מפזר את מילותיי ברוח האלקטרונים של רשת האֶתֶר

פוסטים שתויגו 'רגליים'

מכוערת מוזנחת

המאחורה שלי מספיק גדול להחשב לא ישבן אלא תחת,
בטיפוח עצמי ויופי, אני לא ממש מוצלחת.
לפעמים אני מורידה שיער, אך רוב הזמן לא טורחת.
אני, מה שנקרא, "מכוערת מוזנחת".

glowbar

מבחינתי זה לגמריי מעצים, לא משנה מה יגידו.

מודעות פרסומת

צבא החברה

באחד הפוסטים הקודמים שלי ציינתי (כבדרך אגב) את עניין המוסר והטיפוח האישי. טיפוח אישי, להזכירכם ולהזכירכן (לדעתי האישית) הוא כל הפעולות שאדם נדרש לעשות על מנת שיהיה מעט מעל המינימום של נסבל חברתית – כך שנוכחותו לא תפריע לאחרים. למשל, הדבר לא כולל (לדעתי לפחות) הרגלי מקלחת סבירים בחברתנו – כי אחרת אנשים מתחילים להתלונן על הריח (אם כי, כמובן – כאשר אדם מעשן והריח פוגע בסביבתו באופן הרבה יותר ברור איש אינו טוען על כך שיש להפסיק הרגל זה. אכן, האירוניה).
מה טיפוח אישי כולל?
ובכן – טיפוח אישי, כזכור, אינו מתחלק שווה בשווה בין בני אדם. מגדרים שונים צריכים לעשות אותו במידה שונה – ובמידת להט שונה, כאשר המגדר הנשי נדפק כאן שוב ונדרש לבצע הרבה יותר פעולות [הסרת שיער מכל אזור בגוף פרט לשיער הראש – שצריך להיות תמיד מוקפד ביותר, הסרת רוב שיער-פלומה מהפנים (לא כולל ריסים וחלק מסויים מהגבה), כל שיער הגוף, יחד עם פעולות מאגיות נוספות כמו מריחת תרקחות שונות (קרמים), משיחת צבעים על אזורים שונים בגוף (שיער, ציפורניים, פנים). הלבוש צריך להיות מגביל במידה (נעליים לא נוחות כמעט לעולם) ולא מאוד פרקטי – והבא לא נמשיך עוד, הרשימה ארוכה].
גם מזלם של הגברים לא מזהיר, כי הם צריכים לגלח את הזקן (או להחזיק אותו בצורה מסויימת), לשמור על שיערם קצר ו… עוד כמה דברים שאני לא זוכרת כרגע.

נחזור לעניין המוסר. מוסר, באופן פשטני, הוא האופן שבו יש להתנהג בחברה. הוא קובע מהם גבולות ה"טוב" וה"רע" – ומתי הם רלוונטים ומתי, לא. האם הטיפוח האישי אכן קובע את הטוב והרע בחברה? האם מריחת לק או גילוח הזקן אכן קובעים משהו לגבי ערכו\ה של אדם? לכאורה, התשובה הפשטנית, אמורה להיות לא ברור ומוחלט. לכאורה, כמי שגדלו, לכאורה שוב, בחברה פלורליסטית מצופה מאיתנו לומר "לא, זו לא אדם רע אם היא לא מגלחת את הרגליים". אבל – שימו לב, רבותי וגבירותיי, שימו לב לתגובת בני האדם!
הסתייגות שכזו, פחד שכזה, תוקפנות שכזו ואפילו דמוניזציה (הפאמינציות השעירות!!!אחד!) הם מנת חלקם של מי שבוחר לעבור על הכללים האלו, שאינם כתובים בחוק. כללי המוסר.

הבא ניזכר בעוד מקום שבו הופעתם של אנשים נוגעת במישרין לאופן שבו הם נתפסים כטובים או רעים. זהו כמובן, הצבא. למי שפספס, לא זוכרת, או עדיין לא יצא להפגש עם המוסד הנ"ל – יש כללי הופעה ברורים עד הרזולוציה של צד הסגירה של החגורה, בחוקי צה"ל. יש חוקים מאוד ברורים לגבי אורך השיער, הגילוח, האופן בו יש ללבוש את המדים, הנעליים, התסרוקות המותרת (לנשים), ועוד ועוד. חיילים וחיילות טובים, כמובן, הם תמיד "מדוגמים" (=לבושם מציית לכללים הרשומים). למעשה, הדיגום של חייל או חיילת הוא המגדיר ישר ומייד אם לפנינו חייל או חיילת טובים וצייתנים העובדים קשה או לפחות משתדלים במידה מספקת או חיילים ש"מחפפים", ש"לא אכפת להם" וכדומה. באופן מעניין, יש גם איזו קורולציה בין היכולת או הרצון של החיילים לעשות את תפקידם לבין האופן שבו הם לבושים. אבל, כזכור, קורולציה אינה בהכרח מעידה על סיבתיות. קשר מסויים – אולי, סיבתיות? לא ממש.
חיילים וחיילות יכולים לעבוד היטב בלי להיות מדוגמים, לצעוק הקשב או להצדיע לכל קצין. הבעיה היא שהצבא הוא לא החברה (לא לחלוטין, לפחות). צבא הוא מערכת היררכית, וככזה הוא בנוי על ערך הצייתנות. חייל שמשקיע מעט מזמנו (או די הרבה – כי גילוח למשעי כמו שהצבא דורש הוא לעיתים מאוד בעייתי) על הופעתו מראה לכל שהוא חייל צייתן. ממושמע. הוא יכול לעבוד ולעשות את שלו בלי שהרס"ר ינשוף בעורפו ובלי שיציקו לו בעונשים. לפחות, הוא יכול לטרוח להיראות מדוגם כל עוד בודקים אותו.
באותה תקופה בחורים בני טובים, שמעולם לא טרחו לגדל זקן, או לא בדיוק טיפחו רגשות דתיים עזים טרם התקופה לפתע מתחילים לרצות לעשות זאת. אתם מבינים, כאשר הוא היה באזרחות, הוא יכול היה לטרוח לגלח את עצמו באופן "מחופף" למדיי- פעם בשבוע, כל יומיים, או עד שההורים התחילו להציק. אם הוא לא היה מספיק להתגלח באיזה בוקר, זה לא היה נורא ואיום. זה לא היה משפיע, למשל, על מה שילבש באותו יום או על התנועות שיעשה. אז הוא קצת לא מגולח, לא עניין.
בצבא, זה אחרת. בצבא, כאשר חייל נתפס לא מגולח מספיק ובלי אישורים לגבי אורך שיער הפנים המותר לו הוא מקבל עונש. זה לעולם לא יקרה באזרחות. מה גם, שלעיתים בצבא, כמו בצבא, מגזימים נורא עם כל העניין, עד העברת כרטיס על זיפי הזקן – לבדוק עם יש רעש. הדבר דורש מחלק מהחיילים להתגלח מידי יום. אחדים מהם אצלהם צמיחת השיער שופעת יותר, פעמיים או שלוש (אם כי זה נדיר יותר).
אבל אף אחד, אף אחד, לא מקשר זאת לתופעה אחרת לגמריי, עד כמה שראיתי.

נערה, בחורה, אישה, שרואים שיש לה שיערות על הרגליים – לא תלבש מכנסיים קצרים. היא לא תלבש גופיה אם שכחה לגלח את בית השחי (קצת זיפים, כן?), אם שכחה שגם לא הורידה וגם לבשה בגד לא נכון, כנראה תשב עם רגליים מקופלות מתחת לכיסא, או לא תרים את ידיה כל היום. הנערות, הנשים נדרשות לאותן סטנדרטים דומים של חיילים כמעט, בלי שרס"רים יבואו ויציקו להן. כי מה זה עונש מהרס"ר לעומת קלון חברתי? מה זה שכבה שלמה שצוחקת עלייך, לעומת משפט מול קצין? מה זה חברה שמעירה שרואים לך בהבעה מזועזעת לעומת ריתוק לבסיס?
נכון, התגובה החברתית נשמעת די מעפנה, אבל למעשה היא חמורה יותר. כי על עונשים בצבא אתה לא מאבד חברים (את עשויה לזכות בהערצה, לפעמים) אבל על זה שרואים לך קצת זיפים על הרגל (הזיפים שלו יותר בולטים על הפנים) זה מעשה חמור חברתית עשרות אלפי מונים.
אז כן, גברים נדרשים להתגלח, אבל לרוב לא באותה רמת אינטנסיביות שלה נדרשים חיילים. וקשה, קשה להם, לחיילים הגברים האמיצים עם העניין של הגילוח. רק חבל שבנות גילם עוברות את התופעה הזו כבר בכיתה ה' או ו'. ולעומת הצבא, שם אין מאנייק שיעצור את הזמן, ויש לו תאריך – אין לנשים בריחה מהתופעה הזו.
כי כאשר מתחילים להעיר לך על שיער הרגליים – זוהי תחילת הקץ. תיאלצי לעשות זאת כל העתיד הנראה לעיין, כאשר את רכה בשנים עדיין.

ואם אתם/ן כבר קוראות את המונולוג המעפן וחסר התועלת הזה, בואו נדבר על עוד נושא בעניין צבא החברה. בואו נדבר על בגדים. כבר בתנ"ך יש איסור מפורט על לבישת בגדי המין השני לשני המינים, וממש כמו מדים בצבא – שמאפשרים לדעת חייל מיהו, כך גם הבגדים מגדירים – אישה (או גבר) מהי. אבל נניח להבדלים מגדריים בבגדים לרגע ונדבר על טקס אחד מעניין. החתונה. נניח לכל הביקורת על החתונה, או על הכסף הרב שזוגות מוציאים על לילה חד פעמי בו הם מכריזים קבל עם ועדה שמעתה מותר להם להזדווג רק זו עם זה וכל  השיט, בואו נדבר על מה שהם לובשים. החתן?
חברים, הבא נודה בזה, אם אתם לא מכירים את החתן, הסיכויים שלכם להכיר אותו מבין המעונבים שבקהל האורחים לא כל כך גדול. הוא מגיע בבגד רשמי, שאפשר למצוא כמוהו גם בפגישות עסקיות – חליפה, עניבה. למעשה, בעיקר בפגישות עסקיות, ולפעמים באירועים יוצאי דופן, משל אירועים משמחים שווי ערך לפגישות עסקיות. קחו הפסקה והרהרו מעט בנקודה זו.

אבל הכלה, הכלה!מיד רואים מי היא. כמו תיכוניסט לשעבר שנכנס בשערי לשכת הגיוס עם המשפחה המתייפחת וכל העסק של הסירים מסביב – בכוונה להפוך לחייל, גם הכלה קלה לזיהוי. כמו חייל בתוך קהל של אנשים "בלבוש אזרחי" כך הכלה בולטת מעל כולן. בגד טקס שהיא תלבש רק בפעמים שבהן תבוא בברית הנישואין, חד פעמי ככל הנראה. אפשר לזהות את הכלה בקלות, והיא מוקד החתונה. לא אטרח להלאות אתכם בנוגע לכתובה וכל הקטע של ה"קניה" או לא קניה של הכלה. לא אומר דבר על ההינומה. רק אומר – כמו שהחברה מגיבה בהתרגשות אין קץ לגיוסם של בנים לחיילים, שם מחליפים את בגדיהם ומקבלים נשק, ועתה הם קלים לזיהוי, כך גם הכלה, עוברת מסטטוס אחד לסטטוס אחר שמרגש את החברה – היא עומדת להפוך לאשת משפחה שזה בעצם (==) אם לעתיד.

הארת בוקר על תסרוקת הגוף

אולי לאחרונה כולנו התבלבלנו קצת בשיח על הסרת השיער. שפכנו נהרות של דיו וירטואלית על כך שנשים אינן צריכות לגלח את השיער, דיברנו על אי הסרת השיער. גם אני קצת התבלבלתי, כפי שאפשר לקרא בפוסטים הקודמים שלי בנושא, ושכחתי דבר מה חשוב. שכחתי את השיח האמיתי.
השיח האמיתי הוא לא על הזכות לגדל בוש לתפארת, אלא על הפריוולגיה לעשות מה שאנחנו רוצות – להסיר שיער או לגדל לאורכים שונים כרצוננו, או לגלח הכל ולחלוטין – בלי  להיות חשופות לביקורת חברתית נוקבת והתעללות רגשית.

בפוסטים שונים בנושא שקראתי גברים רבים התמרמרו על העובדה שנשים רבות מתלוננות על הסרת השיער (גם בערווה) למרות שיש גברים רבים שעושים זאת. מה תאמרו על זה?
היום הייתה לי הארת בוקר בנושא.

המציאות כפי שאני חווה אותה לגברים יש את הפריוולגיה לבחור – לגלח את השיערוה או לא, להסיר שיער באזורים שונים בגוף או לא, בלי לגרור בד"כ שום סנקציה חברתית, הערות, התעללות נפשית*, או ביקורת נוקבת, לעומת מה שקורה לנשים – אפילו בידיי "ליברלים". והפריוולגיה לבחור להסיר או לא להסיר שיער בכל אזור שהוא בגוף הוא מה שמבדיל בין גברים לשאר. גבר יכול לגלח או לא לגלח אזורים שונים – במיוחד בימינו התל אביבים המשוחררים – בלא לגרור מבטים ברחוב, השפלות באוטובוס, התעללות נפשית בצבא ובבית הספר והטרדות מיניות.

וגם אם ישנן האמיצות שאינן מורידות שיער, חלק לא קטן ממי שאינן גברים חיות בפחד מתופעות הלוואי של הבחירה לבחור – בנושא הזניח של התסרוקת שעל גופן.

*בעבר פגשתי גבר שסבל מהתעללות רגשית בתיכון על היותו שעיר באופן יוצא דופן – ככל הנראה. בלי לבטל את הסבל שלו – דוגמאות אלו הן נדירות יותר וזוכות ליותר הבנה והכרה – מהכרת הדיכוי הארגסיבי אותו חוות נשים לגבי תסרוקת הגוף שלהן מילדות.

__________________________________________________________

(ובעניין קצת אחר: מי תהיה הראשונה שתרים את הדגל ותגלח את רגליה בדוגמאות מגניבות?)

בחירה במיותר

תארו לכם מצב שבו אתם מחוייבים לעשות דבר מה שאינכם אוהבים. יש אינסוף פעולות כאלו בחיי היומיום. תשלומי מס הכנסה למשל.

ועכשיו, תארו לכם מצב שבו אותו עניין בו אתם מחוייבים לעסוק אינו מחייב אתכם על פי כל חוק. ובכן, אף אחד לא ממש נהנה לקחת כדורים, נכון?

בואו נחשוב על מצב שבו יש עניין שאותו אתם חשים שאתם חייבים לעשות, למרות שאתם לא רוצים לעשותו, ואינכם מרגישים טוב כאשר עושים אותו ואין שום יתרון בריאותי כלשהו בו. יש הרבה פעולות כאלו.

עכשיו, נוסיף לכל זאת עניין שכאשר אתם לא עושים אותו, איש לא נפגע. אין לכך שום תקדים מחקרי. למעשה, ברור לכולם שזה לא פוגע ברגשות הציבור. אין לכך שום עיגון חוקי. אם כי, כאשר אתם לא עושים אותו, התגובות עשוייות להיות לא אוהדות. אגב, אנשים רבים טוענים שהם עושים אותו על מנת לשפר את רווחתם האישית. אבל אתם לא מרגישים כך כלל.

נניח שאתם די סובלים כאשר אתם עושים את העניין הזה. תמשיכו לעשות זאת?

התשובה המתבקשת היא לא. אבל ההדיוט המצוי יכול לחשוב על אינספור מצבים שבהם זה לא קורה. ואחד מהם הוא עבורי הסרת השיער.
ההנחה המתבקשת מאליה, מצד אנשים (וטוקבקיסטים?) רבים היא שאני וכל אישה החל מקבלת הוסת, עוסקת בפעילות הזו מרצונה החופשי, ולמעשה נהנית מהפעולה. היא לא עושה זאת כדי למשוך את תשומת ליבם של גברים, חלילה, אלא פשוט בגלל שככה זה נשים. משוגעות אחת אחת. בטח הן עושות את זה כדי לסתום את הביוב, ואז יבוא האינסטלטור החתיך וייזיין אותן. יש כאלו שגם יתרצו זאת כנקי ואסתטי. אסטתיקה, כידוע, נירכשת. לגבי ניקיון – כל מי שיטען כך, אתהה בנוגע לבשלות החומר באבטיח הפרטי שלו, או לפחות אתהה אם זה בכלל אבטיח עם גרעינים (אלו טעימים יותר). ומה בנוגע לאלו שאומרות שאוהבות את עצמן כך? לדעתי, שיבושם לך. אבל אולי כדאי לתהות מדוע התנאי לאהבה כולל כל מה שדרוש לסרט מד"ב- אימה טוב (פירוט: סכינים, חשמל, שעווה רותחת ולייזרים).

עבורי, זה לא היה ככה. עבור כל אלו שעדיין לא מסירות שיער, עבור אלו שכן, עבור אלו שחושבים שאני עושה זאת מהנאה – ברצוני לחלוק את ניסיוני האישי – ואתם תהיו אלו שתאמצו את האבטיח שלכם, להחליט מה לעזאזל קרה כאן.

_______________________________________

אני מודה באשמה –  אני חריגה חברתית. דבר ראשון, אני עולה מרוסיה, ויותר מ20 שנה לאחר שעליתי לארץ, עדיין צוחקים לי על המבטא – שבולט כאשר אני מתרגשת. דבר שני – אני לא אנושית. לא במונח הקליני של המובן, אלא בכך שהאבטיח הפרטי שלי מתנהג בצורה שונה מהאבטיח של רוב האנשים (אם יש לי פתק מכמה אנשים שאני שפויה בנפשי – זה לא עזר). נאמר את זה ככה – אני מוזרה. למדתי להתבייש בזה, אבל למרבה הצער זו המציאות. ודבר שלישי – יש לי מראה חיצוני שנחשב לפויה. מה שנקרא – היה יכול להיות יותר טוב, אבל יש המון אנשים שמצבם גרוע משלי. ניסיתי להשתנות, אבל איכשהו זה לא הצליח לי. וכנראה שאני אשמה בזה – ולוקחת אחריות. בסופו של דבר, לא עניין העליה, העובדה שיש לי אבטיח דפוק או קליפה לא נאה הם מה שעושים לי רע. זו היא אשמתי – אם כי אני עדיין עובדת על איך בדיוק.

באזור כיתה ו', עדיין הייתי קרש גיהוץ. אבל בניגוד לרצוני ההיפותלמוס שבאבטיח החליט לשגר כל מיני אותות הורמונליים (כנראה אז התאהבתי לראשונה, בהיא, שזרקה לאחור את חלומותיה והפכה לרצינית. ואני לא ידעתי את זה אפילו.), הם עברו לבלוטות יותרת הכליה ולשחלות, ומכאן הכל היסטוריה. זאת אומרת – התחילו לגדול לי כל מיני שערות. הבעיה המשמעותית הראשונה מבחינה כלשהי הייתה השערות בבית השחי.  לא שמחתי בהן – כי לא רציתי לגדול עדיין. איחרתי, אבל לא בצורה אופנתית מספיק. תקופה מסויימת לא הייתי מודעת מספיק לגודל הבעיה שנוצרה לי מתחת לעכברים, סליחה, בתי השחי. אמנם התחלתי להמנע מעט מגופיות – כי לא היה לי מושג ממש מה לעשות – ולא ראיתי אף אחת מסתובבת במצבי, אבל ההבטחה של אמא להראות לי מה עושים הייתה עדיין רחוקה, ועדיין קצת חששתי מסכיני גילוח –  לאחר שנחתכתי על ידי אחד שנה קודם – בניסיון לגלח רגליים, כמו ההן בפרסומת. באותו יום לא לבשתי בדיוק גופיה, אלא מחולצות השרוולים האלו שמתחזות להיות חולצות, אך למעשה הן גופיות שמכסות את הכתפיים ולא בתי השחי. במקרה עברתי במסדרון בהפסקה – וכמעט כל השכבה הייתה שם. כנראה הרמתי יד בטעות בשלב זה או אחר, כי מישהו צעק: "אה, היא לא מגלחת בבית השחי!". כנראה היו רעמי צחוק. אני ברחתי לכיתה, ועד היום, למעשה, אני נוטה להמנע מגופיות.

הימים ימי כיתה ח' או ט' – לפני או סמוך למועד תחילת המחזור. לא גילחתי את רגליי מאז התקרית האומללה עם סכין הגילוח של אמא. למעשה, זה נראה לי מגוחך מעט. במיוחד, כאשר אלו שגילחו את הרגליים נהגו ללבוש מכנסיים ארוכים. לא ראיתי הבדל משמעותי בין השערות ברגליים שהיו לי לפני שנתיים  לאלו שהיו לי היום. לא היו לי חברות בצורה מיוחדת (למעשה , המעט שהסתובבתי איתן הסתובבו איתי כי פשוט לא היה מישהו אחר. המצב הכניס אותי לדילמות, כאשר קלטתי שהאבטיח שלי מסתובב משמעותית מהר משלהן, ואני משתעממת מעט מחברתן, אלא שהן עדיין חברות. וגם, אחת מהן טענה לעיתים קרובות שאני בוהה לה בחזה – ועדיין לא ידעתי על ביסקסואליות. מעולם לא שמתי לב לזה, אבל יכול להיות שעשיתי את זה לא בכוונה. היום – אני שמה לב ומשתדלת לא לבהות.). בשלב מסויים החלו להתקלס בי על כך שאני לא מגלחת את הרגליים. לא הבנתי את ההיגיון בכך – בעיקר, כי לא היו מי שיסבירו לי בצורה הגיונית למה זה בכלל נחוץ. התחלתי מגובה אמצע השוק, והגעתי עד לאזור הברך, אבל זאת עשיתי מעט מאוד, ולמעשה, הפסקתי לאחר זמן קצר ופשוט לבשתי מכנסיים ארוכים.

הימים ימי כיתה י' – כבר לא צוחקים עלי, ואני מאוהבת בלא אנושי (ספויילר – בסוף נהיינו ביחד) מעל האבטיח. כשנה לאחר שקיבלתי את מחזור הוסת עדיין לא גילחתי רגליים, והעניין התגלה כאשר היה חם. הפעם דווקא לא ממש צחקו עליי, אבל העירו. מאז התחלתי לגלח את רגליי באדיקות, מה גם שאמא תמכה. גם הערות על כך שרואים לי זיפים ברגליים או בבית השחי לא הוסיפו לי.

כיתה יא' או יב' – שיעור נהיגה. הטמבל מרוקן האבטיח –על הספסל האחרוי ליידי שואל אם אני מגדלת שפם. אני לא מבינה בהתחלה על מה הוא מדבר.
___________________________________

אני לא אדבר בשם כל המין הנשי – כי אני לא בדיוק משייכת את עצמי אליו. רק חלקית, ככה. אני אדבר רק על עצמי.

אני בחרתי להוריד שערות כי בחרתי שיצחקו עלי פחות. בחרתי להוריד שיערות כי בחרתי בכך שאנשים לא יעירו לי הערות פוגעניות. בחרתי להוריד שיערות למרות שאני שונאת את זה –  כי בחרתי בזה שרוב האנשים לא יפחדו ממני ממבט ראשון – כי אין לי את האומץ להתעמת מולם. אין לי את היכולת לומר לאנשים שאני חושבת שזה טפשי. בחרתי להוריד שיערות ברגליים כי אני פחדנית. כי גם אני נחשפתי לשטיפת המוח של התקשורת והושפעתי ממנה. כי לא היו לי הבייצים לומר לאחרים שזה לא עניינם. כי לא היה לי האומץ לצחוק חזרה על שכבה שלמה.

ואני יודעת שאני לא היחידה שבחרה בזה. אני יודעת שיש עוד כמוני – שבחרו להוריד משהו שלא באמת מפריע לאיש – כדי שלא יקנטרו אותן מהסיבה הזו. כדי שלא יתייגו אותן באופן טפשי. כדי שיאמרו – הנשים המפונקות האלו, הן בעצמן מוציאות מלא כסף על שטויות כמו שעווה ועקבים, ואחר כך בוכות.

לא בכיתי כאשר נחתכתי בגילוח הרגל אז. זה כאב ודימם בצורה נאה למדיי, במיוחד לעיין הלא מיומנת שלי אז. בכיתי כאשר צחקו עליי. כי הרביצו לי על ימין ועל שמאל –  אבל הכי קשה היה לי עם זה ששנאו אותי בגלל מה שהייתי, בגלל שנולדתי, בגלל שאני הייתי הקורבן הכי נוח.

בכיתי כי אני חלשה.

ורק בנים בוכים.

%d בלוגרים אהבו את זה: