מפזר את מילותיי ברוח האלקטרונים של רשת האֶתֶר

פוסטים שתויגו 'עולם'

הפוליטי האישי שלי

חלק א': נרקיסיזם –  היסטוריית התפיסה הפוליטית שלי

יהיה זה ראוי לציין שלמרות הלהט שהיה לי לנושאים כלשהם בעבר, והוא משתחזר לאיטו בזמנים אלו, מעולם לא הצטיינתי בלהט פוליטי. רוב חיי עברו עלי בקביעה שאני צעירה מידי בשביל להבין בזה, פחות או יותר, או בטענה שאני א-פולטית. אכן, היו לי תקופות בהן התעניינתי באקטואליה (מידי פעם היינו צריכות להכין פלאקאט או עבודה בבית הספר), ואז אכן היה עלי לקרא עיתונים בעברית ולחשוב על הדברים האלו, ובתור מי שהייתה בכיתה א' או ב' ברצח רבין, אכן גיליתי רגישות מה לסוגיה.

 הסיבה שהתנגדתי לפינוי גוש קטיף לא הייתה סיבה פוליטית בשום צורה. למעשה, התנגדתי לזה שמוציאים אנשים כך מביתם. מזה שהפינוי לא היה מסודר – ולא דאגו לאנשים לבתים חלופיים ופרנסה חלופית לפני שגירשו אותם מהבית שחיו בו. (כאן יבוא המקום בו תפקידכם להתרעם עלי על כך שאני לא חשבתי על אנשים מעם אחר שגם היו מסולקים מביתם)

 כאשר ביקרתי בסלון מזל עם פיית הרוח האנושית, אמר לי אחד העובדים (?) במקום שהירקות האורגנים שלהם אינם מההתנחלויות – במעין גאווה. בהיתי בו. הייתי בטוחה שהחברה בסלון מזל והחברה שתומכים בהתנחלות הם אותם חברה. למעשה, הבלבול מנקודת מבטי היה ברור – שתי קבוצות עם דעות פחות מקובלות באוכלוסיה שעושות דברים שעשויים להחשב לקיצוניים. קל להתבלבל, כאשר שוכחות ששתי הקבוצות לעיתים לא ממש מחבבות זו את זו.

 המגעים שלי עם ערבים קרוב בעיקר בתקופת הקללה שלי בבית החולים על שם האחיות אולסון, אז דאגתי להם כבני אדם ומטופלים. דאגתי לנכד של איזה פעיל ארגון טרור ידוע שנכנס לניתוח, ובמיוחד לאימו הדואגת שלא יכולתי להסביר לה במילים שמטפלים עכשיו בבנה יפה – ידעתי כי ישבתי בחלק לא סטרילי של חדר הניתוח וראיתי. דאגתי לאישה שהייתה בהריון בסיכון גבוה, והרופא לא הסכים לשחרר אותה הבייתה לטפל בילדיה, למרות שמצבה הרפואי כבר אפשר לזה זאת. הכי הכי דאגתי לאם הערביה שלא ידעה להחליף אפילו חיתול כמו שצריך, לבנה הראשון, שנולד עם מום בלב, ולאחר ארבעה ניתוחים היה כל כך רזה שניתן היה ללמוד על מבנה האגן ממנו.

 הצבא הוציא אותי מחלק גדול מהאדישות הפוליטית, בעיקר כי עכשיו ראיתי את התוצאות האלו. בזמן עופרת יצוקה הייתי מעודכנת בנפגעינו, מעט פחות בנפגעיהם. זעמנו כולנו על העיתונאית מהארץ, שכתבה על כוויות וטענה שסימניהן דומים לאלו של כוויות זרחן. למעשה, הכתבה שלה עדיין מכעיסה אותי מעט, כי היא כתבה על דבר שאין לה מושג בו – ומן הראוי שבהכנת הכתבה הייתה מתייעצת בפלסטיקאי (הם מתעסקים בכוויות, בין היתר, ולמרות התדמית). יציאתי מן הצבא החזירה אותי אל האדישות, והפכה אותי לקצת פחות א-פולטית וקצת יותר שמאלית. אבל גם קצת יותר ימנית – אם כי פחות.

 למותר לציין שבבחירות האחרונות הצבעתי למפלגת הירוקים, להם נאמנותי הייתה נתונה עוד מהבחירות לכנסת ה16, למרות שלא הייתה לי זכות הצבעה אז. אכן, גישה פוליטית ראויה לבוז. ולמרות שעד כה לא ציינתי בפניכם את הדעות הפוליטיות שלי, אציין שהיה מי שהגדיר את הדעות הפוליטיות שלי כ"לא מגובשות". בשיחה האחרונה בעניין אמר שזה רק נראה כך – כי הן שונות מכל דבר אחר.

 חלק ב': תמוז –  על המקום של המחאה

נדמה לי לעיתים, שלגישה פוליטית בישראל יש רק מעט מאוד צדדים לגיטימיים. מותר להיות שמאלי, ומותר להיות ימני. מותר להיות סוציאליסט או קפיטליסט. מותרים השילובים המוזרים של שמאלני קפיטליסט או סוציאליסט שוביניסט, אבל הרבה פעמים קשה לשים לב לזה, כי כל הדברים שהם פוליטים במהותם ונכתבים מעל דפי העיתון נכתבים בשפת קוד שלא נהירה לכל אדם, ומלאות בנופת צופים וסיבוב עובדות שאין אומנותיים מהם. אם הם היו מפרסמים זאת ב.deviantart.com אולי הייתי מוסיפה אותם למועדפים שלי, אבל בגלל שהם בעיתון הם בעיקר מבלבלים אותי.

המחאה החברתית העמיקה את הפער בייני לבין שאר האוכלוסיה. ראיתי את המחאה בבלוגים ובאינטרנט, ותהיתי אם אכן חזיתי אותה, כאשר אמרתי קודם ב"אביב העמים" הערבי שהמחאה תזלוג גם לכאן. נו, זה היה די מובן מאליו, למעשה. בזמן המחאה החברתית לפתע נעשיתי מודעת לכך שהתקשורת משקרת. ראיתי מילים של אנשים ותמונות של אנשים וסרטים שצלמו אנשים שהתקשורת התעקש לברא. ראיתי שהתקשורת אפילו החל להתעסק בתיאוריות קונספירציה על כך שחברות הגז, או משהו בסגנון, הם שגרמו למחאה החברתית. ראיתי שבעקבות הדה-לגיטימציה של דעות לגיטימיות בדמוקרטיה (שמאל, אם שאלתן) – היה הרבה יותר קל להאשים ארגון או שניים בתסיסה חברתית ולהאשים אותם שסחפו את ילדינו הסטודנטים, שהאקדמיה רוקנה את מוחם, להקים אוהלים ולקיים בהם יחסי מין עם גיטרות במקום להתכונן למועדי ב'. הגיטרות, אגב, הציפו את משרדי הגיניקולוגים ובזבזו את כספי הרפואה הציבורית, כי רבות מהן נכנסו להריון. אכן, הסטודנטים גרמו לבזבוז כספי ציבור. ומי ידע אלו גיטרות עוד יוולדו להן. אולי אלו יהיו בכלל לא גיטרות אלא כלי נגינה ממזרים ומופקרים, שיאלצו להנשא בקפריסין, כי הרבנות לא תכיר בזכותן.

 המחאה החברתית גרמה לי לעשות דבר שלא עשיתי שנים, ולא היה זה משגל עם גיטרה או חלילית. היה זה עניין. המחאה החברתית אמרה לי דבר אחד – אני יכולה להתעניין בפוליטיקה. אני לא צריכה רשות. אני לא יכולה להיות צעירה מידי. מותר לי לשאת דעות שנחשבות כלא מגובשות. אבל חובה עלי – אם ברצוני לקיים דעה פוליטית, לבדוק על בסיס מה קיימות הדעות האלו. בנפשי, נותרתי הומניסטית, למרות אי חיבתו של המין האנושי אלי, בתור חוצנית. בני אדם, הם יצורים חמודים, בסך הכל. כאשר הם ישנים עם השיניים לכיוון הקיר.

 חלק ג': אספקלריה – המטרה לשמה נכתבו מילים אלו

גיבשתי עוד דעה, בפסיפס המחשבה הפוליטית שבאבטיח הפרטי שלי. ואותה ורק אותה אחלוק איתכן ביינתיים, כי שטיחת כל המחשבה הפוליטית שלי יכול לקחת זמן רב, בשל היותה שונה מכל דבר כתוב שנתקלתי בו. וכאן היא, להלן.

 הייתה תקופה שבה אנשים האמינו שיהיה שלום. היה זה בשנות ה90, ואולי קצת לפני כן. אנשים קיוו שיהיה שלום. אנשים פעלו שיהיה שלום. אני המשכתי לשים פתקים בכותל, בכל הזדמנות, כי אולי האל שלהם ישמע תפילה של בת מאומצת לאמא אדמה, ובהם נכתב "שיהיה שלום בעולם", משל הייתי זוכה בפרס מלכת היופי בפני הפמליה השמימית ונושאת נאום שאין בו שום קשר אליי. נחתם הסכם שלום עם ירדן, ואפילו היה שלום קר עם המיצרים. הפלסטינאים, שאז התחילו להתגבש כעם לאחר שהוגדרו ככזה, עדיין לא נראו כפרטנר חרש ל"תהליך השלום". גם הימין וגם השמאל קיוו לשלום, אבל הדרך אליו הייתה שונה מאוד. אחד רצה אופניים, השני מרצדס (היו גם אלו שרצו טנק). אחד רצה בכביש 6, האחר העדיף את הבינעירוניים החינמיים.

 התקופה הזו מתה יחד עם המקרנה. איש לא משלה את עצמו יותר (ואני הייתי אחרונת המאמינים) – השלום מת. הרעיון של שלום מת – כי כבר לא היה מושג לאנשים מה זה אומר. החלו לדבר על "מפת הדרכים" ו"2 מדינות ל2 עמים" ועל כך שאלו או אחרים צריכים להכיר זה בזה. אני המשכתי להאמין בשלום מעט אחר כך. אחר כך רק נהגתי לומר בעייפות שיש כאן שני עמים שיש לשניהם הנהגה איומה שאינה מעוניינת עוד בדו שיח. הנהגה שמקדמת את עצמה על האלימות. עתה אינני מאמינה לאיש. לא הימין ולא השמאל לא מאמינים עוד בשלום או בפיתרון לסכסוך. בני האדם עדיין מעמידים פנים, וזה נעשה קשה עבורם מיום ליום.

 אם פעם השלום היה כפר נופש שכולנו רצינו להגיע אליו, עכשיו הוא והמדינה הפכו לאגרטל. השמאל מנסה להדביק אליו פלסטרים ולשמור על קיומו, לנסות לתקן.  הימין מנסה למחוץ את אלו שמהווים איום על האגרטל הזה, כדי שלא ישבר. בני האדם שחיים באזור זה עברו מתודעה של "איך אנחנו עושים שלום?" שהייתה, ככל הנראה, זמנית, לתודעה של "איך אנחנו שורדים?". וקשה לשרוד, כאשר מחירי הירקות מאמירים, כאשר בני האדם מחדדים את שיניהם זה על זה, וכאשר התפיסה של "מהו אדם?" מצטמצמת. גם השמאליים וגם הימניים מאבדים את זה, וקצת קשה לי להגדיר עדיין מהו אותו ה"זה" שהם מאבדים, יחד עם האסון שמתנשא מעל ראשי הישראלים וראשי הפלסטינאים.

מה טוב שעידן הקרח מתקרב.

ברוריה התנאית

אזהרות והזהרות:

  1. מדובר ברשומה העוסקת בפרשנות אישית, באופן עקרוני, לנושא במשנה ובתלמוד. אם לא נאה לכם שמישהו לא מקצועי ושזהו אינו מקצועו כותב על כך, או מפרשן על כך מראות עיניו – זו בעיה שלכם. אני לא טוען להיותי איש מקצוע, מבין או, חלילה, בגישה שכל מה שאמרו חז"ל הוא נכון בהכרח, ולכן כל ביקורת בנושא זה לא תתקבל – אלא על מנת להשתעשע מיכולת הבנת הנקרא של בני אדם.
  2. יש ברשימה מנת יתר מטורפת של יהדות ושפה תלמודית. קחו זאת לתשומת לבכם לפני הקריאה.
  3. אם למרות מאמצי הכנים לפרש (את הארמית) כשלתי – אמרו לי, ואשתדל לשפר זאת. אם טעיתי בפירוש מילה ארמית כלשהי אשמח אם תתקנו אותי.

היהדות, בלשון המעטה, לא מצטיינת ביחסה לנשים. בתנ"ך, למשל, נשים מעטות מאוד זכו לכבוד והצגה כדמות חיובית לחלוטין, לעומת הגברים הרבים הנזכרים בתנ"ך. אך למרות זאת, נשים (ברבות) נזכרות בתנ"ך, ורבות מהן היו יוצאות דופן בחוכמתן ותושייתן כמו רבקה, תמר ,מריים, אסתר, דבורה ונשים נוספות שנעשו לאות ומופת באופיין ופועלן. כל זאת קרה בתקופת התנ"ך. לאחר תקופת התנ"ך החלה תקופת חז"ל שהשתרעה מתקופת בית שני עד למאה ה6 לספירה. תקופה זו מתחלקת למספר תקופות משנה: סופרים, זוגות, תנאים, אמוראים וסבוראים. ועד אמצע תקופת התנאים היה לחז"ל כוח לקבוע הלכה, כל עוד הייתה הסנדרהין קיימת. התנאים חיו במאות הראשונה והשניה לספירה, והכינוי תנא מעיד על היותו של אדם מורה על חכם הנזכר במשנה.

בין התנאים ומכל אלו אשר על פיהם נקבעה הלכה, לעומת התנ"ך למשל, הייתה רק אישה אחת – ברוריה (או לעיתים: "ברוריא"), שעצם קיומה היה יוצא דופן, כאשר נפוצו הלכות כמו "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים", "אין חכמה לאשה אלא בפלך" ושאר מילים מרנינות נפש, או דעות מוזרות על גופן של נשים והסכנה שבשיער הערווה, שסיפרתי עליה כבר קודם.

קיומה של ברוריה הוא מפתיע בהשוואה לרוח התקופה, אך כאשר סוקרים את ההסטוריה האישית שלה – ברור שברוריה לא הופיעה בבית המדרש משום מקום – וזכתה להשכלה עוד קודם. ברוריה הייתה ביתו של רבי חנניה בן תרדיון, תנא מפורסם בפני עצמו. למעשה, הוא היה אחד מעשרת הרוגי מלכות, והוצא להורג על כך שלימד תורה, יחד עם אישתו. העונש היה מאוד אירוני, לדעת הרומאים לפחות, שכן הוצא להורג בשריפה כשספר תורה כרוך סביב גופו. מסופר שברוריה הייתה נוכחת בעת מותו : "אמרה לו בתו, אבא! אראך בכך? אמר לה אלמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וס״ת (ספר תורה) עמי, מי שמבקש עלבונה של ס״ת היא יבקש עלבוני. (שמחות ספי״ב)". ברוריה כאן נושאת מילים של צער והפתעה על מותו של אביה, ואולי אף ביקורת על כך שלא הגן על חייו. פרט לאביה (ואימה) שהוצאו להורג, אחותה הוכרחה לעבוד בזנות, ואחיה נהרג בידי ליסטים. משפחתה של ברוריה התפרקה לחלוטין, ופרט לאחותה לא היו לה עוד קרובים. נחזור לעניין זה מאוחר יותר.

לא נמצאו מקורות על האופן שבו ברוריה הצטרפה לבית המדרש למרות היותה אישה – אך מזהותו של אביה ניתן להניח כי הוא היה זה שלימד אותה והנחה אותה, לפחות בצעירותה, בתקופה שבה רוב העם, וכמעט כל הנשים לא ידעו קרוא וכתוב – ובכך אפשר למעשה לחוכמתה לפרוח. יתכן, וכאשר מת חשה גם מחויבות להמשיך את מורשתו, ויתכן שהיה הוא זה שהכניס אותה לבית המדרש – לאחר שראה את הפוטנציאל הרב הגלום בה. אבל למרות זאת – עדיין נותרה ברוריה בכל מקום חריגה.

חריגותה של ברוריה הייתה חייבת להתקיים על מנת שקולה ישמע. מצויין במספר מקורות שהייתה בוטה בהתנהגותה, דבר שגרר לעיתים קרובות ביקורת פרשנית על האופי ה"גברי" שלה וגאוותה הרבה.  לדעתי ומנסיוני האישי אם ברוריה תמיד הייתה נושאת דבריה בנועם יתכן והם לא היו נשמעים, בשל היותה נוכחות חריגה ומבריקה – וגם כך כל נוכחותה בבית המדרש ולימודי ההלכה שלה היו כנגד כל מסורת ונוהג באותה תקופה. אם הייתה אומרת את דבריה בשקט ומילים יפות, הרבה יותר קל היה דווקא להתעלם ממנה ולסתור אותה. בוטות הייתה דרכה לוודא את זה שקולה ישמע, ויתכן ואף הפכה לשריון שלה מפני העולם ובדיבורה עם אחרים. רבי יוסי הגלילי הוא קא אזיל באורחא (היה מהלך בדרך), אשכחה (ונתקל ב) לברוריה, אמר לה: באיזו דרך נלך ללוד? אמרה ליה (לו) : גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה, היה לך לומר, באיזה ללוד.( עירובין גג) .אהרן בר מרדכי הימאן, מחבר הספר תולדות תנאים ואמוראים (2) דווקא סבור שהדבר נבע בין היתר מצניעותה, אלא שלדעתי קשה לקבוע מדוע ענתה לו בצורה זו – והסיבות לכך יכולות להיות מורכבות, ואף שונות מאלו שציינתי קודם. (אגב, מישהו שם לב לכך שהוא – גבר ששאל: א.איך מגיעים למקום כלשהו, ב. שאל אישה איך מגיעים למקום כלשהו)

מקרה מעניין נוסף הנוגע לנקודת הבוטות שלה דווקא קרה בבית המדרש:

ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוא קא גריס בלחישה. (ברוריה מצאה תלמיד אחר שהיה לומד בלחש)בטשה ביה, אמרה ליה: לא כך כתוב "ערוכה בכל ושמרה", אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת, ואם לאו – אינה משתמרת (בעטה בו, אמרה לו: נאמר: "ערוכה בכל ושמרה" (שמואל ב כג, ה), אם אתה מתאמץ בתורה בכל גופך היא משתמרת) – (עירובין נג ע"ב)מקרה זה מעניין במיוחד, שכן הוא מראה שלברוריה בתקופה שקרה מקרה זה הייתה סמכות כלשהיא בבית המדרש – או לפחות ראתה עצמה אחראית, והיה ביטחון במעמדה, אחרת יתכן בהחלט שהייתה זוכה לביקורת על התנהגותה. למעשה, הגיוני להניח שברוריה אכן זכתה בחייה לביקורת על התנהגותה הבוטה והלא "נשית" – כפי שדמותה זוכה לה עד היום, אלא שאין לכך עדות במקורות.

העובדה שברוריה הייתה חריגה, והגיעה מחוץ למערכת למעשה (מעט כמו רבי עקיבא – שהיה בור ועם הארץ עד גיל בוגר, והשתלב בבית המדרש רק בבגרותו. החיצוניות למערכת של ברוריה נבעה ממינה וחייה השונים שנבעו ממנו) נתנה לה את האפשרות לראות ולפתור סוגיות שרבים מהחכמים התקשו בפתרונן: "קלוסטרא ר' טרפון מטמא וחכמים מטהרין וברוריה אומרת שומטה מן הפתח זה ותולה בחבירו בשבת, כשנאמרו דבריה לפני ר' יהושע וגרסת הגר"א ר' יהודה [בן בבא] אמר – יפה אמרה ברוריה." (תוספתא דכלים ב"מ פ"מ) – זהו קטע מתוך הסיפור על הפיתרון שפתרה ברוריה סוגיה קשה שנגעה להיותו של תנור חוליות טמא או טהור, והוותה מחלוקת משמעותית באותה תקופה, ואף גררה מספר מריבות קשות, שלא זה המקום לציין אותן.

ברוריה, פרט להיותה מבריקה – אינה חיה במציאות דומה לזו שחיים החכמים, חייה, בסופו של דבר, הם עדיין חיים של אישה, והיא חשופה להשפעות שונות ולדרכי מחשבה שונות, שהכירותה איתם גורמת לחשיבתה להיות שונה מזו של שאר החכמים. אלא שחוכמתה הרבה אינה מושגת בכישרון בלבד – ברוריה משקיעה מרץ רב, ויוצא דופן שאף זכה לאזכור משלו – "ומה ברוריה, דביתהו(אישתו של) דרבי מאיר ברתיה (ביתו של) דרבי חנניה בן תרדיון, דתניא תלת מאה שמעתתא ביומא משלש מאה רבוותא(למדה שלוש מאות הלכות ביום), ואפילו הכי לא יצתה ידי חובתה בתלת שנין ואת אמרת בתלתא ירחי?!" (פסחים סב, ע"ב). אפנה את תשומת לבכן באופן צדדי פעם נוספת ואציין שלמרות שרוב התנאים כונו רבי או רב, או אפילו ר', ברוריה כונתה פשוט בשמה, לעיתים בתוספת היותה אישתו או ביתו של.

הגיוני להניח שברוריה לא נהגה אכן ללמוד בדיוק שלוש מאות הלכות ביום, אלא ההתייחסות היא כאל לימוד רב של הלכות, הרבה יותר מהכמות המינימלית שנדרשה, או אפילו מהמקובלת, דבר שהציב אותה כדוגמה ללמדנות. לדעתי, ניתן לראות בזאת הן פנים לחריצות ולמדנות רבה, והן מאמץ מודע להשתפר על מנת להיות שווה ואף טובה יותר מהלמדנים סביבה –  וזאת, לטעמי, גם מפני שיתכן ותמיד הרגישה שעובדת היותה אישה מעיבה על חוכמתה הרבה ויכולותיה בפיתרון סוגיות הלכתיות סבוכות, אלא שאין בכך כדי להעיב על למדנותה הרבה. ברוריה התאמצה והשתדלה כל כך – שכן כל מעידה מבחינתה עשויה להעיד עבור השאר בכישלון המין הנשי ליכולות הלימוד שהייתה הוכחה חיה להן (כפי שכשלונן של נשים ספורות במקצועות שבהן אין הן רוב לעיתים משמש בידי מרוקני אבטיח למניהם כעדות לכך שאין נשים מתאימות למקצועות אלו, כמו פיזיקה או מתמטיקה, או ראשות ממשלה*).

בניגוד לחריגותה החברתית כאישה למדנית, יתכן היו מי שציפו מסיפורה גם שלא תתחתן. אך ברוריה בחרה דווקא כן לעשות זאת, והיא נישאת לר' מאיר – ויחסיהם המתוארים במקורות מושתתים לעיתים קרובות על כבוד הדדי, לא שכן, מעניין לציין כי ב"תולדות תנאים ואמוראים" מצויין כי היא הייתה זו שבחרה את בן זוגה – ולא היו אלו נישואין שנקבעו עבורה. " ואשה חכמה כברוריה כשהגיע עתה עת דודים (בגרות מינית, כנראה) לא נתנה עיניה בעושר או ביחס משפחה אך מצאה התלמיד החריף בן גרים הנודע את ר' מאיר אותו בחרה לבחיר נפשה, והיא הביטה אליו בכל אהבת נפשה ותשמרהו ותניחהו בעצתה" – מצויין כאן בצורה מעניינת כי מי שעשתה את הבחירה הייתה ברוריה עצמה, שמצאה את רבי מאיר, והיא זו ששמרה עליו והנחתה אותו – וזו הייתה התנהגות זוגית שלא הייתה אופיינית באותם ימים כמודל זוגיות, בהם הגבר היה האחראי לביתו ולמשפחתו ואשתו, ונישואין לא תמיד היו בבחירת בני הזוג, לא שכן, בבחירת הנשים. אוסיף ואציין שיתכן והאפשרות של ברוריה לבחור – הן לבחור להמשיך את דרכו של אביה בבית המדרש, הן לבחור את האיש שתינשא לו בעצמה עשויה לנבוע דווקא מההסטוריה האישית הטראגית שלה. כפי שראינו קודם, אימה ואחותה נענשו בידי הרומים לא בגלל מעשיהן ובחירותיהן אלא בגלל האב, שנענש הוא בגלל בחירתו לעבור על התקנות שתיקננו הרומים. ברוריה לא מאפשרת לעצמה לא לבחור, היא בוחרת כי היא יודעת שיכולה לשלם על מעשיה, אך לפחות יהיו אלו מעשיה שלה, ותוכל להשפיע על גורלה. כמו כן – ברוריה נותרה ללא אב ואם, ואחיה מת מידי ליסטים, לפי מספר מקורות – ולכן יתכן ולא היו בני משפחה רבים שיוכלו להתערב בבחירותיה ורצונותיה להינשא או ללמוד, והייתה חופשיה יותר מנשים אחרות לעשות, בסופו של דבר, כפי שראתה היא לנכון, כי לא היה מי שתהיה לו סמכות חברתית לחנכה ולהפנותה אל "דרך הישר".

מערכת היחסים שלה עצמה עם אישה, רבי מאיר, הייתה מכבדת ואוהבת – ולעומת התנהגותה בבית המדרש, שם תמיד חוששת שקולה לא ישמע, ומאמצת התנהגות בוטה – אלא מעירה לו בעדינות כאשר לדעתה הוא טועה. מסופר כי רבי מאיר סבל מהצקות של בריונים, והחל להתפלל למותם, וברוריה מגיבה למעשה זה –  " אמרה ליה (לו) ברוריה דביתהו(אישתו): מאי דעתך? משום דכתיב: (תהילים קד) יתמו חטאים, מי כתיב חוטאים? חטאים כתיב! ועוד, שפיל (רד) לסיפיה דקרא: ורשעים עוד אינם, כיון דיתמו חטאים -ורשעים עוד אינם? אלא, בעי רחמי עלוייהו דלהדרו בתשובה (התפלל עליהם שיחזרו בתשובה) – ורשעים עוד אינם' " – (ברכות י ע"א) – ברוריה מעירה לר' מאיר שהדרך הנכונה היא להתפלל לתיקון דרכם של אנשים ולא למותם, וכן בסופו של דבר אכן ההצקות פסקו והבריונים תיקנו את דרכם. אכן מוסר השכל למופת.

למעשה, לעיתים ברוריה ממש מגוננת על בעלה, ומשתדלת למנוע ממנו צער ככל הניתן, כפי שמסופר כאשר שני בניה מתים:

אמרו: מעשה היה ברבי מאיר שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו.
מה עשתה אימן? הניחה שניהן על המטה ופירסה סדין עליהם.
במוצאי השבת בא רבי מאיר מבית המדרש לתוך ביתו.
אמר לה: היכן שני בני?
אמרה לו: לבית המדרש הלכו.
אמר לה: צפיתי בבית המדרש ולא ראיתי אותם.
נתנה לו כוס של הבדלה והבדיל.  (ז"א – ערך את ההבדלה)
חזר ואמר לה: היכן שני בני?
אמרה לו: פעמים שהלכו למקום ועכשיו הן באין.
הקריבה לפניו ואכל. מאחר שברך אמרה לו, רבי:  יש לי שאלה אחת לשאול.
אמר לה: אמרי שאלתך.
אמרה לו: רבי, קודם בא אדם אחד ונתן לי פיקדון אחר, ועכשיו בא ליטול אותו הפיקדון נחזיר לו או לאו?
אמר לה: בתי, מי שיש לו פיקדון אצלו אינו צריך להחזירו לרבו?!
אמרה לו: חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אותו.
מה עשתה? תפסה בידו והעלתה אותו לאותו החדר, הקריבתו למיטה, ונטלה סדין מעליהן, וראה אותם שניהם מתים ומונחין על המטה.
התחיל בוכה ואומר, בני בני רבאי רבאי. בני בדרך הארץ, ורבאי שהיו מאירין פני בתורתן.
באותה שעה אמרה לו: רבי, לאו כך אמרת לי, שאנו צריכין להחזיר את הפיקדון לרבו?!
כך אמר "ה' נתן וה' לקח יהיה שם ה' מבורך" (איוב א, כא).
אמר ר' חנינא: בדבר הזה ניחמה דעתו וישבה דעתו, לכך אמר "אשת חיל מי ימצא".
(מדרש משלי פל"א י)

קשה לתאר מה מרגישה אישה ששכלה את שני בניה – ועתה עליה גם לבשר בשורת איוב זו לבעלה. אך ברוריה אינה עוצרת לקונן על בניה או להתאבל. היא מתחילה מיד לפעול על מנת לעזור לבעלה להתמודד עם האובדן, ולא עוצרת לברר את רגשותיה שלה ואת האובדן שלה. היא פועלת בניגוד לנוהגי האבלות היהודיים, ואינה מתחילה באבל מיד עם גילוי המוות אלא מחכה לבעלה, שיערוך את ההבדלה ויאכל – ויהיה מוכן יותר להתמודד עם האובדן. ברוריה אינה עוצרת  – היא אינה יכולה לעצור, שכן עצירה היא כויתור עבורה, שמגוננת על בעלה ועל הסובבים אותה, ומנסה להוכיח בכל את כוחה ויכולתה האישית.

בשלב מסויים בחייה נמלטו היא ובעלה לבבל – אם בגלל שהסיבה לבריחה הייתה רדיפת הרומאים את בעלה ואת משפחתה, ובין שהסיבה הייתה מניעת בושה וחילול ה' של רבי מאיר, שעל מנת להמנע מרדיפת הרומאים התחזה ללא יהודי, כאשר עזר לאחותה לצאת מבית הזונות שהושבה בו.

אלא שסוף מסויים זה על סיפורם של רבי מאיר וברוריה אינו הסוף היחיד. מוצג גם סוף אלטרנטיבי וקשה לחייה. בפירושו של רש"י על התלמוד, (מסכת עבודה זרה, דף יח, עמוד ב.) נכתב:

"שפעם אחת ליגלגה על שאמרו חכמים 'נשים דעתן קלות הן עלייהו', ואמר לה: חייך, סופך להודות לדבריהם; וצוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית, וכשנודע לה חנקה עצמה, וערק ר' מאיר מחמת כסופא(בושה)."

ללא ספק מדובר בסיפור מוזר שאינו מתאים לא לרבי מאיר ולא לברוריה. אין זה מתאים לרבי מאיר להורות לתלמיד לנסות לפתות את אישתו, ואין זה מתאים למערכת היחסים האוהבת בניהם – שמבוססת על כבוד הדדי. יתכן ויש היגיון בלגלוגה של ברוריה על דברי חכמים אחרים, שמבחינתה היא מהווה הוכחה לטעותם, ולכך שנשים אינן כפי שכותבים עליהם, ויש בניהן חכמות ומוכשרות, ולא רק בפלך. בעלה של ברוריה נוהג באופן קטנוני וקל דעת, ומצווה את אחד מתלמידיו לנסות לפתות את אישתו – וזהו מעשה מכוער, בסופו של דבר, לנסות לטמון מלכודת שכזו רק לשם ניצחון בויכוח לאישה שכבר קודם הראינו את גודל אהבתה אליו. התלמיד עצמו אינו טומן ידו בצלחת – ומציק לברוריה שוב ושוב, ומפציר בה ימים רבים. בעיניי מדובר במעשה חמור מאוד מצד התלמיד, שלפי הבנתי את הכתוב (ששונה מהפרשנות המקובלת, שבה התלמיד מפתה את ברוריה, אך כל המעשים מרצון חופשי לחלוטין) מציק לברוריה שוב ושוב, ולכאורה מנסה לפתותה, עד שלבסוף נותנת לו את מבוקשו ובלבד שיניח לה ויעזוב אותה. בימינו אנו אולי הייתה יכולה ברוריה להתלונן על הטרדה מינית (חוזרת!) ולדעתי האישית – גם אונס, שכן דרכי התלמיד יותר מידי מזכירות מרכז מסויים – שבדיוק מלמד כצד להשיג מין מנשים. אך באותה התקופה לא יכלה להתגונן, ולמרות התנהגותה האסרטיבית בבית המדרש, יתכן ולא בהכרח יכלה להתמודד עם התנהגות כזו והצקה כזו מצד התלמיד, וכבר קרו לא מעט מקרים, שבהם נשים שהן עצמאיות וחזקות, עשויות להסס ואף לקפוא לנוכח הטרדה. בימיה של ברוריה לא היו מי שיתמכו בה בהבנה במקרה שכזה – והיא שטופת רגשות אשמה (כפי שחשות נשים רבות שהוטרדו מינית ו/או נאנסו, ואשר בשלבים הראשוניים עשויות לפתח הפרעה בארגון רגשי, שמתבטאת או בביטוי קיצוני של רגשות כעס, חרדה, דיכאון, עצבנות או אשמה או דווקא דיכויים, ובמקרים מסויימים גם לנסיונות פגיעה עצמית – (6)) –  וכאשר הדבר נודע לבעלה, היא מתאבדת בחניקה, שהיא העונש על ניאוף. יתכן ובפני ברוריה עמדו דרכי פעולה נוספות, ויתכן שלא, אך האישה שלא יכלה לעצור על מנת שתוכל להמשיך להתמודד ולהאבק עם העולם לא הצליחה יותר לעשות זאת. וגם על זאת קמו תילי תילים של פרשנויות (2,3) שמנסים ללמדנו על כך שאכן לא ראוי לנשים ללמוד תורה והן קלות דעת וביקורת רבה ונוקבת על ברוריה, ומעט מאוד ביקורת – אם בכלל על מעשיהם המכוערים של רבי מאיר ותלמידו.

איתם הנקין, במאמרו על ברוריה (5), מציג דווקא פיתרון אחר לסוגיה זו על ברוריה, שעשויה לעודד מעט את רוחנו. לפי טענתו של הנקין, מעשה זה של ברוריה לא היה ולא נברא, וסוף חייה היה כפי שהוצג קודם. – אלא שבגמרא נכתב "קם ערק, אתא לבבל". הגמרא נותנת שני הסברים לבריחה זו: או מפני הסתבכותו של ר' מאיר עם השלטונות, כפי שתואר קודם לכן – או מפני "מעשה דברוריא". פירש רש"י בתלמוד את מעשה ברוריה שראינו קודם – על בגידתה והתאבדותה. איתם עמיקם מוכיח במאמרו ש"במעשה המובא ברש"י קיים ריכוז חריג של פרטים תמוהים המתנגשים עם מקורות חז"ל; לפיכך, ולנוכח שתיקתם של בעלי התוספות והעדר ראיות שהסיפור היה מוכר לבני דורם, יש מקום רב להניח שהסיפור לא נכתב על־ידי רש"י אלא אחר כך, והשתרבב לפירושו בשל טעות המעתיקים.", הוא מוסיף עדויות לסיפורים אחרים שהמקור שלהם לא ברור ודומים לזה, ומסכם בכך ש'מעשה דברוריא' נמצא בתוך הגמרא עצמה, ולפיכך נראה שיש להפריד את המעשה הארוך שבגמרא לשני חלקים: "מעשה דברוריא" ו"האי מעשה" (מעשה דברוריה, לפי הסברו הוא סיפור הצלת אחות ברוריה, והאי מעשה מספר על הצלתו של רבי מאיר, כאשר ברוריה היא החוליה המקשרת בניהם) סיפור זה מסתדר טוב יותר עם פרטי חייה של ברוריה וכן עם התוכן בגמרא, וניתן להניח שהוא נכון יותר. אך אפילו נכון הסיפור שבפירוש רש"י על התלמוד, אין בו להוריד מערכה של ברוריה, שאינה דמות מושלמת אלא אנושית, נאבקת ונלחמת למען הכרתה, ואפילו אם חטאה וצודקים הפרשנים, שמעולם לא חיו מהצד השני של התרבות, אין בכך כל הוכחה לקלות דעת של הנשים, אלא לכל היותר לקלות דעת שלה –ושל בעלה. וביחוד לקלות דעתם של הפרשנים שהשתמשו בסיפור זה כהוכחה לקלות דעתן של כל הנשים כולן וכביקורת על ברוריה.

___________________________________________________________

*כפי שנתקלתי לא פעם בטענות על אי כשירותה – שאותה אין בכוונתי לשפוט- של גולדה מאיר כראש ממשלה כמשליכות על יכולת ההנהגה של המין הנשי כולו.

כל מיני מקורות שהשתמשתי והתייחסתי, שאולי תרצו לעיין בהם גם כן:

  1. יהודה ליב הכהן מימון (עורך), "ברוריה", יחוסי תנאים ואמוראים, ירושלים, תשכ"ג 1963, עמודים ל"א-ל"ב 
  2. הרב אהרן היימאן, "ברוריא", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, עמודים 295-294
  3. חגית מיטלמן, רחל אשת ר' עקיבא וברוריה אשת ר' מאיר כמודל לחיקוי, אתר דעת (http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/hagigey/rachel-2.htm)
  4. ד"ר ברנדה בקון, מעשה ברוריה, עלון קולך מס' 36 (http://www.kolech.org.il/show.asp?id=18654)
  5. איתם הנקין, ‏תעלומת 'מעשה דברוריא' : הצעת פתרוןאקדמות, כא (תשס"ח), 140-159 (http://www.bmj.org.il/files/1011290747054.pdf)
  6. Brunner & Suddarth’s, Textbook of Medical-Surgical Nursing, 11th edition, Lipipincott Wiliams & Willkins, Philadelphia 2008
  7. איך לא – ויקיפדיה 

כמו כן כדאי גם לקרא את שירו המשובח של שמואל ישראל מוּלְדֶר – ברוריא, בת רב חנינא בן תרדיון, המספר את הסיפור של "מעשה דברוריא" מנקודת מבט אנושית וטראגית: http://benyehuda.org/mulder/bruria.html

צמצום עצמי, צמצום העצמי

יש תופעה כזו, שכאשר שמים לב אליה היא מפעימה בעצמתה. בעצם, ככה זה עם רוב התופעות. וזו התופעה – כאשר אנו מצמצמות את עצמנו, ומקטינות את עצמנו על מנת לא להפריע לאחרים, ושיהיה לנו קצת יותר מקום – זה לא קורה.

כי מה שקורה הוא פשוט מאוד – האחרים יתפסו יותר מקום, וידרשו יותר מקום. ואנחנו נצטמצם שוב. בלי לשים לב. כי היה מרווח קצר, בן פעימת לב – בין הרגע בו הצטמצמנו לרגע בו אחרים התרחבו כאשר יכולנו להרחיב את כלוב הצלעות שלנו עד הגבול שלנו, למלא את כל הTotal lung capacity שלנו. אחר כך שוב נחזור לנשום נשימות קטנות, קצת יותר קטנות ממה שנוח לנו. וקצת יותר מהירות, כי צריך, צריך צריך – לשמור על רמת חמצון תקינה.

ויש את התפיסה המכוערת הזו, את התפיסה המושרשת הזו בציבור – שכאשר אחרים מגבילים את גופך – בנשמתך לא יוכלו לגעת. כאשר אתה לא יכול לדבר, ולבטא את עצמך, עדיין יש לך את המחשבות שלך. כאשר את לא יכולה לשאול שאלות, הן עדיין נשארות שלך. וזו תופעה מעניינת, כי המציאות היא שכאשר אנחנו לא יכולות לעשות את זה,  גם היכולת שלנו אובדת. כאשר אסור לנו לדבר ולומר את דיעותנו, כאשר יש לנו מקום לומר אותן, הן פתאום נעלמות, ואנו יכולות רק להקשיב, אבל אין לנו מה להוסיף, גם אם אנחנו רוצות, גם אם מבקשים מאיתנו. כאשר אנחנו רוצות לשאול, לשאול משהו, כי זה כל כך מעניין, אבל אין לנו מה לשאול. פעם היינו שואלות, מנסות להרחיב את הידע – אבל כאשר אסור לשאול, אז זה כבר קשה. זה השלב ההתחלתי. של השאלות, אחר כך הדיבור, שהזכרתי קודם. ואז גם קשה לחשוב. וקשה לצייר, והכי קשה לכתוב. במיוחד משהו בעל משמעות.

ואז, אז את מבינה, שהם הצליחו, לגרום לך להצטמצם. אבל את עדיין הכבשה הירוקה. את אילמת, אין בינה במוחך, אבל הצבע שלך הוא עדיין לא מה שהמגדלים דורשים. אז את מצטמצמת עוד, תופסת פחות מקום במרחב. מדברת פחות בשביל להרגיז פחות אחרים, בדעות ובשאלות שלך. באופן הדיבור שלך, שבגלל שתמיד היית ככה, בצבע ירוק, היית קצת שונה, ולא ידעת לדבר אחרת. ואז אתה מתכווץ. והם דורשים עוד מקום. והם דורשים אותו באלימות – לא בהכרח פיזית. כי הם מרגישים שהחומר רך, ונכנע, ועתה קל לדחוף אותו ואפשר להשקיע עוד כוח. כי יתפנה הרבה יותר, ובבת אחת.

אבל אז אני חושב – מה זכותם של שכמותי, הירוקים, או הסגולים, או הורודים, או הסגולים, השחורים ושאר הצבעים – לנשום לעומת זכותם של האחרים. אולי באמת אין לי זכות לנשום יותר מלאחרים. אולי באמת עלי להצטמצם, כדי לאפשר לאחרים לנשום.

מצד אחד, זה מפתה, המחוך הזה, אבל מצד שני, לעולם אשאר בצורה הלא מתאימה של כבשה ירוקה ולא אליפטית. אני לא מתאימה למכונת הגזיזה שלהם. אני אפילו לא כבשה באמת. אפילו אצטמצם ואצטמצם ואצטמצם – ההתנהגות שלי עדיין תהיה פגומה. ואני לעולם לא אלמד להתנהג כראוי, כי אני לא רוצה להתנהג כראוי. אני לא רוצה לצפות מאחרים שירימו לי חפצים כבדים – כי אני חזקה מספיק. אני לא רוצה ללבוש ארוך כי לאחרים קר לראות אותי. אני לא רוצה ללכת כאשר אני מאחרת. אני לא רוצה להתאפר כדי להיראות מאופרת. אני שונאת להוריד שיערות – זה גורם לי להרגיש רע. אני לא רוצה להסכים עם האמונה שלהם ולכבד אותה כאשר האמונה* שלי נדרסת, למרות שהיא נעה בטווח הבלתי אפשרי בין אתאיזם ל… סוג עצלני למדיי של ניאו פגניזם** (ככלל, ההגדרה שלי לאלוהות או תפקיד הדת כל כך שונה ממה שכולם מגדירים שאפילו האמירה שיש לי אמונה דתית היא לא רלוונטית. אבל לזה אנשים קוראים אמונה לא מגובשת.), וזה לא הוגן שלאנשים אחרים מותר לומר שזה רע להאמין באלילים ואבולוציה זה שטויות במיץ וחרטא בחלב***. אבל לי אסור לומר דבר בגנות אמונותיהם. או שמוסר זו המצאה אנושית.

זו הסיבה שאני כותב עכשיו על עצמי. כי נמאס לי להצטמצם. כי הכנסתי את עצמי לתוך הדברים שלי כי אני לא רוצה להצטמצם יותר. אני מאמין בזה שמותר לי להכניס גם את הרגשות שלי לתוך הקור של ההגיון (הלא קיים). אני חוזרת לצייר ולכתוב לאט לאט. אני לא סיפרתי לאיש על הבלוג הזה (פרט לזה שנשמתו נגעה בשלי).

כי כאשר אנחנו מצמצמים את עצמנו, אנחנו מצמצמות את העצמי שלנו. אנחנו נעשות דהויות יותר. אנחנו נעשות חיוורות יותר. כי לאחרונה אני מגלה שכאשר אנחנו גדלים בעדינות, באור וחמימות, ולא מתוך אלימות, וכולם גדלים, יש דווקא יותר מקום לכולן.

ואולי זו רק אני, שכאשר מצמצים את צעדיי, מצמצמים גם את טווח מחשבותיי. אולי אני הפגומה.

אז אני אשאל – מה המחשבות שעולות בראשך, כאשר נושרות עליך מילים אלו על צמצום עצמי וצמצום העצמי?

___________________________________________________________________________

נון ביתים:

*אמונה דתית של אחרים: באוניברסיטה "פאב עץ" נאלצתי לשוב לתוך הארון, אחרי שבצבא הייתי כל כך פתוחה בנוגע לזה. העניין הוא שלפני זה מעולם לא הרגשתי שלמישהו באמת היה אכפת מי האנשים שאני נמשכת אליהם. אולי כי אנשים הניחו שעם כיעור כמו שלי, זה לא באמת משנה.

**אבולוציה, אתאיזם וניאו פאגניזם: ההגדרה שלי לאלים שונה מאוד מאוד מההגדרה המקובלת, ואני אפילו מרגישה רגשות אשמה על הלא מדעיות שלי ביחס שלי לכמה מהדברים בחיים שלי. אבל נחמד לי העניין, שאני יכולה להתפלל לאלה, כאשר יש לי רגעים קשים. אני יודעת שהיא אוהבת גם את הילדים המאומצים של אמא אדמה, וזה עוזר לי. אני לא מבקשת בשבילי ניסים או שום דבר אחר – אפילו לא שתשמור עלי. פשוט טוב לי עם זה שהיא שם. היא לא מצפה ממני לכלום, בתמורה. עצלנות, אמרתי לכם. ואני חושבת שהאבולוציה סוחטת ממני יותר רגשות דתיים מכל דבר אחר. כי אבולוציה זה מדהים, כמעט בסדר גודל של מערת הנטיפים.

***חרטא בחלב: חלב הוא דבר שהפסקתי לצרוך לפני כמעט שנה וחצי. מיץ סויה, מיץ שקדים ואגוזים וטופוטי הם חבריי הטובים מאז – כאשר מתחשק לי משהו שדומה למאכלים הישנים – רק טעים יותר. אי לכך, חלב הוא קונוטציה של WTF מבחינתי.

%d בלוגרים אהבו את זה: