צמר גפן במח

כותב מייל למישהו. מוסיף כמה התנצלויות על זה שאני בכלל שולח את המייל, כי הסיכוי שהוא יקרא קטן, ומתנצל על זה שזה בטח נראה מניפולטיבי, אבל אני באמת מתכוון לזה שממש לא חובה לקרא את המייל ואפשר סתם למחוק. וגם מתנצל על זה שאני סתם מספים את התיבה.
אני מסתכל שוב על המייל וחושב כל הפרשנויות שהמייל הזה עלול להעלות, ששונות מהמילים שכתבתי. כי אני מתקשר באופן שונה, כי המילים שלי והכוונות שלי מפורשות באופן הפוך. אני תוהה מה הטעם וסוגר את החלונית.
נוסף לו עוד מייל לטיוטות שלא ישלח ביינתיים או אף פעם. עוד נושא שיחה שלא ידובר.

המח שלי מלא בצמר גפן, והגוף שלי ממש רוצה לדפוק את הראש בקיר, בתקווה להוציא את הצמר גפן החוצה, ואני מנסה לעבוד על התזה, אבל זה לא באמת עובד והמילים שלי נראות ריקות כל כך וכל הניסוחים לתיאורי התמונות ממש מעפנים.

אני לא סובל, לא…זה לא סבל.

זה יאוש.

אין סבל ביאוש. פשוט תחושה שאין טעם. האם הצמר גפן במח כואב?
קצת, הוא לוחץ לי על החלק הפנימי של הגולגולת, על גלגלי העיניים ועושה תחושה דומה לרצון לבכות. אבל אני לא סובל בגלל זה. זה פשוט לא נעים. אולי קצת מרגיז.

אני חושב על לשים את הראש על המעיל ולישון קצת, אבל אני מרגיש שזה יהיה לא בסדר, הרי באתי לפה לכתוב את התזה. טרחתי וקבעתי עם המנחה ועם המרכז פה לשבת ולכתוב את התזה. אפילו שמתי לי בלו"ז. אבל אני לא מצליח להתמקד.
אני מרגיש שאני צריך להשתין, אבל זה סוג של מרגיש כמו בזבוז זמן.

אתמול ניסיתי את התרגיל the flame and the void. זה עזר לי להתמודד ולשרוף את התחושות הלא נעימות שלי והחרדות שלי. זה עצר אותי מלכתוב/לומר דברים מטופשים. אני תוהה אם עשיתי אותו נכון, אם בכלל. אני גרוע במדיטציה, ותמיד הייתי.

אני מנסה להתרכז, מחליט לכתוב את המילים האלו פה. קר לי, ואני מרגיש את הזיעה מצטברת על העור. תחושה של חום וקור. הפלורוסנטים מהבהבים, לעיתים נוקשים. המכוניות בחוץ מזהמות את האוויר והשקט. אני חושב על זה שאני צריך לכתוב את התזה שלי. אני מנסה להרגיש משהו. הכל נראה מנותק. אפילו האצבעות שלי שמקישות על המקלדת צלילים שאינם בלתי נעימים נראות לא קשורות אליי. הידיים שלי מתרגמות את התחושות שלי והמחשבות שלי והתמונות בראש שלי למילים.
אני עוצר ושוב חושב על הספר האחרון של מחזור כישור הזמן. אחת הדמויות שם שמתה, והמוות שלה כאב לי באופן כמעט אישי. היום מצאתי את עצמי כמעט מתאבל עליה. דמות שמעולם לא הייתה קיימת, של סופר שכתב עולם מרהיב שגם הוא אינו בן החיים עוד. הידיים שלי נתקעות בזמן שאני חושב על כמה המוות שלה כואב. כמה קיוויתי עד לרגע האחרון שאולי באיזה נפנוף ידיים יגלו שהיא חיה. ודווקא מי שציפיתי שימות כל הסדרה, חי. הדמות האהובה עליי גם חיה, והכישור ממשיך בסיבובו, טווה עוד ועוד את תבנית הזמן.
למה אני מתאבל על דמות לא קיימת, אפילו שליוותה אותי יותר מעשור, באיזה אופן, כאשר התחלתי לקרא את סדרת הספרים?

הפלורוסנטים נוקשים שוב ושוב. הכתף שלי מרגישה לא נוחה. היד שלי נשלחת אל פני ומשפשפת את האזור סביב הפה. כמו תמיד, התחושה של המגע נשארת אחרי שהמגע נגמר. השפשוף החוזר מנסה להפטר ממנה, אבל המגע החדש מצטבר ומצטבר.

דברים חדים ולא מזוהים במכנסיים שלי דוקרים אותי. הפלורוסנט נוקש עוד ועוד. למה הוא נוקש? אני אפילו לא טורח להפנות אליו מבט. הכאב שמאחוריי העיניים. אני תוהה אם כדאי ללכת הבייתה מוקדם, למרות הכל. לאכול וללכת. הידיים שלי נשלחות באופן אוטומטי לאזור ממנו לאחרונה אני נוטה לתלוש שיער. אני מצליח לעצור את עצמי, ורק מחליק על השיערות.

אני חושב על כמה הייתי יחסית שמח אתמול. על השינוי המחשבתי שעברתי. על החלפת הפרדיגמה שעשיתי.
אני נזכר איך מישהי סיפרה לי על צאצא שלה שאובחן כאוטיסט, וכתבתי מזל טוב. מכל הלב התכוונתי לזה. אפילו הרגשתי קצת שמחה.

אבל עכשיו?
רק ריקנות. ריקנות והסחת דעת.

אני מיואש.
אני לא ממש נכנע, רק … נסחף לי. נושם וצף, כמו חרא שלא טובע.