מפזר את מילותיי ברוח האלקטרונים של רשת האֶתֶר

פוסטים שתויגו 'תרבות'

הנוירולוגיה המפתיעה שלי!

תשכחו בבקשה מכל מה שאתם ואתן יודעות או חושבים שיודעים על אוטיזם. אני רק רוצה שתקראו את חווית החיים שלי. לא יותר, לא פחות. אתם מוזמנים לחקור בנושא עוד אחר כך, אבל אל תראו ברשומה שלי חוויה מסכמת עבור כולן. אין התחלה ואין סוף לסיבוביו של כישור הזמן, אבל זו גם התחלה.
הרוח עולה מהמערב, בזמן שאני מקליד את המילים האלו, כי אני לא רוצה יותר להתחבא. בזמן שהרוח מנשבת בין צמרות העצים, אני רוצה להתחיל לחיות חיים כנים יותר. הרוח הזו נושאת אליי ריחות ומחשבות, ואני כותב – וזו הדרך שלי להתחיל.

איור שכולו קווי מתאר שחורים על רקע לבן: דמות ששיערה הארוך מתנופף ברוח ועץ יוצאים מתוך דפי ספר פתוח, עלי העץ מתעופפים לכיוון הדמות, שמושיטה את ידה אל העץ. כל הזכויות לאיור שמורות לפונטיום חציעץ ואין להשתמש בו בלי רשות. ניתן לצפות באיור בגודלו המלא כאן.

קוראים לי פונטיום חציעץ, ואני אוטיסט. אובחנתי באמצע שנות העשרים לחיי, לפני כחצי שנה, לאחר שהפסיכולוגית שלי העלתה חשד שאולי אני אוטיסטית, וחששה שהמרכז הפסיכולוגי באוניברסיטה לא יכול לעזור לי. אז היא סידרה לי אבחון, שתוצאתו הייתה ידועה מראש. אחרי האבחון חזרתי לטיפול פסיכולוגי, כי בלעדיו המשכתי לקרוס נפשית. התברר שאני בדיכאון מ2008, אבל היה קל כל כך לפספס את זה. קל במיוחד לפספס אותו באוטיסטים/ות.

אז כן, אני אוטיסט. אני עוד הרבה דברים.
אני בי/פאנסקסואל וגם פאנרומנטי, אני ג'נדרקוויר, פוליאמורי ואנרכיסט מערכות יחסים. אני מהגר מברית המועצות, פגאני חילוני, יש לי גוף נקבי וחיבה בלתי מתפשרת לזיתים.

המשפחה לא מאמינה לאבחון שלי. אני לא מאמין שמישהו יכול לטעות ולחשוד שאני אליסטי או נ"ט. אליסטי (allistic) זה לא אוטיסטי ונ"ט זה נוירוטיפיקלי (Neurotypical) או נוירוטיפוסי. אבל עד לפני שנה וחצי, חשבתי שהמילים "אספרגר" ו"אוטיזם" לא קשורות אליי. אוטיזם נראה שונה מאוד באנשים ממגדרים שונים, וכאשר הכל מבוסס על איך זה נראה בבנים ובגברים, א-נשים כמוני נופלים בין הכיסאות. כמו שהמשכתי ליפול, כמו שאני ממשיך.

כאשר הלכתי לברר אצל אחד הארגונים המתמחים בעזרה בקבלת זכויות רפואיות מגופים מדיניים על האם אני יכול לקבל עזרה כלכלית או טיפול – כי הטיפולים עולים כסף, אז גיליתי שאולי, אבל גם גיליתי שאני נחות לראשונה. ברגע שהמילה אוטיסט יצאה לי מהפה, הפכתי בעיניי הגברת לחיית קרקס. היא החמיאה לי על זה שעד עכשיו הסתדרתי, היא הופתעה מזה ש"אנשים כמוני" לומדים במוסדות אקדמאיים והיא… היא אמרה: "אני חושבת שאת ילדה נבונה מאוד לגילך". רק שאמרתי לה את הגיל שלי בתחילת הפגישה. אני נחשב לבגיר מעל 8 שנים בעיניי המדינה.

מאז שאובחנתי, התחלתי לקרא על הנושא בבלוגים של עוד אוטיסטיות. הן תיארו חוויות חיים קשות, טובות, רעות – וכאלו שהרבה יותר מידי פעמים מצאתי בהן את עצמי. נחשפתי לרעיון של מגוון נוירולוגי – neurodiversity, לשיח על אייבליזם, התאמות ונכות. התאמות שחלקן קיבלתי מהמוסד שלי, מתוקף אבחנת הפרעת קשב שיש לי, והקלות אחרות, שהשגתי רק מהכירות עם המרכז המשלב אנשים הזקוקים להתאמות, כך שיכולתי לבקש לבוא ולכתוב עבודה אקדמית אצלהם, בחדרים בהם לא התקיימו בחינות, למשל.

אבל… זה לא כל כך פשוט. אוטיזם, זו קשת שלמה של דברים, קשיים, שמחות, והרבה השפעה על הכל. אוטיזם מוגדר כהפרעה התפתחותית, אבל זה לא שההתפתחות שלי נעצרה. היא פשוט אחרת, כי הנוירולוגיה הבסיסית שלי שונה משל אחרים. ולכן אני אישית בעלת מעט תחושה של הגוף שלי, ולפעמים יותר מידי. אני מתקשה לשמור על קשר עין (זה מרגיש ממש מפחיד בשבילי). אינטרקציות חברתיות לא מוּבְנוֹת קשות עד בלתי אפשריות לי. שפת הגוף שלי והבעות הפנים שלי שונות משל אנשים "רגילים". אני גם עושה תנועות סטריאוטיפיות למטרת ויסות רגשי, או גם סתם ככה – כי זה עושה לי טוב. פעילות קבועה מאוד חשובה לי – ואני מתכנן כל פעילות שאני עושה מראש, ועלול להתפרק אם אני לא מצליח לסיים את סדר הפעולות (לכן למשל, אני לא מסכים שידברו אליי בבוקר, עד שלא סיימתי את הרוטינה של להתלבש-לצחצח שיניים-לקחת כדורים-לשים אוכל בתיק, כי אני עלול לשכוח אחד מהשלבים כל כך בקלות. המשפחה שלי שנאה את זה שאי אפשר לדבר אליי בזמן הזה, לא משנה כמה ביקשתי והתחננתי שיפסיקו, כי אני מתבלבל בקלות בזמנים כאלו. קיבלתי לעג על זה שביקשתי שיתנו לי לפחות לסיים לשרוך את הנעליים כי אני מתעכב כאשר מדברים אליי כי הכל כל כך יותר קשה במצבים כאלו).

אבל איך זה שעד ללא מזמן לא אובחנתי? איך זה שאף אחד אף פעם לא תהה – האם פונטיום חציעץ אוטיסט?

כי למשל, כאשר אני מבטא התנהגות גְּרִיָּה עצמית (Self-stimulatory behavior – stimming) שהמטרה שלה היא ויסות רגשי או סתם כי זה עושה לי טוב  אני עלול להחשף ללעג, ויותר מזה. בשבוע שעבר זה היה סתם לעג, על זה שהעזתי לתופף על הירכיים שלי, בשקט, במהלך נסיעה באוטובוס, ואולי קצת להתנדנד, בזמן שהאזנתי לבלוגים והסתכלתי מסביב, ובטעות הבטתי לכיוון הכללי של גברת שישבה בצד השני של המעבר והחלה לחקות אותי באופן מוגזם. התפתתי להוציא לה לשון. אבל הסתכלתי פשוט בכיוון אחר, והמשכתי עם הstimming, מרגיש פחות אחלה. ברטרוספקטיבה, הייתי צריך לעשות תנועה מגונה לכיוונה.

בעבר לימדתי את עצמי לא לבטא את ההתנהגויות האלו, והן היו יוצאות לי רק בזמני מתח גדולים, כמו ארוחת הבוקר (נשמע טפשי, אבל ארוחות היו סיוט מתמשך בבית הורי), אז הייתי חוטף לעג על זה שאני "סופר אצבעות". ברוסית זה נשמע הרבה יותר גרוע.

אני מבטא אותן עכשיו, בלי בושה, יחסית. כי אני מרגיש יותר טוב, כי זה עוזר לי להתמודד, כי זה לא מזיק לא לי ולא לסובבים אותי. אני מבטא אותן כאשר אני שמח ומתרגש וגם כאשר אני עצוב או עצבני. הstims שלי שונים בזמנים שונים – ואפשר לדעת לפי זה (וזה גם עוזר לי לדעת) מה אני מרגיש.
אבל זה עדיין מפריע לאנשים. כשאנשים רואים אותי, בהתחלה אני נראית להם מוזרה, וזה נחמד להם, כי אני מיוחדת. אבל אז… אז הם מכירים אותי יותר לעומק, והם מגלים, למראה האימה, שאני לא סתם מוזרה, וקצת שונה. אני מאוד שונה. אני ח-ר-י-ג-ה. אני מוגבלת. אני כמו חייזר. וזה מפחיד אותם. כי זה שאני מקפצת קצת במקום כשאני שמחה זה דבר אחד – וזה נראה מאוד חמוד בפעמים הראשונות, אבל נפנופי ידיים ונדנודי רגליים ולא להסתכל לכם בעיניים, ולא להבין למה התכוונתם בשפת הגוף שלכם, ו"איך את לא יכולה להבין דבר בסיסי כל כך, מה את תינוקת?"
אז כן, זה חריג ומפחיד. פשוט המילה אוטיזם לא עוברת לאף אחד בראש. הקשיים שלי שקופים.

ויש אנשים שכאשר אני מספר להם אומרים לי "כן, אבל את בתפקוד כל כך גבוה!" ו"בטח יש לך אספרגר ממש קל!". אין לכם מושג. אין לכם שמץ של מושג. והשימוש בתוויות לתפקוד גבוה ונמוך הוא פוגעני באופן כללי לכשעצמו, אבל אמרו את זה לפניי.

אומרים לי שאם הייתי רוצה, אם הייתי משתדלת,  – לא הייתי כל כך מוזרה. ונדמה שאני עושה את כל זה בכוונה, ואם אשתדל קצת יותר – אוכל להתגבר על הביישנות הבסיסית שלי, ואם רק אתרגל שפת גוף ואם רק ואם רק…

אבל אני לא יכולה. אני יכולה להשתפר, כן. אבל זה לא שלא ניסיתי כל החיים שלי להשתלב. אנשים פוגשים אותי, וחושבים שכל החיים הייתי ככה, ואין לי מה להתלונן. הם לא רואים כמה אני משתדלת. כמה קשה לי לעשות מה שאתם, בבורותכם, מצפים ממני לעשות כאילו כלום, ובנוסף – בנוסף לעשותעוד דברים.

בתקופת הקללה אפילו אילפתי את עצמי לישמור קשר עין. אין לכם מושג כמה זה קשה. אין לכם מושג איך זה מרגיש להתעסק רק בזה כל היום. על האם שמרתי או לא קשר עין. במשך שנה וחצי – כל הזמן. וזה לא נהיה קל יותר. היכולת המרשימה שלי לשמור קשר עין עברה כאשר העיפו אותי מהמוסד האקדמאי שהייתי בו ("כי את מוזרה"), ולא התאמנתי. מבחינתי – כבר לא היה טעם. כל המאמצים שלי לא הוערכו – הכל היה לשווא.

אז כן, כבר עשיתי את זה פעם אחת, וכן – אני מסוגלת לתפקד קרוב יחסית לנורמה (עם המון חריקות). אבל זה אומר שכל יום אחזור הבייתה מותשת יותר ויותר. שכל אינטרקציה חברתית עם כל דמות סמכות או סתם אדם מהישוב תיראה אותו הדבר: כל המשאבים שלי יושקעו בלהראות נ"טית. בלשמור על קשר עין. בלשים לב כל רגע לכל דבר בגוף שלי. ברק לחשוב ולחשוב מתי התור שלי לדבר, ומתי לחייך, וכמה זמן לשמור על קשר עין, ואיך לא לזוז שום תנועה מיותרת, ואיך לזוז – כל שניה ושניה. כל האינטרקציה. כל אינטרקציה. וגם בניהן, כי אולי מישהו יראה אותי, ואני יכולה לבטא את שפת הגוף שלי רק כשאני לבד. ואני פשוט צריכה לשאוף להראות ולתקשר כמו נ"טית. אבל מתי אני צריכה גם… אתן יודעות, להנות מהשיחה? לחשוב גם על מה לומר? להקשיב בשיחה?

מהניסיון לעבור כנורמלית איבדתי הרבה. הדיכאון שלי, אובדן היכולת להרצות בכריזמתיות מול קהל? זה מזה שאני מנסה לתקשר כמו נ"טית. יותר מידי זמן.
כאשר יש סביבי סביבה מבקרת (המקום בו אני עושה עבודה אקדמאית), העבודה שלי איטית יותר.
אני יכולה לבחור בין להיות מבריקה ואוטיסטית או טפשה אבל עוברת, באופן מוגבל, כנ"טית. כי זה לשרוף המון המון המון משאבים מוחיים ומשאבים רגשיים על להתנהג כמו נ"טית. כי זה אומר מבחינתי להיות רובוט ולנתק את עצמי רגשית (שזה מטמטם ברמות, אגב). כי בשביל להראות כמו נ"טית אני צריכה לנתק את עצמי מהגוף, כדי לא לחוות את הכאב הרגשי של לדכא כל חלק של הנוירולוגיה שלי, ולפעול בניגוד גמור למה שנח לי – כל רגע ורגע. נסו פעם לא ללכת לשירותים יום שלם – אחרי ששתית ממש הרבה כי היית צמאה בבוקר. אז ככה – רק רגשית.
לנסות להראות כבעלת נוירולוגיה טיפוסית מבחינתי זה אומר להיות אוטומטון שסובל מכל רגע של ערות…בשביל מה? בשביל שיוכלו להחמיא לי שאני רק קצת אוטיסטית ויש לי אספרגר מאוד קל? שיוכלו לומר לי שהכל בסדר איתי ואני לא מוזרה?
כי כן, אני יכולה לזייף.
אבל זה אומר לוותר על מערכות היחסים הרומנטיות שלי כי אאבד כל רגש – כי אני צריכה לנתק את עצמי רגשית כדי לא לסבול. זה אומר להמשיך לגור עם ההורים כי לא אוכל לעבוד – כי כל פעולה מעייפת יותר – כשצריך להחזיק את עצמך כל הזמן, זה אומר לחיות חיים ריקים מבחינתי.
חיים של סבל.
אני לא מתעייפת מהעבודה המחקרית. אני מתעייפת מהאינטרקציה האנושית. מזה שאני צריכה להחזיק את עצמי מלבצע תנועות סטריאוטיפיות, שאני מחזיקה כל החיים מול המשפחה, מול אנשים אחרים שהעירו לי על זה, ומול אנשים שפשוט נרתעו ממני.

זה אומר לוותר על מעט האושר שהצלחתי להשיג. זה אומר להפוך לשבר כלי מבחינה רגשית ואינטלקטואלית – רק בשביל…מה בעצם?
לעבור כנ"טית?
לפעמים אני חושבת – אולי עדיף להתאבד מלחיות ככה כל החיים?

אז עכשיו אני מרשה לעצמי להיות אוטיסטית ולבצע תנועות סטריאוטיפיות למרות שלועגים לי, כי המחיר על זה יותר קטן.
הנוירולוגיה שלי שונה משל נוירו-טיפיקלים. ככה אני. ושום אילוף לא ישנה את זה. 

אני שבורה מיותר משני עשורים בהם ניסיתי להראות נורמלית, בכל הכח, ונכשלתי שוב ושוב.
מה קיבלתי בתמורה על הנסיונות שלי לא להיות עצמי? פרס ישראל? מדליית ארד? זיתים מצופים בשוקולד? אמירה שזה יפה שאני משתדלת, והמאמץ שלי להראות נורמלית מוערך?
לא, כל מה שעשיתי אף פעם לא היה מספיק טוב.

  • קיבלתי בריונות ואלימות פיזית ומילולית – לעיתים על בסיס יומיומי ולעג והטרדות מיניות בבית הספר למול מורות שהתעלמו – גם כשזה קרה מול עניהן.
  • קיבלתי אלימות במשפחה – מצד בני משפחה, גם בגיל בו מלמדים על זה בתיכון, ואיכשהו אז זה רק מבני זוג, ואין כזה דבר אלימות רגשית. ואני אפילו לא אתחיל לדבר על האלימות הפיזית והחשש המתמיד מאלימות פיזית שהיו מנת חלקי עד שהחזרתי בגיל 18.
  • קיבלתי העפה ממוסד אקדמאי – שהצלחתי בו, אבל לא באתי לאנשים טוב בעין.
  • קיבלתי בדידות ולעג – בכל מקום.
  • קיבלתי משפחה שלא מוכנה להכיר באבחנה שלי.
  • דיכאון.
  • מעי רגיז.
  • אובדן כריזמה.
  • חוסר ביטחון עצמי שוחק.
  • שנאה עצמית.
  • לחזור הבייתה ולהתחבא ולשרוט את עצמי על שיחים ולדפוק את הראש בקיר ולצעוק כמה אני שונאת את עצמי על זה שאני לא כמו כולם.

קיבלתי את כל אלו, ועוד – לא-משנה-כמה-פַאפִּינג-ניסיתי.

אבל מה החלופה, אתם שואלים? כי אם קיבלתי את זה מלהיות כמעט נורמלית, מה אקבל מלהיות אוטיסטית במשרה מלאה?
מלהיות עצמי קיבלתי אהבה וקבלה מצד אנשים ש- שימו לב- מבינים שתקשורת לא חייבת להיות טיפוסית, וסתם רוצים להבין את מי שמולם. החברים שלי (רומנטים, מיניים, אפלטוניים, מה לא…) אוהבות אותי בגלל מי שאני.
האוטיזם הוא חלק בלתי נפרד ממני – כי ככה המח שלי בנוי. והם אוהבים אותי לא למרות האוטיזם, אלא אוהבים אותי, האוטיסטית, הביסקסואלית, הג'נדקוויר, שמשחקת וצוחקת, ומנפנפת בידיים, ובוכה על הכתף, וקובעת מתי היא רוצה חיבוק, ומתנדנדת לידם בנחמה, ומבקשת שימחצו אותה קצת, או קצת הרבה.
אני לא תופעה מיוחדת עבורם. לא איזה מלאך טהור ואותנטי (תיאור נפוץ לאוטיסטים) או דמות מופת רק בגלל שאני חיה את חיי (I am not your inspiration porn). יש לי בעיות. אני מכה את עצמי כאשר אני מתוסכלת, אני מביכה חברתית וחסרת טקט. אני מתבלבלת בקלות ובסביבה עמוסה מתקשה לדבר, וכאשר אני מבשל, אני נוטה לשים מעט מידי מלח. או יותר מידי כאשר אני חושש שאני לא שם מספיק.

אבל אני בוחר להיות אני.

היה לי יותר קשה לפני חצי שנה-שנה, כשלא ידעתי שאני אוטיסט, ורק ידעתי שלא משנה כמה אני מנסה – אני נשארת פגום, לא משנה כמה אני מנסה – אני עדיין לא מבין אינטרקציות חברתיות. לא משנה כמה אני רוצה חברים – אנשים שונאים אותי ופוחדים ממני, כי אני חריג.

האבחנה אמרה לי שיש סיבה. שאני לא פגום או שבור – ויותר מזה – שאני לא צריך לשנוא את עצמי כאשר אני נכשל במה שכולם מצליחים בו.
ניקח כמטאפורה מקרה של אדם בלי רגליים (אני לא משווה את עצמי לאדם בלי רגליים – אני לא מתיימר לדעת איך זה, ואני בטוח שהחוויות שלנו מאוד שונות). בכל מקרה – זה כמו שמישהו בלי רגליים ישנא את עצמו כי הוא לא יכול ללכת כמו כולם- ואומרים לו כל החיים ש*רק* ככה אפשר להתקדם ממקום למקום – אבל כמה שהוא מנסה – זה לא מספיק טוב, כי אין לו רגליים – הוא לא יכול ללכת כמו כולם. אבל הוא כן יכול להתקדם ממקום למקום – בכיסא גלגלים, פרוטזות, זחילה, או כל דרך אחרת שמתאימה *לו*, אל מול חברה שאומרת שהדרך היחידה ללכת היא על רגליים, וכל דרך התקדמות אחרת היא נחותה ולא רצויה, או סתם לא קיימת.

נחזור לאוטיזם:
יש יותר מדרך אחת לתקשר ולהתנהג – גם בחברה שאומרת שרק תקשורת של נ"טים היא הלגיטימית היחידה. שרק התנהגות של נ"טים היא הנכונה. שכל תקשורת אחרת היא טובה פחות, או סתם מוכחש הקיום שלה.

זה בעצם גם כל הרעיון של neurodiversity – מגוון נוירולוגי – שכל הנוירולוגיות ראויות להכרה, וכולן לגיטימיות, וראויות לחגיגה ולא רק מה שנחשב נורמלי.

אני רוצה להיות גאה בנוירולוגיה שלי. לא הייתי מוותר עליה (אולי כן על כמה צדדים פחות נעימים, אבל לא על כולה). אני לא מכיר את עצמי בלעדיה, כי אם לא הייתי אוטיסט, כנראה הייתי מישהו אחר לגמריי.

מודעות פרסומת

שדכנות, יהדות, פמיניזם ומכנסיים

הרשומה הראשונה מתוך סדרת רשומות שאפרסם מתוך דברים שכתבתי בעבר על יהדות באימיילים שונים, ומעולם לא פורסמו בפומבי קודם.

נכתב ב27.02.2012.
לאחרונה התחילו לחשוב שאני איזו סוג של שדכנית. אכן אכן. שניים, חובשי כיפה אגב, פנו אלי בבקשה שאכיר להם בנות.
"לאיזו מטרה?" עוד שאלתי.
"את יודעת, שתהיה לי בחורה" אמר הראשון. החלטתי לשתוק על המשתמע מהמשפט הזה. שאלתי אלו נשים הם מחפשים למטרות קשר. בסך הכל – זו אוניברסיטת פאב-עץ, נשים דתיות לא חסר כאן. אני מכירה כמה וכמה נשים דתיות שלומדות איתי שהן חכמות, נבונות, מגניבות, וכו'. למה לבקש ממני להכיר להם אותן, ביחוד בהתחשב בזה שאין לי הרבה חברות בנות. למעשה, רוב הנשים שאני מכירה בפאב-עץ הן חילוניות. ובאופן עקרוני אני לא מתעסקת בשדכנות, כי אני חוששת שזה עיסוק לא עבורי. אני כן משדכת בין אנשים שיכירו למטרת חברות – כי מה יכול להיות טוב יותר מזה שאנשים שאני אוהבת כחברים יאהבו גם זה את זה? אבל כאשר זה מגיע לשידוך זוגות – כאן העניין קצת תמוה. אני מוכנה לאחד מעגלי חברויות, ואתם כבר תטרחו להכיר. לא?
המלצתי לראשון ללכת לכנסי גיקים (יש בהם הרבה נשים דתיות, אגב, שהן מגניבות בטירוף. לאחרונה הייתי בכנס "הארי פוטר" (חנוכדברא, למעשה). שלושה רבעים מהקהל הורכב מרווקות דתיות. טוב, זה לא הרבה בהתחשב בזה שהכנס כולו כלל לא יותר מ20 איש.) –  שם יש בנות אדם רבות וחביבות (ובכלל, כל העניין בכנסי גיקים הוא שלחלוטין לגיטימי להתחיל שיחה עם כל אחד ואחת על כל נושא שבעולם, והדבר לעולם לא יחשב למוזר). כישורי השדכנות שלי מעטים עד לא קיימים, סה"כ – אבל לפחות הייתה לי עצה שעשויה להועיל.
השני כבר הקשה עליי. "אני מחפש דתייה פמיניסטית"
הלסת שלי הייתה צונחת לרצפה לולא היו לי גידים, שרירים ורקמות חיבור שמחברות אותה לגולגולת. כידוע, יש נשים דתיות פמיניסטיות. יש אפילו די הרבה. שאלתי אותו אם לא כדאי לו לנסות להצטרף ל"קולך" או משהו בסגנון. הוא אמר שהוא כבר בארגון (הגבות שלי נטו השמימה). "נו?" שאלתי
כנראה שאין שם נשים בגילו. וכאן הוא ציין שעל אישה פמיניסטית דתית ללבוש מכנסיים. בלמתי את פי בכח. למדתי בחיי כמה דברים על politicly correct ולא רציתי להתחיל ויכוח. במיוחד כי אני לא טובה במיוחד בוויכוחים.
פמיניזם, בהגדרה המוכרת לי, הוא תנועה למען שוויון כלכלי, חברתי וחוקי בין המגדרים השונים גם אם יש לו הרבה זרמים שונים ובניהם הדעות חלוקות עד מאוד לעתים קרובות. בכל מקרה ותמיד (לרוב) הפמיניזם מדבר על כך שכל בני האדם בעלי זכות שווה לבחור לעצמם (בהגבלות החברתיות הקיימות) בלי קשר למגדרם. לקבל הזדמנויות שוות ויחס שווה. לא רציתי לשאול אותו מדוע הוא מחליט שפמיניסטית דתית חייבת דווקא ללבוש מכנסיים.
הוא ציין שפמיניזם דתי-יהודי הוא זן די נדיר. כאן אני מסכימה. יאמרו מה שיאמרו ארגון קולך (יש להן כמה יזמות מאוד נאות, אם כי אני לא תמיד מסכימה עם הדרך שלהן או ההגדרה שלהן. אבל שוב, איני דתית אז אולי לא ירדתי לסוף דעתן) – לדעתי פמיניזם ויהדות לא תמיד מתאימות זו לזו.
יתכן ולעתים זה בגלל גרסאות פרשני היהדות, שהיו בניהם מעט מאוד נשים (ברוריה?) שיכלו להבין תפיסת עולם של אישה, שגדלה, הלכה למעשה, בתרבות שונה מזו שגדל בה גבר יהודי. הציפיות היו שונות לחלוטין. האנשים איתם האינטראקציה שונים. הסנקציות החברתיות על התנהגויות שונות הן… שונות. נתקלתי בזמנו בדוגמא לכך, שאישה זוכה לעולם הבא לפי בעלה. התנ"ך אומר מעט על העולם הבא, וחז"ל ואלו שבאו אחריהם הם הטוענים על מה שיש שם. על כל פנים, זוהי תפיסה שדי מבטלת את כל המעשים וההשתדלות של האישה. אפילו נניח וההשתדלות שלה צריכה להביא את בעלה לחיים רוחניים טובים יותר – האם אין זה בכל זאת קצת סותר את זה שעדיין מעשיה חסרי משמעות אם אין הם משפיעים על בעלה? האם זה אומר שלא משנה כמה השתדלה ובעלה חוטא – היא אחראית לכך? האם אין היא אדם בוגר בפני עצמה ויש חשיבות גם למעשיה שלה שלא השפיעו על בעלה? אולי אינני יורדת לסוף דעתם של חז"ל בנושא.
היו להם עוד תפיסות משונות על נשים, שככל הנראה נבעו מכך שהם לא היו איתן בהרבה אינטראקציה, כמו שכתבתי למשל, בעבר, על שיער הערווה ומעשה האונס של אמנון ותמר.


"וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד מ"ט אמר ר' יצחק נימא נקשרה לו ועשאתו כרות שפכה וכי נקשרה לו איהי מאי עבדה אלא אימא קשרה לו נימא ועשאתו כרות שפכה איני והא דרש רבא מאי דכתיב (יחזקאל טז, יד) ויצא לך שם בגוים ביפיך שאין להן לבנות ישראל לא שער בית השחי ולא בית הערוה שאני תמר דבת יפת תואר הואי" (סנהדרין כא א).

(אם ישאלו לדעתי, אם אכן נכרת מה שנכרת לאמנון בגלל שערת ערווה זה לחלוטין הגיע לו. שלא יאנוס.)

ולמרות זאת יש פמיניסטיות יהודיות דתיות. תאמינו לי, לא חסר. גם אם חלקן לא יקראו לעצמן בשם זה.

הרי תפיסת התורה שבעל פה היא גם כי "לא בשמיים היא", לא כן? ושבני אדם יכולים לפרש לפי הבנתם את התנ"ך והתורה שבעל פה. שהתורה שבעל פה צומחת ומשתנה כל הזמן, ומה רע בכך שתגדל גם לכיוונים פמיניסטים, שמדברים על שוויון זכויות בין מגדרים שונים?
אז למה שפניסטית דתיה לא תלבש חצאית? יכולות להיות כל כך הרבה סיבות ללבישת חצאית או מכנסיים – ואינני יכולה לחשוב על סיבות לא לגיטימיות לעשות זאת. את לא בהכרח חייבת ללבוש מכנסיים כדי להיות פמיניסטית יהודיה. צריך רק גישה.

לא ידעתי שהוא אנס

*התחלתי לכתוב את הפוסט הזה לפני מלא זמן. אז חלק מהקישורים ישנים ובטח כבר קראתן אותם. הוא קיבל צורה קצת מוזרה עם הכתיבה, אז תסלחו לי בבקשה. את כל הסיפורים המסופרים כאן אפשר לספר ל כל מגדר ולהפוך את המגדרים על ראשם לחלוטין.

אני חוזרת לנושא חדש ישן. יותר ישן למעשה, כי להיאסטוריה יש זיכרון על כל האירועים האלו, שה-הואסטוריה מעדיף לשכוח. או לומר שלא התקיימו. או להצדיק אותם. לראשונה בכוונת כלי התקשורת היחיד בהר כרוב, לדון בפרשה הזו. הר כרוב, לעומת הר דלעת (781 מטרים) הוא אזור פריפריאלי ממש, ולא סתם נמצא באמצע הנגב. זה לא שהחדשות מגיעות אלינו מאחור, זה שיש לנו המנהג המעצבן לקשור ולהגיב הרבה דברים, ולעיתים באיחור.

אנחנו הולכות לדבר על הטרדה מינית. ואונס. שני נושאים שלמרות כל ההכחשה שלי והשיכחה שלי בחברה שאני חיה (ריכוז לא-בני אדם כאן מרקיע שחקים, למעשה) – אני לא יכולה להניח להם. לא נאנסתי, אבל הוטרדתי מינית (עד כמה שזה יכול להפתיע חלק מהמכירים אותי) יותר מפעם אחת. או פעמיים או שלוש. הוטרדתי על בסיס כל דבר שאנשים יכלו למצוא בי, למעשה, והעובדה שאין בבעלותי כרומוזום Y תקני רק הוסיפה לחינגא. אני לא חריגה במשפחתי האנושית, השכונתית או הלאומית, או אפילו המינית (הומו-ספיאנס) – סבתי, אימי, אחותי, בת דודתי, בת דודתי מהצד השני,  בת דודה מדרגה רביעית, השכנה, הגברת ועד הבית, ההיא שעושה חוג ציור במתנ"ס, המורה מהיסודי, והמזכירה מהחטיבה והמנהלת מהתיכון, המרצה, המפקדת, החברה הקרובה – וגם הבחורה שאני מתעבת, האישה שאני לעולם לא אכיר בצד השני שבעולם – כמעט כולן, הוטרדו מינית. בלי קשר למראה שלהן, ללבוש שלהן, או לכל חלק אחר בהן. חלקן נאנסו. רובן לא התלוננו, ואולי לא יתלוננו. חלקן יספרו כעבור שלושים שנה או ארבעים דקות על מה שקרה. לפעמים יתלוננו, רוב הסיכויים שלא.  למרות הפארדיגמה הנפוצה – הן לא רצו זאת או אשמות בכך. ועל זה אני רוצה לדבר.

יש היאמרו, שאנחנו צריכות להיות חזקות יותר, ולהקשיח את עורנו. לדעת וללמוד. ללמוד להגן על עצמנו. וזה נהדר, נהדר נהדר נהדר. רק למרבה הצער לוקח הרבה זמן ללמוד וליישם את הדברים הנהדרים האלו. ועדיין, כדאי להתחיל. כדאי להתחיל היום, עכשיו, הרגע, כי לכי תדעי מה עוד יקרה. וזה נכון, אבל זה לא מספיק.
ויש הציעו פיתרון אחר. אין סיבה לדאוג מאונס, מפיתוי, ממחשבות רעות, כאשר אי אפשר בכלל להתקרב. ובכלל, הכי טוב זה להפריד. להפריד להפריד להפריד, ולנקוט כמה שיותר אמצעי הגנה. כמו אלו:

ציור ישן יחסית בו לא הקפדתי על אנטומיה נכונה, אלא העיקר היה הקונספט. כאשר הוצאתי אותו מהארכיון גיליתי כמה נותר רלוונטי, למרות הזמן שחלף. אולי עוד אצייר אותו שוב, והפעם באופן נאה יותר.

כאשר ציירתי את הפאדיחה האנטומית הנ"ל (השתפרתי מאז, באמת!) , הייתי קוראת חדשה בהכצעקתה (שקמה אז עוד לא מזמן ככל הנראה), וכל עניין מאפ"י פרץ בעוז. רציתי לצחוק וללעוג לכל אותן הגישות שפגשתי שוב ושוב בחברה, שוב ושוב לגביי, שוב ושוב לגבי הגוף שלי. הטענות שכתובות נעות בין כעס על אי האמונה למוטרדות והאופן בו נוהגים לטעון שהן משקרות, טענות שקריות על הקשר בין המראה, הלבוש או ההתנהגות (מכנסונים והתמתחויות, מישהו?) לבין ההטרדה (וכעדות אילמת אוסיף את כל אותן הטרדות מיניות שחוויתי בחטיבת הביניים, אז הייתי המכוערת של השכבה, או לפחות כך כולם אמרו לי ובמשך שנים לא יכולתי להביט במראה בגלל זה), טענות על רגישות יתר ("אם את לא מרגישה – זה לא קרה!" כפי שאולי לא הבנתן מכתב ידי המזעזע) שאומרים תדיר לפמיניסטיות או למוטרדות, וכמובן השיט הרגיל של "למה לעזאזל היא יצאה מהבית?!!!אחד".

עכשיו, זה כבר לא מצחיק אותי יותר. לא כאשר ריל גוננים למיניהם מוצאים את עצמם כותבים שנאת נשים מתוך אהבה, לטענתם הנסתרת. ואם יש משהו שלמדתי מהתקשורת הרוסית (אל תדאגו, גם על זה אדבר) זה שכאשר אומרים על מישהו שהוא אוהב נשים, הכוונה בדיוק הפוכה. זאת אומרת,  יש לכתוב הוא "אוהב […] נשים" ולא "אוהב נשים". וב[…] כתוב באותיות קידוש לבנה שנוטים להתעלם מהן "להטריד, לאנוס, לנצל, לחפצן ולבגוד ב".

אחר כך אותם בני אדם, ומהם גם גברים וגם נשים, באים ומסבירים ומסגיברים: את לא כזו שיכולה להאנס, ובכלל לפי הרישומים שלנו, את שרלילה.

וכאן אתחיל לטוות סיפור (מצטערת, לקח לי זמן לחמם את הנול). זה לא האופן בו נהוג לספר את הסיפורים האלו בבלוגים. הוא לא כועס, זועם או אפילו אומנותי ומלא מילים נאות. אבל הוא הדרך שבה אני מצליחה לספר את הסיפור כרגע, אחרי שהרעיונות שאז חשבתי ולא רשמתי כבר יושבים אחרת באבטיח שלי. יצא קצת טריגרי, השיר הזה.

סיפור-קפה/פונטיום חציעץ

סיפור פשוט, לא מסובך,
קרה אצלנו כאן בכרך.
סיפור קטן, כלל לא חשוב
הוא על שקשוקה של ישוב.
אבל סיפור זה לא יפה,
אז אספר סיפור-קפה.

ובסיפור הזה שני גיבורים,
יפים, נוגים וצעירים,
אחד הוא נער תלפיות,
יפה, גבוה, עיניו טובות.
והשניה היא ינשופה,
אירונית, חכמהולא שפופה.

היו השניים ידידים,
או שמה שחקו פעם בבדידים.
אולי הם התכתבו ברשת,
אולי נפגשו פעם תחת קשת.
נפגשו השניים לכוס שיכר,
כפי שנהוג גם בניכר.

היא שתתה אולי כוס,
של קולה שסיימה מזמן לתסוס,
והוא גם לא הגזים,
ושתה קצת בירה בלי גזים.
ישבו בכיף, דיברו בנחת,
והשיחה כל כך קולחת.

עברה שעה או שעתיים,
ובשעון – אוי, כבר אחרי שתיים.
האוטובוס מזמן כבר נם,
והוא עצמו גם די נרדם.
ואיך אותה יסיע בביטחון,
לצד השני של הירקון?

"אני פה גר ממש קרוב,
ממש ליד פנס רחוב.
והרי דיברנו כה יפה,
נעלה ונשתה גם כוס קפה"
הינשופית בדעתה חוככת.
"למה את עלי כלל לא סומכת?"

"אני חושבת שיהיה נהדר,
ובאמת עכשיו די מאוחר.
אני עייפה, ורוצה כבר לישון,
ומחר, אגב, כבר יום ראשון.
רק בבקשה תבטיח לי כבר,
שלא נעשה במיטה שום דבר."

הבטיח? הבטיח.
אין לו ראש אבטיח.
בחור הוא נחמד, עיניו לא שוגות,
למה לך לטוות סתם כך דאגות?
הלכו הם אל קצה הרחוב, לפנס,
היא עברה בדלת, הוא אחריה נכנס.

הרתיח הוא מים לקפה,
הניח עוגיות על מגש יפה,
חלצו שניהם נעליים,
ואפילו חלקו חיבוק או שנים.
ואז והוא שלח יד, ואחר כך גם רגל,
ומה בגבורה מתנוסס לו הדגל!

*

"לא רוצה" אני אמרתי לו,
"אבל הוא לא הפסיק.
הזזתי את היד שלו,
אבל אותו זה רק הצחיק."
כן, כך היא ספרה לי, כאשר חתכה אננס.
"איך יכולתי לדעת, שהוא גם אנס?"

______________________________________________________________________

כן, סיפור קצת סטריאוטיפי, טוויתי בנול החרוזים שלי. הסיפור הזה מעולם לא קרה לי אישית. אבל הוא קרה, ויקרה וקורה, ושמעתי ממנו מספיק פעמים. הוא הוטמע בי מספיק פעמים על ידי התרבות. על ידי המשפחה. על ידי השטות הזו, השטות שאוסרת על בני אדם להאמין זה לזה. כי אם הם שקרו לנו, אנחנו אשמות, כי מה חשבנו, כאשר עלינו אליו לקפה? למה קפה לא יכול להיות קפה? למה בתרבות שלנו לשקר, לאנוס את רצוננו, ללחוץ על אנשים לעשות פעילות שאמורה להיות מהנה היא לגיטימית מספיק? ולמה התירוץ היחיד שיש לנו בסופו של יום הוא "לא ידעתי שהוא אנס". או מטרידן. או אדיוט. זה לא כתוב לאדם על המצח, שבלי סיבה יכול ומותר לו לעשות את הדברים האלו. זה לא כתוב לאדם על המצח שעכשיו הוא חבר שלך, ומדבר אלייך יפה, אבל מחר הוא ילחץ עלייך להתנשק, או ירד עלייך שאת כזו כבדה כי לא בא לך להתחבק.
אנחנו לא יודעותים שהםן אנסותים. אבל ככה זה. וזה לא מקובל ולא לגיטימי. זה לא מקובל וזה לא לגיטימי במיוחד מצד התרבות לבוא ולהאשים אותנו, בהתחלה בזה שאנחנו תמימות, ושאסור לנו להאמין לאיש. ואז בזה שאנחנו לא נחמדות, ועושות לכולם פרצוף חמוץ. ואז שאנחנו לא זורמות. ואז כאשר אנחנו זורמות, או ש"הזרמתם" אותנו, והייתה תאונה, או שלכם פשוט לא היה אכפת מספיק פתאום גם גנבנו זרע*. אבל מה אנחנו יודעות בכלל, אנחנו פשוט ממורמרות בגלל המחזור ולכן כל ההאשמות האלו באונס ושוביניזם, לא?

מחזור הוא כידוע הגורם מספר אחת לכאבי ראש, ובכלל, תופעה נשית שהביאה ללידת הפמיניזם. כל מי שמזדהה פמינסטית בזמן נתון היא במחזור, או בזמן תסמונת טרום וסתית, ובגלל זה מאשימה באונס.
*צולם בשירותי האוניברסיטה, 6/3/2012

fin

* אם מישהי שיקרה למישהו במודע, על מנת להכנס להריון, זו כן גנבת זרע. או גנבה לו את האשכים או את הטישו מהפח, ואז תפלה עליו אחריות. זה לא המקרה המדובר.

צבא החברה

באחד הפוסטים הקודמים שלי ציינתי (כבדרך אגב) את עניין המוסר והטיפוח האישי. טיפוח אישי, להזכירכם ולהזכירכן (לדעתי האישית) הוא כל הפעולות שאדם נדרש לעשות על מנת שיהיה מעט מעל המינימום של נסבל חברתית – כך שנוכחותו לא תפריע לאחרים. למשל, הדבר לא כולל (לדעתי לפחות) הרגלי מקלחת סבירים בחברתנו – כי אחרת אנשים מתחילים להתלונן על הריח (אם כי, כמובן – כאשר אדם מעשן והריח פוגע בסביבתו באופן הרבה יותר ברור איש אינו טוען על כך שיש להפסיק הרגל זה. אכן, האירוניה).
מה טיפוח אישי כולל?
ובכן – טיפוח אישי, כזכור, אינו מתחלק שווה בשווה בין בני אדם. מגדרים שונים צריכים לעשות אותו במידה שונה – ובמידת להט שונה, כאשר המגדר הנשי נדפק כאן שוב ונדרש לבצע הרבה יותר פעולות [הסרת שיער מכל אזור בגוף פרט לשיער הראש – שצריך להיות תמיד מוקפד ביותר, הסרת רוב שיער-פלומה מהפנים (לא כולל ריסים וחלק מסויים מהגבה), כל שיער הגוף, יחד עם פעולות מאגיות נוספות כמו מריחת תרקחות שונות (קרמים), משיחת צבעים על אזורים שונים בגוף (שיער, ציפורניים, פנים). הלבוש צריך להיות מגביל במידה (נעליים לא נוחות כמעט לעולם) ולא מאוד פרקטי – והבא לא נמשיך עוד, הרשימה ארוכה].
גם מזלם של הגברים לא מזהיר, כי הם צריכים לגלח את הזקן (או להחזיק אותו בצורה מסויימת), לשמור על שיערם קצר ו… עוד כמה דברים שאני לא זוכרת כרגע.

נחזור לעניין המוסר. מוסר, באופן פשטני, הוא האופן שבו יש להתנהג בחברה. הוא קובע מהם גבולות ה"טוב" וה"רע" – ומתי הם רלוונטים ומתי, לא. האם הטיפוח האישי אכן קובע את הטוב והרע בחברה? האם מריחת לק או גילוח הזקן אכן קובעים משהו לגבי ערכו\ה של אדם? לכאורה, התשובה הפשטנית, אמורה להיות לא ברור ומוחלט. לכאורה, כמי שגדלו, לכאורה שוב, בחברה פלורליסטית מצופה מאיתנו לומר "לא, זו לא אדם רע אם היא לא מגלחת את הרגליים". אבל – שימו לב, רבותי וגבירותיי, שימו לב לתגובת בני האדם!
הסתייגות שכזו, פחד שכזה, תוקפנות שכזו ואפילו דמוניזציה (הפאמינציות השעירות!!!אחד!) הם מנת חלקם של מי שבוחר לעבור על הכללים האלו, שאינם כתובים בחוק. כללי המוסר.

הבא ניזכר בעוד מקום שבו הופעתם של אנשים נוגעת במישרין לאופן שבו הם נתפסים כטובים או רעים. זהו כמובן, הצבא. למי שפספס, לא זוכרת, או עדיין לא יצא להפגש עם המוסד הנ"ל – יש כללי הופעה ברורים עד הרזולוציה של צד הסגירה של החגורה, בחוקי צה"ל. יש חוקים מאוד ברורים לגבי אורך השיער, הגילוח, האופן בו יש ללבוש את המדים, הנעליים, התסרוקות המותרת (לנשים), ועוד ועוד. חיילים וחיילות טובים, כמובן, הם תמיד "מדוגמים" (=לבושם מציית לכללים הרשומים). למעשה, הדיגום של חייל או חיילת הוא המגדיר ישר ומייד אם לפנינו חייל או חיילת טובים וצייתנים העובדים קשה או לפחות משתדלים במידה מספקת או חיילים ש"מחפפים", ש"לא אכפת להם" וכדומה. באופן מעניין, יש גם איזו קורולציה בין היכולת או הרצון של החיילים לעשות את תפקידם לבין האופן שבו הם לבושים. אבל, כזכור, קורולציה אינה בהכרח מעידה על סיבתיות. קשר מסויים – אולי, סיבתיות? לא ממש.
חיילים וחיילות יכולים לעבוד היטב בלי להיות מדוגמים, לצעוק הקשב או להצדיע לכל קצין. הבעיה היא שהצבא הוא לא החברה (לא לחלוטין, לפחות). צבא הוא מערכת היררכית, וככזה הוא בנוי על ערך הצייתנות. חייל שמשקיע מעט מזמנו (או די הרבה – כי גילוח למשעי כמו שהצבא דורש הוא לעיתים מאוד בעייתי) על הופעתו מראה לכל שהוא חייל צייתן. ממושמע. הוא יכול לעבוד ולעשות את שלו בלי שהרס"ר ינשוף בעורפו ובלי שיציקו לו בעונשים. לפחות, הוא יכול לטרוח להיראות מדוגם כל עוד בודקים אותו.
באותה תקופה בחורים בני טובים, שמעולם לא טרחו לגדל זקן, או לא בדיוק טיפחו רגשות דתיים עזים טרם התקופה לפתע מתחילים לרצות לעשות זאת. אתם מבינים, כאשר הוא היה באזרחות, הוא יכול היה לטרוח לגלח את עצמו באופן "מחופף" למדיי- פעם בשבוע, כל יומיים, או עד שההורים התחילו להציק. אם הוא לא היה מספיק להתגלח באיזה בוקר, זה לא היה נורא ואיום. זה לא היה משפיע, למשל, על מה שילבש באותו יום או על התנועות שיעשה. אז הוא קצת לא מגולח, לא עניין.
בצבא, זה אחרת. בצבא, כאשר חייל נתפס לא מגולח מספיק ובלי אישורים לגבי אורך שיער הפנים המותר לו הוא מקבל עונש. זה לעולם לא יקרה באזרחות. מה גם, שלעיתים בצבא, כמו בצבא, מגזימים נורא עם כל העניין, עד העברת כרטיס על זיפי הזקן – לבדוק עם יש רעש. הדבר דורש מחלק מהחיילים להתגלח מידי יום. אחדים מהם אצלהם צמיחת השיער שופעת יותר, פעמיים או שלוש (אם כי זה נדיר יותר).
אבל אף אחד, אף אחד, לא מקשר זאת לתופעה אחרת לגמריי, עד כמה שראיתי.

נערה, בחורה, אישה, שרואים שיש לה שיערות על הרגליים – לא תלבש מכנסיים קצרים. היא לא תלבש גופיה אם שכחה לגלח את בית השחי (קצת זיפים, כן?), אם שכחה שגם לא הורידה וגם לבשה בגד לא נכון, כנראה תשב עם רגליים מקופלות מתחת לכיסא, או לא תרים את ידיה כל היום. הנערות, הנשים נדרשות לאותן סטנדרטים דומים של חיילים כמעט, בלי שרס"רים יבואו ויציקו להן. כי מה זה עונש מהרס"ר לעומת קלון חברתי? מה זה שכבה שלמה שצוחקת עלייך, לעומת משפט מול קצין? מה זה חברה שמעירה שרואים לך בהבעה מזועזעת לעומת ריתוק לבסיס?
נכון, התגובה החברתית נשמעת די מעפנה, אבל למעשה היא חמורה יותר. כי על עונשים בצבא אתה לא מאבד חברים (את עשויה לזכות בהערצה, לפעמים) אבל על זה שרואים לך קצת זיפים על הרגל (הזיפים שלו יותר בולטים על הפנים) זה מעשה חמור חברתית עשרות אלפי מונים.
אז כן, גברים נדרשים להתגלח, אבל לרוב לא באותה רמת אינטנסיביות שלה נדרשים חיילים. וקשה, קשה להם, לחיילים הגברים האמיצים עם העניין של הגילוח. רק חבל שבנות גילם עוברות את התופעה הזו כבר בכיתה ה' או ו'. ולעומת הצבא, שם אין מאנייק שיעצור את הזמן, ויש לו תאריך – אין לנשים בריחה מהתופעה הזו.
כי כאשר מתחילים להעיר לך על שיער הרגליים – זוהי תחילת הקץ. תיאלצי לעשות זאת כל העתיד הנראה לעיין, כאשר את רכה בשנים עדיין.

ואם אתם/ן כבר קוראות את המונולוג המעפן וחסר התועלת הזה, בואו נדבר על עוד נושא בעניין צבא החברה. בואו נדבר על בגדים. כבר בתנ"ך יש איסור מפורט על לבישת בגדי המין השני לשני המינים, וממש כמו מדים בצבא – שמאפשרים לדעת חייל מיהו, כך גם הבגדים מגדירים – אישה (או גבר) מהי. אבל נניח להבדלים מגדריים בבגדים לרגע ונדבר על טקס אחד מעניין. החתונה. נניח לכל הביקורת על החתונה, או על הכסף הרב שזוגות מוציאים על לילה חד פעמי בו הם מכריזים קבל עם ועדה שמעתה מותר להם להזדווג רק זו עם זה וכל  השיט, בואו נדבר על מה שהם לובשים. החתן?
חברים, הבא נודה בזה, אם אתם לא מכירים את החתן, הסיכויים שלכם להכיר אותו מבין המעונבים שבקהל האורחים לא כל כך גדול. הוא מגיע בבגד רשמי, שאפשר למצוא כמוהו גם בפגישות עסקיות – חליפה, עניבה. למעשה, בעיקר בפגישות עסקיות, ולפעמים באירועים יוצאי דופן, משל אירועים משמחים שווי ערך לפגישות עסקיות. קחו הפסקה והרהרו מעט בנקודה זו.

אבל הכלה, הכלה!מיד רואים מי היא. כמו תיכוניסט לשעבר שנכנס בשערי לשכת הגיוס עם המשפחה המתייפחת וכל העסק של הסירים מסביב – בכוונה להפוך לחייל, גם הכלה קלה לזיהוי. כמו חייל בתוך קהל של אנשים "בלבוש אזרחי" כך הכלה בולטת מעל כולן. בגד טקס שהיא תלבש רק בפעמים שבהן תבוא בברית הנישואין, חד פעמי ככל הנראה. אפשר לזהות את הכלה בקלות, והיא מוקד החתונה. לא אטרח להלאות אתכם בנוגע לכתובה וכל הקטע של ה"קניה" או לא קניה של הכלה. לא אומר דבר על ההינומה. רק אומר – כמו שהחברה מגיבה בהתרגשות אין קץ לגיוסם של בנים לחיילים, שם מחליפים את בגדיהם ומקבלים נשק, ועתה הם קלים לזיהוי, כך גם הכלה, עוברת מסטטוס אחד לסטטוס אחר שמרגש את החברה – היא עומדת להפוך לאשת משפחה שזה בעצם (==) אם לעתיד.

מצעד הגאווה ה(ושל)ראשון לעונת המצעדים, וכמה מילים על פריפריה.

בניגוד למנהגי בעבר, זהו בעיקר (אבל לא רק) סיקור לא מחייב למצעד הגאווה בראשון לציון 2012, רק לתיעוד. אם ישנן טעויות, אשמח אם תתקנו אותי. חלקה הראשון של הרשומה עוסק בעיקר באירוע. החלק השני במצעדים בפריפריה. אם אתם משתעממים ממש בקלות, אתם מוזמנים לדלג על חלק 1.

הייתי ב10.5.2012 במצעד הגאווה של ראשון לציון, וזה היה מצעד הגאווה הראשון (!) שהשתתפתי בו. זהו גם המצעד הראשון שפותח את "עונת מצעדי הגאווה", שהופיעה באופן מהמם למדי יחד עם עונת הנקטרינות, שהן מהפירות האהובים עלי. אם לא ציינתי זאת בעבר, אני ביסקסואל. אני נמצא במערכת יחסים הטרו-נורמטיבית במידה מספקת, אז  "לא רואים עליי" – למרות שלאחרונה חזרתי לארון בגלל שנכנסתי לאוניברסיטה.
הסיבה לכך שיש בני אדם שחושבים שאין סיבה למצעדים בפריפריה היא תמוהה בעיניי. מעולם לא חשבתי שלא צריך לעשות מצעדים בפריפריה, ואפילו התבאסתי כאשר לא היו באזור שקל להגיע אליו מהר כרוב. עצלנות, בראש ובראשונה (יחד עם נפילה של תאריכים לא נוחים) היו גורם מסייע לכך שכל פעם פספסתי בשבוע לפחות את העובדה שכן, היה מצעד גאווה. והנה השנה השתתפתי (ראשון היא העיר הקרובה ביותר להר כרוב מבחינת שימוש במאנה לפורטל מעבר), ועכשיו באופן ודאי לא ברורה לי לחלוטין עמדתם של בני אדם שמתנגדים למצעדים בפריפריה, ולא במקומות מרכזיים (תל אביב?).

צילום פאנורמי של נקודת הסיום, על ידי רוי פרימן המוכשר.

1. סיקור לא מחייב מהמצעד

ראשית, אתחיל בכך שראשון אינה פריפריה.ראשון לציון היא העיר הרביעית בגודל אוכלוסייתה בארץ (משנת 1995), ומתגוררים בה מעל 200 אלף בני אדם(משנת 2000). ובכל זאת למצעד הגיעו כעשרים איש, אולי קצת פחות, אולי קצת יותר. לעומת המצעדים הקודמים שלה, זוהי ירידה משמעותית. ("מצעד הגאווה הראשון בעיר, בשנת 2010, סחף 200 איש שבאו להזדהות עם נפגעי פיגוע הירי בבר נוער בתל אביב. אשתקד נחלו המארגנים אכזבה גדולה נוכח מיעוט המשתתפים, מאה לכל היותר.", לפי הכתבה הנ"ל בנרג' מקומי).
ראשון לציון אינה עיר קטנה, פריפריאלית. מדובר בעיר הרביעית בגודלה בישראל, ומדובר בעיר במרכז הארץ, מישור החוף. הסיבות לאי ההשתתפות היו רבות, לפי מה שהביעו הצועדים. לפי דברי אחד המארגנים, הוזמנו רבים בפורומים שונים באינטרנט, אבל סרבו להגיע בגלל החשש לצאת מהארון בעיר מגוריהם. היו כאלו ששיערו שמדובר בחשיפה המעטה (העיריה לא באמת תמכה, לדעתי לפחות). חלק מהצועדים לא היו מראשון. היו גם לא מעט שינויים של הימים האחרונים לגבי המיקום והמסלול.

עשרים אנשים, פחות או יותר. צילום: Roy Freeman

למרות כל אלו, המצעד היה כיפי באופן לא נורמלי. ונגמר מהר מידי, לפחות בשבילי.  היו בו נציגים כמעט מכל קשת הלהטבא"ק (פרט לא-סקסואלים, עד כמה שידוע לי) וגם האמהות הנפלאות של תהל"ה. המשתתף המבוגר ביותר היה מעל גיל 70, הצעיר ילד בגיל הגן או בית ספר יסודי מוקדם. התאספנו בגן לשם, ושם הוכנו שלטים רבים, ונקנו דגלונים, צמידים ועניבות. חולקו משרוקיות ורעשנים. בשלב מסויים התברר שהיו יותר שלטים מאנשים שמוכנים לשאת אותם. העניין סודר בשלטים כפולים, גב אל גב, כאשר מידי פעם הופכים את השלט וחושפים תוכן שונה.

מדגם לא מייצג של חלק מהשלטים שנעשו. צולם על ידי אריאל שוסטק המגניב.

במהלך ההליכה, שלא הייתה ארוכה, וזורזה מעט על ידי השוטרים, שכמעט השתוו לכמות הצועדים (אבל השרו תחושת ביטחון רבה, ואפילו עזרו לי לקשור עניבה גאה לתפארת). היו שריקות, שירים, סיסמאות. אנשים רבים הסתכלו. המצעד היה קטן, אבל כל מי שהיה באותה שעה עמוסה ברחוב רוטשילד לא יכול היה להתעלם מהרעש.  במקומות כאלו אני מניח לצד האקסצנטרי שלי לצאת בצורה מטורפת, ואמרתי שלום לאנשים רבים בדרך ונפנפתי. אפשר לומר שאנשים התרשמו מאוד. אף אחד לא הוריד חולצה (בניגוד למה שמנסים לספר) והיום היה נעים ולא חם מידי. חלק מהססמאות שצעקתי נלקחו מההפגנה נגד סטרייטים של יוסףה מקיטון (הקרדיט אליך!) וגם אלתרתי שיר על בסיס שיר פורים מפורסם, אם כי הוא הושר רק פעם אחת. על ידי.
חלק לא קטן מהזמן מארגן המצעד, ישי רוטמן האנרגטי, היה זה שעודד את כולם לצעוק סיסמאות ולשיר ("עוד יבוא שוויון עלינו"). לפעמים שיתפנו פעולה. לפעמים עסקתי בשיחה על כך שוולברין הוא ללא ספק הגבר המושלם.

מצעד גאים, מצעד גאים,
חג גדול ללהט"בים.
דגלונים, רעשנים,
שירים וריקודים! 

למרות האופי הפסטיבלי למדי, זו הייתה גם הפגנה. לדעתי לפחות, אבל אני לא למוד הפגנות כלל. לשאת שלט ולצעוק ברחוב עם משטרה מסביב? כרגע זו שיא החתרנות שהגעתי אליה.  עוד בשלב ההכנות, התברר שהבמה שבגן העיר נתפסה על ידי אירוע ל"ג בעומר של חב"ד, ולאחר חשש וויכוחים של המארגנים בטלפונים, הועבר סוף המצעד למקום 500 מטר משם – בדיוק מתחת למבנה העיריה החדש. למרות השמחה ההתחלתית, אני די התאכזבתי, כי באותן השעות לא עבר שם כמעט איש.

לאחר כל ההליכה המשמחת בעיר, הגענו אל הרחבה מחוץ לעיריה, שהייתה ריקה באופן משעמם למדיי, לעומת הרחובות המלאים. השוטרים ברובם התיישבו על הספסלים, ואנחנו התאספנו סביב ושמענו מספר נאומים, וגם כמה שירים של היוצרת המוכשרת, נוי רויטנברג. נאמו ח"כ ניצן הורוביץ, יו"ר פורום גאות דרור מזרחי, יו"ר משותף בתא גאים בעבודה דן סלייפר, יו"ר ארגון שישה צבעים ברוך אורן וגם גברת מדהימה ביותר, נציגה מארגון תהל"ה, ניצה סקאל שריגשה את כולם מאוד. האירוע נחתם בנאומו של ישי רוטמן.

שלב הנאומים (כרגע, ח"כ ניצן הורוביץ), ברקע שלטים שהוכנו ע"י משתתפות ומשתתפי המצעד.

לאחר מכן היה מפגש/ישיבה של ארגון "שישה צבעים" וכל האירוע נחתם בפאנקייקים טבעוניים ללא גלוטן, שנעשו, פחות או יותר על הגזיה הכי מפחידה בעולם. התפרקו לגמריי, אבל היה טעים

(אם יש לכם צילומים, סרטונים ועוד שלל דברים טובים, אשמח אם תקשרו אותי כדי שאוכל להוסיפם לרשימה, או תוסיפו כאן צילומים וחוויות בתגובות)

2. כמה מילים על פריפריה

כפי שציינתי בפוסט שלי, ראשון לציון אינה באמת פריפריה. הפריפריאליות שלה, במקרה זה, היא למעשה בעיקר בגלל החוסר במקומות בילוי מגניבים כמו הגן הבוטאני של תל אביב ותרבות צעירה ו"עדכנית" יחד עם מחירי שכר דירה יותר מופקעים מבכל מקום אחר, פלוס בעיות חניה. סלחו לי שאני משטיחה את כל עניין הפריפריאליות במקרה זה. ראשון לציון נחשבת למקום מנומנם, מקום מסורתי (?), עיר שינה שבעיקר מספקת עובדים. שלא תבינו אותי לא נכון, יש בראשון כמה מקומות מהממים, כמו אתר ארכיאולוגי נחמד של גת עתיקה, יקב (גת מודרנית), גן עירוני, גן חיות, חוף ים נחמד מאוד, מספר מוזאונים מצומצם, שבילי אופניים,יותר מידי קניונים, ותחבורה ציבורית שנוסעת מחוץ לעיר בתדירות גרועה. זו עיר נחמדה. עיר נורמטיבית. אם היה צריך לומר על עיר כלשהי שהיא נורמטיבית, היו בוחרים בראשון. גם כי היא מספיק גדולה בשביל זה.

הסיבה הראשונה (1) שבגללה צריך מצעדים ב"פריפריה"  מצוטטת כבר בכתבה בנרג' מקומי, שקישרתי אליה כבר קודם. למי שמתעצל, אתם מוזמנים לשטוף את העיניים. אחד האנשים שנשאלים בראיון הוא סגן ראש העיר של חולון וחבר סיעת ש"ס, חיים סברלו (כפי שמצויין בכתבה). הנה מה שהוא אומר כאשר שואלים אותו על קיום מצעד בחולון (הכתבה מדברת באופן כללי גם על מצעדי גאווה בפריפריה), והוא משווה זאת לאונס בעלי חיים (אדם הולך עם בהמה*):

"זה לא נורמלי. בחולון אין את הציבור הזה ואני שמח על כך".

חברים, אין הומואים בחולון. אין לסביות בחולון. אין ביסקסואלים בחולון, ואין טרנסג'נדריות. גם א-סקסואלים וקוויריות לא קיימים שם. למעשה, מה שמר סברלו לא מספר לנו הוא שיש שדה כח קסום סביב חולון, שלא מאפשר לאוכלוסיה הגאה להתקרב אליה. אם, למשל, דנה אינטרנשנל, תחליט לבקר בחולון, כי לפתע היא תזכר שיש בראשון יופי של חוף ים ותלך לשם. למרבה המזל, אני לא אנושית, ככה ששדה הכח הקסום שנבנה באמצעות תורת הקבלה לא יעבוד עלי. עובדה, במשך זמן די רב נסעתי לחולון מדי בוקר. יאפ. ביסקסואלית בחולון.

מסתבר, אגב, שלא רק חולון יחודית בשדות הכח שלה. גם בבת ים יש שדה כח משלה. הוא הרבה פחות אלגנטי. כאשר אדם מאוכלוסיות הלהטבא"ק מגיע לגבול בת ים, הוא נתקל בקיר דמוי קיר זכוכית שקוף וחוטף בומבה ממש רצינית באף. לאחרונה נחשף ממסמכים סודיים שיש גם כמה תחנות שמפיצות עשן קסום שכל מטרתו היא לדכא מיניות אלטרנטיבית. אחת מתופעות הלוואי של העשן הזה, אגב, הוא מיעוט התופעה של שבירת האור מטיפות גשם, כך שנוצרת קשת בענן. העשן הזה משנה את השבירה של האור במים באיזה אופן. רוצים הוכחה?
הנה למשל, חבר המועצה רפי ברנז של בת ים, שגם הוא התראיין לכתבה בנרג'. הנה הציטוט המלא. רק אל תלכלכו את הרצפה.

חבר המועצה רפי ברנז, יש מצב למצעד גאווה בבת ים? 
"אני לא חושב שיש אוכלוסייה כזאת בבת ים".
יש בכל מקום. 
"את טועה. בתל אביב יש, בראשון יש, בבת ים אין אוכלוסייה שמייצגת. אני לא שולל אף אחד, שכל אחד יחיה כמו שהוא רוצה, אנחנו חיים במדינה דמוקרטית. אני אדם דתי ובגלל זה איני אמור לתקוף אף אחד, אבל צריך לעשות את זה בעיר שיש אנשים כאלו. אני בפוליטיקה 22 שנה ואף פעם לא הייתה דרישה למצעד".

 עבדתי בעבר בבת ים. בגלל הטריק הלא אנושי שלי לא חטפתי בומבה באף מידי בוקר. אבל באמת לא היו קשתות בענן בכלל בתקופה ההיא.
וזו, חברות, סיבה אחת לקיום מצעדי גאווה בפריפריה.
יש בני אדם שמתכחשים לכך שיש בני אדם עם מיניות (או א-מיניות) אחרת. הם מודעים, כמובן, שיש כאלו, אבל הם מעדיפים למחוק אותם. זה הרבה יותר קל לומר שמישהו לא קיים. אז לא צריך להכנס לויכוח, כי הוא לא קיים. לא צריך להתייחס, הוא לא קיים. ואם הוא אומר שהוא קיים, זה כי הוא בא מתל אביב, או מראשון, או משהו.

חבל שלא כולם מסכימים עם השלטים שאני מציירת. צלמת: לא ידועה.
נלקח מהאתר של ניצן הורוביץ.

עוד סיבה (2) היא כמובן קיום להטבא"ק מחוץ לתל אביב. אני יודעת שלפעמים זה מפתע לומר "אבל יש לכם את תל אביב". אולי לא שמעו בכל הארץ, אבל פרט להיותה של תל אביב חור לא נורמלי (שעה וחצי נסיעה באוטובוס!) שנמצא במקום שכוח אל, ולמרות הגן הבוטני ומוזיאון ארץ ישראל בעל הפסיפסים הנחמדים, אין בתל אביב חניה. בביקור האחרון שלי בתל אביב (כנס עולמות) חנינו שישה קילומטרים מהכנס(!). בקו אוירי. לא, אני לא מגזימה. מצד שני, אולי זוגתי גם לא מספיק מנוסה עדיין במציאת חנייה. גם שמעתי ששכר הדירה גבוה שם באופן יותר מגעיל ממה שיש במקומות אחרים. אין לתל אביב כל כך הרבה מקומות לצמוח אליהם, וגם אם נניח הנחה לא מלומדת שלאוכלוסיה הגאה יש פחות ריבוי אוכלוסיה מלאוכלוסיה ה"כללית" – עדיין יש הרבה מאוד אוכלוסיה גאה בארץ. לא ברור לי לאן אפשר לדחוף את כולם בתל אביב. אין מקום לכולם בתל אביב. וגם תל אביב לא חפה מהומופוביה. לא תל אביב רבתי, ולא האזור המכונה ה"שמורה" על ידי מביני דבר. יופי, יש מצעד גאווה גדול בתל אביב. אנשים רבים אינם מרוצים אפילו מקיומו של זה, ונראה לדעתי המאוד לא מלומדת ומאוד לא תל אביבית, שיש גם לעיריה אינטרס כלכלי עבורו, במיוחד עם הבחירה של תל אביב להפוך לעיר הגאה בעולם, או משהו כזה. אני אולי גרה בהר כרוב, מקום שמיותר לחלוטין לארגן בו מצעד גאווה, כי כל תושבי ההר יצטרפו ישר (אז אנחנו מארגנים מסיבה) וגם ככה האוכלוסיה אצלנו יותר קטנה מזו שהגיעה למצעד בראשון. אבל הר כרוב הוא רק נקודה קטנה וחביבה בארץ ישראל, שחיים בה קומץ מוזרים. שאר המדינה ממש לא בקטע של מסיבה גאה קהילתית. לשאר המדינה צריך להזכיר, שנה בשנה, אנחנו פה. לא צריך להרחיק עד לתל אביב. לא צריך ללכת לגור בה, כי שוויון זכויות, הוא לא רק בתל אביב. שוויון זכויות, הוא בכל מקום. לא כל אחד יכולה לשרוף יום שלם על נסיעה מפה לשם לתל אביב. יותר קל כאשר המצעד קרוב לבית. יותר קל, כאשר האנשים שלא רואים מצעדים באופן שנתי פתאום יראו אחד. אני חוזרת לסיבה אחת – אנשים צריכים לדעת שאנחנו פה. רגע, אתם שואלים, למה בכלל צריך שידעו שאנחנו כאן? מה, אנחנו לא בני אדם כמו כולם?

(3) מסתבר שלא. דורשים מאיתנו להיות כמו כולם ולא לנפנף ב"נטיות" שלנו. כי רק אנחנו מנפנפים בהן.
לא כל גאה (אין לי כח לכתוב להטבא"ק כל פעם, אני נוטה להתבלבל בסדר האותיות, אז תסלחו לי אם זה לא פוליטקלי קורקט. זה היה מצעד הגאווה הראשון שלי, והכל) יכול לעשות מה שכל סטרייט עושה. סטרייטים, למשל, נוהגים לציין מידי פעם  את בני זוגם (בעלי, אישתי, חברה שלי, בנזוגי). אם גאה תנפנף בנטיותיה ותאמר "אישתי" – טראח – היא נפנפה בה. אם באחוות גברים מישהו (או סתם בשיחה) מביע את דעתו על יופיה של שחקנית כלשהי[נניח, האלי ברי (אקסמן:סופה)] , ומישהו טוען שיו ג'קמן(אקסמן:וולברין) יותר נאה בעיניו, טראח – הוא נפנף בנטיתו הלא סטרייטית. אם מישהו בא בחולצה שכתוב עליה "בובה, אני זה הכי" לאירוע ספורט, לא קרה כלום (אולי פרט לבדיחה ממש עלובה). אם מישהו בא בחולצה של "שישה צבעים" לאירוע ספורט, הוא מנפנף בנטיות שלו. אם זוג בני אדם ממגדרים שונים לגמרי מתנשק ברחוב כולם מחייכים למראה אהבה צעירה. אם זוג בני אדם ממגדרים לא לגמרי שונים מתנשקים ברחוב, פתאום הם מנפנפים בנטיות שלהם. כאשר חברתך לעבודה מזמינה אותך לחתונה (יום שישי ה13 לפברואר, יוסי ודנה מתחתנים!) זה לחלוטין סביר. כאשר  תזמיני אותה לאחר שנה למסיבת חתונה עם בחירת ליבך (ככה, למקרה שהאולם לא ביטל) את לפתע מנפנפת בנטיות שלך. כאשר יש אנשים, שחיים עם התחושה שנולדו בגוף הלא נכון, ומצליחים לעשות עם זה משהו, או פשוט מתלבשים באופן בו הם מרגישים נכון, פתאום הם מנפנפים בנטיות שלהם.
ואז כאשר הם אומרים שמגיעות להם אותן זכויות, לאימוץ, להקמת משפחה, לעבודה, לכל דבר והם יוצאים במצעד, פתאום הם מנפנפים בנטיות שלהם.  ברור שהם מנפנפים בהם. כי כולם מנפנפים בנטיות שלהם, לעזאזל. כולם רוצים לנפנף בזה. גם בעיר שלהם, ולא רק יום אחד בשנה, אלא כל החיים.

______________________________________________________________________

– כל הצילומים (פרט לצילום השלט שאני ציירתי – ונלקח מהאתר של ניצן הורוביץ. נקווה שהצלמת האלמונית תסלח לי על ניצול זה.) פורסמו באישור הצלמים. תודה לרוי ואריאל על שאישרו לי להשתמש בצילומים שלהם.  אם ברצונכם (אתם הקוראים) להוסיף סרטונים מהמצעד שצילמתם או תמונות, אנא כתבו בתגובות, ואשמח לשלב ברשומה או לקשר אלהם.
– אם קרה, וזיהיתם אותי מהמצעד, אבקש לא להתייחס אלי בשמי הפרטי בתגובה שלכם (היא תעבור עריכה, ואשלח אליכם הודעה המבקשת לא לעושת זאת יותר). האלטר-אגו האינטרנטי שלי הוא פונטיום חציעץ, ורק בשם זה אני מזדהה ברוב האינטרנט, ואבקש לכבד זאת. 

*כמו תמיד, משווים את העניין לאונס בעלי חיים. אונס בעלי חיים (משכב בהמה, בלשון נקיה) הוא דבר שנעשה די הרבה על ידי אנשים נורמטיביים, בתעשיית החלב למשל. פרות מוזרעות כדי שיכנסו להריון וילדו עגלים ועגלות, ואז, בגלל הפרשת הפרולקטין שלהן לאחר הלידה, מתמלאים העטינים שלהן בחלב עבור העגלים שלהן, חלב שאנחנו שותים. אולי זה לא "אונס-אונס", אבל זו כן כפיה אלימה ומינית (חפץ המוחדר לנרתיק?) על יצור חי אחר. אז מה אם זה בעל חיים. פרה, רבותיי, לא באמת יכולה להתגונן. בנוגע ל"יחסי מין" עם גופות – לגופה כבר לא אכפת, אבל ראוי לבקש את אישור המשפחה. לעומת זאת, יחסי מין בין אנשים מאותו המגדר מתקיימים רוב הזמן בהסכמה. קיים אונס, זה נכון, וזה מצער ויש להאבק בכל תופעה של כפיית יחסי מין. אבלהבא לא נתעלם מכך שקיים אונס בכל האוכלוסיה, ורוב האונס, הוא אונס נשים בידי גברים.

____________________________________________________

נ"ב: במהלך כתיבת הפוסט קלטתי שלמרות שאני חושב שאני מחוץ לארון בפני העולם (וציינתי את זה במצעד) , למעשה התברר לי שאני עדיין בפנים. הורדתי תיוגים מהתמונות שלי בפייסבוק, למרות שכן אפשר לראות שהשתתפתי. מהמשפחה שלי הסתרתי בכלל את קיום המצעד, ומכל מי שאני בתקשורת איתו, פרט לבנזוגי ואחותי הקטנה. זה די מצער אותי, שאני משקר לעצמי ככה. אני שמח שלפחות הבנתי את זה בזכות הכתיבה.

עדכון 31.5.2012: תוכלו לראות הרבה צילומים נוספים ממצעד הגאווה בראשון בגלריה היעודית במגילת האיקונין, כאן

סטטיסטיקה (כתובים קצרים)

נכתב לפני זמן רב (על נייר שבצד השני שלו צויירו לפני או אחרי פניהם של בני שמיים), והתכוונתי להפוך את הטקסט הזה לרשומה של הקשר ותרבותיות  אבל לא מצאתי את הדף כאשר הגיע הזמן, או שפשוט הייתי בשוונג של משהו אחר ובסוף שילבתי את הרעיונות האלו. תהנו להצצה לראש הגולמי שלי – כי טרחתי לכתוב את זה בשעות שמוגדרות כ"לפנות בוקר".

ציור אחד לעולם אינו שוביניסטי, הערה אחת לעולם אינה מיזוגנית. העניין הוא כמו באבולוציה ומנגנונים כימיים – הכל סטטיסטיקה. וברגע שחלק מספיק גדול נמצא ומגיב באופן נתון, הרי שהמציאות היא כזו.
כלל זייצף הוא לא פחות סטטיסטי מכל כלל חברתי  – אלא שלכלל מדעי יש יותר הילה, כי נדמה לנו שאיננו חיים בתוכו. שכחנו, או מעולם לא זכרנו שאנו חלק מסטטיסטיקה, חיים בסטטיסטיקה. אין תגובה אחת שלא מתאפשרת בזכותה – גם אם קשה לחשב זאת.  חברתית זה גם כך, אבל אנו נוהגים לחשוב שאיננו יצורים אוטומטיים שנוהגים להגיב איך שמתחשק לנו.
זו טעות. הסטטיסטיקה עדיין עובדת עלינו, אולי אפילו בדיוק בגלל זה.

אני מניח שמחובתי להסביר מה קורה כאן, כי את הראש הגולמי שלי לא כולם מבינים. רק בהר כרוב אני יכול לדבר בגולמית, אבל באמת שאין לי כח לתרגם כרגע. תשאלו, אסביר בתגובות, אם תרצו.

הקשר ותרבותיות

לפעמים פגיעה, עלבון או קושי אינם יהיו תמיד כאלו אלא עניין של הקשר. כאשר נתבונן בהם כמקרה אחד – הם חסרי משמעות, חסרי מובן, סתמיים. לא כל כך נוראים אפילו. אם נתבונן בחלק מהן מתוך קונטקסט תרבותי מסויים – אפילו יראו לנו לא הגיוניים. אולי אפילו נוכל לשוות בנפשנו שלו חיינו בתרבות אחרת(דמיונית), זה לא היה מטריד אותנו. אל תענו על השאלות מיד – החזיקו אותן בראש, וחכו. חכו מעט.

אוננות

כאשר הייתי צעירה יותר, גבר זר התבונן בי ואונן, כאשר הייתי לבד. ברחתי בבהלה. הייתי בטוחה שעוד רגע יאנוס אותי, ולא לחלוטין הבנתי מה עשה. כאשר אני חושבת על כך עכשיו, ועל עוד אירועים שאני קוראית על חשיפה ואוננות בפומבי, אני חושבת – מה רע למעשה בכך? מאום. אין רע בעירום. אין רע באוננות. אין אפילו רע באוננות בציבור – מבחינה טכנית. אין באוננות בציבור, ברמה התיאורתית, שלי לפחות – כל דבר רע. אבל – כיצד קורה שכה רבות (ובהן אני) נפגעות ונפגעים מכך?

קללות

כאשר הייתי יותר נמוך, היו מקללים אותי. "רוסי מסריח!" וקללות בסגנון היו לחם חוקי. לפעמים אפילו סתם "רוסי!" . שנים שתקתי, ולא עניתי דבר. מה יכולתי לענות להם, לישראלים? האם אפשר לומר משהו לועג למישהו שנולד בארץ? איש לא חושב שלהוולד במקום אחר זה רע, נכון? למה אפילו "רוסי" היה כל כך מעליב? הרי, זה לא היה שקר, באמת נולדתי במקום אחר. זה לא דבר רע,  נכון?

ווג

זכור לי שקראתי על כך שעורכת ווג אמרה שאף לא אחת מבין הקוראות חלתה באנורקסיה בגלל קריאה בירחון שלה. וזה נכון. ירחון אחד לעולם לא יגרום למחלה.

deviantART

הרבה יצירות מעולות יש שם. והרבה הרבה הרבה יצירות, מוערכות מאוד, ובהן נשים מופשטות, מושכבות כגופות, מגולחות. גם בתמונות בהן נראה לכאורה טבע פראי. כל תמונה כזו היא לא שוביניסטית, היא מבטאת רעיון מסויים, נכון? אז מה אם אין תמונות גברים כאלו כמעט כלל.

בנק

"איזו לקוחה חמודה יש לנו" אמרה עובדת בנק לעובדת שישבה איתי באותם רגעים. הבטתי בה במשך שניות אחדות בתרעומת. היא הביעה הבעה בפניה של אי הבעה, אולי איזו התייחסות משונה. אמרתי לה, בנימוס, שאני יושבת כאן. אין סיבה לדבר עלי כאילו אני לא כאן,כאילו אני לא מבינה כלום.

"היא מאוד גמישה, הא?" אמר אחד בן זוגי בחדר הכושר. כעסתי – כי יכול היה לדבר אלי.

כל פעם שיש מחלקי עלונים או מסבירי פרסומות, כאשר אני הולכת לי לתומי עם בן זוגי, לעולם לא ידברו אלי או יפנו אליי. המלצרים במסעדות כמעט אף פעם לא אומרים לי דבר.

הם לא מתכוונים להעליב.

ההקשר, הוא לא מה שפוגע בנו.

  • מה שפוגע בנו, הוא התרבות שלנו. התרבות שלנו שמייחסת למילים מסוימות משמעות משפילה. המשמעות המובנית של מילים מסויימות והסמלים וכל המטען התרבותי של… מילה אחת.
  • מה שפוגעת בנו, היא הנימה. אפשר לומר מילים שונות בנימה שונה. בקונטסט שונה. לא לחינם אני כותב במגדרים שונים עבור נימה מדוייקת יותר (המצופה מהמגדר?). כאשר אומרים מילים בנימה מסויימת, אפשר להביע בתוכן הרבה תוכן. כאשר אתה אומר לחבר שלך "בן זונה" זה יכול להיות מתוך חיבה (?) או מתוך כעס. הקללה עצמה מכילה הרבה רבדים של משמעות, הנוגעים לכך שלהיות בן של זונה זה רע. חזרנו לתרבות.
  • מה שפוגע בנו הוא הכמות. ציור אחד לא יכול להיות שוביניסטי. תמונה אחת. ירחון אחד. פרסומת אחת. כאשר אנו רואות שוב ושוב את אותם הרעיונות מובעים באופן מסויים באותן התמונות – הפגיעה מתרחשת.
  • מה שפוגעת בנו, היא הרצון לפגוע בנו. כאשר אחרים ואחרות מתנהגים אלינו כאילו הם שונאים אותנו. כאילו הם רוצים להשתמש בנו. כאילו אנחנו לא קיימות באמת.
  • מה שפוגע בנו, הוא כאשר לא רואים אותנו. כאשר אנחנו הופכים להיות סימן, סמל, יצור חסר בינה (בעלי חיים, תינוקות ולעיתים קרובות נשים וקבוצות רבות אחרות, נתפסות ככאלו בתרבות שלנו), בלי ששאלו אותנו – אם זה מקובל מבחינתנו.

כאשר מאוננים עלינו בציבור, הופכים אותנו – בפנינו – לכלי חסר בינה. כאשר מאוננים עלינו, מבחינת הקשר תרבותי, אומרים לנו מי אנחנו – זונה – מילה בעלת משמעות שלילית מאוד בתרבות שלנו. אין הרבה מילים שליליות ממנה(אני מאתגר אתכם למצוא). כאשר מאוננים עלינו, זה לא קורה בפעם הראשונה. כבר נחשפנו לקונספט הזה באופן חלש יותר לאורך ההסטוריה האישית שלנו לפני כן. כאשר צוחקים על המוצא שלנו יוצאים מנקודת המבט התרבותית שמה שמקומי, שולט, חזק הוא טוב. השאר רע. האחר הוא רע. ולהיות אחר הוא הרע המוחלט. כאשר מציגים בני אדם מקבוצה כלשהי כאפשרות יחידה אחת לטוב אחד, סטנדרט אחד פוגעני, יותר פעמים מכפי שנוכל לספור או לזכור הופכים אותנו לכלים חסרי בינה, נשים, חיות, אחרים. גם מהגרות. איכשהו השולט, החזק, המקומי הוא לרוב גבר (עם עוד תכונות יותר ספציפיות) בתרבות שלנו. השאר?

סתם כוסיות.

%d בלוגרים אהבו את זה: