פריווילגיות

<<אזהרת תוכן: בריונות, האכלה בכפייה>>

אני תמיד משועשע כשאנשים עם פריווילגיות מסויימות (מהן גם לי יש בשפע) לא רוצים להיות מודעים לרמת הרוע האנושי, האדישות והסבל.
אותם האנשים שחושבים שמספיק לדרוש פעם אחת, להרים את הקול רק קצת, והם מקבלים הכל במקום.
רגילים לזה שמצייתים להם, כי כך היה תמיד.
מתעלמים מכמות הדלתות שכסף, צבע עור, מבטא נכון ורקע מתאים פותחים.
הסיבה היחידה שיש לי מקום עבודה היא כסף שהיה למשפחה שלי להשקיע בהשכלה שלי. ויכולתי לחסוך חסכונות. ולמדתי מגיל אפס חיסכון סובייטי ואיך בדיוק מתקנים או חוסכים ועל מה לא מבזבזים כסף ומה עושים או לא.
משפחה שבה סבתא הייתה הולכת במדי משטרה לחנות, כי רק ככה מקבלים שירות טוב.
ראיתי וגדלתי בלי לראות את השוחד שהחליקו לידיים של אנשים.
את רמז האלימות ותוקפנות מסבתא שלי, שהייתה רגילה שיצייתו לה. ואנשים צייתו לה. גם שם, איפה שהיא הייתה היהודייה, ופה היא הרוסייה.
היא השתמשה בידע שלה בבני אדם, בניסיון שלה לשחות במים שורצים אנשים כמוה, במקום בו אתה חייב לדאוג לעצמך תמיד, קודם כל, לדרוס אחרים כשאין ברירה. או כשיש. גם כשיש.
בישראל, היא עבדה כמנקה, כמטפלת, כמסז'יסטית רפואית, ועל הדרך עשתה הרבה דברים מושחתים.
השחיתות בסובייטייה הייתה השמן היחיד שהחליק דברים.
שוחד פה, בקבוק וודקה שם, כסף פה, קל להשיג.
אני לא יודע לשחד, זו אומנות שלמה – סבתא שלי הייתה מעולה בה.
השיגה לאמא שלי עבודה בזכות גנרל בדימוס, שהייתה המטפלת שלו.
קיימה 20 שנה של תרמית בעבודה שלה עם אחת המטופלות.
אני יודע שהיה שוחד.
גיליתי בדיעבד הרבה דברים.
השתמשתי בקשרים שלה, גם. רופא שיניים אחד שהכניס אותי לכמה דקות ללא תשלום, הסתכל ואמר שהכל בסדר, ושלח אותי רגוע לדרכי.
הוריו שכנים של סבתי.
רשת בגדי היד שנייה שטוותה איפשרה לנו להמנע מקניית בגדים במשך שנים. דברי תינוקות? קלי קלות.
היא ידעה לחיות בעוני של ברית המועצות ולסחוט ממנו כסף ומשאבים שאנשים שגדלו במשפחות מרקעים אחרים לא יודעים.
למדתי את זה.
לפחות, החלק על החיסכון.
על לאסוף בגדים ברחוב.
להרים ריהוט שזרקו.
לעולם לא לקנות אוכל בחוץ אלא אם אין ברירה. לעולם לא לזרוק משהו שיש לו שימוש.
לא לזרוק פירות אלא להכין מהם לפתן.
לתת טובות לאנשים, ולקצור אותן אחר כך, כשצריך.
לתקן בבית.
אני מכיר אנשים שכשיש להם בעיות הם זורקים עליהן כסף, ולפעמים זה פותר אותן.
אני יודע שההשכלה שלי פתחה לי דלתות. האופן בו אני מדבר מעיד על רקע שאין לי, ואני יודע לגהץ חולצה וליצור רושם ראשוני מעולה.
אני לא יפה או מושך, אבל יש לי מבט תמים ופרצוף חצי סלאבי שמשכנע אנשים שאני לא מסוכן.
יש לי המון פריווילגיות וידע.
והן מאפשרות לי לנהל את התיק הרפואי שלי ולדעת איך לבחור רופא ואיך לדבר אליו.
הן מאפשרות לי להחזיק ראש מעל המים כאשר אחרים טובעים.
משפחה היא מילת קללה ושנאה בשבילי.
כל מה שהשגתי בחיי, השגתי בגלל הכסף של המשפחה שלי.
לכן אני עדיין חי.
כי העדפתי להשאר עם משפחה מושחתת ומתעללת כמו הפחדן שאני.

אני לא מבקש רחמים מגוחכים. אני לא עוזר מספיק לקהילות שלי, למרות שראוי שאעשה זאת. שאפתח את הבית שלי יותר. שאתרום יותר מהזמן והכסף שלי. אבל אני עצלן ופחדן וקמצן.
ככה אני שורד. יש אנשים שלא נעים להם כשאני מדבר ככה על עצמי וחושבים שזה רחמים עצמיים ובקשה ל"צומי". הם תמימים.
נולדתי עם כף זהב אדום בפה, ירושה מדורות, נעוצה לי בחיך בכאב, מלאה במרק חם מידי, בטעם לא נכון, בזמן שמחזיקים את זרועותיי שלא אברח ואנסה להתנגד, כי צריך להאכיל את הילדה.