנשים אחרים לא קשורה לכאן) היא ענייני בלבד. לבקר אותנו על זה, בזה שזה מושך תשומת לב שלילית היא לא לעניין. אפשר לדבר איתנו על זה – אולי – כאשר המצב מתאים. בעדינות, באופן פרטי. ולא מתוך ביקורת או שיפוט.
    כן, זה נכון. אנחנו יכולות לנסות להתנהג בדיוק איך שמצפים מאיתנו, לא לשים לק, לא לקשור את החזה, לא לדבר בקול גבוה, לא ללבוש חזיה, לא ללכת בבגדים ש"לא הולמים אותנו". אבל אם אנחנו בוחרות לעשות את זה, כנראה יש לנו סיבה מספיק טובה לזה. זהות מגדר היא סיבה מספיק טובה (למעשה גם "סתם מוצא חן בעיניי ככה" – זו סיבה מספיק טובה), וזכותנו לבטא אותה, כפי שגברים ונשים מבטאים את זהות המגדר שלהם באופן יומיומי בלבוש, בשפת גוף, בקישוטים ובהתנהגות.
    אגב, גם להניח הנחות על הנטייה המינית שלנו – בגלל הזהות המגדר שלנו היא לא צעד נכון. אמנם קיימת קורולציה מסויימת, אבל להניח למי אנחנו כן או לא נמשכות לפי זהות המגדר שלנו זה לא לעניין.

  6. תזכור שזהות המגדר שלי לא באה לאיים עליך.

    לעיתים בשיחותיי עם אנשים אני שם לב שהם מרגישים שזה שאני אומר שאין לי כ"כ הרבה מגדר, ושאני לא מגדיר את עצמי כגבר או כאישה – הם מתחילים להצדיק את זהות המגדר שלהם, ולספר שלהם מאוד חשוב להגדיר את עצמם כגבר או אישה (זה קורה גם בשיחות על נטייה מינית, ד"א). או שמדובר בנקודה כואבת עליה זכו לזלזול בעבר כי הם לא היו מספיק נשיים או גבריים, או כל דבר אחר.
    זהות המגדר שלי היא בדיוק מה שהיא – זהות המגדר שלי. אין, ולא צריכה להיות, לזהות המגדר שלי השפעה על האופן בו אתה מרגיש ורואה את עצמך ואת העולם. הבחירה שלי להגדיר את עצמי כג'נדרקוויר לא באה לקחת מקום או לנגוס במקום שיש לך כגבר או כאישה. לך יש את הזהות שלך, לי יש את הזהות שלי. אתה יכול, אם אתה רוצה, להתחיל לתהות על זהות המגדר שלך. אולי גם החשיפה שלי בפניך תגרום לך לתהות על זהות המגדר שלך. אבל זה משהו בינך לבין עצמך. אתה גם יכול לספר לי על זה, אם זה הזמן המתאים. אבל להתייחס אלי כאילו אני מאיים עליך בעצם היציאה מהארון שלי היא לא דרך להיות בן ברית טוב, וגם לא דרך ממש טובה להיות חבר.
    לעיתים אנשים מתחילים להצדיק את זהות המגדר שלהם. למה אתם עושים את זה? האמת היא שאין לי מושג, למרות שהייתי רוצה לדעת. במצבים כאלו אני נוהג לומר לאנשים במצב הזה שיש להם זכות מלאה להגדיר את עצמם באופן המתאים להם. אני מבין שיתכן וכל חייכם איש לא הטיל ספק בזהויות מגדר סביבכם, והנושא יכול להראות מאיים. אתה בהחלט יכול לומר לי שהיית רוצה לחשוב קצת על הנושא, לפני שנמשיך לדבר על זה, או לשאול מה היחס שלי לזהות המגדר שלך. להאשים אותי בזה שאני מנסה לקחת ממך את זהות המגדר שלך או לגזול ממך זהויות או פשוט הורס את מה שהתנועה הפמיניסטית מנסה להשיג (מסתבר שיש גם דעות כאלו, אם כי בהן נתקלתי רק באינטרנט) היא פשוט לא לעניין.

  7. את לא חייבת להסכים איתי על ההגדרה שלי למגדר.

    לכולנו יש הגדרות שונות בראש למה זה מגדר. חלקנו קושרות אותו למין, לזוויג המולד, לגונדות. חלקנו קושרות אותו לביטוי. אחרות מדברות על תחושה פנימית. ההגדרה שלי למגדר לא חייבת להיות זהה להגדרה שלך בשביל שתכבדי אותי ואת הבחירות שלי בחיים. באופן כללי, בכל הקהילה הטרנס* מדברים/ות על זה שמגדר וזוויג הם דברים שונים. המטאפורה המקובלת הוא שמגדר זה מה שיש לנו בין האוזניים, וזוויג – בין הרגליים. גם אם קשה לך לקבל את הנחת היסוד הזו, זו עדיין לא סיבה לבטל את הזהות שלי.

  8. דבר אלי בצורת פנייה נכונה עבורי.

    הסעיף הזה מחולק למספר חלקים כי מדובר בסוגיה יחסית מורכבת. 
    א. תבין למה חשוב לי שתדבר אלי בלשון שבה אני מדבר/ת על עצמי.

    הלשון שבה אני מדבר לעצמי היא האופן שבו נוח לי להתבטא באותו הרגע, או באופן כללי. קצת כמו שנוח לך להתבטא בזכר או בנקבה כל הזמן, ולא היית רוצה שידברו אליך בלשון לא נכונה, ויפנו אליך (למשל) בנקבה כל הזמן אם אתה גבר, ככה לי קשה עם זה שפונים אלי בלשון שהיא לא נוחה לי. מבחינתי, בסביבה של חברות/ים ובני/ות ברית, אני רוצה להרגיש בטוח, מקובל ואהוב. אני רוצה להרגיש שזהות המגדר שלי רלוונטית בדיוק כמו שלך. לכפות עליי את צורת הפניה שאתה מעדיף אבל אני לא רוצה היא מעשה שאולי מבחינתך הוא סתמי, אבל מבחינתי יכול להחוות כאלים, מזלזל או פשוט לא מכבד. כאשר מישהו שלא יודע על הזהות המגדרית שלי, ופונה אליי לא נכון זה אולי לא נעים, אבל לא בלתי צפוי. כאשר מישהו שיצאתי מהארון בפניו פונה אלי לא נכון, מבחינתי זה קצת כמו יריקה בפרצוף, ולא במשמעות של אראקיס, שם דווקא יריקה היא סימן לכבוד.
    ב. דבר אלי בשם ובלשון שבה אני מדבר/ת על עצמי – ואם אתה לא בטוח, תשאל.
    דבר ראשון, אם שיניתי את השם – תכבד את זה, כפי שהיית מכבד כל אדם שמשנה את שמו.
    שנית, בניגוד לאנגלית, ולמספר שפות אחרות בהן ניתן לדבר עם אדם בלי להזכיר את המגדר שלו/ה יותר מידי – בעברית מדובר במצב כללי. מאוד קשה לדבר בשפה שהיא לא ממוגדרת, לעיתים אפילו בלתי אפשרי – במיוחד בלי שנשמע קצת מוזרים או רשמיים. אם יצאנו בפניך מהארון, ואנחנו בסביבה בטוחה, תמיד נעדיף פניה לפי המגדר שנוח לנו. וכאן דברים מסתבכים: חלק מהג'נדרקווירים/ות לא מרגישות צורך לשנות את אופן הפניה אליהן, וחלק כן. ממי שכן, יש מי שמעדיפים לדבר בלשון הפוכה למגדר שהן נראות בו, יש מי שמחליפות לשון ויש מי שמדברים בלשון מעורבבת. כדאי לשאול באיזה לשון אני מעדיף לדבר על עצמי אם אתה לא בטוח איך לפנות. מומלץ שהשאלה עצמה תהיה מכבדת ולא בסגנון "אז מה משה, אתה בן או בת היום?" אלא "באיזה מגדר לפנות?" או "מה לשון הפניה המועדפת?"
    כן, זה נשמע קצת מסורבל, אבל אנחנו נעריך את המאמץ.
    לפעמים קל יותר לדעת באיזו שפה לדבר אלינו כי אנחנו משנים את המראה לפי התחושה באותו היום, או לפי מה שאנחנו רוצות. חזה קשור ובגדי גברים או עקבים וחצאית יכולים להיות רמזים טובים לכך.
    לגבי דיבור בלשון מעורבבת: מדובר כאן באתגר מסויים, שדורש מהפך מחשבתי, ולא קל לבצע אותו, ואישית, לפעמים אני מסתבך עם זה בעצמי. אם אתה מתקשה אתה יכול לנסות לבקש עצה לגבי איך לעשות את זה, או לנסות לדבר קצת ככה וקצת ככה. כדאי לשאול מה נוח לנו.
    ג. זה בסדר אם אתה טועה או מתבלבל – רק אל תעשה מזה עניין
    רוצה לשמוע סוד קטן? גם ג'נדרקווירים/ות הרבה פעמים מתבלבלות בפנייה לאנשים אחרים. מה קורה כאשר אנחנו טועים? מתקנים את עצמנו וממשיכים כרגיל. לפעמים עם התנצלות קטנה והמשך, ולפעמים בלי – תלוי בזרימה של השיחה ובתגובה. זה בסדר להתבלבל, זה בסדר לומר שעדיין קשה לך אבל אתה משתדל. אנחנו נבין, בסך הכל, זו סוגיה שגם אנחנו נתקלים בה, ומתמודדים איתה. זה בסדר להתקשות ולא לתפוס את העניין ישר, להתבלבל לפעמים או לשאול שוב. זה פחות בסדר לומר שאין לך שום כוונה לדבר בלשון שנוח לנו שפונים בה אלינו.
    ד. אל תפנה אליי כאישה או כגבר, אלא אם זה אכן אחד האופנים בהם אני מזדהה.
    אל תדבר אלי ככה: "אבל את, כאישה", "אצלכם הגברים", "ככה זה אצלנו הבנות" או אפילו "אני יודע שאתה לא מזדהה ככה, אבל כגבר…"
    אלא אם מי שאתה מדבר אליו מזדהה גם כגבר וגם כאישה או פעם ככה ופעם ככה, ואמר שזה בסדר לומר דברים כאלו, אל תשתמש בביטויים כאלו, גם אם לשון הפנייה באותו הרגע היא נכונה. זה העניין בג'נדרקוויריות – אנחנו לא רק נשים או רק גברים. אנחנו יכולים להיות גם וגם, אנחנו יכולים להיות אף אחד מהם, אנחנו יכולים לנוע בין המגדרים וגם אנחנו יכולים להיות משהו אחר לגמריי. פנייה כמו בדוגמאות שציינתי היא לא נעימה ולא לעניין, אז תנסה להמנע. אם אתה רואה שזה לא הולך, אפשר לנסות לומר "אנשים שגודלו כגברים" או "את, כמי שגודלת/עברת סוציאליזציה כאישה" או "אנשים עם גוף זכרי/נקבי". בכל מקרה, כדאי לברר ולשאול.

  9. אל תוציאי אותי מהארון

    סוגיה כואבת שגם אני חטאתי בה, לצערי. אני מתכוון לא לחזור על זה שוב, גם אם אז אף אחד לא נפגע, למרבה המזל. על כל פנים, להיות ג'נדרקוויר לא כ"כ קל לפעמים בחברה בימנו. הזהות שלך לא מדוברת ומבוטלת, במקרה הטוב. במקרה הרע – אתה זוכה לזלזול וללעג. לכן, אל תוציאי אותני מהארון. גם לא בפני חברות/ים משותפים ובני/ות ברית. ואם קרה שהוצאת אותי מהארון, תודיעי לי שזה קרה, יחד עם התנצלות על זה. יהיה לי יותר קל להתמודד אם אני אדע מי יודע ומי לא.

  10. אל תזלזל בדיספוריה המגדרית שלי

    דיספוריה מגדרית היא תחושה שנעה בין חוסר נוחות למצוקה רגשית ממש הקשורה באי ההתאמה שאנו חשות בין הגוף שלנו למגדר שלנו או עם הפעולות שמצופה מאיתנו לעשות לעשות מתוקף המגדר שנכפה עלינו על ידי החברה. זו תחושה שונה משנאת גוף כללית הנלווית לכל מה שמטפטפים לנו במדיה, בגלל שהיא לא נובעת מזה שהגוף שלנו לא מתאים לאידאל אלא מזה שהוא לא מתאים לתחושה הפנימית, או מביא ליחס שאנחנו לא רוצות שיקשר במגדר שלנו.
    כנראה לא כל, אבל חלק מהג'נדרקווירים  אכן חוות דיספוריה מגדרית ברמה זו או אחרת, וחלק מאיתנו גם פועלים בנידון. חלק מסויים מהקהילה הג'נדרקווירית בוחר לעבור טיפול הורמונלי ו/או ניתוחי. חלק בוחר בשינוי ביגוד שיכול להיות גם מאוד לא נעים (ביינדר זה לא כיף גדול, ותחבושת אלסטית – פיתרון מאוד לא מומלץ, אגב – כואבת באמת ובתמים). חלקנו משתדלות/ים להשלים עם הגוף הביולוגי שלנו, לעיתים מצליחות. חלקנו אוהבות אותו ממש, אבל לפעמים מרגישות חוסר נוחות מהיחס לו הוא זוכה. חלקנו לא אוהבות אותו אבל מעדיפות להשאיר אותו כפי שהוא.
    זלזול בדיספוריה המגדרית שלנו כולל ביטויים על זה שאנחנו חייבים ללמוד לקבל את הגוף שלנו כמו שהוא ולאהוב אותו, ושלשנות אותו זה לא לעניין. פתאום כולם הופכים להיות פרופסורים באהבה וקבלה עצמית, ומסבירים שאם נעשה את המאמץ הקטן הזה של אהבה עצמית הדיספוריה המגדרית (ואולי גם הג'נדקוויריות?) שלנו תעלם. אני לא שומע הרבה ביקורת על אנשים שצובעים את השיער, או מבצעים ניתוחים פלסטיים בגלל מצוקה פסיכולוגית שהם חווים, או נוטלים גלולות בשביל להפטר מהפצעונים. הגוף שלנו, למרות הכל, הוא הכפפה של הנפש, ועם כמה שקבלה עצמית ואהבה עצמית זה משהו שהייתי מאחל לכולם, לפעמים זה פשוט לא הפיתרון, או סתם לא עובד.
    אנשים שמזלזלים בדיספוריה מגדרית של אחרים, ושלי, למשל, לא מבינים כמה שנים עבדתי על מנת שאוכל להשלים עם קיום הגוף הביולוגי שלי. כמה ניסיתי להשלים עם זה שיש לי איברים מסויימים ולא יהיו לי לעולם איברים אחרים. הם לא יבינו לעולם את התחושה שלא משנה כמה ארצה, הגוף שלי לעולם לא יוכל להיות הכפפה של הנפש שלי, לא בגלל סטנדרט יופי מזוייף, אלא בגלל שפשוט עבורי לא קיים גוף שיוכל להכיל את מי שאני באמת בתחושה של נוחות מלאה ותמידית.

  11. אם את לא יודעת, תשאלי, אבל תזכרי שאת אחראית על ההבנה שלך

    למרות שלפעמים מפתה לצפות מהחבר/ה הג'נדרקוויר/ית שלך להסביר לך את הכל על תפיסת העולם שלה, מה זה אומר להיות ג'נדרקוויר, ולמה הוא מעדיף ללכת עם עקבים לפעמים, ומה בכלל המילה המצחיקה הזו אומרת – אל תצפי מאיתנו להסביר לך הכל, ותמיד. אנחנו לא יכולים לייצג את כל הקהילה הג'נדרקווירית, כי מדובר בקשת רחבה של ביטויים. אנחנו יכולות לייצג רק את עצמנו, וגם זה לפעמים קשה. אנחנו לא תמיד נרגיש בנוח עם דרישה להסביר לך הכל עכשיו ומיד. לשאול זה תמיד טוב, ואפשר גם לברר אם אנחנו אכן פנויות להסביר באותו הרגע. אנחנו גם עשויים מאוד לשמוח להסביר לך ולשמוח שאת מתעניינת בנו ובזהות שלנו (זה גם מחמיא וגם מראה שאכפת לך), אבל זה לא תמיד המצב. גם לנו יש חיים, וגם לנו יש מחויבויות, ולפעמים פשוט אין לנו זמן. זה בסדר שגם לך אין זמן לחפש. את יכולה לשאול איפה אפשר לחפש – לרוב גוגל זו תשובה טובה. חיפוש "ג'נדרקוויר" או "genderqueer" במנוע החיפוש החביב עלייך יכול לספק לך הרבה תשובות והרבה חומר. אם משהו לא ברור, את מוזמנת לשאול, אבל תשתדלי להשאר בתחום המנומס וגם להבין שלפעמים אנחנו לא מבינות את הכל על המצב שלנו.

  12. אל תשאל שאלות פולשניות ואל תעיר הערות פוגעניות

    השאלה הזו יותר רלוונטית למי שרוצים להיות בני ברית ופחות לחברות/ים – שיכולים להיות כבר בעלי ידע מסויים על מצב העניינים, אבל לא תמיד. שאלות על איברי המין שלנו ומה שיש לנו במכנסיים, שאלות על הפנטזיות המיניות שלנו, ואמירות על זה שג'נדרקוויריות זה מחרמן (נתקלתי בכל אלו, אם כי לא בניסוחים האלו), הן לא לעניין, במיוחד אם הן מחוץ לקונטקסט. מתי הן בתוך הקונטקסט? כאשר השיחה נסובה סביב מה שיש גם לי וגם לך במכנסיים, כאשר מדברים על פנטזיות מיניות, כאשר חולקים פטישים שיש לנו אחד עם השני. כל זמן אחר הוא לא זמן טוב לשאול את זה ככל הנראה. כלל האצבע הטוב ביותר בעניין הזה הוא לחשוב האם היית שואל חבר ציסג'נדר את הדברים האלו. האם היית בא ושואל אותו אם באמת יש לו זין במכנסיים ומה הגודל שלו והצבע, באיזה פורנו הוא משתמש ועל כמה שגברים סטרייטים זה מחרמן ומה זה עושה לך את זה – שלא בקונטקסט של שיחה על הנושא? כנראה שלא ממש, במיוחד אם מדובר באדם שהוא לא חבר קרוב אלא במישהו שפגשת לא מזמן.

  13. זה בסדר שאת מתקשה עם הנושא – אבל אני לא הקיר שצריך להטיח עליו את הקושי הזה

    נושא כמו ג'נדרקוויריות, שנוגע בכל כך הרבה נושאים של מגדר ומיניות יכול להיות קשה להכלה עבור חברות/ים (ובמידה פחותה – בני/ות ברית). זה נושא שיכול להיות מאיים, זה נושא שעלול לגעת בנושאים ופצעים כואבים בעבר שלך, גם אם את ציסג'נדרית. וזה בסדר גמור. אם את מרגישה שקשה לך לדבר על הנושא, תגידי. תבקשי שאתן לך זמן לחשוב על הנושא, שאת רוצה קצת זמן לבד לעכל ולהתמודד. תאמרי לי שזה מעלה אצלך סוגיות מסויימות מהעבר, שעדיין כואבות. את גם יכולה לשאול אם זה בסדר לדבר על הקושי שהנושא מעלה אצלך כרגע, אבל כדאי שתבהירי שאת מכבדת את זהות המגדר שלי, פשוט הנושא קשה לך. אני חושב שלכולנו יש אחריות עצמית בנושא של התמודדות עם הקשיים שלנו, אבל זה לגמריי בסדר לבקש עזרה מחברים וחברות. אם קשה לך עם זה שאני מספר על זהות המגדר שלי, זה בסדר לקחת הפסקה, או להסביר שהנושא טריגרי עבורך. מה שאני כן מבקש הוא לא להאשים את התחושה שלנו, זהות המגדר שלנו, או הדיספוריה המגדרית שלנו בקושי שלך. גם את לא אשמה בקושי שלך. אף אחד לא אשם.
    אפשר לבקש לדבר על הנושא, ולנסות לפתור את הקשיים ביחד. לנסות לשוחח ולחשוב מה הביא את הקשיים האלו. לפעמים זה מתאים, לפעמים זה לא, במיוחד אם שנינו מתמודדים במקביל – אחד עם קשיים בנוגע לזהות מגדר, והשניה עם הרגשות שעולם לה בנוגע למגדר. אפשר להפסיק לדבר, אפשר לבקש להתחבק, אפשר לדחות את השיחה לאחר כך. ואם אנחנו מתבטאים בצורה פוגענית או מגעילה (אנחנו אולי ג'נדרקווירים, אבל גם בני אדם, ויש ביננו גם אנשים נחמדים וגם אנשים פחות נחמדים – שלא לדבר על זה שלכולנו יש מצבי רוח לפעמים) אז להבהיר שאת כן מוכנה לדבר ולדון, אבל לא מתפקידך לספוג עלבונות.
    מה לא כדאי לעשות?
    – לא כדאי להטיח בנו שאנחנו לא בסדר בגלל זהות מגדר או תחושות שיש לנו.
    – לא כדאי לתקוף אותנו על האופן בו אנחנו מתלבשים.
    – לא כדאי להציב אולטימטומים על זה שאם לא טוב לנו עם זה שאת לא מוכנה להתייחס אלינו במגדר שלנו – אז אנחנו מוזמנים להפסיק את החברות לאלתר.
    חברות לא עובדת ככה. וגם לא תקשורת אנושית. אפשר לחשוב על דרכים להתפשר, גם אם הן לכאורה סותרות את אחד מהדברים שנכתבו כאן קודם. אפשר לחשוב על דרך שתהיה טובה ונוחה יותר לשנינו. אפשר להחליט על תקופת הסתגלות, גם אם מהצד זה אולי לא יראה כמו התמודדות וכבוד הדדי.
    זה פחות רלוונטי לבני/ות ברית בד"כ – אבל מי יודע, אולי גם כן.

glowbar

תודה שקראת עד כה, אני יודע שזה היה ארוך, ואני מעריך את המאמץ שהשקעת –  בין אם את/ה חבר/ה של, או בן/ת ברית של או ג'נדרקוויר/ית בעצמך. אם את/ה לא מסכים עם משהו מהדברים או חושב שהחסרתי נושא חשוב – אשמח אם תספר/י לי על כך בתגובות.
על כל פנים, אני לא מתיימר לייצג את כלל הקהילה הג'נדרקווירית, ורוב הזמן אני בקושי מסוגל לייצג את עצמי, אז התייחסו לדברים הרשומים לעיל באור זה.

________________________________

1. אני מסרב להשתמש בתרגום הלא נכון שנפוץ בישראל לcis כ"סיס". למרות שמבטאים את זה כ"סיס" באנגלית, תרגום מדוייק יותר למילה לועזית זו יהיה "ציס". או לפחות ככה אומרים בקורסים לכימיה אורגנית. בהתחשב בזה שאני ממדעי החיים ולא ממדעי הרוח, אני מסרב בתוקף להשתמש במילה סיס. חוץ מזה, סיס חומות זה סוג של ציפור.
2. הבחירה היא בחירה להזדהות כג'נדרקוויר. בנוגע לשאלה האם זהות המגדר היא בחירה או לא בחירה – מדובר בסוגיה מורכבת שלא נדון בה כאן.

אין לנו שום דבר נגדכם, כל עוד אנחנו לא שומעים עליכם

אני חושב שהשנה הזו עברה עלי בסימן של שתיקה. שתיקה בגלל פגיעה וקושי. אני חושב שהשנה הזו גם עברה בסימן של השתקה, השתקה של דעות ושל אנשים, השתקה, העלמה והסתרה. אני חושב שהשנה הזו עברה בדרישה גדולה וחד משמעית להיות בשקט, ולא לנפנף.
לפני שמתחילים/ות, שימו לב: הוספתי כמה הערות שוליים, חידוש לבלוג זה. אפשר לקרא אותן ע"י העברה של העכבר על המספר של ההערה, או על ידי לחיצה עליה.

למה אתה לא שותק קצת?

כמיטב המסורת, אתחיל בקצת דברים על עצמי:

אני נדרש לשתוק על בסיס יומיומי כאשר אני לא רוצה. אני נדרש לשתוק ולהסתיר את הנטייה המינית והרומנטית שלי (אני אוהב לכנות אותה נטיית הלב שלי), אני נדרש להסתיר את נטיית המגדר שלי, אני נדרש לשתוק לגבי האמונות שלי, הערכים שלי ואפילו חיבתי העזה לדיבורים על מדע לא תמיד עוברת בשתיקה. אז לפחות, יש לי את המקום הזה לדבר בו, כי אין לי שום מקום אחר. אז על מה אני שותק?

  • אני ביסקסואל ופאנרומנטית, שזה אומר שאני יכול להמשך מינית [1] לאנשים בעלי ביטוי של פנוטיפים זכריים ו/או נקביים, ויכול להמשך רומנטית [2] לאנשים מכל המגדרים.
  • אני ג'נדקוויר, שבמקרה האישי שלי אומר שבניגוד לגוף שלי ולמגדר שניסו לכפות עלי עם לידתי, יש לי מגדר אחר. אני לא מזדהה כגבר, או כאישה. לפעמים נוטה לפה ולשם.
  • גם השנה הלכתי למצעד הגאווה הראשל"צי, אם כי סתם הלכתי שם ולא עשיתי שום דבר מיוחד. באתי לבד, בלי שלט אפילו, קצת צעקתי, קצת קיבלתי פלאיירים, קצת הקשבתי לנאומים ולאנשים שדיברו במגאפון והלכתי. רציתי לעשות יותר, אבל לא היה לי כח לכלום. כאמור, השנה הזו לא הייתה קלה לי.

מכל האמור לעיל, אני מניח שהקורא בר הדעת כבר הבין שטכנית, אפשר לשייך אותי לקהילה הגאה (למרות שלא להומו-לסבית, שכל כך אוהבים לציין בתקשורת, כי בי, וטרנס קצת פחות מעניין, ולמי בכלל אכפת מא-מיניים וקווירים/ות, ומה זה בכלל פוליאמוריה ובדס"מ? אה כן, זה הסוטים האלו, פוי, לא מדברים על זה בפריים-טיים, תעביר לתמונה של הגברת הערומה הבאה ונוכל לספר לכולם כמה זה לגיטימי לאנוס).

  • וכמובן שוב שכחתי לציין את זה שאני פוליאמורי [3]. נכון לעכשיו, לצערי (אני מאוד בעד פוליאמוריה באנשים אחרים, אבל הנטייה האישית שלי להתאהב ביותר מאדם אחד מבחינתי היא די קללה כרגע, אם כי אני מקווה שזה ישתנה ואוכל לקבל גם את הזהות הזו בתוך עצמי).
  • אני אוהב ללכת למצעדי גאווה. הייתי רק בשניים (+הפגנה ביום הזיכרון הטרנסג'נדרי), ועבורי מדובר בחוויה שאני ממליץ לכל אחדת לחוות (בתקווה שלא יטרידו אתכםן מינית, כפי ששמעתי ממקור ראשון שקרה בתל אביבי, למרבה הצער, מה שמרתיח אותי פי 7 מהרגיל, כאשר מדובר בנושא זה).

בעצם, אני שותק די הרבה. אני שותק יותר מידי. אני שותק ככל שהמחיר האישי שאני משלם על לדבר מאפשר לי. אז אני לא אשתוק כאן, כי זו המקום הקטן שלי לדבר בו. שנתחיל?

למה מצעדי גאווה?

הרבה אנשים לא מבינים באמת, למה בכלל ללכת למצעדי גאווה? מה יש לגאים/ות האלו? מה יש להם לעשות במצעדים האלו?
בעיניי, זה די פשוט. מישהי גם דיברה על זה במצעד, עם מיקרופון שבקושי עובד, לפני שהתחילו הנאומים של האנשים עם השמות (לה לא היה אחד, אבל היא דווקא אירגנה גוש ביסקסואלי, שלא ממש יצא לי להצטרף אליו).  היא דיברה על זה שמצעד גאווה מספק בועה של מקום, בועה שבתוכה אנחנו יכולים ויכולות להיות עצמנו. לחוות לרגע או לשעה או ליום (אני יודע שאני לא מצטט אותך במדוייק) את התחושה של לחיות ולהיות כפי שהיינו רוצים. להחזיק ידיים, לצעוק, לנפנף במיניות ובמגדר שלנו (ובדגלים). היא ספרה קצת על זה שזה הביא אותה להיות פעילה יותר בקהילה, על התחושה של החופש הזה של להיות אנחנו שמדרבן אותנו לרצות שיהיה ככה לא רק יום אחד בשנה, ולפעול.
האם להיות עצמנו, לבטא את נטיות הלב שלנו, המשיכה המינית שלנו, המגדר שלנו כל יום, בחופש, בכל מקום, זה לא מה שאנחנו נאבקים עליו?

למה הם לא רוצים שנצעד?

האנשים שמתנגדים לקיום מצעדי הגאווה (מחוץ לקהילה, מבפנים הקולות אחרים) יודעים בדיוק מה שאני יודע. שבמצעד הגאווה אנחנו יכולים לבטא את עצמנו, באופן שבו סטרייטים מבטאים את עצמם באופן יומיומי, ואנחנו רק יכולות לחלום על השקיפות הזו שמאפשרת להם לבטא את עצמם בלי חשש ובלי פחד, אפילו בלי לחשוב פעמיים על זה. האנשים שמתנגדים למצעד הגאווה אבל לא מתנגדים לזה שנתקיים (האנשים נגד הקיום של הקהילה סתם בעד להרוג את כולנו) תמיד ירימו את הנימוק המפגר על הגברים ב"לבוש מינימלי" במצעד הגאווה התל אביבי (ולכן אתם לא לוקחים את ילדיכם לחוף הים ונוזפים בכל גבר שהולך בלי חולצה ברחוב כי חם לו?) ועל זה שכל אחד יעשה מה שטוב לו, אבל בין ארבע קירות ביתו. הנה, הם עושים את זה בביתם הפרטי (רק שוכחים לספר לנו שהם מספרים על זה בפומבי לכולם). הם רוצים שנהיה כמוהם, נעשה סקס (או לא נעשה אותו) רק בבית, ובחוץ נשמור על הסטטוס קוו. ומה הסטטוס קוו?
להיות נשואים לאנשים שכתוב להם בתעודת הזהות מין שונה משלנו, לדבר על בני הזוג שלנו בלשון שונה משלנו, אם אפשר אז לאחד את כל בני הזוג שלנו לאדם אחד, לספר שאנחנו בהכרח אוהבים יחסי מין, אבל לא יותר מידי, וכמובן רק עם בני הזוג שלנו, להיות בעלי הופעה שתואמת מה שכתוב בתעודת הזהות שלנו, ובאופן כללי, להיות כמו כולם, כאשר להם אפשר קצת לצאת מהנורמה, כי הם קובעים אותה.
כדוגמא: אם האנשים האלו היו יכולים, הם היו למשל דורשים מאחת החברות שלי, שנמצאת בזוגיות עם אישה לדבר עליה בנוכחותם בלשון זכר, כדי שחס וחלילה לא יחשבו שהיא בזוגיות עם אישה. זה עוד יערער את תפיסת עולמם…או משהו. מה היא בכלל מנפנפת בזה שהיא אוהבת (גם) נשים?
מה שהמתנגדים האלו דורשים זה שנעמיד פנים שאנחנו לגמריי ובדיוק כמוהם, גם אם אנחנו לא. המתנגדים האלו מעדיפים את השקר על האמת, את ההסתרה על השקיפות, את ה"להיות כמו כולם" על "להיות מי שאני", את המחיר האישי שאנחנו משלמות על להיות כמו כולם, על המחיר האישי שאנחנו יכולות לבחור לשלם על לעשות מה שאנחנו אוהבות. הם מעדיפים נוחות על חמלה, הם מעדיפים קופסאות על אמפתיה, הם מעדיפים דברי שנאה על התבוננות, הם מעדיפים שנהיה בדיוק כמוהם כי לראות אותנו לא נעים להם ולא עושה להם טוב, כאשר אנחנו משלמים את המחיר על אי הכרה בזהויות שלנו, על לעג והתעללות ובריונות, על חוסר תמיכה, על בורות וחוסר חינוך, על מיעוט משאבים, על פיטורין, על דברי הסתה, על רצח.
הם משתמשים בפחד שלנו לדבר על הדברים האלו כדי להעלים אותם. הם מלבים את הפחד שלנו על ידי אי לגיטימציה לדבר על הנושאים האלו בתירוצי "אל תנפנפו" ואלימות מילולית ופיזית, גישות שונאות גאות/ים, כדי להשתיק אותנו. הפחד הזה הוא שלנו בלבד, אבל הפרקטיקות החברתיות של להשתיק את מי שמדבר על הדברים האלו, של לשאול שאלות חודרניות שגורמות לנו להסס, של לדבר באופן אגרסיבי על כל דבר שסוטה מהנורמה הוא מה שמאפשר להם להמשיך לפעול, ולנו לשתוק. בלינק הקודם יש מי שמציע להתחיל לדבר על זה, אולי זה באמת רעיון טוב, לפעמים.

אבל הם לא עושים עם זה שום דבר…

סליחה קורא יקר, אתה מתבדח? אני רציני מאין כמוני. רוצה הוכחות? בבקשה.

1. מצעד הגאווה בחיפה

מארגני מצעד הגאווה בחיפה השנה נתקלו בקשיים מצד העיריה והמשטרה בנוגע לארגונו. בסופו של דבר סוכם בין הצדדים והמצעד יצא לדרך,  כמובן לא בלי הכחשות על כך שהעירייה בעצם לא הטילה קשיים ולא כלום. מה לעשות שהכל מתועד?

מקור: דף הפייסבוק של "חיפה גאה".

לא, לעיריית חיפה לא באמת מפריע שיסגרו את התנועה לזמן קצר. מפריעים להם הדברים שציינתי קודם.

2. מצעד הגאווה באשדוד

אולי זכור לרובנו בתור המצעד שעשה הכי הרבה כותרות, כי הוא היה הראשון באשדוד, וגם זכה, בצדק, להמון הערכה. להרים מצעד גאווה ראשון זה לא פשוט, במיוחד כאשר מי שהרימו אותו היו קבוצה שנוטה לקבל יחס מזלזל באוכלוסיה – בני ובנות הנוער. נראה שלאישורים ולבעיות בהם לא היה תיעוד, אך דווקא המתנגדים נשאו קול די חזק בזמן המצעד עצמו:

"זה חילול השם מה שקורה פה. על מה צריך לצעוד? בן אדם שיש לו סחורה פגומה לא שמים אותו בוטרינה." כך אמר בזעם אחד מהמפגינים נגד מצעד הגאווה.

אה כן, נכון. אל תראו לנו שאתם סחורה פגומה. אל תהיו כאן, אין מה לעשות שאתם סחורה פגומה (חפצון זו אחלה דרך לדה-הומניזציה, לא?) אבל לפחות שלא נראה אתכם, לא נעים לנו מזה. סה"כ, זה עוד עלול להכניס לילדנו רעיונות לראש.

3. מצעד הגאווה בראשון לציון

מאקו גאווה אמנם פרסמו בזמנו שהמשטרה מקשה על המארגנים ולא מאשרת להם לצעוד במצעד עם אמצעי הגברה, אבל ביינתיים הם מחקו את הכתבה (זאת בלי לציין את שאר הקשיים מצד העירייה עליהם סופר לי בזמן המצעד). כמה טוב שהכל מתועד במגילת האיקונין:

מקור: דף הפייסבוק של "למען הקהילה הגאה בראשון לציון"

מה הם דרשו? בגלל שלאסור מצעד גאווה זה משהו שחיפה כבר גנבו והם לא רצו להסתכן בזה שיאשימו אותם בגזענות, הם רצו מצעד בלי אמצעי הגברה (אבל עם גדר גבוהה, כדי שאנשים יוכלו לבוא ולזרוק בוטנים על הגאים המצחיקים האלו), כזה שיעבור כמה שיותר בשקט, בלי למשוך את תשומת הלב של התושבים. כזה שהתושבים לא ישמעו חלילה וחס את הסיסמאות ההו-כה-איומות בעד אהבה ושוויון, בעד חופש מגדרי ורצון לבית לקהילה. כדי שלא יוכלו לנאום נאומים שיגרמו למישהו, אוזניים תצלנה, לחשוב.

4. פייגלין ועוד כל מיני אנשים Vs מצעד הגאווה בירושלים

אחח, פייגלין, ללא ספק יקיר הקהילה. חבר הכנסת משה זלמן פייגלין. ח"כ מטעם הליכוד, סגן יושב ראש הכנסת התשע עשרה, מייסד תנועת הימין זו ארצנו וראש חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד [4]. ההומופוב הגאה לשעבר, שלאחר שבן של חבר שלו או חבר של הבן שלו או הבן שלו או החבר שלו או כל שילוב אחר בין השלושה (הדיווחים בתקשורת סותרים, וגם קרוב לוודאי שאינם מדוייקים) התגלה כהומו החל לתמוך בזכויות הקהילה באופן בו הרבה "ליברלים" מתגאים בה, שזה אומר שזה שהוא חושב ש"אני לא מוכן שיפגעו בכם, כמו שאני לא אסכים שיפגעו באף אדם בשום צורה" [5] הופך אותו לאחלה ותומך של הקהילה, במיוחד אם אנחנו ממשיכים לשבת בארון ולא לצעוד עם דגלי גאווה, במיוחד בירושלים שהיא לא תל אביב (אכן, שנון). הסיבות לזה שפייגלין מתאמץ כל כך להוכיח שהוא לא הומופוב לא בהכרח קשורות לדעותיו, אלא פשוט בגלל שאישים הומופובים בליכוד לא יביאו תועלת למפלגה שלו. סה"כ, יש חוג גאה גם במפלגה הזו. אבל פייגלין חושב שהוא לא הומופוב רק כי הוא חושב שלא מגיע לאנשים מהקהילה הגאה למות. פייגלין למעשה חושב בדיוק מה שכל הליברלים הנאורים בעד הקהילה אבל שלא יעשו את זה בפומבי חושבים: "הדגלים הללו לא באו לשמור על זכויות אדם אלא להתריס כנגד ערכי הרוב, ערכים שעליהם נשענת ומהם נבנית החברה." [6]

כבר אמרו לפניי שפייגלין למעשה צודק. אנחנו פשוט לא תמיד רואים את זה. "הדגלים הללו הם חוסר התחשבות, הם כפיה חילונית והם משיגים בדיוק את ההיפך ממה שאותם אנשים טובים שהכרתי לאחרונה, מנסים להשיג" אומר פייגלין בסטטוס הפייסבוק שלו[6], אבל כן דווקא הוא טועה ומטעה. הוא מפזר מסך עשן של האשמה בשנאת דתיים. פייגלין מספר לנו שהדגלים האלו פוגעים ברגשות הציבור, בגלל מה שהם מסמלים. הם מסמלים רעיון שלדעתו מנוגד לכל מה שהציבור הדתי נאבק עבורו.
פייגלין מאשים את הגאות והגאים בזה שאנחנו רוצות להתריס כנגד ערכי הרוב, כאשר בעצם – הקיום שלנו שלא בשתיקה הוא ההתרסה על ערכי הרוב. הקיום שלנו, זה שאנחנו פותחות את הפה, ואומרות "אני אוהב את מי שיש לו לב", שואלות "שבעה מליארד אנשים, למה רק שני מגדרים?", ומצהירות שה"הומופוביה מתחילה במסדרונות הממשלה" [7] הן בדיוק הדברים שפייגלין יוצא נגדם. פייגלין מבין שהוא לא יכול לעשות שום דבר עם הקיום של הקהילה הגאה, אבל הוא יכול לבקש מאיתנו לסתום את הפה, תוך כדי אמירות של כמה שהוא סבבה, תוך כדי ניכוס מתוך עולם המושגים של הקהילה הגאה [8], כדי אמירות שנועדו להראות לאנשים מסביב כמה הוא ליברל וגבר גבר.

ומה לגבי פצצות הסירחון שזרקו במצעד?
אתם יודעים, יש ברוסית ביטוי שאומר על מישהו שלא רוצים לראותו "ושריחו לא ישמע כאן". סמלי? במידה מסויימת.

אבל זה רק לגבי מצעדי גאווה…

למעשה, מדובר בפרקטיקה יומיומית, שלעיתים נדירות מגיעה לכותרות. הדוגמא הבולטת מהזמן האחרון היא הדגמה על הפעלת עריצות הרוב כנגד תלמידה שציירה דגל גאווה, כי ללא ספק כאשר מלבן שמכיל שישה צבעים צבעוני מידי ויכול להרוס את בריאותם הנפשית של ילדנו הרכים, או משהו בסגנון. דגלי גאווה באופן כללי, מתבררים כנושא מאוד קשה עבור אנשים לצפייה, ולא רק תלמידי כיתה יא' בבית ספר בדרום הארץ ומשה פייגלין. השילוב הזה של שישה צבעים, מסודרים מלמעלה למטה מהאדום לסגול, נושאים בחובם מסר מרתיע ביותר. ודי, כבר סיפרתימספר פסקאות קודם לכן על הפרקטיקות היומיומיות. למה שלא נעבור לדון בדגל הגאווה עצמו?

מה באמת עם הדגל ה…זה?

למי שלא מעודכנים במשמעות הדגל, הרי לכן תזכורת קצרה:

מקור: אלבומי פורום ביסקסואלים/ות בתפוז אנשים

דגל הגאווה הוא דגל שמלווה אותי באופן אישי עוד לפניי שהייתי סגור על הנטיה המינית שלי, עוד לפניי שידעתי שיש כזה דבר נטיות לב, או נטייה לגדל יותר מאחד, עוד לפני שידעתי שיש שם לזהות המגדר שלי. רק בשנה שעברה הצלחתי לשים את ידיי על אחד (במחיר מופקע מעט, אמנם) ורק לא מזמן גיליתי את משמעותו. אבל משמעות הדגל ברורה עוד מהמראה שלו, כי שפת הסמלים שלו כל כך ברורה. פסים של צבעים שונים, מעין קשת בענן. פסים שמסמלים יותר מכל רב גוניות, קבלה של כל חלקי החברה, מקום לאנשים מכל הצבעים, גם במצעד הגאווה, גם בחיים. זו משמעות קסומה כל כך, משמעות חיובית כל כך, שלא ברור מה דגל כזה עושה בכלל מחוץ לתוכנית ילדים.

מקור: ויקיה של my little pony, צילום מסך מפרק 2, עונה 1.

המתנגדים לתליית הדגל מתנגדים למעשה לא לגברים בתחתונים שנושאים אותו (לא שזה משהו רע…), או לעצם רעיון הפרובוקציה בתליה שלו. המתנגדים לדגל מתנגדים לרעיון המאוד ברור שהוא מביע, רעיון של קבלה חברתית אינסופית (שלא קיימת בקהילה, או אפילו במצעדי גאווה, אבל עדיין אפשר לחלום אותה שם), של מקום שווה לכל צבע וגוון, של מקום לכל הזהיות, ומקום גם לכל מי שאי פעם נאמר לו על ידי החברה לסתום את הפה, כי מקומו לא כאן, המחשבות שלו לא חשובות, והרעיונות שלו – ראויים לבוז.

_________________________

1. שזה קצת טפשי, כי יש לי כמה וכמה סוגים של משיכה מינית.
2. המשיכה הרומנטית שלי שלי אמנם יותר ספציפית, אבל גם לה יש כמה סוגים ובסיסים, שהם למעשה סוגי משיכה שונים מאוד. על כל פנים, מגדר אינו קובע אותה.
3. לצערי הרב, יש לי את הנטייה לגדל יותר מלב אחד ולהתאהב בכל מיני אנשים, שהשכל הישר אומר שזה רעיון ממש גרוע להתאהב בהם.
4. כך כתוב עליו בויקיפדיה
5. מאקו גאווה: "הנער הביסקסואל לא השאיר עין אחת יבשה", 05/06/13 11:40
6. מעריב NRG, פייגלין: מתנגד לתליית דגלי הגאווה בירושלים, אריק בנדר, 1/8/2013, 11:03
7. כל אלו סיסמאות שנאמרו במצעד שהייתי בו.
8. מתוך הכתבה בהערת שוליים 6: "חברי בפייסבוק מגוונים מאוד ועל כך גאוותי. אנא התייחסו באופן ענייני וגלו רגישות. אנא אל תידרדרו לתגובות פו געניות. יש אצלי מקום אמיתי לכולכם ואם יחלו כאן פגיעות לא אוכל להותיר את הפוסט הזה באוויר".

השדיים הפליליים וברוריה ה"מושאלת"

אחת, נטלי דדון, עליה שמעתי רק כרגע. מסתבר שהיא כנראה משתתפת עבר בתוכנית ריאלטי ודוגמנית. הגברת דדון נעצרה בחשד לנהיגה בשכרות, וגם גידפה שוטר. ללא ספק היה זה מעשה לא חינוכי, אם כי לא בלתי צפוי (הגידוף). בנוגע לנהיגה בשכרות – זה אכן פויה. אינני יודע אם אכן נהגה בשכרות או שפשוט המשטרה טעתה. שום דבר חדש או מיוחד, במדינה בה כל כך הרבה אנשים נפצעים ונהרגים בתאונות דרכים, והסיבה היחידה בגללה נרג' מעריב שמו לב לנושא הייתה בגלל שכנראה די הרבה אנשים מכירים אותה.

מסתבר, כמובן, שנהיגה בשכרות ומעצר הם סקסיים, וללא ספק קשורים קשר בל ינותק לשדיה של נטלי דדון. אחרת, אין לי דרך להסביר מדוע הופיע הקישור לכתבה על כך בצורה הזו:

מקור: צילום מסך מהאתר של nrg מעריב

בכתבה עצמה, אגב, בניגוד לצפיותיי יש בכתבה תמונת גוף שלמה של הדוגמנית, ולא רק החלקים החשובים ביותר שלה לדעת נרג' כפי שהיו בקישור – אכן שיפור מרענן. ובכל זאת אין באבטיח הפרטי שלי אלא להניח שיש שתי אפשרויות לפעם הבאה שבה זמר אקראי, נניח הראל סקאת, יקבל דו"ח תנועה ונרג' יפרסמו על זה תמונה או שהם יראו צילום מהלארינגוסקופיה שלו(מיתרי הקול הם החלק החשוב ביותר בזמר כמו השדיים בדוגמנית?) או שהם יצרפו צילום של בית החזה החשוף שלו (או תקריב של הגניטליה) כמו שעשו לנטלי דדון – כי כך יעשה לעברייני תנועה. מה, לא הגיוני?

_____________________________________________

ובעניין אחר לגמרי:
קהילת קשת ממזכרת בתיה פרסמו בשנה שעברה מאמר על ברוריה התנאית, עליה פרסמתי פוסט כחודש קודם לכן. בתוך המאמר אפשר למצוא כמה פסקאות שמועתקות מילה במילה מהפוסט בבלוג שלי (ומי יודע עוד מאיפה). כל זה נעשה בלי שום בקשת רשות, בלי שום מקורות מצויינים, ובלי שום דבר. שלחתי להם מייל וקיבלתי תשובה על כמה שאני צודק, ואני מחכה בסבלנות לכך שישימו את הפוסט בבלוג שלי כמקור למאמר וגם לכך שיוסיפו הבהרה לקופי פייסט שעשו. נכון, אני עשיתי קופי פייסט, אך זה היה לטקסטים תלמודיים בעיקרם והרוב הגורף של הניסוחים שלי(יכול להיות שהיתה שורה כאן או שורה שם, אני מודה, אני לא מושלם – ובכל זאת השתדלתי מאוד לנסח בעצמי).
למה אני מספר על זה?
לא כדי לנזוף בקהילת קשת (טוב, בעצם קצת… זה היה מרגיז מעט), אלא בעיקר כדי להבהיר שגם באינטרנט החופשי קיימים כללי אתיקה, וכאשר אתם כותבים משהו – תעשו את זה מקורי, ואם אתם לא יכולים, אז תציינו מקורות וגם תתנו קישורים (ואם מצטטים אז מוסיפים מרכאות). אני מודה שאני לא תמיד עושה את זה, אבל אני לא מציג אף פעם דברים שלא אני עשיתי – כשלי.
אם קהילת קשת הייתה פונה אלי בבקשה לפרסם אצלהם חלקים ממה שכתבתי – הייתי מסכים בחפץ לב. אין שום סיבה לחטוף(שימו לב:קישור רועש), תבקשו – ואתן רשות, בתנאים שלי. אם השתמשתם בפוסט שלי כמקור מידע (מה כבר אני יכול לחדש שלא כתבו עליו?) אז אני אשמח מאוד אם תספרו לי וגם תספרו לכולם מאיפה לקחתם את זה, אני שמח להביא תועלת למחשבה של אחרות/ים בסך הכל. אין בעלות על מידע, וכולי ביטחון בכך שכולם ישמחו אם הקוראות/ים יחשפו למגוון דעות או לדעות דומות מאנשים שונים. אי לכך, בקרוב יפורסם כאן פוסט כללי שימוש לכל הטקסטים בבלוג שלי.

עם לייזרים ושקפקפים

פחות או יותר כל מי שמכיר אותי יודע שהתלהבתי עד אין קץ כאשר קיוריאוסטי נחתה על מאדים לאחר מסעה הארוך (ה6 באוגוסט, 2012 לספירת הנוצרים). כל היום סיפרתי והפצתי את הסיפור לאנשים שלא טרחו לקרא את החדשות החשובות, והסתכלתי על התמונות באופן תזזיתי. צפיתי בעדכונים שיכולתי ולפליאתי ולשמחתי לא היה קץ. אמנם, החיים גוזלים את שלהם וההתלהות טיפה הצטננה מאז – אבל אני נוהג לקרא ולעיין בכל פיסת רכילות על הגשושית החמודה שנופלת תחת ידיי, כי אין לי כח לחפש לבד.

היום בבוקר, בזמן נסיעה באוטובוס, פתחתי את עיתון החינם הפופולרי במדינה, ולא ידעתי אם לצחוק או לגלגל עיניים. הכתיבה המדעית של ישראל היום מעולם לא הצטיינה בשום צורה – אבל על בחירת כותרת כזו הייתי שולחת את עורך העיתון לעמוד בפינה, ולחזור על כמה שיעורים בסיסיים במדעים מחטיבת הביניים. לא ברצינות, ישראל היום? לא הייתי מסביר ככה לאחותי בת ה7 מה עשה הקיוריאוסטי – ואתם מסבירים ככה? תסלחו לי, אבל זה קצת טפשי.

לא, באמת? ככה כותבים כותרת?! (מקור: ישראל היום)

קיוריאוסטי ירה לייזר ופוצץ אבן?
בסך הכל כל מה שקרה הוא שקיוריאוסטי בדקה הרכב של סלע בעזרת לייזר, דבר שהוא אכן מרנין אבל כנראה לא מצטלם טוב. אבל איכשהו, זה כנראה פחות מהמם. לא, בואו נכניס פיצוצים!  בסך הכל התיאור הלאקוני משהו של ישראל היום בנוגע למה שקרה הוא לא כל כך נורא, וגם תת הכותרת סבירה לחלוטין, אבל באמת – פוצץ אבן? ירו לייזר?
טוב שהם גם לא הוסיפו את זה שקיוריאוסטי לבשה בקיני, או משהו. זה היה ללא ספק לא הופך את הכותרת לטפשית יותר. אם ישראל היום היו רוצים להצחיק, זה מה שהם היו צריכים לעשות:

וסוכריה לסיום:

מצעד הגאווה ה(ושל)ראשון לעונת המצעדים, וכמה מילים על פריפריה.

בניגוד למנהגי בעבר, זהו בעיקר (אבל לא רק) סיקור לא מחייב למצעד הגאווה בראשון לציון 2012, רק לתיעוד. אם ישנן טעויות, אשמח אם תתקנו אותי. חלקה הראשון של הרשומה עוסק בעיקר באירוע. החלק השני במצעדים בפריפריה. אם אתם משתעממים ממש בקלות, אתם מוזמנים לדלג על חלק 1.

הייתי ב10.5.2012 במצעד הגאווה של ראשון לציון, וזה היה מצעד הגאווה הראשון (!) שהשתתפתי בו. זהו גם המצעד הראשון שפותח את "עונת מצעדי הגאווה", שהופיעה באופן מהמם למדי יחד עם עונת הנקטרינות, שהן מהפירות האהובים עלי. אם לא ציינתי זאת בעבר, אני ביסקסואל. אני נמצא במערכת יחסים הטרו-נורמטיבית במידה מספקת, אז  "לא רואים עליי" – למרות שלאחרונה חזרתי לארון בגלל שנכנסתי לאוניברסיטה.
הסיבה לכך שיש בני אדם שחושבים שאין סיבה למצעדים בפריפריה היא תמוהה בעיניי. מעולם לא חשבתי שלא צריך לעשות מצעדים בפריפריה, ואפילו התבאסתי כאשר לא היו באזור שקל להגיע אליו מהר כרוב. עצלנות, בראש ובראשונה (יחד עם נפילה של תאריכים לא נוחים) היו גורם מסייע לכך שכל פעם פספסתי בשבוע לפחות את העובדה שכן, היה מצעד גאווה. והנה השנה השתתפתי (ראשון היא העיר הקרובה ביותר להר כרוב מבחינת שימוש במאנה לפורטל מעבר), ועכשיו באופן ודאי לא ברורה לי לחלוטין עמדתם של בני אדם שמתנגדים למצעדים בפריפריה, ולא במקומות מרכזיים (תל אביב?).

צילום פאנורמי של נקודת הסיום, על ידי רוי פרימן המוכשר.

1. סיקור לא מחייב מהמצעד

ראשית, אתחיל בכך שראשון אינה פריפריה.ראשון לציון היא העיר הרביעית בגודל אוכלוסייתה בארץ (משנת 1995), ומתגוררים בה מעל 200 אלף בני אדם(משנת 2000). ובכל זאת למצעד הגיעו כעשרים איש, אולי קצת פחות, אולי קצת יותר. לעומת המצעדים הקודמים שלה, זוהי ירידה משמעותית. ("מצעד הגאווה הראשון בעיר, בשנת 2010, סחף 200 איש שבאו להזדהות עם נפגעי פיגוע הירי בבר נוער בתל אביב. אשתקד נחלו המארגנים אכזבה גדולה נוכח מיעוט המשתתפים, מאה לכל היותר.", לפי הכתבה הנ"ל בנרג' מקומי).
ראשון לציון אינה עיר קטנה, פריפריאלית. מדובר בעיר הרביעית בגודלה בישראל, ומדובר בעיר במרכז הארץ, מישור החוף. הסיבות לאי ההשתתפות היו רבות, לפי מה שהביעו הצועדים. לפי דברי אחד המארגנים, הוזמנו רבים בפורומים שונים באינטרנט, אבל סרבו להגיע בגלל החשש לצאת מהארון בעיר מגוריהם. היו כאלו ששיערו שמדובר בחשיפה המעטה (העיריה לא באמת תמכה, לדעתי לפחות). חלק מהצועדים לא היו מראשון. היו גם לא מעט שינויים של הימים האחרונים לגבי המיקום והמסלול.

עשרים אנשים, פחות או יותר. צילום: Roy Freeman

למרות כל אלו, המצעד היה כיפי באופן לא נורמלי. ונגמר מהר מידי, לפחות בשבילי.  היו בו נציגים כמעט מכל קשת הלהטבא"ק (פרט לא-סקסואלים, עד כמה שידוע לי) וגם האמהות הנפלאות של תהל"ה. המשתתף המבוגר ביותר היה מעל גיל 70, הצעיר ילד בגיל הגן או בית ספר יסודי מוקדם. התאספנו בגן לשם, ושם הוכנו שלטים רבים, ונקנו דגלונים, צמידים ועניבות. חולקו משרוקיות ורעשנים. בשלב מסויים התברר שהיו יותר שלטים מאנשים שמוכנים לשאת אותם. העניין סודר בשלטים כפולים, גב אל גב, כאשר מידי פעם הופכים את השלט וחושפים תוכן שונה.

מדגם לא מייצג של חלק מהשלטים שנעשו. צולם על ידי אריאל שוסטק המגניב.

במהלך ההליכה, שלא הייתה ארוכה, וזורזה מעט על ידי השוטרים, שכמעט השתוו לכמות הצועדים (אבל השרו תחושת ביטחון רבה, ואפילו עזרו לי לקשור עניבה גאה לתפארת). היו שריקות, שירים, סיסמאות. אנשים רבים הסתכלו. המצעד היה קטן, אבל כל מי שהיה באותה שעה עמוסה ברחוב רוטשילד לא יכול היה להתעלם מהרעש.  במקומות כאלו אני מניח לצד האקסצנטרי שלי לצאת בצורה מטורפת, ואמרתי שלום לאנשים רבים בדרך ונפנפתי. אפשר לומר שאנשים התרשמו מאוד. אף אחד לא הוריד חולצה (בניגוד למה שמנסים לספר) והיום היה נעים ולא חם מידי. חלק מהססמאות שצעקתי נלקחו מההפגנה נגד סטרייטים של יוסףה מקיטון (הקרדיט אליך!) וגם אלתרתי שיר על בסיס שיר פורים מפורסם, אם כי הוא הושר רק פעם אחת. על ידי.
חלק לא קטן מהזמן מארגן המצעד, ישי רוטמן האנרגטי, היה זה שעודד את כולם לצעוק סיסמאות ולשיר ("עוד יבוא שוויון עלינו"). לפעמים שיתפנו פעולה. לפעמים עסקתי בשיחה על כך שוולברין הוא ללא ספק הגבר המושלם.

מצעד גאים, מצעד גאים,
חג גדול ללהט"בים.
דגלונים, רעשנים,
שירים וריקודים! 

למרות האופי הפסטיבלי למדי, זו הייתה גם הפגנה. לדעתי לפחות, אבל אני לא למוד הפגנות כלל. לשאת שלט ולצעוק ברחוב עם משטרה מסביב? כרגע זו שיא החתרנות שהגעתי אליה.  עוד בשלב ההכנות, התברר שהבמה שבגן העיר נתפסה על ידי אירוע ל"ג בעומר של חב"ד, ולאחר חשש וויכוחים של המארגנים בטלפונים, הועבר סוף המצעד למקום 500 מטר משם – בדיוק מתחת למבנה העיריה החדש. למרות השמחה ההתחלתית, אני די התאכזבתי, כי באותן השעות לא עבר שם כמעט איש.

לאחר כל ההליכה המשמחת בעיר, הגענו אל הרחבה מחוץ לעיריה, שהייתה ריקה באופן משעמם למדיי, לעומת הרחובות המלאים. השוטרים ברובם התיישבו על הספסלים, ואנחנו התאספנו סביב ושמענו מספר נאומים, וגם כמה שירים של היוצרת המוכשרת, נוי רויטנברג. נאמו ח"כ ניצן הורוביץ, יו"ר פורום גאות דרור מזרחי, יו"ר משותף בתא גאים בעבודה דן סלייפר, יו"ר ארגון שישה צבעים ברוך אורן וגם גברת מדהימה ביותר, נציגה מארגון תהל"ה, ניצה סקאל שריגשה את כולם מאוד. האירוע נחתם בנאומו של ישי רוטמן.

שלב הנאומים (כרגע, ח"כ ניצן הורוביץ), ברקע שלטים שהוכנו ע"י משתתפות ומשתתפי המצעד.

לאחר מכן היה מפגש/ישיבה של ארגון "שישה צבעים" וכל האירוע נחתם בפאנקייקים טבעוניים ללא גלוטן, שנעשו, פחות או יותר על הגזיה הכי מפחידה בעולם. התפרקו לגמריי, אבל היה טעים

(אם יש לכם צילומים, סרטונים ועוד שלל דברים טובים, אשמח אם תקשרו אותי כדי שאוכל להוסיפם לרשימה, או תוסיפו כאן צילומים וחוויות בתגובות)

2. כמה מילים על פריפריה

כפי שציינתי בפוסט שלי, ראשון לציון אינה באמת פריפריה. הפריפריאליות שלה, במקרה זה, היא למעשה בעיקר בגלל החוסר במקומות בילוי מגניבים כמו הגן הבוטאני של תל אביב ותרבות צעירה ו"עדכנית" יחד עם מחירי שכר דירה יותר מופקעים מבכל מקום אחר, פלוס בעיות חניה. סלחו לי שאני משטיחה את כל עניין הפריפריאליות במקרה זה. ראשון לציון נחשבת למקום מנומנם, מקום מסורתי (?), עיר שינה שבעיקר מספקת עובדים. שלא תבינו אותי לא נכון, יש בראשון כמה מקומות מהממים, כמו אתר ארכיאולוגי נחמד של גת עתיקה, יקב (גת מודרנית), גן עירוני, גן חיות, חוף ים נחמד מאוד, מספר מוזאונים מצומצם, שבילי אופניים,יותר מידי קניונים, ותחבורה ציבורית שנוסעת מחוץ לעיר בתדירות גרועה. זו עיר נחמדה. עיר נורמטיבית. אם היה צריך לומר על עיר כלשהי שהיא נורמטיבית, היו בוחרים בראשון. גם כי היא מספיק גדולה בשביל זה.

הסיבה הראשונה (1) שבגללה צריך מצעדים ב"פריפריה"  מצוטטת כבר בכתבה בנרג' מקומי, שקישרתי אליה כבר קודם. למי שמתעצל, אתם מוזמנים לשטוף את העיניים. אחד האנשים שנשאלים בראיון הוא סגן ראש העיר של חולון וחבר סיעת ש"ס, חיים סברלו (כפי שמצויין בכתבה). הנה מה שהוא אומר כאשר שואלים אותו על קיום מצעד בחולון (הכתבה מדברת באופן כללי גם על מצעדי גאווה בפריפריה), והוא משווה זאת לאונס בעלי חיים (אדם הולך עם בהמה*):

"זה לא נורמלי. בחולון אין את הציבור הזה ואני שמח על כך".

חברים, אין הומואים בחולון. אין לסביות בחולון. אין ביסקסואלים בחולון, ואין טרנסג'נדריות. גם א-סקסואלים וקוויריות לא קיימים שם. למעשה, מה שמר סברלו לא מספר לנו הוא שיש שדה כח קסום סביב חולון, שלא מאפשר לאוכלוסיה הגאה להתקרב אליה. אם, למשל, דנה אינטרנשנל, תחליט לבקר בחולון, כי לפתע היא תזכר שיש בראשון יופי של חוף ים ותלך לשם. למרבה המזל, אני לא אנושית, ככה ששדה הכח הקסום שנבנה באמצעות תורת הקבלה לא יעבוד עלי. עובדה, במשך זמן די רב נסעתי לחולון מדי בוקר. יאפ. ביסקסואלית בחולון.

מסתבר, אגב, שלא רק חולון יחודית בשדות הכח שלה. גם בבת ים יש שדה כח משלה. הוא הרבה פחות אלגנטי. כאשר אדם מאוכלוסיות הלהטבא"ק מגיע לגבול בת ים, הוא נתקל בקיר דמוי קיר זכוכית שקוף וחוטף בומבה ממש רצינית באף. לאחרונה נחשף ממסמכים סודיים שיש גם כמה תחנות שמפיצות עשן קסום שכל מטרתו היא לדכא מיניות אלטרנטיבית. אחת מתופעות הלוואי של העשן הזה, אגב, הוא מיעוט התופעה של שבירת האור מטיפות גשם, כך שנוצרת קשת בענן. העשן הזה משנה את השבירה של האור במים באיזה אופן. רוצים הוכחה?
הנה למשל, חבר המועצה רפי ברנז של בת ים, שגם הוא התראיין לכתבה בנרג'. הנה הציטוט המלא. רק אל תלכלכו את הרצפה.

חבר המועצה רפי ברנז, יש מצב למצעד גאווה בבת ים? 
"אני לא חושב שיש אוכלוסייה כזאת בבת ים".
יש בכל מקום. 
"את טועה. בתל אביב יש, בראשון יש, בבת ים אין אוכלוסייה שמייצגת. אני לא שולל אף אחד, שכל אחד יחיה כמו שהוא רוצה, אנחנו חיים במדינה דמוקרטית. אני אדם דתי ובגלל זה איני אמור לתקוף אף אחד, אבל צריך לעשות את זה בעיר שיש אנשים כאלו. אני בפוליטיקה 22 שנה ואף פעם לא הייתה דרישה למצעד".

 עבדתי בעבר בבת ים. בגלל הטריק הלא אנושי שלי לא חטפתי בומבה באף מידי בוקר. אבל באמת לא היו קשתות בענן בכלל בתקופה ההיא.
וזו, חברות, סיבה אחת לקיום מצעדי גאווה בפריפריה.
יש בני אדם שמתכחשים לכך שיש בני אדם עם מיניות (או א-מיניות) אחרת. הם מודעים, כמובן, שיש כאלו, אבל הם מעדיפים למחוק אותם. זה הרבה יותר קל לומר שמישהו לא קיים. אז לא צריך להכנס לויכוח, כי הוא לא קיים. לא צריך להתייחס, הוא לא קיים. ואם הוא אומר שהוא קיים, זה כי הוא בא מתל אביב, או מראשון, או משהו.

חבל שלא כולם מסכימים עם השלטים שאני מציירת. צלמת: לא ידועה.
נלקח מהאתר של ניצן הורוביץ.

עוד סיבה (2) היא כמובן קיום להטבא"ק מחוץ לתל אביב. אני יודעת שלפעמים זה מפתע לומר "אבל יש לכם את תל אביב". אולי לא שמעו בכל הארץ, אבל פרט להיותה של תל אביב חור לא נורמלי (שעה וחצי נסיעה באוטובוס!) שנמצא במקום שכוח אל, ולמרות הגן הבוטני ומוזיאון ארץ ישראל בעל הפסיפסים הנחמדים, אין בתל אביב חניה. בביקור האחרון שלי בתל אביב (כנס עולמות) חנינו שישה קילומטרים מהכנס(!). בקו אוירי. לא, אני לא מגזימה. מצד שני, אולי זוגתי גם לא מספיק מנוסה עדיין במציאת חנייה. גם שמעתי ששכר הדירה גבוה שם באופן יותר מגעיל ממה שיש במקומות אחרים. אין לתל אביב כל כך הרבה מקומות לצמוח אליהם, וגם אם נניח הנחה לא מלומדת שלאוכלוסיה הגאה יש פחות ריבוי אוכלוסיה מלאוכלוסיה ה"כללית" – עדיין יש הרבה מאוד אוכלוסיה גאה בארץ. לא ברור לי לאן אפשר לדחוף את כולם בתל אביב. אין מקום לכולם בתל אביב. וגם תל אביב לא חפה מהומופוביה. לא תל אביב רבתי, ולא האזור המכונה ה"שמורה" על ידי מביני דבר. יופי, יש מצעד גאווה גדול בתל אביב. אנשים רבים אינם מרוצים אפילו מקיומו של זה, ונראה לדעתי המאוד לא מלומדת ומאוד לא תל אביבית, שיש גם לעיריה אינטרס כלכלי עבורו, במיוחד עם הבחירה של תל אביב להפוך לעיר הגאה בעולם, או משהו כזה. אני אולי גרה בהר כרוב, מקום שמיותר לחלוטין לארגן בו מצעד גאווה, כי כל תושבי ההר יצטרפו ישר (אז אנחנו מארגנים מסיבה) וגם ככה האוכלוסיה אצלנו יותר קטנה מזו שהגיעה למצעד בראשון. אבל הר כרוב הוא רק נקודה קטנה וחביבה בארץ ישראל, שחיים בה קומץ מוזרים. שאר המדינה ממש לא בקטע של מסיבה גאה קהילתית. לשאר המדינה צריך להזכיר, שנה בשנה, אנחנו פה. לא צריך להרחיק עד לתל אביב. לא צריך ללכת לגור בה, כי שוויון זכויות, הוא לא רק בתל אביב. שוויון זכויות, הוא בכל מקום. לא כל אחד יכולה לשרוף יום שלם על נסיעה מפה לשם לתל אביב. יותר קל כאשר המצעד קרוב לבית. יותר קל, כאשר האנשים שלא רואים מצעדים באופן שנתי פתאום יראו אחד. אני חוזרת לסיבה אחת – אנשים צריכים לדעת שאנחנו פה. רגע, אתם שואלים, למה בכלל צריך שידעו שאנחנו כאן? מה, אנחנו לא בני אדם כמו כולם?

(3) מסתבר שלא. דורשים מאיתנו להיות כמו כולם ולא לנפנף ב"נטיות" שלנו. כי רק אנחנו מנפנפים בהן.
לא כל גאה (אין לי כח לכתוב להטבא"ק כל פעם, אני נוטה להתבלבל בסדר האותיות, אז תסלחו לי אם זה לא פוליטקלי קורקט. זה היה מצעד הגאווה הראשון שלי, והכל) יכול לעשות מה שכל סטרייט עושה. סטרייטים, למשל, נוהגים לציין מידי פעם  את בני זוגם (בעלי, אישתי, חברה שלי, בנזוגי). אם גאה תנפנף בנטיותיה ותאמר "אישתי" – טראח – היא נפנפה בה. אם באחוות גברים מישהו (או סתם בשיחה) מביע את דעתו על יופיה של שחקנית כלשהי[נניח, האלי ברי (אקסמן:סופה)] , ומישהו טוען שיו ג'קמן(אקסמן:וולברין) יותר נאה בעיניו, טראח – הוא נפנף בנטיתו הלא סטרייטית. אם מישהו בא בחולצה שכתוב עליה "בובה, אני זה הכי" לאירוע ספורט, לא קרה כלום (אולי פרט לבדיחה ממש עלובה). אם מישהו בא בחולצה של "שישה צבעים" לאירוע ספורט, הוא מנפנף בנטיות שלו. אם זוג בני אדם ממגדרים שונים לגמרי מתנשק ברחוב כולם מחייכים למראה אהבה צעירה. אם זוג בני אדם ממגדרים לא לגמרי שונים מתנשקים ברחוב, פתאום הם מנפנפים בנטיות שלהם. כאשר חברתך לעבודה מזמינה אותך לחתונה (יום שישי ה13 לפברואר, יוסי ודנה מתחתנים!) זה לחלוטין סביר. כאשר  תזמיני אותה לאחר שנה למסיבת חתונה עם בחירת ליבך (ככה, למקרה שהאולם לא ביטל) את לפתע מנפנפת בנטיות שלך. כאשר יש אנשים, שחיים עם התחושה שנולדו בגוף הלא נכון, ומצליחים לעשות עם זה משהו, או פשוט מתלבשים באופן בו הם מרגישים נכון, פתאום הם מנפנפים בנטיות שלהם.
ואז כאשר הם אומרים שמגיעות להם אותן זכויות, לאימוץ, להקמת משפחה, לעבודה, לכל דבר והם יוצאים במצעד, פתאום הם מנפנפים בנטיות שלהם.  ברור שהם מנפנפים בהם. כי כולם מנפנפים בנטיות שלהם, לעזאזל. כולם רוצים לנפנף בזה. גם בעיר שלהם, ולא רק יום אחד בשנה, אלא כל החיים.

______________________________________________________________________

– כל הצילומים (פרט לצילום השלט שאני ציירתי – ונלקח מהאתר של ניצן הורוביץ. נקווה שהצלמת האלמונית תסלח לי על ניצול זה.) פורסמו באישור הצלמים. תודה לרוי ואריאל על שאישרו לי להשתמש בצילומים שלהם.  אם ברצונכם (אתם הקוראים) להוסיף סרטונים מהמצעד שצילמתם או תמונות, אנא כתבו בתגובות, ואשמח לשלב ברשומה או לקשר אלהם.
– אם קרה, וזיהיתם אותי מהמצעד, אבקש לא להתייחס אלי בשמי הפרטי בתגובה שלכם (היא תעבור עריכה, ואשלח אליכם הודעה המבקשת לא לעושת זאת יותר). האלטר-אגו האינטרנטי שלי הוא פונטיום חציעץ, ורק בשם זה אני מזדהה ברוב האינטרנט, ואבקש לכבד זאת. 

*כמו תמיד, משווים את העניין לאונס בעלי חיים. אונס בעלי חיים (משכב בהמה, בלשון נקיה) הוא דבר שנעשה די הרבה על ידי אנשים נורמטיביים, בתעשיית החלב למשל. פרות מוזרעות כדי שיכנסו להריון וילדו עגלים ועגלות, ואז, בגלל הפרשת הפרולקטין שלהן לאחר הלידה, מתמלאים העטינים שלהן בחלב עבור העגלים שלהן, חלב שאנחנו שותים. אולי זה לא "אונס-אונס", אבל זו כן כפיה אלימה ומינית (חפץ המוחדר לנרתיק?) על יצור חי אחר. אז מה אם זה בעל חיים. פרה, רבותיי, לא באמת יכולה להתגונן. בנוגע ל"יחסי מין" עם גופות – לגופה כבר לא אכפת, אבל ראוי לבקש את אישור המשפחה. לעומת זאת, יחסי מין בין אנשים מאותו המגדר מתקיימים רוב הזמן בהסכמה. קיים אונס, זה נכון, וזה מצער ויש להאבק בכל תופעה של כפיית יחסי מין. אבלהבא לא נתעלם מכך שקיים אונס בכל האוכלוסיה, ורוב האונס, הוא אונס נשים בידי גברים.

____________________________________________________

נ"ב: במהלך כתיבת הפוסט קלטתי שלמרות שאני חושב שאני מחוץ לארון בפני העולם (וציינתי את זה במצעד) , למעשה התברר לי שאני עדיין בפנים. הורדתי תיוגים מהתמונות שלי בפייסבוק, למרות שכן אפשר לראות שהשתתפתי. מהמשפחה שלי הסתרתי בכלל את קיום המצעד, ומכל מי שאני בתקשורת איתו, פרט לבנזוגי ואחותי הקטנה. זה די מצער אותי, שאני משקר לעצמי ככה. אני שמח שלפחות הבנתי את זה בזכות הכתיבה.

עדכון 31.5.2012: תוכלו לראות הרבה צילומים נוספים ממצעד הגאווה בראשון בגלריה היעודית במגילת האיקונין, כאן

סטטיסטיקה (כתובים קצרים)

נכתב לפני זמן רב (על נייר שבצד השני שלו צויירו לפני או אחרי פניהם של בני שמיים), והתכוונתי להפוך את הטקסט הזה לרשומה של הקשר ותרבותיות  אבל לא מצאתי את הדף כאשר הגיע הזמן, או שפשוט הייתי בשוונג של משהו אחר ובסוף שילבתי את הרעיונות האלו. תהנו להצצה לראש הגולמי שלי – כי טרחתי לכתוב את זה בשעות שמוגדרות כ"לפנות בוקר".

ציור אחד לעולם אינו שוביניסטי, הערה אחת לעולם אינה מיזוגנית. העניין הוא כמו באבולוציה ומנגנונים כימיים – הכל סטטיסטיקה. וברגע שחלק מספיק גדול נמצא ומגיב באופן נתון, הרי שהמציאות היא כזו.
כלל זייצף הוא לא פחות סטטיסטי מכל כלל חברתי  – אלא שלכלל מדעי יש יותר הילה, כי נדמה לנו שאיננו חיים בתוכו. שכחנו, או מעולם לא זכרנו שאנו חלק מסטטיסטיקה, חיים בסטטיסטיקה. אין תגובה אחת שלא מתאפשרת בזכותה – גם אם קשה לחשב זאת.  חברתית זה גם כך, אבל אנו נוהגים לחשוב שאיננו יצורים אוטומטיים שנוהגים להגיב איך שמתחשק לנו.
זו טעות. הסטטיסטיקה עדיין עובדת עלינו, אולי אפילו בדיוק בגלל זה.

אני מניח שמחובתי להסביר מה קורה כאן, כי את הראש הגולמי שלי לא כולם מבינים. רק בהר כרוב אני יכול לדבר בגולמית, אבל באמת שאין לי כח לתרגם כרגע. תשאלו, אסביר בתגובות, אם תרצו.

%d בלוגרים אהבו את זה: