מפזר את מילותיי ברוח האלקטרונים של רשת האֶתֶר

פוסטים שתויגו 'C-PTSD'

יומן התודעה

הוא מסתובב עם מח אפוף בו זמנית בתופעות לוואי וגמילה של נוגדי דיכאון, גלי מחשבות שווא, טריגרים ודיסוציאציה – ושאר מילות ז'רגון למה שמרגיש כאילו המח שלך הוא מכונת כביסה העומדת להתפרק בדיוק בזמן תוכנית הסחיטה. יש לו מחברת קטנה עם דפים חמודים המלאים בדובים יפנים ישנוניים בצבעים פסטליים המשמשת הרחבה למוחו (חיקוי מהדוד עלי).

רשימות, מחשבות, רישומים. יותר ממקל ההליכה, בו פחד להיעזר בלי לאבד אותו – הרגישה מחברת זו כמעט כמו איבר מגופו. מלאה בקשקושים חוזרניים, כמו תנועותיו האוטיסטיות – הסטריאוטיפיות, יומן, ספר פגישות וזיכרון. נשלף החוצה בעת סיום ביתוע משימה או לרישום מחשבות, או חזרה אל שיחת טלפון.

המח שלו, בין אם בגלל אחד מהתקפי הפגיעה העצמית האחרונים, ובין אם בגלל תופעות הלוואי הארורות, התקשה להחזיק מידע ולהתמקד בו לאורך זמן. כל פתיחה של דלת, ארון, מעבר, שינוי אור או תנועה היו מפילים את חוטי המחשבה ממנו, והוא היה עומד, מבולבל ובוהה, מחכה בסבלנות או קוצר רוח להבין מה שוב שכח.
בעבודה הכפפות מהוות משטח עבודה יעיל לרשום הערות קטנות. לזכור להוציא חומרים אלו ואלו מהמקרר, שבשבילו צריך גם לצאת למסדרון.

המחברת הקטנה תהיה לכל היותר ארטיפקט מסקרן עבור הזר, ולכל היותר סמרטוט מביך בידיי האוייב. למרות זאת, היא אישית ואין לעיין בה בלי רשותו – וגם אם הוא מאפשר בקלות להציץ בה, הדפדוף אסור.
זוהי פיסה מתודעתו, אביזר ריפוי והחלמה, וגם המקום היחיד בו נפשו יכולה לצאת גם בכל כיעורה בלי לפגוע באיש.

מודעות פרסומת

בריכת העבר

pool

לא ברור אם זה בגלל הפגישה עם הפסיכולוגית ביום ראשון או זה שאתמול התפטרתי ממקום העבודה אליו לחצו אותי לעבוד באופן זמני אחרי התואר השני (אם כי כבר זמן מה לא עבדתי אצלהם אך עדיין הייתי רשומה – פשוט לא "עשיתי שעות"). אבל היום משהו בתוכי, שהורכב באופן במשך זמן רב, לפתע נפרש למבנה מלא ותלת מימדי – והמקום שהוא תופס פתאום גדול כל כך. השינוי פתאומי ומקסים כל כך.
לפתע הבנתי שההתעללות בי לא מתרחשת ברגעים אלו ממש.
אני ידעתי את זה "אינטלקטואלית" במשך שנתיים. אך רק עכשיו  ההבנה הזו  תפסה מקום. רק עכשיו הפסקתי להרגיש כאילו כל זה קורה עכשיו, כל הזמן. כאילו אני לא גרה בדירה אחרת בעיר אחרת, עם אנשים אחרים, אלא עדיין שם, בבית ההוא. ולפתע, כאילו הועברתי למציאות, או לארץ פלאות – אני כאן בהווה. זה אולי יותר מכל מבהיר לי שאכן, יש לי (או שמה  עלי לדבר עליה מעתה בזמן עבר?) הפרעת דחק פוסט חבלתית מורכבת (C-PTSD).
עכשיו  אני מרגישה שאני יכולה שוב לצלול מרצון לעבר, או ליפול למשך זמן מה – בפלאשבק, אבל עכשיו אני יודעת שיש שפות לבריכה הזו, ושאני בחוץ. עד עכשיו לא הבנתי שאני כל הזמן עדיין בפנים, מנסה לשכנע את עצמי שזה שהידיים שלי מחוץ לבריכה, אומר שכולי בחוץ. בעבר המשמעות של פלאשבק הייתה, אולי, התחושה שאני כולי נדחפת לתוך המים. אבל כרגע אני בחוץ, ומבינה שברמה מסויימת, חייתי בפלאשבק מרוח ומתמשך. אולי טובלת את רגליי במים, אבל כבר לא בפנים.

עכשיו העבר, עבר.

והעבר לא קורה עכשיו.
וזו תחושה נפלאה.

האם אפול שוב לבריכה ולא אוכל לטפס החוצה? האם שוב ארחף בבריכה בזמן שגופי בחוץ?
אולי, אפילו סביר להניח.
אבל את הידיעה שניתן לעמוד מחוץ לבריכה, ושעמדתי שם והבטתי מטה לא ניתן יהיה לשנות בקלות.

צילום משנת 2010 בו אני נמצא בבריכה ומניף ידיים עם סימן ניצחון (V). 

%d בלוגרים אהבו את זה: