מפזר את מילותיי ברוח האלקטרונים של רשת האֶתֶר

פוסטים שתויגו 'שוביניזם'

שדכנות, יהדות, פמיניזם ומכנסיים

הרשומה הראשונה מתוך סדרת רשומות שאפרסם מתוך דברים שכתבתי בעבר על יהדות באימיילים שונים, ומעולם לא פורסמו בפומבי קודם.

נכתב ב27.02.2012.
לאחרונה התחילו לחשוב שאני איזו סוג של שדכנית. אכן אכן. שניים, חובשי כיפה אגב, פנו אלי בבקשה שאכיר להם בנות.
"לאיזו מטרה?" עוד שאלתי.
"את יודעת, שתהיה לי בחורה" אמר הראשון. החלטתי לשתוק על המשתמע מהמשפט הזה. שאלתי אלו נשים הם מחפשים למטרות קשר. בסך הכל – זו אוניברסיטת פאב-עץ, נשים דתיות לא חסר כאן. אני מכירה כמה וכמה נשים דתיות שלומדות איתי שהן חכמות, נבונות, מגניבות, וכו'. למה לבקש ממני להכיר להם אותן, ביחוד בהתחשב בזה שאין לי הרבה חברות בנות. למעשה, רוב הנשים שאני מכירה בפאב-עץ הן חילוניות. ובאופן עקרוני אני לא מתעסקת בשדכנות, כי אני חוששת שזה עיסוק לא עבורי. אני כן משדכת בין אנשים שיכירו למטרת חברות – כי מה יכול להיות טוב יותר מזה שאנשים שאני אוהבת כחברים יאהבו גם זה את זה? אבל כאשר זה מגיע לשידוך זוגות – כאן העניין קצת תמוה. אני מוכנה לאחד מעגלי חברויות, ואתם כבר תטרחו להכיר. לא?
המלצתי לראשון ללכת לכנסי גיקים (יש בהם הרבה נשים דתיות, אגב, שהן מגניבות בטירוף. לאחרונה הייתי בכנס "הארי פוטר" (חנוכדברא, למעשה). שלושה רבעים מהקהל הורכב מרווקות דתיות. טוב, זה לא הרבה בהתחשב בזה שהכנס כולו כלל לא יותר מ20 איש.) –  שם יש בנות אדם רבות וחביבות (ובכלל, כל העניין בכנסי גיקים הוא שלחלוטין לגיטימי להתחיל שיחה עם כל אחד ואחת על כל נושא שבעולם, והדבר לעולם לא יחשב למוזר). כישורי השדכנות שלי מעטים עד לא קיימים, סה"כ – אבל לפחות הייתה לי עצה שעשויה להועיל.
השני כבר הקשה עליי. "אני מחפש דתייה פמיניסטית"
הלסת שלי הייתה צונחת לרצפה לולא היו לי גידים, שרירים ורקמות חיבור שמחברות אותה לגולגולת. כידוע, יש נשים דתיות פמיניסטיות. יש אפילו די הרבה. שאלתי אותו אם לא כדאי לו לנסות להצטרף ל"קולך" או משהו בסגנון. הוא אמר שהוא כבר בארגון (הגבות שלי נטו השמימה). "נו?" שאלתי
כנראה שאין שם נשים בגילו. וכאן הוא ציין שעל אישה פמיניסטית דתית ללבוש מכנסיים. בלמתי את פי בכח. למדתי בחיי כמה דברים על politicly correct ולא רציתי להתחיל ויכוח. במיוחד כי אני לא טובה במיוחד בוויכוחים.
פמיניזם, בהגדרה המוכרת לי, הוא תנועה למען שוויון כלכלי, חברתי וחוקי בין המגדרים השונים גם אם יש לו הרבה זרמים שונים ובניהם הדעות חלוקות עד מאוד לעתים קרובות. בכל מקרה ותמיד (לרוב) הפמיניזם מדבר על כך שכל בני האדם בעלי זכות שווה לבחור לעצמם (בהגבלות החברתיות הקיימות) בלי קשר למגדרם. לקבל הזדמנויות שוות ויחס שווה. לא רציתי לשאול אותו מדוע הוא מחליט שפמיניסטית דתית חייבת דווקא ללבוש מכנסיים.
הוא ציין שפמיניזם דתי-יהודי הוא זן די נדיר. כאן אני מסכימה. יאמרו מה שיאמרו ארגון קולך (יש להן כמה יזמות מאוד נאות, אם כי אני לא תמיד מסכימה עם הדרך שלהן או ההגדרה שלהן. אבל שוב, איני דתית אז אולי לא ירדתי לסוף דעתן) – לדעתי פמיניזם ויהדות לא תמיד מתאימות זו לזו.
יתכן ולעתים זה בגלל גרסאות פרשני היהדות, שהיו בניהם מעט מאוד נשים (ברוריה?) שיכלו להבין תפיסת עולם של אישה, שגדלה, הלכה למעשה, בתרבות שונה מזו שגדל בה גבר יהודי. הציפיות היו שונות לחלוטין. האנשים איתם האינטראקציה שונים. הסנקציות החברתיות על התנהגויות שונות הן… שונות. נתקלתי בזמנו בדוגמא לכך, שאישה זוכה לעולם הבא לפי בעלה. התנ"ך אומר מעט על העולם הבא, וחז"ל ואלו שבאו אחריהם הם הטוענים על מה שיש שם. על כל פנים, זוהי תפיסה שדי מבטלת את כל המעשים וההשתדלות של האישה. אפילו נניח וההשתדלות שלה צריכה להביא את בעלה לחיים רוחניים טובים יותר – האם אין זה בכל זאת קצת סותר את זה שעדיין מעשיה חסרי משמעות אם אין הם משפיעים על בעלה? האם זה אומר שלא משנה כמה השתדלה ובעלה חוטא – היא אחראית לכך? האם אין היא אדם בוגר בפני עצמה ויש חשיבות גם למעשיה שלה שלא השפיעו על בעלה? אולי אינני יורדת לסוף דעתם של חז"ל בנושא.
היו להם עוד תפיסות משונות על נשים, שככל הנראה נבעו מכך שהם לא היו איתן בהרבה אינטראקציה, כמו שכתבתי למשל, בעבר, על שיער הערווה ומעשה האונס של אמנון ותמר.


"וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד מ"ט אמר ר' יצחק נימא נקשרה לו ועשאתו כרות שפכה וכי נקשרה לו איהי מאי עבדה אלא אימא קשרה לו נימא ועשאתו כרות שפכה איני והא דרש רבא מאי דכתיב (יחזקאל טז, יד) ויצא לך שם בגוים ביפיך שאין להן לבנות ישראל לא שער בית השחי ולא בית הערוה שאני תמר דבת יפת תואר הואי" (סנהדרין כא א).

(אם ישאלו לדעתי, אם אכן נכרת מה שנכרת לאמנון בגלל שערת ערווה זה לחלוטין הגיע לו. שלא יאנוס.)

ולמרות זאת יש פמיניסטיות יהודיות דתיות. תאמינו לי, לא חסר. גם אם חלקן לא יקראו לעצמן בשם זה.

הרי תפיסת התורה שבעל פה היא גם כי "לא בשמיים היא", לא כן? ושבני אדם יכולים לפרש לפי הבנתם את התנ"ך והתורה שבעל פה. שהתורה שבעל פה צומחת ומשתנה כל הזמן, ומה רע בכך שתגדל גם לכיוונים פמיניסטים, שמדברים על שוויון זכויות בין מגדרים שונים?
אז למה שפניסטית דתיה לא תלבש חצאית? יכולות להיות כל כך הרבה סיבות ללבישת חצאית או מכנסיים – ואינני יכולה לחשוב על סיבות לא לגיטימיות לעשות זאת. את לא בהכרח חייבת ללבוש מכנסיים כדי להיות פמיניסטית יהודיה. צריך רק גישה.
מודעות פרסומת

השדיים הפליליים וברוריה ה"מושאלת"

אחת, נטלי דדון, עליה שמעתי רק כרגע. מסתבר שהיא כנראה משתתפת עבר בתוכנית ריאלטי ודוגמנית. הגברת דדון נעצרה בחשד לנהיגה בשכרות, וגם גידפה שוטר. ללא ספק היה זה מעשה לא חינוכי, אם כי לא בלתי צפוי (הגידוף). בנוגע לנהיגה בשכרות – זה אכן פויה. אינני יודע אם אכן נהגה בשכרות או שפשוט המשטרה טעתה. שום דבר חדש או מיוחד, במדינה בה כל כך הרבה אנשים נפצעים ונהרגים בתאונות דרכים, והסיבה היחידה בגללה נרג' מעריב שמו לב לנושא הייתה בגלל שכנראה די הרבה אנשים מכירים אותה.

מסתבר, כמובן, שנהיגה בשכרות ומעצר הם סקסיים, וללא ספק קשורים קשר בל ינותק לשדיה של נטלי דדון. אחרת, אין לי דרך להסביר מדוע הופיע הקישור לכתבה על כך בצורה הזו:

מקור: צילום מסך מהאתר של nrg מעריב

בכתבה עצמה, אגב, בניגוד לצפיותיי יש בכתבה תמונת גוף שלמה של הדוגמנית, ולא רק החלקים החשובים ביותר שלה לדעת נרג' כפי שהיו בקישור – אכן שיפור מרענן. ובכל זאת אין באבטיח הפרטי שלי אלא להניח שיש שתי אפשרויות לפעם הבאה שבה זמר אקראי, נניח הראל סקאת, יקבל דו"ח תנועה ונרג' יפרסמו על זה תמונה או שהם יראו צילום מהלארינגוסקופיה שלו(מיתרי הקול הם החלק החשוב ביותר בזמר כמו השדיים בדוגמנית?) או שהם יצרפו צילום של בית החזה החשוף שלו (או תקריב של הגניטליה) כמו שעשו לנטלי דדון – כי כך יעשה לעברייני תנועה. מה, לא הגיוני?

_____________________________________________

ובעניין אחר לגמרי:
קהילת קשת ממזכרת בתיה פרסמו בשנה שעברה מאמר על ברוריה התנאית, עליה פרסמתי פוסט כחודש קודם לכן. בתוך המאמר אפשר למצוא כמה פסקאות שמועתקות מילה במילה מהפוסט בבלוג שלי (ומי יודע עוד מאיפה). כל זה נעשה בלי שום בקשת רשות, בלי שום מקורות מצויינים, ובלי שום דבר. שלחתי להם מייל וקיבלתי תשובה על כמה שאני צודק, ואני מחכה בסבלנות לכך שישימו את הפוסט בבלוג שלי כמקור למאמר וגם לכך שיוסיפו הבהרה לקופי פייסט שעשו. נכון, אני עשיתי קופי פייסט, אך זה היה לטקסטים תלמודיים בעיקרם והרוב הגורף של הניסוחים שלי(יכול להיות שהיתה שורה כאן או שורה שם, אני מודה, אני לא מושלם – ובכל זאת השתדלתי מאוד לנסח בעצמי).
למה אני מספר על זה?
לא כדי לנזוף בקהילת קשת (טוב, בעצם קצת… זה היה מרגיז מעט), אלא בעיקר כדי להבהיר שגם באינטרנט החופשי קיימים כללי אתיקה, וכאשר אתם כותבים משהו – תעשו את זה מקורי, ואם אתם לא יכולים, אז תציינו מקורות וגם תתנו קישורים (ואם מצטטים אז מוסיפים מרכאות). אני מודה שאני לא תמיד עושה את זה, אבל אני לא מציג אף פעם דברים שלא אני עשיתי – כשלי.
אם קהילת קשת הייתה פונה אלי בבקשה לפרסם אצלהם חלקים ממה שכתבתי – הייתי מסכים בחפץ לב. אין שום סיבה לחטוף(שימו לב:קישור רועש), תבקשו – ואתן רשות, בתנאים שלי. אם השתמשתם בפוסט שלי כמקור מידע (מה כבר אני יכול לחדש שלא כתבו עליו?) אז אני אשמח מאוד אם תספרו לי וגם תספרו לכולם מאיפה לקחתם את זה, אני שמח להביא תועלת למחשבה של אחרות/ים בסך הכל. אין בעלות על מידע, וכולי ביטחון בכך שכולם ישמחו אם הקוראות/ים יחשפו למגוון דעות או לדעות דומות מאנשים שונים. אי לכך, בקרוב יפורסם כאן פוסט כללי שימוש לכל הטקסטים בבלוג שלי.

צבא החברה

באחד הפוסטים הקודמים שלי ציינתי (כבדרך אגב) את עניין המוסר והטיפוח האישי. טיפוח אישי, להזכירכם ולהזכירכן (לדעתי האישית) הוא כל הפעולות שאדם נדרש לעשות על מנת שיהיה מעט מעל המינימום של נסבל חברתית – כך שנוכחותו לא תפריע לאחרים. למשל, הדבר לא כולל (לדעתי לפחות) הרגלי מקלחת סבירים בחברתנו – כי אחרת אנשים מתחילים להתלונן על הריח (אם כי, כמובן – כאשר אדם מעשן והריח פוגע בסביבתו באופן הרבה יותר ברור איש אינו טוען על כך שיש להפסיק הרגל זה. אכן, האירוניה).
מה טיפוח אישי כולל?
ובכן – טיפוח אישי, כזכור, אינו מתחלק שווה בשווה בין בני אדם. מגדרים שונים צריכים לעשות אותו במידה שונה – ובמידת להט שונה, כאשר המגדר הנשי נדפק כאן שוב ונדרש לבצע הרבה יותר פעולות [הסרת שיער מכל אזור בגוף פרט לשיער הראש – שצריך להיות תמיד מוקפד ביותר, הסרת רוב שיער-פלומה מהפנים (לא כולל ריסים וחלק מסויים מהגבה), כל שיער הגוף, יחד עם פעולות מאגיות נוספות כמו מריחת תרקחות שונות (קרמים), משיחת צבעים על אזורים שונים בגוף (שיער, ציפורניים, פנים). הלבוש צריך להיות מגביל במידה (נעליים לא נוחות כמעט לעולם) ולא מאוד פרקטי – והבא לא נמשיך עוד, הרשימה ארוכה].
גם מזלם של הגברים לא מזהיר, כי הם צריכים לגלח את הזקן (או להחזיק אותו בצורה מסויימת), לשמור על שיערם קצר ו… עוד כמה דברים שאני לא זוכרת כרגע.

נחזור לעניין המוסר. מוסר, באופן פשטני, הוא האופן שבו יש להתנהג בחברה. הוא קובע מהם גבולות ה"טוב" וה"רע" – ומתי הם רלוונטים ומתי, לא. האם הטיפוח האישי אכן קובע את הטוב והרע בחברה? האם מריחת לק או גילוח הזקן אכן קובעים משהו לגבי ערכו\ה של אדם? לכאורה, התשובה הפשטנית, אמורה להיות לא ברור ומוחלט. לכאורה, כמי שגדלו, לכאורה שוב, בחברה פלורליסטית מצופה מאיתנו לומר "לא, זו לא אדם רע אם היא לא מגלחת את הרגליים". אבל – שימו לב, רבותי וגבירותיי, שימו לב לתגובת בני האדם!
הסתייגות שכזו, פחד שכזה, תוקפנות שכזו ואפילו דמוניזציה (הפאמינציות השעירות!!!אחד!) הם מנת חלקם של מי שבוחר לעבור על הכללים האלו, שאינם כתובים בחוק. כללי המוסר.

הבא ניזכר בעוד מקום שבו הופעתם של אנשים נוגעת במישרין לאופן שבו הם נתפסים כטובים או רעים. זהו כמובן, הצבא. למי שפספס, לא זוכרת, או עדיין לא יצא להפגש עם המוסד הנ"ל – יש כללי הופעה ברורים עד הרזולוציה של צד הסגירה של החגורה, בחוקי צה"ל. יש חוקים מאוד ברורים לגבי אורך השיער, הגילוח, האופן בו יש ללבוש את המדים, הנעליים, התסרוקות המותרת (לנשים), ועוד ועוד. חיילים וחיילות טובים, כמובן, הם תמיד "מדוגמים" (=לבושם מציית לכללים הרשומים). למעשה, הדיגום של חייל או חיילת הוא המגדיר ישר ומייד אם לפנינו חייל או חיילת טובים וצייתנים העובדים קשה או לפחות משתדלים במידה מספקת או חיילים ש"מחפפים", ש"לא אכפת להם" וכדומה. באופן מעניין, יש גם איזו קורולציה בין היכולת או הרצון של החיילים לעשות את תפקידם לבין האופן שבו הם לבושים. אבל, כזכור, קורולציה אינה בהכרח מעידה על סיבתיות. קשר מסויים – אולי, סיבתיות? לא ממש.
חיילים וחיילות יכולים לעבוד היטב בלי להיות מדוגמים, לצעוק הקשב או להצדיע לכל קצין. הבעיה היא שהצבא הוא לא החברה (לא לחלוטין, לפחות). צבא הוא מערכת היררכית, וככזה הוא בנוי על ערך הצייתנות. חייל שמשקיע מעט מזמנו (או די הרבה – כי גילוח למשעי כמו שהצבא דורש הוא לעיתים מאוד בעייתי) על הופעתו מראה לכל שהוא חייל צייתן. ממושמע. הוא יכול לעבוד ולעשות את שלו בלי שהרס"ר ינשוף בעורפו ובלי שיציקו לו בעונשים. לפחות, הוא יכול לטרוח להיראות מדוגם כל עוד בודקים אותו.
באותה תקופה בחורים בני טובים, שמעולם לא טרחו לגדל זקן, או לא בדיוק טיפחו רגשות דתיים עזים טרם התקופה לפתע מתחילים לרצות לעשות זאת. אתם מבינים, כאשר הוא היה באזרחות, הוא יכול היה לטרוח לגלח את עצמו באופן "מחופף" למדיי- פעם בשבוע, כל יומיים, או עד שההורים התחילו להציק. אם הוא לא היה מספיק להתגלח באיזה בוקר, זה לא היה נורא ואיום. זה לא היה משפיע, למשל, על מה שילבש באותו יום או על התנועות שיעשה. אז הוא קצת לא מגולח, לא עניין.
בצבא, זה אחרת. בצבא, כאשר חייל נתפס לא מגולח מספיק ובלי אישורים לגבי אורך שיער הפנים המותר לו הוא מקבל עונש. זה לעולם לא יקרה באזרחות. מה גם, שלעיתים בצבא, כמו בצבא, מגזימים נורא עם כל העניין, עד העברת כרטיס על זיפי הזקן – לבדוק עם יש רעש. הדבר דורש מחלק מהחיילים להתגלח מידי יום. אחדים מהם אצלהם צמיחת השיער שופעת יותר, פעמיים או שלוש (אם כי זה נדיר יותר).
אבל אף אחד, אף אחד, לא מקשר זאת לתופעה אחרת לגמריי, עד כמה שראיתי.

נערה, בחורה, אישה, שרואים שיש לה שיערות על הרגליים – לא תלבש מכנסיים קצרים. היא לא תלבש גופיה אם שכחה לגלח את בית השחי (קצת זיפים, כן?), אם שכחה שגם לא הורידה וגם לבשה בגד לא נכון, כנראה תשב עם רגליים מקופלות מתחת לכיסא, או לא תרים את ידיה כל היום. הנערות, הנשים נדרשות לאותן סטנדרטים דומים של חיילים כמעט, בלי שרס"רים יבואו ויציקו להן. כי מה זה עונש מהרס"ר לעומת קלון חברתי? מה זה שכבה שלמה שצוחקת עלייך, לעומת משפט מול קצין? מה זה חברה שמעירה שרואים לך בהבעה מזועזעת לעומת ריתוק לבסיס?
נכון, התגובה החברתית נשמעת די מעפנה, אבל למעשה היא חמורה יותר. כי על עונשים בצבא אתה לא מאבד חברים (את עשויה לזכות בהערצה, לפעמים) אבל על זה שרואים לך קצת זיפים על הרגל (הזיפים שלו יותר בולטים על הפנים) זה מעשה חמור חברתית עשרות אלפי מונים.
אז כן, גברים נדרשים להתגלח, אבל לרוב לא באותה רמת אינטנסיביות שלה נדרשים חיילים. וקשה, קשה להם, לחיילים הגברים האמיצים עם העניין של הגילוח. רק חבל שבנות גילם עוברות את התופעה הזו כבר בכיתה ה' או ו'. ולעומת הצבא, שם אין מאנייק שיעצור את הזמן, ויש לו תאריך – אין לנשים בריחה מהתופעה הזו.
כי כאשר מתחילים להעיר לך על שיער הרגליים – זוהי תחילת הקץ. תיאלצי לעשות זאת כל העתיד הנראה לעיין, כאשר את רכה בשנים עדיין.

ואם אתם/ן כבר קוראות את המונולוג המעפן וחסר התועלת הזה, בואו נדבר על עוד נושא בעניין צבא החברה. בואו נדבר על בגדים. כבר בתנ"ך יש איסור מפורט על לבישת בגדי המין השני לשני המינים, וממש כמו מדים בצבא – שמאפשרים לדעת חייל מיהו, כך גם הבגדים מגדירים – אישה (או גבר) מהי. אבל נניח להבדלים מגדריים בבגדים לרגע ונדבר על טקס אחד מעניין. החתונה. נניח לכל הביקורת על החתונה, או על הכסף הרב שזוגות מוציאים על לילה חד פעמי בו הם מכריזים קבל עם ועדה שמעתה מותר להם להזדווג רק זו עם זה וכל  השיט, בואו נדבר על מה שהם לובשים. החתן?
חברים, הבא נודה בזה, אם אתם לא מכירים את החתן, הסיכויים שלכם להכיר אותו מבין המעונבים שבקהל האורחים לא כל כך גדול. הוא מגיע בבגד רשמי, שאפשר למצוא כמוהו גם בפגישות עסקיות – חליפה, עניבה. למעשה, בעיקר בפגישות עסקיות, ולפעמים באירועים יוצאי דופן, משל אירועים משמחים שווי ערך לפגישות עסקיות. קחו הפסקה והרהרו מעט בנקודה זו.

אבל הכלה, הכלה!מיד רואים מי היא. כמו תיכוניסט לשעבר שנכנס בשערי לשכת הגיוס עם המשפחה המתייפחת וכל העסק של הסירים מסביב – בכוונה להפוך לחייל, גם הכלה קלה לזיהוי. כמו חייל בתוך קהל של אנשים "בלבוש אזרחי" כך הכלה בולטת מעל כולן. בגד טקס שהיא תלבש רק בפעמים שבהן תבוא בברית הנישואין, חד פעמי ככל הנראה. אפשר לזהות את הכלה בקלות, והיא מוקד החתונה. לא אטרח להלאות אתכם בנוגע לכתובה וכל הקטע של ה"קניה" או לא קניה של הכלה. לא אומר דבר על ההינומה. רק אומר – כמו שהחברה מגיבה בהתרגשות אין קץ לגיוסם של בנים לחיילים, שם מחליפים את בגדיהם ומקבלים נשק, ועתה הם קלים לזיהוי, כך גם הכלה, עוברת מסטטוס אחד לסטטוס אחר שמרגש את החברה – היא עומדת להפוך לאשת משפחה שזה בעצם (==) אם לעתיד.

סטטיסטיקה (כתובים קצרים)

נכתב לפני זמן רב (על נייר שבצד השני שלו צויירו לפני או אחרי פניהם של בני שמיים), והתכוונתי להפוך את הטקסט הזה לרשומה של הקשר ותרבותיות  אבל לא מצאתי את הדף כאשר הגיע הזמן, או שפשוט הייתי בשוונג של משהו אחר ובסוף שילבתי את הרעיונות האלו. תהנו להצצה לראש הגולמי שלי – כי טרחתי לכתוב את זה בשעות שמוגדרות כ"לפנות בוקר".

ציור אחד לעולם אינו שוביניסטי, הערה אחת לעולם אינה מיזוגנית. העניין הוא כמו באבולוציה ומנגנונים כימיים – הכל סטטיסטיקה. וברגע שחלק מספיק גדול נמצא ומגיב באופן נתון, הרי שהמציאות היא כזו.
כלל זייצף הוא לא פחות סטטיסטי מכל כלל חברתי  – אלא שלכלל מדעי יש יותר הילה, כי נדמה לנו שאיננו חיים בתוכו. שכחנו, או מעולם לא זכרנו שאנו חלק מסטטיסטיקה, חיים בסטטיסטיקה. אין תגובה אחת שלא מתאפשרת בזכותה – גם אם קשה לחשב זאת.  חברתית זה גם כך, אבל אנו נוהגים לחשוב שאיננו יצורים אוטומטיים שנוהגים להגיב איך שמתחשק לנו.
זו טעות. הסטטיסטיקה עדיין עובדת עלינו, אולי אפילו בדיוק בגלל זה.

אני מניח שמחובתי להסביר מה קורה כאן, כי את הראש הגולמי שלי לא כולם מבינים. רק בהר כרוב אני יכול לדבר בגולמית, אבל באמת שאין לי כח לתרגם כרגע. תשאלו, אסביר בתגובות, אם תרצו.

הארת בוקר על תסרוקת הגוף

אולי לאחרונה כולנו התבלבלנו קצת בשיח על הסרת השיער. שפכנו נהרות של דיו וירטואלית על כך שנשים אינן צריכות לגלח את השיער, דיברנו על אי הסרת השיער. גם אני קצת התבלבלתי, כפי שאפשר לקרא בפוסטים הקודמים שלי בנושא, ושכחתי דבר מה חשוב. שכחתי את השיח האמיתי.
השיח האמיתי הוא לא על הזכות לגדל בוש לתפארת, אלא על הפריוולגיה לעשות מה שאנחנו רוצות – להסיר שיער או לגדל לאורכים שונים כרצוננו, או לגלח הכל ולחלוטין – בלי  להיות חשופות לביקורת חברתית נוקבת והתעללות רגשית.

בפוסטים שונים בנושא שקראתי גברים רבים התמרמרו על העובדה שנשים רבות מתלוננות על הסרת השיער (גם בערווה) למרות שיש גברים רבים שעושים זאת. מה תאמרו על זה?
היום הייתה לי הארת בוקר בנושא.

המציאות כפי שאני חווה אותה לגברים יש את הפריוולגיה לבחור – לגלח את השיערוה או לא, להסיר שיער באזורים שונים בגוף או לא, בלי לגרור בד"כ שום סנקציה חברתית, הערות, התעללות נפשית*, או ביקורת נוקבת, לעומת מה שקורה לנשים – אפילו בידיי "ליברלים". והפריוולגיה לבחור להסיר או לא להסיר שיער בכל אזור שהוא בגוף הוא מה שמבדיל בין גברים לשאר. גבר יכול לגלח או לא לגלח אזורים שונים – במיוחד בימינו התל אביבים המשוחררים – בלא לגרור מבטים ברחוב, השפלות באוטובוס, התעללות נפשית בצבא ובבית הספר והטרדות מיניות.

וגם אם ישנן האמיצות שאינן מורידות שיער, חלק לא קטן ממי שאינן גברים חיות בפחד מתופעות הלוואי של הבחירה לבחור – בנושא הזניח של התסרוקת שעל גופן.

*בעבר פגשתי גבר שסבל מהתעללות רגשית בתיכון על היותו שעיר באופן יוצא דופן – ככל הנראה. בלי לבטל את הסבל שלו – דוגמאות אלו הן נדירות יותר וזוכות ליותר הבנה והכרה – מהכרת הדיכוי הארגסיבי אותו חוות נשים לגבי תסרוקת הגוף שלהן מילדות.

__________________________________________________________

(ובעניין קצת אחר: מי תהיה הראשונה שתרים את הדגל ותגלח את רגליה בדוגמאות מגניבות?)

קללת הפלורליזם

אדם מאמין:
כותרת: "ובי קיום הכנסיה פוגע רגשית"
הודעה: "בכל וויכוח ערכי יש בהכרח פגיעה רגשית. בגלל שאנו חיים בחברה מרובת ערכים, קיימים כללי משחק. אני כמובן מקבל אותם ולכן אתה מבין שמימי לא שרפתי כנסייה."

אני:
כותרת: "מה?"
הודעה: "זה כמו לומר שקיום של אנשים שחושבים אחרת פוגע בך רגשית."

אדם מאמין:
כותרת: "זו אכן פגיעה"
הודעה: ללא תוכן.

   (פורסם באישורו של מחבר ההודעה המקורית)

פלורליזם הוא מונח שאנו מקבלות כמובן מאליו, משהו שנדמה לנו שהאכילו אותנו עם הגרבר והשחור של הבננה (סליחה, הדבש). הפלורליזם (והדמוקרטיה) הן הנחות עבודה כל כך ברורות, לכאורה – שכאשר חלקנו נתקלות בגילויים של חוסר פלורליזם אנחנו אובדות עצות. אנחנו לא יודעות איך להגיב. לפעמים אנחנו נפגעות. הפלורליזם הוא איזו תפיסת בסיס – בחברה. וזו הנחה מוטעית.

ארשה לעצמי לצטט מויקיפדיה, כי הם כתבו את הערך כל כך יפה:

פְּלוּרַלִיזְם משמעו הכרה בקיום ריבוי דיעות וקבוצות במדינה ובלגיטימציה של קיום זה. הפלורליזם הוא ערך ועיקרון חשוב בדמוקרטיה. הפלורליזם הוא גם ההכרה בזכותן של הקבוצות במדינה לבטא את השונות ביניהן ולהתארגן במסגרות שונות כדי לממש את זכויותיהן ולפעול להשגת האינטרסים והצרכים שלהן. ההכרה בערך הפלורליזם במדינה הדמוקרטית, שהחברה בה מורכבת מקבוצות השונות זו מזו מבחינה כלכלית, חברתית, דתית ותרבותית ובעמדותיהן הפוליטיות, מאפשרת לקבוצת השונות הנבדלות זו מזו לשמור על זהותן הייחודית, תוך שמירה על בסיס מאחד ומשותף לחברה כולה.

כפי שכותבים הויקיפדים, יבורך פרי מקלדתם, הפלורליזם הוא ערך חשוב בדמוקרטיה. למעשה, לתפיסתי לפחות, הוא יסוד של ממש בה. לא ניתן, בשום צורה שהיא – לקיים דמוקרטיה כאשר אין לאדם את הקבלה של העובדה שיש אנשים שחושבים אחרת. שמותר לאנשים לחשוב אחרת – למרות שהן לא חייבות להסכים. והפלורליזם – מעצם דרכו – אכן דוגל בגישה הזו. דוגל בכך שמותר לאנשים לחשוב כל מיני דברים, דברים טובים או לא ממש טובים. הוא גם דוגל בכך שעל בנות האדמה לפעול למען כך שהפלורליזם ישמר – שכן אם לא נקפיד על כך שלכולנו יהיה קול – קולנו וקולם של האחרים לא יוכל להשמע. אכן, ערך מרנין, משגע ושמאלני להפליא. שמאלני אמרתי? שמאלני?  אנחנו חיים במדינה דמוקרטית! לכל הדעות יש זכות להשמע, לא כן? גם לשמאלניות. ובכלל – פלורליזם זה לא רק של שמאלנים, נכון? לא נכון. פלורליזם זה בכלל לא לשמאלנים.  פלורליזם לא מיועד לבני אדם. ולפי מה שאנו רואות שוב ושוב סביבנו – הם בעצמם יודעים זאת.  אז נכון, הייתה מחאה חברתית, ובה קולנו נשמע וגיטרות נכנסו להריון בכל אוהל – ובה אמרו המוחים שהמדינה כפרה באמונם ואמון שאר הציבור. הציבור הדמוקרטי, שבחר בהם.

אני כבר לא ידעתי למי להאמין.

המשך…

ברוריה התנאית

אזהרות והזהרות:

  1. מדובר ברשומה העוסקת בפרשנות אישית, באופן עקרוני, לנושא במשנה ובתלמוד. אם לא נאה לכם שמישהו לא מקצועי ושזהו אינו מקצועו כותב על כך, או מפרשן על כך מראות עיניו – זו בעיה שלכם. אני לא טוען להיותי איש מקצוע, מבין או, חלילה, בגישה שכל מה שאמרו חז"ל הוא נכון בהכרח, ולכן כל ביקורת בנושא זה לא תתקבל – אלא על מנת להשתעשע מיכולת הבנת הנקרא של בני אדם.
  2. יש ברשימה מנת יתר מטורפת של יהדות ושפה תלמודית. קחו זאת לתשומת לבכם לפני הקריאה.
  3. אם למרות מאמצי הכנים לפרש (את הארמית) כשלתי – אמרו לי, ואשתדל לשפר זאת. אם טעיתי בפירוש מילה ארמית כלשהי אשמח אם תתקנו אותי.

היהדות, בלשון המעטה, לא מצטיינת ביחסה לנשים. בתנ"ך, למשל, נשים מעטות מאוד זכו לכבוד והצגה כדמות חיובית לחלוטין, לעומת הגברים הרבים הנזכרים בתנ"ך. אך למרות זאת, נשים (ברבות) נזכרות בתנ"ך, ורבות מהן היו יוצאות דופן בחוכמתן ותושייתן כמו רבקה, תמר ,מריים, אסתר, דבורה ונשים נוספות שנעשו לאות ומופת באופיין ופועלן. כל זאת קרה בתקופת התנ"ך. לאחר תקופת התנ"ך החלה תקופת חז"ל שהשתרעה מתקופת בית שני עד למאה ה6 לספירה. תקופה זו מתחלקת למספר תקופות משנה: סופרים, זוגות, תנאים, אמוראים וסבוראים. ועד אמצע תקופת התנאים היה לחז"ל כוח לקבוע הלכה, כל עוד הייתה הסנדרהין קיימת. התנאים חיו במאות הראשונה והשניה לספירה, והכינוי תנא מעיד על היותו של אדם מורה על חכם הנזכר במשנה.

בין התנאים ומכל אלו אשר על פיהם נקבעה הלכה, לעומת התנ"ך למשל, הייתה רק אישה אחת – ברוריה (או לעיתים: "ברוריא"), שעצם קיומה היה יוצא דופן, כאשר נפוצו הלכות כמו "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים", "אין חכמה לאשה אלא בפלך" ושאר מילים מרנינות נפש, או דעות מוזרות על גופן של נשים והסכנה שבשיער הערווה, שסיפרתי עליה כבר קודם.

קיומה של ברוריה הוא מפתיע בהשוואה לרוח התקופה, אך כאשר סוקרים את ההסטוריה האישית שלה – ברור שברוריה לא הופיעה בבית המדרש משום מקום – וזכתה להשכלה עוד קודם. ברוריה הייתה ביתו של רבי חנניה בן תרדיון, תנא מפורסם בפני עצמו. למעשה, הוא היה אחד מעשרת הרוגי מלכות, והוצא להורג על כך שלימד תורה, יחד עם אישתו. העונש היה מאוד אירוני, לדעת הרומאים לפחות, שכן הוצא להורג בשריפה כשספר תורה כרוך סביב גופו. מסופר שברוריה הייתה נוכחת בעת מותו : "אמרה לו בתו, אבא! אראך בכך? אמר לה אלמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וס״ת (ספר תורה) עמי, מי שמבקש עלבונה של ס״ת היא יבקש עלבוני. (שמחות ספי״ב)". ברוריה כאן נושאת מילים של צער והפתעה על מותו של אביה, ואולי אף ביקורת על כך שלא הגן על חייו. פרט לאביה (ואימה) שהוצאו להורג, אחותה הוכרחה לעבוד בזנות, ואחיה נהרג בידי ליסטים. משפחתה של ברוריה התפרקה לחלוטין, ופרט לאחותה לא היו לה עוד קרובים. נחזור לעניין זה מאוחר יותר.

לא נמצאו מקורות על האופן שבו ברוריה הצטרפה לבית המדרש למרות היותה אישה – אך מזהותו של אביה ניתן להניח כי הוא היה זה שלימד אותה והנחה אותה, לפחות בצעירותה, בתקופה שבה רוב העם, וכמעט כל הנשים לא ידעו קרוא וכתוב – ובכך אפשר למעשה לחוכמתה לפרוח. יתכן, וכאשר מת חשה גם מחויבות להמשיך את מורשתו, ויתכן שהיה הוא זה שהכניס אותה לבית המדרש – לאחר שראה את הפוטנציאל הרב הגלום בה. אבל למרות זאת – עדיין נותרה ברוריה בכל מקום חריגה.

חריגותה של ברוריה הייתה חייבת להתקיים על מנת שקולה ישמע. מצויין במספר מקורות שהייתה בוטה בהתנהגותה, דבר שגרר לעיתים קרובות ביקורת פרשנית על האופי ה"גברי" שלה וגאוותה הרבה.  לדעתי ומנסיוני האישי אם ברוריה תמיד הייתה נושאת דבריה בנועם יתכן והם לא היו נשמעים, בשל היותה נוכחות חריגה ומבריקה – וגם כך כל נוכחותה בבית המדרש ולימודי ההלכה שלה היו כנגד כל מסורת ונוהג באותה תקופה. אם הייתה אומרת את דבריה בשקט ומילים יפות, הרבה יותר קל היה דווקא להתעלם ממנה ולסתור אותה. בוטות הייתה דרכה לוודא את זה שקולה ישמע, ויתכן ואף הפכה לשריון שלה מפני העולם ובדיבורה עם אחרים. רבי יוסי הגלילי הוא קא אזיל באורחא (היה מהלך בדרך), אשכחה (ונתקל ב) לברוריה, אמר לה: באיזו דרך נלך ללוד? אמרה ליה (לו) : גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה, היה לך לומר, באיזה ללוד.( עירובין גג) .אהרן בר מרדכי הימאן, מחבר הספר תולדות תנאים ואמוראים (2) דווקא סבור שהדבר נבע בין היתר מצניעותה, אלא שלדעתי קשה לקבוע מדוע ענתה לו בצורה זו – והסיבות לכך יכולות להיות מורכבות, ואף שונות מאלו שציינתי קודם. (אגב, מישהו שם לב לכך שהוא – גבר ששאל: א.איך מגיעים למקום כלשהו, ב. שאל אישה איך מגיעים למקום כלשהו)

מקרה מעניין נוסף הנוגע לנקודת הבוטות שלה דווקא קרה בבית המדרש:

ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוא קא גריס בלחישה. (ברוריה מצאה תלמיד אחר שהיה לומד בלחש)בטשה ביה, אמרה ליה: לא כך כתוב "ערוכה בכל ושמרה", אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת, ואם לאו – אינה משתמרת (בעטה בו, אמרה לו: נאמר: "ערוכה בכל ושמרה" (שמואל ב כג, ה), אם אתה מתאמץ בתורה בכל גופך היא משתמרת) – (עירובין נג ע"ב)מקרה זה מעניין במיוחד, שכן הוא מראה שלברוריה בתקופה שקרה מקרה זה הייתה סמכות כלשהיא בבית המדרש – או לפחות ראתה עצמה אחראית, והיה ביטחון במעמדה, אחרת יתכן בהחלט שהייתה זוכה לביקורת על התנהגותה. למעשה, הגיוני להניח שברוריה אכן זכתה בחייה לביקורת על התנהגותה הבוטה והלא "נשית" – כפי שדמותה זוכה לה עד היום, אלא שאין לכך עדות במקורות.

העובדה שברוריה הייתה חריגה, והגיעה מחוץ למערכת למעשה (מעט כמו רבי עקיבא – שהיה בור ועם הארץ עד גיל בוגר, והשתלב בבית המדרש רק בבגרותו. החיצוניות למערכת של ברוריה נבעה ממינה וחייה השונים שנבעו ממנו) נתנה לה את האפשרות לראות ולפתור סוגיות שרבים מהחכמים התקשו בפתרונן: "קלוסטרא ר' טרפון מטמא וחכמים מטהרין וברוריה אומרת שומטה מן הפתח זה ותולה בחבירו בשבת, כשנאמרו דבריה לפני ר' יהושע וגרסת הגר"א ר' יהודה [בן בבא] אמר – יפה אמרה ברוריה." (תוספתא דכלים ב"מ פ"מ) – זהו קטע מתוך הסיפור על הפיתרון שפתרה ברוריה סוגיה קשה שנגעה להיותו של תנור חוליות טמא או טהור, והוותה מחלוקת משמעותית באותה תקופה, ואף גררה מספר מריבות קשות, שלא זה המקום לציין אותן.

ברוריה, פרט להיותה מבריקה – אינה חיה במציאות דומה לזו שחיים החכמים, חייה, בסופו של דבר, הם עדיין חיים של אישה, והיא חשופה להשפעות שונות ולדרכי מחשבה שונות, שהכירותה איתם גורמת לחשיבתה להיות שונה מזו של שאר החכמים. אלא שחוכמתה הרבה אינה מושגת בכישרון בלבד – ברוריה משקיעה מרץ רב, ויוצא דופן שאף זכה לאזכור משלו – "ומה ברוריה, דביתהו(אישתו של) דרבי מאיר ברתיה (ביתו של) דרבי חנניה בן תרדיון, דתניא תלת מאה שמעתתא ביומא משלש מאה רבוותא(למדה שלוש מאות הלכות ביום), ואפילו הכי לא יצתה ידי חובתה בתלת שנין ואת אמרת בתלתא ירחי?!" (פסחים סב, ע"ב). אפנה את תשומת לבכן באופן צדדי פעם נוספת ואציין שלמרות שרוב התנאים כונו רבי או רב, או אפילו ר', ברוריה כונתה פשוט בשמה, לעיתים בתוספת היותה אישתו או ביתו של.

הגיוני להניח שברוריה לא נהגה אכן ללמוד בדיוק שלוש מאות הלכות ביום, אלא ההתייחסות היא כאל לימוד רב של הלכות, הרבה יותר מהכמות המינימלית שנדרשה, או אפילו מהמקובלת, דבר שהציב אותה כדוגמה ללמדנות. לדעתי, ניתן לראות בזאת הן פנים לחריצות ולמדנות רבה, והן מאמץ מודע להשתפר על מנת להיות שווה ואף טובה יותר מהלמדנים סביבה –  וזאת, לטעמי, גם מפני שיתכן ותמיד הרגישה שעובדת היותה אישה מעיבה על חוכמתה הרבה ויכולותיה בפיתרון סוגיות הלכתיות סבוכות, אלא שאין בכך כדי להעיב על למדנותה הרבה. ברוריה התאמצה והשתדלה כל כך – שכן כל מעידה מבחינתה עשויה להעיד עבור השאר בכישלון המין הנשי ליכולות הלימוד שהייתה הוכחה חיה להן (כפי שכשלונן של נשים ספורות במקצועות שבהן אין הן רוב לעיתים משמש בידי מרוקני אבטיח למניהם כעדות לכך שאין נשים מתאימות למקצועות אלו, כמו פיזיקה או מתמטיקה, או ראשות ממשלה*).

בניגוד לחריגותה החברתית כאישה למדנית, יתכן היו מי שציפו מסיפורה גם שלא תתחתן. אך ברוריה בחרה דווקא כן לעשות זאת, והיא נישאת לר' מאיר – ויחסיהם המתוארים במקורות מושתתים לעיתים קרובות על כבוד הדדי, לא שכן, מעניין לציין כי ב"תולדות תנאים ואמוראים" מצויין כי היא הייתה זו שבחרה את בן זוגה – ולא היו אלו נישואין שנקבעו עבורה. " ואשה חכמה כברוריה כשהגיע עתה עת דודים (בגרות מינית, כנראה) לא נתנה עיניה בעושר או ביחס משפחה אך מצאה התלמיד החריף בן גרים הנודע את ר' מאיר אותו בחרה לבחיר נפשה, והיא הביטה אליו בכל אהבת נפשה ותשמרהו ותניחהו בעצתה" – מצויין כאן בצורה מעניינת כי מי שעשתה את הבחירה הייתה ברוריה עצמה, שמצאה את רבי מאיר, והיא זו ששמרה עליו והנחתה אותו – וזו הייתה התנהגות זוגית שלא הייתה אופיינית באותם ימים כמודל זוגיות, בהם הגבר היה האחראי לביתו ולמשפחתו ואשתו, ונישואין לא תמיד היו בבחירת בני הזוג, לא שכן, בבחירת הנשים. אוסיף ואציין שיתכן והאפשרות של ברוריה לבחור – הן לבחור להמשיך את דרכו של אביה בבית המדרש, הן לבחור את האיש שתינשא לו בעצמה עשויה לנבוע דווקא מההסטוריה האישית הטראגית שלה. כפי שראינו קודם, אימה ואחותה נענשו בידי הרומים לא בגלל מעשיהן ובחירותיהן אלא בגלל האב, שנענש הוא בגלל בחירתו לעבור על התקנות שתיקננו הרומים. ברוריה לא מאפשרת לעצמה לא לבחור, היא בוחרת כי היא יודעת שיכולה לשלם על מעשיה, אך לפחות יהיו אלו מעשיה שלה, ותוכל להשפיע על גורלה. כמו כן – ברוריה נותרה ללא אב ואם, ואחיה מת מידי ליסטים, לפי מספר מקורות – ולכן יתכן ולא היו בני משפחה רבים שיוכלו להתערב בבחירותיה ורצונותיה להינשא או ללמוד, והייתה חופשיה יותר מנשים אחרות לעשות, בסופו של דבר, כפי שראתה היא לנכון, כי לא היה מי שתהיה לו סמכות חברתית לחנכה ולהפנותה אל "דרך הישר".

מערכת היחסים שלה עצמה עם אישה, רבי מאיר, הייתה מכבדת ואוהבת – ולעומת התנהגותה בבית המדרש, שם תמיד חוששת שקולה לא ישמע, ומאמצת התנהגות בוטה – אלא מעירה לו בעדינות כאשר לדעתה הוא טועה. מסופר כי רבי מאיר סבל מהצקות של בריונים, והחל להתפלל למותם, וברוריה מגיבה למעשה זה –  " אמרה ליה (לו) ברוריה דביתהו(אישתו): מאי דעתך? משום דכתיב: (תהילים קד) יתמו חטאים, מי כתיב חוטאים? חטאים כתיב! ועוד, שפיל (רד) לסיפיה דקרא: ורשעים עוד אינם, כיון דיתמו חטאים -ורשעים עוד אינם? אלא, בעי רחמי עלוייהו דלהדרו בתשובה (התפלל עליהם שיחזרו בתשובה) – ורשעים עוד אינם' " – (ברכות י ע"א) – ברוריה מעירה לר' מאיר שהדרך הנכונה היא להתפלל לתיקון דרכם של אנשים ולא למותם, וכן בסופו של דבר אכן ההצקות פסקו והבריונים תיקנו את דרכם. אכן מוסר השכל למופת.

למעשה, לעיתים ברוריה ממש מגוננת על בעלה, ומשתדלת למנוע ממנו צער ככל הניתן, כפי שמסופר כאשר שני בניה מתים:

אמרו: מעשה היה ברבי מאיר שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו.
מה עשתה אימן? הניחה שניהן על המטה ופירסה סדין עליהם.
במוצאי השבת בא רבי מאיר מבית המדרש לתוך ביתו.
אמר לה: היכן שני בני?
אמרה לו: לבית המדרש הלכו.
אמר לה: צפיתי בבית המדרש ולא ראיתי אותם.
נתנה לו כוס של הבדלה והבדיל.  (ז"א – ערך את ההבדלה)
חזר ואמר לה: היכן שני בני?
אמרה לו: פעמים שהלכו למקום ועכשיו הן באין.
הקריבה לפניו ואכל. מאחר שברך אמרה לו, רבי:  יש לי שאלה אחת לשאול.
אמר לה: אמרי שאלתך.
אמרה לו: רבי, קודם בא אדם אחד ונתן לי פיקדון אחר, ועכשיו בא ליטול אותו הפיקדון נחזיר לו או לאו?
אמר לה: בתי, מי שיש לו פיקדון אצלו אינו צריך להחזירו לרבו?!
אמרה לו: חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אותו.
מה עשתה? תפסה בידו והעלתה אותו לאותו החדר, הקריבתו למיטה, ונטלה סדין מעליהן, וראה אותם שניהם מתים ומונחין על המטה.
התחיל בוכה ואומר, בני בני רבאי רבאי. בני בדרך הארץ, ורבאי שהיו מאירין פני בתורתן.
באותה שעה אמרה לו: רבי, לאו כך אמרת לי, שאנו צריכין להחזיר את הפיקדון לרבו?!
כך אמר "ה' נתן וה' לקח יהיה שם ה' מבורך" (איוב א, כא).
אמר ר' חנינא: בדבר הזה ניחמה דעתו וישבה דעתו, לכך אמר "אשת חיל מי ימצא".
(מדרש משלי פל"א י)

קשה לתאר מה מרגישה אישה ששכלה את שני בניה – ועתה עליה גם לבשר בשורת איוב זו לבעלה. אך ברוריה אינה עוצרת לקונן על בניה או להתאבל. היא מתחילה מיד לפעול על מנת לעזור לבעלה להתמודד עם האובדן, ולא עוצרת לברר את רגשותיה שלה ואת האובדן שלה. היא פועלת בניגוד לנוהגי האבלות היהודיים, ואינה מתחילה באבל מיד עם גילוי המוות אלא מחכה לבעלה, שיערוך את ההבדלה ויאכל – ויהיה מוכן יותר להתמודד עם האובדן. ברוריה אינה עוצרת  – היא אינה יכולה לעצור, שכן עצירה היא כויתור עבורה, שמגוננת על בעלה ועל הסובבים אותה, ומנסה להוכיח בכל את כוחה ויכולתה האישית.

בשלב מסויים בחייה נמלטו היא ובעלה לבבל – אם בגלל שהסיבה לבריחה הייתה רדיפת הרומאים את בעלה ואת משפחתה, ובין שהסיבה הייתה מניעת בושה וחילול ה' של רבי מאיר, שעל מנת להמנע מרדיפת הרומאים התחזה ללא יהודי, כאשר עזר לאחותה לצאת מבית הזונות שהושבה בו.

אלא שסוף מסויים זה על סיפורם של רבי מאיר וברוריה אינו הסוף היחיד. מוצג גם סוף אלטרנטיבי וקשה לחייה. בפירושו של רש"י על התלמוד, (מסכת עבודה זרה, דף יח, עמוד ב.) נכתב:

"שפעם אחת ליגלגה על שאמרו חכמים 'נשים דעתן קלות הן עלייהו', ואמר לה: חייך, סופך להודות לדבריהם; וצוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית, וכשנודע לה חנקה עצמה, וערק ר' מאיר מחמת כסופא(בושה)."

ללא ספק מדובר בסיפור מוזר שאינו מתאים לא לרבי מאיר ולא לברוריה. אין זה מתאים לרבי מאיר להורות לתלמיד לנסות לפתות את אישתו, ואין זה מתאים למערכת היחסים האוהבת בניהם – שמבוססת על כבוד הדדי. יתכן ויש היגיון בלגלוגה של ברוריה על דברי חכמים אחרים, שמבחינתה היא מהווה הוכחה לטעותם, ולכך שנשים אינן כפי שכותבים עליהם, ויש בניהן חכמות ומוכשרות, ולא רק בפלך. בעלה של ברוריה נוהג באופן קטנוני וקל דעת, ומצווה את אחד מתלמידיו לנסות לפתות את אישתו – וזהו מעשה מכוער, בסופו של דבר, לנסות לטמון מלכודת שכזו רק לשם ניצחון בויכוח לאישה שכבר קודם הראינו את גודל אהבתה אליו. התלמיד עצמו אינו טומן ידו בצלחת – ומציק לברוריה שוב ושוב, ומפציר בה ימים רבים. בעיניי מדובר במעשה חמור מאוד מצד התלמיד, שלפי הבנתי את הכתוב (ששונה מהפרשנות המקובלת, שבה התלמיד מפתה את ברוריה, אך כל המעשים מרצון חופשי לחלוטין) מציק לברוריה שוב ושוב, ולכאורה מנסה לפתותה, עד שלבסוף נותנת לו את מבוקשו ובלבד שיניח לה ויעזוב אותה. בימינו אנו אולי הייתה יכולה ברוריה להתלונן על הטרדה מינית (חוזרת!) ולדעתי האישית – גם אונס, שכן דרכי התלמיד יותר מידי מזכירות מרכז מסויים – שבדיוק מלמד כצד להשיג מין מנשים. אך באותה התקופה לא יכלה להתגונן, ולמרות התנהגותה האסרטיבית בבית המדרש, יתכן ולא בהכרח יכלה להתמודד עם התנהגות כזו והצקה כזו מצד התלמיד, וכבר קרו לא מעט מקרים, שבהם נשים שהן עצמאיות וחזקות, עשויות להסס ואף לקפוא לנוכח הטרדה. בימיה של ברוריה לא היו מי שיתמכו בה בהבנה במקרה שכזה – והיא שטופת רגשות אשמה (כפי שחשות נשים רבות שהוטרדו מינית ו/או נאנסו, ואשר בשלבים הראשוניים עשויות לפתח הפרעה בארגון רגשי, שמתבטאת או בביטוי קיצוני של רגשות כעס, חרדה, דיכאון, עצבנות או אשמה או דווקא דיכויים, ובמקרים מסויימים גם לנסיונות פגיעה עצמית – (6)) –  וכאשר הדבר נודע לבעלה, היא מתאבדת בחניקה, שהיא העונש על ניאוף. יתכן ובפני ברוריה עמדו דרכי פעולה נוספות, ויתכן שלא, אך האישה שלא יכלה לעצור על מנת שתוכל להמשיך להתמודד ולהאבק עם העולם לא הצליחה יותר לעשות זאת. וגם על זאת קמו תילי תילים של פרשנויות (2,3) שמנסים ללמדנו על כך שאכן לא ראוי לנשים ללמוד תורה והן קלות דעת וביקורת רבה ונוקבת על ברוריה, ומעט מאוד ביקורת – אם בכלל על מעשיהם המכוערים של רבי מאיר ותלמידו.

איתם הנקין, במאמרו על ברוריה (5), מציג דווקא פיתרון אחר לסוגיה זו על ברוריה, שעשויה לעודד מעט את רוחנו. לפי טענתו של הנקין, מעשה זה של ברוריה לא היה ולא נברא, וסוף חייה היה כפי שהוצג קודם. – אלא שבגמרא נכתב "קם ערק, אתא לבבל". הגמרא נותנת שני הסברים לבריחה זו: או מפני הסתבכותו של ר' מאיר עם השלטונות, כפי שתואר קודם לכן – או מפני "מעשה דברוריא". פירש רש"י בתלמוד את מעשה ברוריה שראינו קודם – על בגידתה והתאבדותה. איתם עמיקם מוכיח במאמרו ש"במעשה המובא ברש"י קיים ריכוז חריג של פרטים תמוהים המתנגשים עם מקורות חז"ל; לפיכך, ולנוכח שתיקתם של בעלי התוספות והעדר ראיות שהסיפור היה מוכר לבני דורם, יש מקום רב להניח שהסיפור לא נכתב על־ידי רש"י אלא אחר כך, והשתרבב לפירושו בשל טעות המעתיקים.", הוא מוסיף עדויות לסיפורים אחרים שהמקור שלהם לא ברור ודומים לזה, ומסכם בכך ש'מעשה דברוריא' נמצא בתוך הגמרא עצמה, ולפיכך נראה שיש להפריד את המעשה הארוך שבגמרא לשני חלקים: "מעשה דברוריא" ו"האי מעשה" (מעשה דברוריה, לפי הסברו הוא סיפור הצלת אחות ברוריה, והאי מעשה מספר על הצלתו של רבי מאיר, כאשר ברוריה היא החוליה המקשרת בניהם) סיפור זה מסתדר טוב יותר עם פרטי חייה של ברוריה וכן עם התוכן בגמרא, וניתן להניח שהוא נכון יותר. אך אפילו נכון הסיפור שבפירוש רש"י על התלמוד, אין בו להוריד מערכה של ברוריה, שאינה דמות מושלמת אלא אנושית, נאבקת ונלחמת למען הכרתה, ואפילו אם חטאה וצודקים הפרשנים, שמעולם לא חיו מהצד השני של התרבות, אין בכך כל הוכחה לקלות דעת של הנשים, אלא לכל היותר לקלות דעת שלה –ושל בעלה. וביחוד לקלות דעתם של הפרשנים שהשתמשו בסיפור זה כהוכחה לקלות דעתן של כל הנשים כולן וכביקורת על ברוריה.

___________________________________________________________

*כפי שנתקלתי לא פעם בטענות על אי כשירותה – שאותה אין בכוונתי לשפוט- של גולדה מאיר כראש ממשלה כמשליכות על יכולת ההנהגה של המין הנשי כולו.

כל מיני מקורות שהשתמשתי והתייחסתי, שאולי תרצו לעיין בהם גם כן:

  1. יהודה ליב הכהן מימון (עורך), "ברוריה", יחוסי תנאים ואמוראים, ירושלים, תשכ"ג 1963, עמודים ל"א-ל"ב 
  2. הרב אהרן היימאן, "ברוריא", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, עמודים 295-294
  3. חגית מיטלמן, רחל אשת ר' עקיבא וברוריה אשת ר' מאיר כמודל לחיקוי, אתר דעת (http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/hagigey/rachel-2.htm)
  4. ד"ר ברנדה בקון, מעשה ברוריה, עלון קולך מס' 36 (http://www.kolech.org.il/show.asp?id=18654)
  5. איתם הנקין, ‏תעלומת 'מעשה דברוריא' : הצעת פתרוןאקדמות, כא (תשס"ח), 140-159 (http://www.bmj.org.il/files/1011290747054.pdf)
  6. Brunner & Suddarth’s, Textbook of Medical-Surgical Nursing, 11th edition, Lipipincott Wiliams & Willkins, Philadelphia 2008
  7. איך לא – ויקיפדיה 

כמו כן כדאי גם לקרא את שירו המשובח של שמואל ישראל מוּלְדֶר – ברוריא, בת רב חנינא בן תרדיון, המספר את הסיפור של "מעשה דברוריא" מנקודת מבט אנושית וטראגית: http://benyehuda.org/mulder/bruria.html

%d בלוגרים אהבו את זה: