מפזר את מילותיי ברוח האלקטרונים של רשת האֶתֶר

פוסטים שתויגו 'פלורליזם'

מילים, תגיות, זהויות, משמעות

אני לא אוהבת להגדיר את עצמי בהרבה דברים. אני מרגישה לפעמים אפילו חוסר נוחות מסוים עם להגדיר את עצמי כביסקסואלית. או כג'נדרקוויר. או כדוברת רוסית אפילו.
אולי לכן אני מגדירה את עצמי לפעמים כביסקסואל, פאנסקסואלית, ג'נדרקוויר, פוליאמורית, ישראלי דוברת רוסית וכו'. אבל באופן עקרוני ריבוי התגיות מכביד עלי. אני מאוד לא אוהב לשבת בתוך הגדרות, למרות שאין לי ספק לגבי נחיצותן עבור כל האנשים שסביבי. למרבה הצער גם עבורי. אני ניסיתי רוב חיי להיות נורמטיבי. ניסיתי להיות קונפורמי. ניסיתי להיות כמו כולם.
אני מודה בזה בלי בושה. אני רציתי להיות כמו כולם. כי לא להיות כמו כולם, ותסלחו לי על הבוטות, זה מאוד כואב. ואולי כולם חוץ ממני יכולים לשלם את המחיר על הכאב הזה – והם מוזמנים להיות לא כמו כולם כמה שירצו. אני לא.

מעולם לא הצלחתי להיות כמו כולם, ולמרות ניסיונות עזים לעשות זאת, הניסיונות הללו נידונו לכישלון וליותר פגיעה בי. הניסיונות הללו צילקו אותי לא פחות ממה שצילקה אותי העובדה שאני לא כמו כולם. אני שונה. אני דפוקה ופגומה.
כן, אני אומרת בראש מורם. אני פגומה.
והרבה אנשים נעלבים.
הרבה אנשים נעלבים כי הם לא מבינים את המשמעות שאני מייחסת למילים שלי. והמשמעות היא פשוטה מאוד. כאשר אני מדברת על עצמי, אני מתכוונת רק לעצמי. זכותי לרדת על עצמי כמה שאני רוצה, למרות שזה הרגל רע שהשתרש אצלי באזור התיכון. הייתי ממשיכה עם עוד רשימה של דברים לא טובים שאני עושה לעצמי, אבל הם יותר גראפיים ואולי גם קצת טריגריים.
כאשר אני אומרת על עצמי שאני פגומה, זה בדיוק מה שאני מתכוונת אליו – שאני מרגישה פגומה. אני לא מתייחסת לאנשים ביסקסואלים כפגומים, כי בעיניי הם לא. אני לא מתייחסת לג'נדרקוויריות כפגומות, כי הםן לא. גם לא פוליאמורים. אני מתייחסת לעצמי כפגומה כי בעיניי – אני כן. אם אנשים בוחרים להעלב ממה שאני חושבת על עצמי, למרות שזה לחלוטין לא קשור אליהם, לפעמים בא לי לצעוק – זו בעיה שלכם. תקחו את הרגשות האלו שלכם ותתקעו אותם בתחת. זכותי לחשוב על עצמי מה שבא לי. הדעות והמעשים שלי על עצמי קשורים רק אליי.
והכי מצחיק אותי, כאשר אנשים שהם לא חברים שלי נעלבים. זה מאוד כיף, כמובן, להאשים אותי שאני מתעצבנת כאשר אומרים לי ש"נטיות מיניות זה חולני", אבל זה לגמריי סבבה לכעוס עלי כאשר אני אומרת על עצמי דברים.

באופן עקרוני, האנשים סביבי מייחסים חשיבות לא ברורה למילים. מצד אחד אומרים על כל מיני אנשים ש"הם רק דיבורים", או כאשר אנשים לועגים לי, אז לועגים לי בחזרה ש"אז הוא אמר". אז דיבורים זה לא חשוב? מצד שני, הפוליטיקאים בעיקר מדברים זה עם זה ועל בסיס הדיבורים שלהם נעשים מעשים ונקבעים חיים של אנשים. אז דיבורים זה חשוב? אבל הרגע אמרתם שלא…
לכל הבלבול הזה זלגו כמה אידיאולוגיות רדיקליות שיצא לי להכיר. למרבה הצער, במידת מה, יצא לי להכיר אותן מיד שניה. פמיניזם רדיקלי למשל. או אנרכיזם. או טבעונות. ובכל המקומות האלו, ותסלחו לי אם אני מדברת בעיקר על בלוגים וקבוצות פייסבוק, כי רגלי מעולם לא דרכה בחוג למגדר, וכנראה לא תדרוך (הסיבה לזה תובהר בהמשך) א/נשים מייחסים חשיבות כמעט אלוהית למילים, לזהויות (ופוליטיקה של זהויות), למשמעות. וקשה לי עם זה. קשה לי מאוד.

kottik s

קוטיק, נער חתול ג'נדרקווירית. שורבט בזמן האבחון ללקויות למידה, כי היה לי ממש משעמם. אבל ממש.

אולי כדאי שאבהיר את דבריי עם דוגמא אישית.

ידעתי שיש לי בעיית קשב כבר לפני חמש שנים, כי קראתי את הנחיות הDSM בנושא, כי למדתי את זה בלימודים הקודמים שלי. אני מתאימה אחד לאחד למספר הפרמטרים הנדרש. אני עדיין לא מאובחנת באופן רשמי, כי רק התחלתי בתהליך האבחון (עשיתי כבר את האבחון ללקויות במכון ע"ש דוקטור בוביז, להם שילמתי מלא מלא כסף שאין לי), אני מנסה לאזור אומץ להכנס לאתר קופת החולים שלי ולקבוע תור לנוירולוג כרגע. בתחילת השבוע הזה אובחנתי עם ADD לאחר שיחה עם הנוירולוג.

אנשים לחצו עלי ללכת להתאבחן כבר עם הסמסטר השני לשנה א' שלי. אני בסמסטר האחרון של שנה ג'. רק עכשיו הלכתי להתאבחן. אנשים שאלו אותי למה לא עשיתי את זה קודם. אחת התשובות שלי היא שאני לא רציתי להוסיף לתגיות שכבר יושבות עלי. ויושבות עלי, תודה לאלה, כבר יותר מידי כאלו.
מכוערת, ביסקסואל, פאנסקסואלית, ג'נדרקוויר, פוליאמורית, פגאני חילונית, ישראלי דוברת רוסית…(ועוד כמה פחות מלבבים שאין לי חשק לחלוק) ואז, גם זה?
לתחושה שלי שאני-פגומה לא קשה להוסיף. חוויתי את זה כבר עם הג'נדרקוויריות שלי. בסוף זה היה לטובתי, אבל ג'נדרקוויריות איכשהו זה בלי ניירת רפואית. בלי אנשים שאומרים "אבל קיבלת 733 בפסיכומטרי ואת לא מטומטמת" (המילים שלא נאמרות כאן בסוף המשפט: "כמו אחותך", למרות שאחותי מאוד חכמה, אבל המשפחה מתעקשת לא להתייחס אליה ככה, בעיקר לצערה וגם די לצערי). אולי כי אין לי מושג איך לומר ג'נדרקוויר ברוסית, ולכן אני שותקת על זה. זה לא כמו לקות למידה. מבחינתי, אם יהיה לי את הנייר הזה בנוסף שישב לי על הראש, אז…זו עוד הוכחה לכמה שאני לא בסדר. למרות שניסיתי, ניסתי להיות כמו כולםן כמיטב יכולתי. וכשלתי.
וכל כך הרבה אנשים סביבי הם בעלי לקויות למידה. בניהם בן הזוג שלי. אחותי. מישהי שאהבתי עד לא מזמן. חברת אינטרנט טובה מאוד. אפילו מתרגל אחד במבוא לC++. אף אחד מהם לא פגום בעיניי. אני מעריצה אותם גם בגלל זה, ובלי קשר לזה (חוץ מאת המתרגל, כי אותו אני לא ממש מכירה, אבל הוא היה מתרגל סבבה ביותר). למעשה, אלו הם האנשים שדחפו אותי ללכת להתאבחן, ואני מאוד מעריכה אותם על זה. זה לא גורע מזה שאני אוהבת את עצמי קצת פחות בגלל זה.  זה לא גורע מזה שעם כל תגית לא נורמטיבית שיושבת עלי, אני אוהבת את עצמי קצת פחות, למרות שאנשים שיש להם תגיות כמו שלי הם האנשים המדהימים ביותר בעולם.
כי ככה אני, פגומה.
ולמרות זאת, התגית היא מאיימת בעיקר כאשר עדיין אין לי אותה אבל היא עוד תהיה לי. כי ברגע שהיא עלי, מה כבר יוכלו לעשות לי? בעיקר, לגלות אותה ולפגוע בי.

וכאן אני מגיעה לקטע של המילים והמשמעות, וחוזרת לקטע הזה עם האיזמים הרדיקליים. אני חושב ששמתי לב בגיל די צעיר לזה שאני לא חושב כמו כולם, או לא כמו כולם באופן עקרוני. בהתחלה זה לא היה מכאיב במיוחד. כאילו, חוץ מהקטעים שבהם לעגו לי, הרביצו לי, הטרידו אותי מינית, חנקו אותי, בעטו בי מול המורה באמצע שיעור, החרימו אותי בחרם לא רשמי (זה אומר שאף אחד לא באמת הכריז על חרם כי הסתכסכת עם העילית של הכיתה – זה לא קרה, אבל גם אף אחד לא ידבר איתך, כי אתה איכסה), וטרחו לא לתת לי לישון כאשר הייתי ממש זקוק לזה.
אבל עם הזמן זה התחיל לכאוב יותר, כאשר לעשות את כל הדברים האלו באופן גלוי נעשה פחות לגיטימי בחברה שנמצאתי בה. אף אחד לא ירביץ לי באוניברסיטה. אבל אנשים כן יטרחו להתייחס אלי באופן מאוד…לא נעים.
אני חושב שהבנתי כמה זה חריג כאשר קראתי על אנשים שבכלל לא עושים מה שאני עושה די מעט, ותהיתי לפתע איך זה זה לא אצל כולם ככה. וכאשר אנשים פיזית הופתעו  מזה שאני לא עושה את זה כל הזמן.

אנשים הופתעו מזה שאני חושב מעט מאוד במילים. אני מעריך את החשיבה המילולית שלי בכ40% מהחשיבה שלי (תלוי באלו ימים. לעיתים יותר, לעיתים פחות), ושאר החשיבה שלי מתחלקת בין תחושות, תמונות, רגשות, צבעים וסתם דברים שאני פשוט לא מסוגל להסביר. הכתיבה שלי בסך הכל היא יחסית סבירה, אבל זה בגלל שאני מרמה. אני מצייר עם מילים ולא כותב איתן. זה אומר שקשה לי להתנסח בצורה ברורה, כי אני מצייר תמונה ולא מציין דברים שמובנים מאליהם מבחינתי, או משתמעים ממה שאני כותב, בעיניי לפחות. זה אומר שכאשר אני מדבר אנשים נוטים להתעלם ממה שאני אומר, כי המילים שלי לא תמיד ברורות או מתחברות בצורה קוהרנטית מבחינה רעיונית. לא פלא שמי שכן מסוגל להבין אותי מתקשר איתי הרבה מאוד בזה שאני מנסה להסביר במשך כמה שעות רעיון שאפשר להבהיר בשניים שלושה משפטים. יש לו סבלנות, למרבה המזל, והוא מכיר אותי מספיק טוב בשביל לדעת לפרש את ההתנהגות שלי כאשר אני לא יכול. זה אומר שמבחינתי, השיח הזה, באיזמים הרדיקליים, שמדבר על כך שלמילים יש משמעות עליונה, והמילים משפיעות על החשיבה שלנו, הוא מאוד עקר מבחינתי.
פוסטים ארוכים ומריבות פייסבוק שלמות (בלי להכנס לדעתי על מריבות פייסבוק באופן כללי) נכתבים בנושא מילה או שתיים שאינן במקום, כאשר ברור לי, לפחות, שדברים לא הובנו כראוי, אנשים רק רצו להביע רגש, או פשוט לא ידעו להתנסח בצורה חדה. אנשים, כך התברר לי, נפגעים ממריבות הפייסבוק האלו. הפוסטים הארוכים בנוגע לחשיבות המשמעות של כל מיני מילים מסויימות פשוט מתישים אותי. ובעיניי? ובכן, בעיניי זה פשוט לא ברור. לפעמים גם כל העניין הזה של לקרא לצעדה מסויימת בשם, לבחור תאריך סמלי מסויים, להחליט מי הולך איך ומתי?
זה כל כך לא מדבר אלי.

כל המילים האלו, ההתעקשויות עליהן, למה זה? האם לא חשובה יותר הכוונה? האם לא חשוב יותר ש"הלב" שלי נמצא במקום הנכון? אז מה אם מישהו/י טעתה בניסוח. או לא ממש הסכימה עם הגדרה.
מבחינתי כל הדברים האלו הם עקרים, כי אני לא חושבת במילים כל כך. אני קוראת טקסט ואני בוחנת מה אני מרגישה. רוב הזמן אין לי מושג איך להעביר את התחושות שלי למילים. אז אני מסתפקת בתגובות לאקויות של "חיבוק וירטואלי" או סתם שותקת. חלק מהזמן גם יש לי תחושה של אי הסכמה. גדולה או קטנה. אבל בגלל שהחשיבה שלי היא לא מילולית, אז קשה לי מאוד לומר, מה בדיוק הפריע לי, מה בדיוק לא רציתי, מה בדיוק לא אהבתי. הסכמתי קצת, אבל לא ממש, זו התגובה הכי טובה שאני יכולה לגייס רוב הזמן. לפעמים "זה גורם לי להרגיש חוסר נוחות" או "משהו היה חסר לי" הוא יחסית סביר. אבל אז אנשים דורשים שאני אסביר.

זה כמובן מאוד הגיוני, לבקש ממני להסביר משהו שלא מנוסח אצלי עדיין במילים. הגיוני כמו לבקר אותי על זה שיש לי רגשות שאינם חיוביים תמיד, ולכעוס עלי על זה שאני מבטאת אותם. וכן, עושים לי את שניהם כל הזמן. אנשים שמגדירים את עצמם חברים שלי. (למרבה המזל, אני יודעת בדיוק כמה חברים יש לי. אחד. ולצערי, זה עדיין לא מספיק לי. ביסקסואליות הן חמדניות, אמרנו, לא? 🙂 )

כן, היא כמו חיה בכלוב. פרספוני אמרה שיש לה אופי פראי מאוד. אבל היא טעתה בנוגע למשמעת ולקשיחות. היא למדה את החוקים המעטים שבאמת היו עקביים- אך כל השאר – לא ברור, נסתר ממנה. כנראה הייתה אסון חברתי עוד לפני הלידה לחושך, ואובדן הזיכרון שלה רק החמיר את המצב.

מתוך: מאדים בשמי הלילה

אני מסתובבת באופן וירטואלי בכמה חוגים יחסית רדיקליים. אני רוב הזמן לא מסכימה כל כך עם אנשים. למעשה, רוב הזמן אני לא מסכימה עם אף אחד. הרבה רעיונות מעניינים. אבל אני מקפידה לשתוק. אולי כי רוב הזמן ההגדרות שלי לדברים אינן דומות להגדרות של אנשים אחרים (תשאלו אותי להגדרה שלי את הביסקסואליות, I dare you). אולי כי אני בניגוד לאנשים אחרים, מעדיפה להרגיש מה זה מגדר, או שוויון זכויות, או חופש, או חפצון, מאשר לקבל הגדרות מילוליות, שברצינות, לא אומרות לי שום דבר. אבל כנראה שזה לא מספיק בשביל אף אחד. כולם רוצים הגדרות חדות, חותכות, מילים ברורות. מילים שחותכות אותי בזה שאני לעולם לא אתאים לאף אחת מההגדרות האלו.

איכשהו כאשר נתקלתי בחוגים הרדיקלים דובר על כוונה ורגשות. מילים שמדברות אלי. דברים וציורים במילים שאני יכולה להבין. ובזמן האחרון, אני מרגישה פחות ופחות מזה בחוגי האיזמים הרדיקליים, ויותר התעסקות בדברים שלא אומרים לי הרבה. קרי, מילים ומשמעותן. ובלייקים. למה להתעסק במשהו חסר משמעות כמו מי עשה לייק למי, עדיין לא הבנתי.
אולי כי אני לא הבנתי בכלל למה צריך את הלייק הזה. אולי כי לייק זה הדבר הכי לאקוני שיש. אולי כי זה הכי עצלני שאפשר. מבחינתי זה אומר שזה עורר אצלי הסכמה, רגש חיובי, השתתפות, הזדהות… סתם גרם לי לחשוב. ואת כל התחושות האלו צריך לתקוע בתוך כפתור אחד? ואז לריב?

בגלל כל זה התחלתי להגדיר את הנטיה הפוליטית שלי כאחורית. כי כל ההגדרות האלו, כל המילים האלו, אינן מצליחות מבחינתי לחדור למורכבויות של הרגש. לזה שכל מה שאומרים מרגיש לי כל הזמן לא נכון. ההגדרה הזו, כמובן, לא אומרת דבר. היא בעיקר אומרת מבחינתי שאני לא מסכים לשחק במשחקים הפולטיים של בני האדם, למרות שאני נגרר לשם בכפייה. במיוחד, כי אני לא מבין אותם. כי קשה לי להבין אינטרקציות חברתיות. כי אני לא חושב במילים.

סבתא שלי אומרת ש"нельзя жить в обществе и быть отдельным от общества", שזה אומר ברוסית, ש"אי אפשר לחיות בחברה ולהיות נפרד מהחברה". לצערי זה נכון. זה עדיין לא הופך את זה למחורבן פחות. אבל הבעיה שלי עם החברה היא החוקים המשתנים תמיד שלה. אני יודע שאני פגום בזה, כי נסיבות חיי כללו בידוד די ארוך בתקופה שבה אנשים רגילים לומדים לתקשר אלו עם אלו. תקופה בה התצפיות האישיות שלי, התחושות האישיות שלי, היו החברה היחידה שחוויתי. אני חושב שזה לא היה אמור לקראת. אולי בגלל זה לפעמים אני מרגיש כמו מפלצת.
אני חושב שהכי קשה לי עם זה שההתנצלויות שלי לא שוות כלום בעיניי אנשים. וזה שאנשים לא יאמרו לי שאני עושה משהו לא נכון, וירמזו ברמזים שרק לאחרונה התחלתי להבין שבכלל אומרים משהו. וזה שאם אני עושה משהו לא נכון, יש אנשים שילכו ויתלוננו עלי במקום אחר, יוכיחו עם אחרים כמה אני פויה, במקום לומר לי שזה וזה היה לא בסדר.
אני כמובן מודה בטעויות שלי. לאחרונה מישהי פרסמה סטאטוס בקבוצת פייסבוק שאני חבר בה. הגבתי מה שהגבתי, והיא הבהירה לי שזה לא היה לעניין. בחנתי שוב את דבריי והגעתי למסקנה שהיא צודקת. כתבתי לה שהייתי לא בסדר. שאלתי אם רוצה שאמחק את הסטאטוס. ניסיתי להבהיר בכל הכח שהבנתי את הטעות שנעשתה, שלא אחזור עליה. זה רק הביא אותה לרמזים המציקים האלו, שאני למדתי להבין שבאים ללעוג על ההתנצלויות שלי. אז התנצלתי שוב ואז סגרתי את הפייסבוק עם דה-אקטיבציה. אני ניסיתי להסביר קודם שקשה לי להבין דברים חברתיים, ולבקש הסבר.
אבל כל פעם שאני שואל אני מקבל לעג. אז אני שותק.
אני שותק יותר ויותר בחוגי האיזמים.
אני בכלל, מוצא את עצמי לאחרונה מנסה להתנהג בהם באופן כמה שיותר קונפורמי, שלא יכעסו עלי. אני לא רוצה לפגוע באנשים. אני משתדל לעשות את זה כמה שפחות. אבל זה קורה לפעמים. כולנו פוגעות/ים באנשים לפעמים. כן, לא משנה כמה סולידריות ומנצנצות נהיה, דברים יכולים להחליק. אנחנו לעולם לא נדע על אלו כפתורים נלחץ אלו לאלו.
אבל זה לא לגיטימי לומר לאנשים אחרים שנפגענו. ניסיתי את זה, פגעו בי שוב. זה לא לגיטימי להתנצל. כבר מישהו הסביר לי שאנשים לא באמת מתייחסים להתנצלויות, ורואים בהם מס שפתיים, לא משנה כמה אני מתכוון להתנצלויות שלי. אז מה הטעם להתנצל אם לא מאמינים לי, ורק לועגים להתנצלות?
אז נכון, לפעמים הלעג הזה על זה שפגעתי מגיע לי, למרות שנעשה בתום לב. מותר לפגוע בי בחזרה. פשוט לפעמים, זה מרגיש כאילו זה כבר יצא מעבר ל"פגעתי בך אז מותר לך לפגוע בי" ונכנס לאיזה כיסוח שלי.

sorry s

"הייתי ממשיכה עם עוד רשימה של דברים לא טובים שאני עושה לעצמי, אבל הם יותר גראפיים ואולי גם קצת טריגריים."
ציור מתקופה אפלה יותר. לא, הוא לא באמת מתאר מעשים אמיתיים, אבל הוא כן מספר על המותר לפגוע ועל הצמצום העצמי.

כאשר אני רואה שאני מפריע לאנשים, אני מצמצם את עצמי. כבר שמתי לב לזה שזה רק גורם לאנשים להרגיש שאני מפריע להם יותר. לדרוש לצמצם את עצמי עוד ועוד ועוד. ואז, אז אין לי ברירה אלא לברוח. לברוח אל העצים ואל האבנים ואל החתולים. לברוח אל הפרחים, והשלוליות והעשב והמים. לברוח אל הגשם הקל החילזון והחרצית. אל המקום בו העורב מנבא לי חלומות. אל המקום בו המילים הן צבעים ועפרונות, התגיות לא רלוונטיות אלא למטרות דיאגנוסטיקה וטיפול עצמי, הזהויות נעלמות והמשמעות?
המשמעות נשארת.

לפעמים אני חושב שאם דווקא כולנו נשתדל להרחיב את עצמנו אז יהיה לנו יותר מקום מאשר אם נצמצם את עצמנו.

מודעות פרסומת

סטטיסטיקה (כתובים קצרים)

נכתב לפני זמן רב (על נייר שבצד השני שלו צויירו לפני או אחרי פניהם של בני שמיים), והתכוונתי להפוך את הטקסט הזה לרשומה של הקשר ותרבותיות  אבל לא מצאתי את הדף כאשר הגיע הזמן, או שפשוט הייתי בשוונג של משהו אחר ובסוף שילבתי את הרעיונות האלו. תהנו להצצה לראש הגולמי שלי – כי טרחתי לכתוב את זה בשעות שמוגדרות כ"לפנות בוקר".

ציור אחד לעולם אינו שוביניסטי, הערה אחת לעולם אינה מיזוגנית. העניין הוא כמו באבולוציה ומנגנונים כימיים – הכל סטטיסטיקה. וברגע שחלק מספיק גדול נמצא ומגיב באופן נתון, הרי שהמציאות היא כזו.
כלל זייצף הוא לא פחות סטטיסטי מכל כלל חברתי  – אלא שלכלל מדעי יש יותר הילה, כי נדמה לנו שאיננו חיים בתוכו. שכחנו, או מעולם לא זכרנו שאנו חלק מסטטיסטיקה, חיים בסטטיסטיקה. אין תגובה אחת שלא מתאפשרת בזכותה – גם אם קשה לחשב זאת.  חברתית זה גם כך, אבל אנו נוהגים לחשוב שאיננו יצורים אוטומטיים שנוהגים להגיב איך שמתחשק לנו.
זו טעות. הסטטיסטיקה עדיין עובדת עלינו, אולי אפילו בדיוק בגלל זה.

אני מניח שמחובתי להסביר מה קורה כאן, כי את הראש הגולמי שלי לא כולם מבינים. רק בהר כרוב אני יכול לדבר בגולמית, אבל באמת שאין לי כח לתרגם כרגע. תשאלו, אסביר בתגובות, אם תרצו.

הארת בוקר על תסרוקת הגוף

אולי לאחרונה כולנו התבלבלנו קצת בשיח על הסרת השיער. שפכנו נהרות של דיו וירטואלית על כך שנשים אינן צריכות לגלח את השיער, דיברנו על אי הסרת השיער. גם אני קצת התבלבלתי, כפי שאפשר לקרא בפוסטים הקודמים שלי בנושא, ושכחתי דבר מה חשוב. שכחתי את השיח האמיתי.
השיח האמיתי הוא לא על הזכות לגדל בוש לתפארת, אלא על הפריוולגיה לעשות מה שאנחנו רוצות – להסיר שיער או לגדל לאורכים שונים כרצוננו, או לגלח הכל ולחלוטין – בלי  להיות חשופות לביקורת חברתית נוקבת והתעללות רגשית.

בפוסטים שונים בנושא שקראתי גברים רבים התמרמרו על העובדה שנשים רבות מתלוננות על הסרת השיער (גם בערווה) למרות שיש גברים רבים שעושים זאת. מה תאמרו על זה?
היום הייתה לי הארת בוקר בנושא.

המציאות כפי שאני חווה אותה לגברים יש את הפריוולגיה לבחור – לגלח את השיערוה או לא, להסיר שיער באזורים שונים בגוף או לא, בלי לגרור בד"כ שום סנקציה חברתית, הערות, התעללות נפשית*, או ביקורת נוקבת, לעומת מה שקורה לנשים – אפילו בידיי "ליברלים". והפריוולגיה לבחור להסיר או לא להסיר שיער בכל אזור שהוא בגוף הוא מה שמבדיל בין גברים לשאר. גבר יכול לגלח או לא לגלח אזורים שונים – במיוחד בימינו התל אביבים המשוחררים – בלא לגרור מבטים ברחוב, השפלות באוטובוס, התעללות נפשית בצבא ובבית הספר והטרדות מיניות.

וגם אם ישנן האמיצות שאינן מורידות שיער, חלק לא קטן ממי שאינן גברים חיות בפחד מתופעות הלוואי של הבחירה לבחור – בנושא הזניח של התסרוקת שעל גופן.

*בעבר פגשתי גבר שסבל מהתעללות רגשית בתיכון על היותו שעיר באופן יוצא דופן – ככל הנראה. בלי לבטל את הסבל שלו – דוגמאות אלו הן נדירות יותר וזוכות ליותר הבנה והכרה – מהכרת הדיכוי הארגסיבי אותו חוות נשים לגבי תסרוקת הגוף שלהן מילדות.

__________________________________________________________

(ובעניין קצת אחר: מי תהיה הראשונה שתרים את הדגל ותגלח את רגליה בדוגמאות מגניבות?)

קללת הפלורליזם

אדם מאמין:
כותרת: "ובי קיום הכנסיה פוגע רגשית"
הודעה: "בכל וויכוח ערכי יש בהכרח פגיעה רגשית. בגלל שאנו חיים בחברה מרובת ערכים, קיימים כללי משחק. אני כמובן מקבל אותם ולכן אתה מבין שמימי לא שרפתי כנסייה."

אני:
כותרת: "מה?"
הודעה: "זה כמו לומר שקיום של אנשים שחושבים אחרת פוגע בך רגשית."

אדם מאמין:
כותרת: "זו אכן פגיעה"
הודעה: ללא תוכן.

   (פורסם באישורו של מחבר ההודעה המקורית)

פלורליזם הוא מונח שאנו מקבלות כמובן מאליו, משהו שנדמה לנו שהאכילו אותנו עם הגרבר והשחור של הבננה (סליחה, הדבש). הפלורליזם (והדמוקרטיה) הן הנחות עבודה כל כך ברורות, לכאורה – שכאשר חלקנו נתקלות בגילויים של חוסר פלורליזם אנחנו אובדות עצות. אנחנו לא יודעות איך להגיב. לפעמים אנחנו נפגעות. הפלורליזם הוא איזו תפיסת בסיס – בחברה. וזו הנחה מוטעית.

ארשה לעצמי לצטט מויקיפדיה, כי הם כתבו את הערך כל כך יפה:

פְּלוּרַלִיזְם משמעו הכרה בקיום ריבוי דיעות וקבוצות במדינה ובלגיטימציה של קיום זה. הפלורליזם הוא ערך ועיקרון חשוב בדמוקרטיה. הפלורליזם הוא גם ההכרה בזכותן של הקבוצות במדינה לבטא את השונות ביניהן ולהתארגן במסגרות שונות כדי לממש את זכויותיהן ולפעול להשגת האינטרסים והצרכים שלהן. ההכרה בערך הפלורליזם במדינה הדמוקרטית, שהחברה בה מורכבת מקבוצות השונות זו מזו מבחינה כלכלית, חברתית, דתית ותרבותית ובעמדותיהן הפוליטיות, מאפשרת לקבוצת השונות הנבדלות זו מזו לשמור על זהותן הייחודית, תוך שמירה על בסיס מאחד ומשותף לחברה כולה.

כפי שכותבים הויקיפדים, יבורך פרי מקלדתם, הפלורליזם הוא ערך חשוב בדמוקרטיה. למעשה, לתפיסתי לפחות, הוא יסוד של ממש בה. לא ניתן, בשום צורה שהיא – לקיים דמוקרטיה כאשר אין לאדם את הקבלה של העובדה שיש אנשים שחושבים אחרת. שמותר לאנשים לחשוב אחרת – למרות שהן לא חייבות להסכים. והפלורליזם – מעצם דרכו – אכן דוגל בגישה הזו. דוגל בכך שמותר לאנשים לחשוב כל מיני דברים, דברים טובים או לא ממש טובים. הוא גם דוגל בכך שעל בנות האדמה לפעול למען כך שהפלורליזם ישמר – שכן אם לא נקפיד על כך שלכולנו יהיה קול – קולנו וקולם של האחרים לא יוכל להשמע. אכן, ערך מרנין, משגע ושמאלני להפליא. שמאלני אמרתי? שמאלני?  אנחנו חיים במדינה דמוקרטית! לכל הדעות יש זכות להשמע, לא כן? גם לשמאלניות. ובכלל – פלורליזם זה לא רק של שמאלנים, נכון? לא נכון. פלורליזם זה בכלל לא לשמאלנים.  פלורליזם לא מיועד לבני אדם. ולפי מה שאנו רואות שוב ושוב סביבנו – הם בעצמם יודעים זאת.  אז נכון, הייתה מחאה חברתית, ובה קולנו נשמע וגיטרות נכנסו להריון בכל אוהל – ובה אמרו המוחים שהמדינה כפרה באמונם ואמון שאר הציבור. הציבור הדמוקרטי, שבחר בהם.

אני כבר לא ידעתי למי להאמין.

המשך…

%d בלוגרים אהבו את זה: