צבא החברה

באחד הפוסטים הקודמים שלי ציינתי (כבדרך אגב) את עניין המוסר והטיפוח האישי. טיפוח אישי, להזכירכם ולהזכירכן (לדעתי האישית) הוא כל הפעולות שאדם נדרש לעשות על מנת שיהיה מעט מעל המינימום של נסבל חברתית – כך שנוכחותו לא תפריע לאחרים. למשל, הדבר לא כולל (לדעתי לפחות) הרגלי מקלחת סבירים בחברתנו – כי אחרת אנשים מתחילים להתלונן על הריח (אם כי, כמובן – כאשר אדם מעשן והריח פוגע בסביבתו באופן הרבה יותר ברור איש אינו טוען על כך שיש להפסיק הרגל זה. אכן, האירוניה).
מה טיפוח אישי כולל?
ובכן – טיפוח אישי, כזכור, אינו מתחלק שווה בשווה בין בני אדם. מגדרים שונים צריכים לעשות אותו במידה שונה – ובמידת להט שונה, כאשר המגדר הנשי נדפק כאן שוב ונדרש לבצע הרבה יותר פעולות [הסרת שיער מכל אזור בגוף פרט לשיער הראש – שצריך להיות תמיד מוקפד ביותר, הסרת רוב שיער-פלומה מהפנים (לא כולל ריסים וחלק מסויים מהגבה), כל שיער הגוף, יחד עם פעולות מאגיות נוספות כמו מריחת תרקחות שונות (קרמים), משיחת צבעים על אזורים שונים בגוף (שיער, ציפורניים, פנים). הלבוש צריך להיות מגביל במידה (נעליים לא נוחות כמעט לעולם) ולא מאוד פרקטי – והבא לא נמשיך עוד, הרשימה ארוכה].
גם מזלם של הגברים לא מזהיר, כי הם צריכים לגלח את הזקן (או להחזיק אותו בצורה מסויימת), לשמור על שיערם קצר ו… עוד כמה דברים שאני לא זוכרת כרגע.

נחזור לעניין המוסר. מוסר, באופן פשטני, הוא האופן שבו יש להתנהג בחברה. הוא קובע מהם גבולות ה"טוב" וה"רע" – ומתי הם רלוונטים ומתי, לא. האם הטיפוח האישי אכן קובע את הטוב והרע בחברה? האם מריחת לק או גילוח הזקן אכן קובעים משהו לגבי ערכו\ה של אדם? לכאורה, התשובה הפשטנית, אמורה להיות לא ברור ומוחלט. לכאורה, כמי שגדלו, לכאורה שוב, בחברה פלורליסטית מצופה מאיתנו לומר "לא, זו לא אדם רע אם היא לא מגלחת את הרגליים". אבל – שימו לב, רבותי וגבירותיי, שימו לב לתגובת בני האדם!
הסתייגות שכזו, פחד שכזה, תוקפנות שכזו ואפילו דמוניזציה (הפאמינציות השעירות!!!אחד!) הם מנת חלקם של מי שבוחר לעבור על הכללים האלו, שאינם כתובים בחוק. כללי המוסר.

הבא ניזכר בעוד מקום שבו הופעתם של אנשים נוגעת במישרין לאופן שבו הם נתפסים כטובים או רעים. זהו כמובן, הצבא. למי שפספס, לא זוכרת, או עדיין לא יצא להפגש עם המוסד הנ"ל – יש כללי הופעה ברורים עד הרזולוציה של צד הסגירה של החגורה, בחוקי צה"ל. יש חוקים מאוד ברורים לגבי אורך השיער, הגילוח, האופן בו יש ללבוש את המדים, הנעליים, התסרוקות המותרת (לנשים), ועוד ועוד. חיילים וחיילות טובים, כמובן, הם תמיד "מדוגמים" (=לבושם מציית לכללים הרשומים). למעשה, הדיגום של חייל או חיילת הוא המגדיר ישר ומייד אם לפנינו חייל או חיילת טובים וצייתנים העובדים קשה או לפחות משתדלים במידה מספקת או חיילים ש"מחפפים", ש"לא אכפת להם" וכדומה. באופן מעניין, יש גם איזו קורולציה בין היכולת או הרצון של החיילים לעשות את תפקידם לבין האופן שבו הם לבושים. אבל, כזכור, קורולציה אינה בהכרח מעידה על סיבתיות. קשר מסויים – אולי, סיבתיות? לא ממש.
חיילים וחיילות יכולים לעבוד היטב בלי להיות מדוגמים, לצעוק הקשב או להצדיע לכל קצין. הבעיה היא שהצבא הוא לא החברה (לא לחלוטין, לפחות). צבא הוא מערכת היררכית, וככזה הוא בנוי על ערך הצייתנות. חייל שמשקיע מעט מזמנו (או די הרבה – כי גילוח למשעי כמו שהצבא דורש הוא לעיתים מאוד בעייתי) על הופעתו מראה לכל שהוא חייל צייתן. ממושמע. הוא יכול לעבוד ולעשות את שלו בלי שהרס"ר ינשוף בעורפו ובלי שיציקו לו בעונשים. לפחות, הוא יכול לטרוח להיראות מדוגם כל עוד בודקים אותו.
באותה תקופה בחורים בני טובים, שמעולם לא טרחו לגדל זקן, או לא בדיוק טיפחו רגשות דתיים עזים טרם התקופה לפתע מתחילים לרצות לעשות זאת. אתם מבינים, כאשר הוא היה באזרחות, הוא יכול היה לטרוח לגלח את עצמו באופן "מחופף" למדיי- פעם בשבוע, כל יומיים, או עד שההורים התחילו להציק. אם הוא לא היה מספיק להתגלח באיזה בוקר, זה לא היה נורא ואיום. זה לא היה משפיע, למשל, על מה שילבש באותו יום או על התנועות שיעשה. אז הוא קצת לא מגולח, לא עניין.
בצבא, זה אחרת. בצבא, כאשר חייל נתפס לא מגולח מספיק ובלי אישורים לגבי אורך שיער הפנים המותר לו הוא מקבל עונש. זה לעולם לא יקרה באזרחות. מה גם, שלעיתים בצבא, כמו בצבא, מגזימים נורא עם כל העניין, עד העברת כרטיס על זיפי הזקן – לבדוק עם יש רעש. הדבר דורש מחלק מהחיילים להתגלח מידי יום. אחדים מהם אצלהם צמיחת השיער שופעת יותר, פעמיים או שלוש (אם כי זה נדיר יותר).
אבל אף אחד, אף אחד, לא מקשר זאת לתופעה אחרת לגמריי, עד כמה שראיתי.

נערה, בחורה, אישה, שרואים שיש לה שיערות על הרגליים – לא תלבש מכנסיים קצרים. היא לא תלבש גופיה אם שכחה לגלח את בית השחי (קצת זיפים, כן?), אם שכחה שגם לא הורידה וגם לבשה בגד לא נכון, כנראה תשב עם רגליים מקופלות מתחת לכיסא, או לא תרים את ידיה כל היום. הנערות, הנשים נדרשות לאותן סטנדרטים דומים של חיילים כמעט, בלי שרס"רים יבואו ויציקו להן. כי מה זה עונש מהרס"ר לעומת קלון חברתי? מה זה שכבה שלמה שצוחקת עלייך, לעומת משפט מול קצין? מה זה חברה שמעירה שרואים לך בהבעה מזועזעת לעומת ריתוק לבסיס?
נכון, התגובה החברתית נשמעת די מעפנה, אבל למעשה היא חמורה יותר. כי על עונשים בצבא אתה לא מאבד חברים (את עשויה לזכות בהערצה, לפעמים) אבל על זה שרואים לך קצת זיפים על הרגל (הזיפים שלו יותר בולטים על הפנים) זה מעשה חמור חברתית עשרות אלפי מונים.
אז כן, גברים נדרשים להתגלח, אבל לרוב לא באותה רמת אינטנסיביות שלה נדרשים חיילים. וקשה, קשה להם, לחיילים הגברים האמיצים עם העניין של הגילוח. רק חבל שבנות גילם עוברות את התופעה הזו כבר בכיתה ה' או ו'. ולעומת הצבא, שם אין מאנייק שיעצור את הזמן, ויש לו תאריך – אין לנשים בריחה מהתופעה הזו.
כי כאשר מתחילים להעיר לך על שיער הרגליים – זוהי תחילת הקץ. תיאלצי לעשות זאת כל העתיד הנראה לעיין, כאשר את רכה בשנים עדיין.

ואם אתם/ן כבר קוראות את המונולוג המעפן וחסר התועלת הזה, בואו נדבר על עוד נושא בעניין צבא החברה. בואו נדבר על בגדים. כבר בתנ"ך יש איסור מפורט על לבישת בגדי המין השני לשני המינים, וממש כמו מדים בצבא – שמאפשרים לדעת חייל מיהו, כך גם הבגדים מגדירים – אישה (או גבר) מהי. אבל נניח להבדלים מגדריים בבגדים לרגע ונדבר על טקס אחד מעניין. החתונה. נניח לכל הביקורת על החתונה, או על הכסף הרב שזוגות מוציאים על לילה חד פעמי בו הם מכריזים קבל עם ועדה שמעתה מותר להם להזדווג רק זו עם זה וכל  השיט, בואו נדבר על מה שהם לובשים. החתן?
חברים, הבא נודה בזה, אם אתם לא מכירים את החתן, הסיכויים שלכם להכיר אותו מבין המעונבים שבקהל האורחים לא כל כך גדול. הוא מגיע בבגד רשמי, שאפשר למצוא כמוהו גם בפגישות עסקיות – חליפה, עניבה. למעשה, בעיקר בפגישות עסקיות, ולפעמים באירועים יוצאי דופן, משל אירועים משמחים שווי ערך לפגישות עסקיות. קחו הפסקה והרהרו מעט בנקודה זו.

אבל הכלה, הכלה!מיד רואים מי היא. כמו תיכוניסט לשעבר שנכנס בשערי לשכת הגיוס עם המשפחה המתייפחת וכל העסק של הסירים מסביב – בכוונה להפוך לחייל, גם הכלה קלה לזיהוי. כמו חייל בתוך קהל של אנשים "בלבוש אזרחי" כך הכלה בולטת מעל כולן. בגד טקס שהיא תלבש רק בפעמים שבהן תבוא בברית הנישואין, חד פעמי ככל הנראה. אפשר לזהות את הכלה בקלות, והיא מוקד החתונה. לא אטרח להלאות אתכם בנוגע לכתובה וכל הקטע של ה"קניה" או לא קניה של הכלה. לא אומר דבר על ההינומה. רק אומר – כמו שהחברה מגיבה בהתרגשות אין קץ לגיוסם של בנים לחיילים, שם מחליפים את בגדיהם ומקבלים נשק, ועתה הם קלים לזיהוי, כך גם הכלה, עוברת מסטטוס אחד לסטטוס אחר שמרגש את החברה – היא עומדת להפוך לאשת משפחה שזה בעצם (==) אם לעתיד.

הקשר ותרבותיות

לפעמים פגיעה, עלבון או קושי אינם יהיו תמיד כאלו אלא עניין של הקשר. כאשר נתבונן בהם כמקרה אחד – הם חסרי משמעות, חסרי מובן, סתמיים. לא כל כך נוראים אפילו. אם נתבונן בחלק מהן מתוך קונטקסט תרבותי מסויים – אפילו יראו לנו לא הגיוניים. אולי אפילו נוכל לשוות בנפשנו שלו חיינו בתרבות אחרת(דמיונית), זה לא היה מטריד אותנו. אל תענו על השאלות מיד – החזיקו אותן בראש, וחכו. חכו מעט.

אוננות

כאשר הייתי צעירה יותר, גבר זר התבונן בי ואונן, כאשר הייתי לבד. ברחתי בבהלה. הייתי בטוחה שעוד רגע יאנוס אותי, ולא לחלוטין הבנתי מה עשה. כאשר אני חושבת על כך עכשיו, ועל עוד אירועים שאני קוראית על חשיפה ואוננות בפומבי, אני חושבת – מה רע למעשה בכך? מאום. אין רע בעירום. אין רע באוננות. אין אפילו רע באוננות בציבור – מבחינה טכנית. אין באוננות בציבור, ברמה התיאורתית, שלי לפחות – כל דבר רע. אבל – כיצד קורה שכה רבות (ובהן אני) נפגעות ונפגעים מכך?

קללות

כאשר הייתי יותר נמוך, היו מקללים אותי. "רוסי מסריח!" וקללות בסגנון היו לחם חוקי. לפעמים אפילו סתם "רוסי!" . שנים שתקתי, ולא עניתי דבר. מה יכולתי לענות להם, לישראלים? האם אפשר לומר משהו לועג למישהו שנולד בארץ? איש לא חושב שלהוולד במקום אחר זה רע, נכון? למה אפילו "רוסי" היה כל כך מעליב? הרי, זה לא היה שקר, באמת נולדתי במקום אחר. זה לא דבר רע,  נכון?

ווג

זכור לי שקראתי על כך שעורכת ווג אמרה שאף לא אחת מבין הקוראות חלתה באנורקסיה בגלל קריאה בירחון שלה. וזה נכון. ירחון אחד לעולם לא יגרום למחלה.

deviantART

הרבה יצירות מעולות יש שם. והרבה הרבה הרבה יצירות, מוערכות מאוד, ובהן נשים מופשטות, מושכבות כגופות, מגולחות. גם בתמונות בהן נראה לכאורה טבע פראי. כל תמונה כזו היא לא שוביניסטית, היא מבטאת רעיון מסויים, נכון? אז מה אם אין תמונות גברים כאלו כמעט כלל.

בנק

"איזו לקוחה חמודה יש לנו" אמרה עובדת בנק לעובדת שישבה איתי באותם רגעים. הבטתי בה במשך שניות אחדות בתרעומת. היא הביעה הבעה בפניה של אי הבעה, אולי איזו התייחסות משונה. אמרתי לה, בנימוס, שאני יושבת כאן. אין סיבה לדבר עלי כאילו אני לא כאן,כאילו אני לא מבינה כלום.

"היא מאוד גמישה, הא?" אמר אחד בן זוגי בחדר הכושר. כעסתי – כי יכול היה לדבר אלי.

כל פעם שיש מחלקי עלונים או מסבירי פרסומות, כאשר אני הולכת לי לתומי עם בן זוגי, לעולם לא ידברו אלי או יפנו אליי. המלצרים במסעדות כמעט אף פעם לא אומרים לי דבר.

הם לא מתכוונים להעליב.

ההקשר, הוא לא מה שפוגע בנו.

• מה שפוגע בנו, הוא התרבות שלנו. התרבות שלנו שמייחסת למילים מסוימות משמעות משפילה. המשמעות המובנית של מילים מסויימות והסמלים וכל המטען התרבותי של… מילה אחת.
• מה שפוגעת בנו, היא הנימה. אפשר לומר מילים שונות בנימה שונה. בקונטסט שונה. לא לחינם אני כותב במגדרים שונים עבור נימה מדוייקת יותר (המצופה מהמגדר?). כאשר אומרים מילים בנימה מסויימת, אפשר להביע בתוכן הרבה תוכן. כאשר אתה אומר לחבר שלך "בן זונה" זה יכול להיות מתוך חיבה (?) או מתוך כעס. הקללה עצמה מכילה הרבה רבדים של משמעות, הנוגעים לכך שלהיות בן של זונה זה רע. חזרנו לתרבות.
• מה שפוגע בנו הוא הכמות. ציור אחד לא יכול להיות שוביניסטי. תמונה אחת. ירחון אחד. פרסומת אחת. כאשר אנו רואות שוב ושוב את אותם הרעיונות מובעים באופן מסויים באותן התמונות – הפגיעה מתרחשת.
• מה שפוגעת בנו, היא הרצון לפגוע בנו. כאשר אחרים ואחרות מתנהגים אלינו כאילו הם שונאים אותנו. כאילו הם רוצים להשתמש בנו. כאילו אנחנו לא קיימות באמת.
• מה שפוגע בנו, הוא כאשר לא רואים אותנו. כאשר אנחנו הופכים להיות סימן, סמל, יצור חסר בינה (בעלי חיים, תינוקות ולעיתים קרובות נשים וקבוצות רבות אחרות, נתפסות ככאלו בתרבות שלנו), בלי ששאלו אותנו – אם זה מקובל מבחינתנו.

כאשר מאוננים עלינו בציבור, הופכים אותנו – בפנינו – לכלי חסר בינה. כאשר מאוננים עלינו, מבחינת הקשר תרבותי, אומרים לנו מי אנחנו – זונה – מילה בעלת משמעות שלילית מאוד בתרבות שלנו. אין הרבה מילים שליליות ממנה(אני מאתגר אתכם למצוא). כאשר מאוננים עלינו, זה לא קורה בפעם הראשונה. כבר נחשפנו לקונספט הזה באופן חלש יותר לאורך ההסטוריה האישית שלנו לפני כן. כאשר צוחקים על המוצא שלנו יוצאים מנקודת המבט התרבותית שמה שמקומי, שולט, חזק הוא טוב. השאר רע. האחר הוא רע. ולהיות אחר הוא הרע המוחלט. כאשר מציגים בני אדם מקבוצה כלשהי כאפשרות יחידה אחת לטוב אחד, סטנדרט אחד פוגעני, יותר פעמים מכפי שנוכל לספור או לזכור הופכים אותנו לכלים חסרי בינה, נשים, חיות, אחרים. גם מהגרות. איכשהו השולט, החזק, המקומי הוא לרוב גבר (עם עוד תכונות יותר ספציפיות) בתרבות שלנו. השאר?

סתם כוסיות.

הארת בוקר על תסרוקת הגוף

אולי לאחרונה כולנו התבלבלנו קצת בשיח על הסרת השיער. שפכנו נהרות של דיו וירטואלית על כך שנשים אינן צריכות לגלח את השיער, דיברנו על אי הסרת השיער. גם אני קצת התבלבלתי, כפי שאפשר לקרא בפוסטים הקודמים שלי בנושא, ושכחתי דבר מה חשוב. שכחתי את השיח האמיתי.
השיח האמיתי הוא לא על הזכות לגדל בוש לתפארת, אלא על הפריוולגיה לעשות מה שאנחנו רוצות – להסיר שיער או לגדל לאורכים שונים כרצוננו, או לגלח הכל ולחלוטין – בלי  להיות חשופות לביקורת חברתית נוקבת והתעללות רגשית.

בפוסטים שונים בנושא שקראתי גברים רבים התמרמרו על העובדה שנשים רבות מתלוננות על הסרת השיער (גם בערווה) למרות שיש גברים רבים שעושים זאת. מה תאמרו על זה?
היום הייתה לי הארת בוקר בנושא.

המציאות כפי שאני חווה אותה לגברים יש את הפריוולגיה לבחור – לגלח את השיערוה או לא, להסיר שיער באזורים שונים בגוף או לא, בלי לגרור בד"כ שום סנקציה חברתית, הערות, התעללות נפשית*, או ביקורת נוקבת, לעומת מה שקורה לנשים – אפילו בידיי "ליברלים". והפריוולגיה לבחור להסיר או לא להסיר שיער בכל אזור שהוא בגוף הוא מה שמבדיל בין גברים לשאר. גבר יכול לגלח או לא לגלח אזורים שונים – במיוחד בימינו התל אביבים המשוחררים – בלא לגרור מבטים ברחוב, השפלות באוטובוס, התעללות נפשית בצבא ובבית הספר והטרדות מיניות.

וגם אם ישנן האמיצות שאינן מורידות שיער, חלק לא קטן ממי שאינן גברים חיות בפחד מתופעות הלוואי של הבחירה לבחור – בנושא הזניח של התסרוקת שעל גופן.

*בעבר פגשתי גבר שסבל מהתעללות רגשית בתיכון על היותו שעיר באופן יוצא דופן – ככל הנראה. בלי לבטל את הסבל שלו – דוגמאות אלו הן נדירות יותר וזוכות ליותר הבנה והכרה – מהכרת הדיכוי הארגסיבי אותו חוות נשים לגבי תסרוקת הגוף שלהן מילדות.

__________________________________________________________

(ובעניין קצת אחר: מי תהיה הראשונה שתרים את הדגל ותגלח את רגליה בדוגמאות מגניבות?)

בחירה במיותר

תארו לכם מצב שבו אתם מחוייבים לעשות דבר מה שאינכם אוהבים. יש אינסוף פעולות כאלו בחיי היומיום. תשלומי מס הכנסה למשל.

ועכשיו, תארו לכם מצב שבו אותו עניין בו אתם מחוייבים לעסוק אינו מחייב אתכם על פי כל חוק. ובכן, אף אחד לא ממש נהנה לקחת כדורים, נכון?

בואו נחשוב על מצב שבו יש עניין שאותו אתם חשים שאתם חייבים לעשות, למרות שאתם לא רוצים לעשותו, ואינכם מרגישים טוב כאשר עושים אותו ואין שום יתרון בריאותי כלשהו בו. יש הרבה פעולות כאלו.

עכשיו, נוסיף לכל זאת עניין שכאשר אתם לא עושים אותו, איש לא נפגע. אין לכך שום תקדים מחקרי. למעשה, ברור לכולם שזה לא פוגע ברגשות הציבור. אין לכך שום עיגון חוקי. אם כי, כאשר אתם לא עושים אותו, התגובות עשוייות להיות לא אוהדות. אגב, אנשים רבים טוענים שהם עושים אותו על מנת לשפר את רווחתם האישית. אבל אתם לא מרגישים כך כלל.

נניח שאתם די סובלים כאשר אתם עושים את העניין הזה. תמשיכו לעשות זאת?

התשובה המתבקשת היא לא. אבל ההדיוט המצוי יכול לחשוב על אינספור מצבים שבהם זה לא קורה. ואחד מהם הוא עבורי הסרת השיער.
ההנחה המתבקשת מאליה, מצד אנשים (וטוקבקיסטים?) רבים היא שאני וכל אישה החל מקבלת הוסת, עוסקת בפעילות הזו מרצונה החופשי, ולמעשה נהנית מהפעולה. היא לא עושה זאת כדי למשוך את תשומת ליבם של גברים, חלילה, אלא פשוט בגלל שככה זה נשים. משוגעות אחת אחת. בטח הן עושות את זה כדי לסתום את הביוב, ואז יבוא האינסטלטור החתיך וייזיין אותן. יש כאלו שגם יתרצו זאת כנקי ואסתטי. אסטתיקה, כידוע, נירכשת. לגבי ניקיון – כל מי שיטען כך, אתהה בנוגע לבשלות החומר באבטיח הפרטי שלו, או לפחות אתהה אם זה בכלל אבטיח עם גרעינים (אלו טעימים יותר). ומה בנוגע לאלו שאומרות שאוהבות את עצמן כך? לדעתי, שיבושם לך. אבל אולי כדאי לתהות מדוע התנאי לאהבה כולל כל מה שדרוש לסרט מד"ב- אימה טוב (פירוט: סכינים, חשמל, שעווה רותחת ולייזרים).

עבורי, זה לא היה ככה. עבור כל אלו שעדיין לא מסירות שיער, עבור אלו שכן, עבור אלו שחושבים שאני עושה זאת מהנאה – ברצוני לחלוק את ניסיוני האישי – ואתם תהיו אלו שתאמצו את האבטיח שלכם, להחליט מה לעזאזל קרה כאן.

_______________________________________

אני מודה באשמה –  אני חריגה חברתית. דבר ראשון, אני עולה מרוסיה, ויותר מ20 שנה לאחר שעליתי לארץ, עדיין צוחקים לי על המבטא – שבולט כאשר אני מתרגשת. דבר שני – אני לא אנושית. לא במונח הקליני של המובן, אלא בכך שהאבטיח הפרטי שלי מתנהג בצורה שונה מהאבטיח של רוב האנשים (אם יש לי פתק מכמה אנשים שאני שפויה בנפשי – זה לא עזר). נאמר את זה ככה – אני מוזרה. למדתי להתבייש בזה, אבל למרבה הצער זו המציאות. ודבר שלישי – יש לי מראה חיצוני שנחשב לפויה. מה שנקרא – היה יכול להיות יותר טוב, אבל יש המון אנשים שמצבם גרוע משלי. ניסיתי להשתנות, אבל איכשהו זה לא הצליח לי. וכנראה שאני אשמה בזה – ולוקחת אחריות. בסופו של דבר, לא עניין העליה, העובדה שיש לי אבטיח דפוק או קליפה לא נאה הם מה שעושים לי רע. זו היא אשמתי – אם כי אני עדיין עובדת על איך בדיוק.

באזור כיתה ו', עדיין הייתי קרש גיהוץ. אבל בניגוד לרצוני ההיפותלמוס שבאבטיח החליט לשגר כל מיני אותות הורמונליים (כנראה אז התאהבתי לראשונה, בהיא, שזרקה לאחור את חלומותיה והפכה לרצינית. ואני לא ידעתי את זה אפילו.), הם עברו לבלוטות יותרת הכליה ולשחלות, ומכאן הכל היסטוריה. זאת אומרת – התחילו לגדול לי כל מיני שערות. הבעיה המשמעותית הראשונה מבחינה כלשהי הייתה השערות בבית השחי.  לא שמחתי בהן – כי לא רציתי לגדול עדיין. איחרתי, אבל לא בצורה אופנתית מספיק. תקופה מסויימת לא הייתי מודעת מספיק לגודל הבעיה שנוצרה לי מתחת לעכברים, סליחה, בתי השחי. אמנם התחלתי להמנע מעט מגופיות – כי לא היה לי מושג ממש מה לעשות – ולא ראיתי אף אחת מסתובבת במצבי, אבל ההבטחה של אמא להראות לי מה עושים הייתה עדיין רחוקה, ועדיין קצת חששתי מסכיני גילוח –  לאחר שנחתכתי על ידי אחד שנה קודם – בניסיון לגלח רגליים, כמו ההן בפרסומת. באותו יום לא לבשתי בדיוק גופיה, אלא מחולצות השרוולים האלו שמתחזות להיות חולצות, אך למעשה הן גופיות שמכסות את הכתפיים ולא בתי השחי. במקרה עברתי במסדרון בהפסקה – וכמעט כל השכבה הייתה שם. כנראה הרמתי יד בטעות בשלב זה או אחר, כי מישהו צעק: "אה, היא לא מגלחת בבית השחי!". כנראה היו רעמי צחוק. אני ברחתי לכיתה, ועד היום, למעשה, אני נוטה להמנע מגופיות.

הימים ימי כיתה ח' או ט' – לפני או סמוך למועד תחילת המחזור. לא גילחתי את רגליי מאז התקרית האומללה עם סכין הגילוח של אמא. למעשה, זה נראה לי מגוחך מעט. במיוחד, כאשר אלו שגילחו את הרגליים נהגו ללבוש מכנסיים ארוכים. לא ראיתי הבדל משמעותי בין השערות ברגליים שהיו לי לפני שנתיים  לאלו שהיו לי היום. לא היו לי חברות בצורה מיוחדת (למעשה , המעט שהסתובבתי איתן הסתובבו איתי כי פשוט לא היה מישהו אחר. המצב הכניס אותי לדילמות, כאשר קלטתי שהאבטיח שלי מסתובב משמעותית מהר משלהן, ואני משתעממת מעט מחברתן, אלא שהן עדיין חברות. וגם, אחת מהן טענה לעיתים קרובות שאני בוהה לה בחזה – ועדיין לא ידעתי על ביסקסואליות. מעולם לא שמתי לב לזה, אבל יכול להיות שעשיתי את זה לא בכוונה. היום – אני שמה לב ומשתדלת לא לבהות.). בשלב מסויים החלו להתקלס בי על כך שאני לא מגלחת את הרגליים. לא הבנתי את ההיגיון בכך – בעיקר, כי לא היו מי שיסבירו לי בצורה הגיונית למה זה בכלל נחוץ. התחלתי מגובה אמצע השוק, והגעתי עד לאזור הברך, אבל זאת עשיתי מעט מאוד, ולמעשה, הפסקתי לאחר זמן קצר ופשוט לבשתי מכנסיים ארוכים.

הימים ימי כיתה י' – כבר לא צוחקים עלי, ואני מאוהבת בלא אנושי (ספויילר – בסוף נהיינו ביחד) מעל האבטיח. כשנה לאחר שקיבלתי את מחזור הוסת עדיין לא גילחתי רגליים, והעניין התגלה כאשר היה חם. הפעם דווקא לא ממש צחקו עליי, אבל העירו. מאז התחלתי לגלח את רגליי באדיקות, מה גם שאמא תמכה. גם הערות על כך שרואים לי זיפים ברגליים או בבית השחי לא הוסיפו לי.

כיתה יא' או יב' – שיעור נהיגה. הטמבל מרוקן האבטיח –על הספסל האחרוי ליידי שואל אם אני מגדלת שפם. אני לא מבינה בהתחלה על מה הוא מדבר.
___________________________________

אני לא אדבר בשם כל המין הנשי – כי אני לא בדיוק משייכת את עצמי אליו. רק חלקית, ככה. אני אדבר רק על עצמי.

אני בחרתי להוריד שערות כי בחרתי שיצחקו עלי פחות. בחרתי להוריד שיערות כי בחרתי בכך שאנשים לא יעירו לי הערות פוגעניות. בחרתי להוריד שיערות למרות שאני שונאת את זה –  כי בחרתי בזה שרוב האנשים לא יפחדו ממני ממבט ראשון – כי אין לי את האומץ להתעמת מולם. אין לי את היכולת לומר לאנשים שאני חושבת שזה טפשי. בחרתי להוריד שיערות ברגליים כי אני פחדנית. כי גם אני נחשפתי לשטיפת המוח של התקשורת והושפעתי ממנה. כי לא היו לי הבייצים לומר לאחרים שזה לא עניינם. כי לא היה לי האומץ לצחוק חזרה על שכבה שלמה.

ואני יודעת שאני לא היחידה שבחרה בזה. אני יודעת שיש עוד כמוני – שבחרו להוריד משהו שלא באמת מפריע לאיש – כדי שלא יקנטרו אותן מהסיבה הזו. כדי שלא יתייגו אותן באופן טפשי. כדי שיאמרו – הנשים המפונקות האלו, הן בעצמן מוציאות מלא כסף על שטויות כמו שעווה ועקבים, ואחר כך בוכות.

לא בכיתי כאשר נחתכתי בגילוח הרגל אז. זה כאב ודימם בצורה נאה למדיי, במיוחד לעיין הלא מיומנת שלי אז. בכיתי כאשר צחקו עליי. כי הרביצו לי על ימין ועל שמאל –  אבל הכי קשה היה לי עם זה ששנאו אותי בגלל מה שהייתי, בגלל שנולדתי, בגלל שאני הייתי הקורבן הכי נוח.

בכיתי כי אני חלשה.

ורק בנים בוכים.

לא רוצה לכרות את היער הקסום.

אינני מגדירה עצמי כבעלת מודעות פוליטית-טיפוחית, והייתי מעדיפה להגדיר את עצמי כא-פוליטיפוחית. למעשה, מבחינת פוליטיקת הטיפוח האישי אני קרוב לוודאי נמצאת יחד עם השמאלנים הקיצוניים, ועדיין לא הגעתי אל ההיפים או האנרכיסטים, מהסיבה היחידה שאני מתקלחת מידי יום ומורידה שערות ברגליים, ובבית השחי, אם כי תוך טרוניות לרוב. למעשה, העובדה שאני שייכת לצד הפחות מוסרי של פוליטקת הטיפוח נובעת רק מהעובדה שאני נוהגת ללבוש את החולצה והמכנסיים הראשונים שאמצא בארון, בנוסף לזה שבקיץ הזה עברתי מחזיות לגוזיות (אמא שלי שונאת אותן, סבתא שלי רוצה גם, ואני נהנית מהעובדה שמה שמחזיק לי את העופרים הפרטיים והלא פרופורציונליים קרוב לבית החזה שלי עולה פחות משכר המינימום). ולמרות חוסר המודעות שלי, יש דבר אחד שאני נעשית מודעת אליו יותר ויותר: עוד חלקת שיער בגוף שלי הפכה להיות לא מוסרית בכל קנה מידה חברתי – הערווה.

 העובדה שהסרת שיער ערווה היא דבר לא רק מקובל אלא גם נפוץ ואף רצוי, התבררה לי זמן קצר לאחר עופרת יצוקה.

"יש לך משולש?" שאלה אותי אז אחת מכמה, שנודבה לעזור לענף שלי לסדר את הבאלגן שהותיר המבצע אצלנו. השאלה הביכה אותי, ולא עניתי, והיא המשיכה לפטפט על הסרת שיער עם השאר, שכפי שמתברר לי עושות דברים בנידון. רק לאחר זמן קישרתי את עניין הסרת שיער הערווה עם העובדה שאצל דוגמניות התחתונים, תמיד נדמה שהתחרה נחה על קרש גיהוץ ולא הסינפיביס פוביס (ה"עצם" הזו של הערווה), וכל העניין הסתדר יפה מאוד עם ניתוחי הלאביופלסטיקה, אליהם התוודאתי דווקא מהצד המנתח (אני עדיין יכולה לספר לכם על החתכים המקובלים במיקצוע). בתור אנקדוטה צדדית, אספר שבדיון הרופאים שנוכחתי בו, הרופא הבכיר האשים את האוננות כגורם לצורך בניתוחים. אחד אחר דווקא נהנה יותר מתמונות ה"לפני". הרופאה היחידה בחדר (או אחת מהמעט שהיו) לא תרמה רבות לדיון.

 נחזור לעניין שיער הערווה.

למרות יחסי הציבור שמנסים לעשות לו, הוא לא צומח שם כי הוא רשע. הוא פשוט מתחיל לצמוח עם תחילת גיל ההתבגרות, לאחר הגדלה בכמות ההורמונים שמפרישה בלוטת יותרת הכליה – יחד עם תחילת ההפרשה מהשחלות לזרם הדם, במקביל פחות או יותר לשיער בבית השחי. יש לו אפילו שלבי התפתחות, שמאפשרים לאבחן את רמת הבגרות המינית. להלן איור להדגמה.

אזור הערווה גם עשיר בבלוטות אפוקריניות, שמתחילות לפעול זמן קצר לאחר שהשערות מנצות. בנוסף לזיעה, בלוטות מודעות פוליטית אלו פולטות גם פרמונים וחומרים שעוזרים למנוע זיהומים, ואחראים לריחות המיוחדים שיש לכולנו בבתי השחי ובערווה, ומסיבה תמוהה נחשבים ללא נעימים. שיער הערווה עוזר לפזר את החומרים האלו, לבלום זעזועים (ולהגן קצת על העור הרגיש שבאזור חשוב זה), לספוג זיעה או לשמור על האזור לח לפי הצורך. הוא גם מכריז קבל עם ועדה – "אני אישה בוגרת, בשלה ופוריה!" (בהפרעות הורמונליות מסוימות צורת השיעור יכולה להשתנות לצורה "גברית").

 אלא שקרה, ולא מזמן באו עלינו סכינים, שעוות ולייזרים לכלותינו, וכבר כולנו יודעות שלהיות עם שיער ערווה זה BIG NO-NO. כי לשחקניות הפורנו –אין. לדוגמניות – אין. מסתבר שגם לתל אביביות אין, ובכלל זו מידה מגונה שכמעט יכולה להצדיק זריקה של הפרטנרית מהמיטה. משל לא שיערות ערווה יש לנו שם, אלא פצעי עגבת מזוהמים, יחד עם כמה פפילומות, זיבה ירקרקה ובנוסף לכל – סקביאס! ונגד סקביאס, כידוע, קונדומים לא עוזרים.

 הפחד הזה מפני שיער הערווה הוא לא חדש באזורינו, והוא בן יותר מ1700 שנה. עוד בתקופת חז"ל פחדו מפני השערות האיומות האלו שיש לנשים בין הרגליים. באותה תקופה, לפי מעט התיעוד שיש, נשים ישראליות נהגו לגלח את שיער בית שחיין וערוותן. הגברים לעומת זאת – לא נהגו כך וזו אף נחשבה מידה מגונה ושייכת לגויים. הסיבה לגילוח שיער הערווה לא הייתה רק אסתטית, כפי שניתן היה להניח, אלא בריאותית ממש. העניין התברר לי בהפתעה כאשר עיינתי באופן מקרי למדיי בתלמוד בבלי עם פירושים (והסברים בשפת זמנינו על מושגים שונים) נתקלתי בהסבר למושג "נימה" בעמוד הדן בפרשת פילגש בגבעה. עניין הנימה נכנס לכאן כי אחד הפרשנים שיער שהפילגש גורשה כי הבעל "נימה מצא לה", ושם גם דנו מהי אותה הנימה. מסתבר, שבאותה תקופה חשבו ששערות הערווה של האישה מסוכנות ממש! התאמינו? שהרי אם לא הקפידה האישה וגילחה היטב את הכל, יכלה הייתה שיערה להשתרבב, להתלפף סביב הפין (בזמן המשגל, מן הסתם) ו…לכרות אותו, או לפחות לגרום לעקרות מידית. ובכן, לא פלא, אומרים פרשני הפרשנים, שהאישה גורשה. הרי הנימה הזו ממש ממש מסוכנת. מגיע לה שיגרשו אותה, אם ככה היא מזלזלת בבריאות בעלה. העניין הזה נזכר שוב כסיבה לכך שאמנון שנא את תמר לאחר האונס. כי היא עשתה אותו עקר, או עשתה לו כמעשה לורטה בובטס, תלוי במפרשי המפרשים.

"וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד מ"ט אמר ר' יצחק נימא נקשרה לו ועשאתו כרות שפכה וכי נקשרה לו איהי מאי עבדה אלא אימא קשרה לו נימא ועשאתו כרות שפכה איני והא דרש רבא מאי דכתיב (יחזקאל טז, יד) ויצא לך שם בגוים ביפיך שאין להן לבנות ישראל לא שער בית השחי ולא בית הערוה שאני תמר דבת יפת תואר הואי" (סנהדרין כא א). בהמשך, אגב, הפרשנים ממשיכים את ההשמצות על תמר (שלא גילחה כי אימא שלה גויה, לפי מפרשי המפרשים), וטוענים שתגובתה לאחר מעשה האכזריות הנורא שעברה היא מוגזמת.

 על כל פנים, כל מי שיש לו/ה מעט שכל יש באבטיח יבין שמדובר בלא פחות משטות גמורה. שערה כורתת איבר מין בזמן משגל? או אפילו פוצעת? כדי ששערה תוכל בכלל להתלפף סביב איבר המין היא צריכה להיות ארוכה מספיק. ולפי הנתונים שמצאתי בטמקא, עובי הפין הממוצע הוא בין 11.8 ל13.8 ס"מ. המודל הגברי הזמין לי מאשש את המידה הזו, פחות או יותר (בטמקא כתבו מ"מ, אבל נראה לי הם טעו ביחידות המידה, כי יוצא איבר מין בערך בעובי של עט). ושיער ערווה באורך כזה כבר מזמין בדיקה בוועדה של ספר השיאים של גינס, או לפחות ספר השיאים הצה"לי. כמו כן, כל מי שקיים משגל יודע שזה ממש לא פרקטי – אם שיערה תיכרך שם, העניין יורגש עוד לפני שייגרם נזק, בני הזוג יפסיקו, ירחיקו שיערות (אולי ידאגו לקצר אותן להבא, אם מדובר בהפרעה שכזו לאיכות יחסי המין) וימשיכו בהנאה. סיבה נוספת שהעניין נוגד לחלוטין את השכל הישר, גם של חז"ל – היא שהם מעידים על כך שנשות הגויים לא הסירו את שיער הערווה. ואיכשהו לגויים זה לא הפריע, והם פרו ורבו כמו שעשו כולם בכל האזור. נראה לי שהם גם נהנו יותר.

 גם בתקופות מאוחרות יותר שיער הערווה לא תמיד זכה לעדנה. באומנות, כאשר היה עירום נשי שיער הערווה היה לא יותר מפלומה מרומזת, שכן ציור של שיער ערווה מרובה ו"גולש" נחשב לפורנוגרפיה ממש. מה גם שעד לא מזמן שיער ערווה מרובה דווקא נחשב לאיזה סימן למיניות מופרזת, ונשים ביישניות עם שיער ערווה מרובה התקבלו בהפתעה. כדאי לקרוא על כך כאן בהרחבה.

אבל נראה שכל העניין היה שקט בעשורים האחרונים, ואף שיער ערווה התקבל כדבר אירוטי ומגרה. קריאה חפוזה בספר "בית האלוהים" יחד עם עיון קל בפורנוגרפיה ישנה מעט יאששו את הטענה ששיער ערווה היה דווקא מיני מאוד, ובסדר למדיי (לפחות בעיניי ההיפים) . מה גם, שלא דיברו על האזורים האלו כל כך. אלו היו עניינים שה"צנעה יפה להם", ולמרות שזו גישה בעייתית, מן הסתם, יתרונה היה אחד. אף אחד לא ערער על כך שאיבר מין נשי כפי שברא אותו הטבע הוא לא בסדר. זאת אומרת – עשו את זה כל הזמן, אבל לא נטפלו באופן ספציפי לפות. היה הייתה חלק שהיה לא בסדר כברירת מחדל, מכת הגורל, אם תרצו, שאין מה לעשות כנגדה.

 אלא שלאחרונה פרץ עניין גילוח הערווה בעוז, ונפתחה האפשרות לעשות את המקום הזה קצת יותר "בסדר". התחילו לדבר עליו בעיתונות, הפורנוגרפיה עלתה על העניין כמוצאת שלל רב, התברר ליצרני התחתונים שאלו נראים יותר טוב כאשר אין כלום מתחת לתחרה, והקוסמטיקאיות ומכוני הלייזר עושים הון עתק על גב הנוהג החברתי החדש הזה, וכולם לפתע מתרצים זאת כ"נקי ואסתטי" כאשר לפני כעשור זה נחשב למשהו שנשים מהוגנות לא עושות. בנוסף התחילו אנשים רבים לטעון על רלוונטיות העניין למתן מין אוראלי. לא אשקר – זה באמת קצת יותר נוח כאשר אין שיערה שנתקעת מפעם לפעם במקום לא נעים בפה. אלא שאת הטענות האלו משמיעים לעתים קרובות גברים, בשפה נמוכה וירודה עם איומים שוביניסטיים לרוב. והם עדיין מצפים שנשים ירדו להם, בלי קשר למה שהן רוצות, ובלי קשר לשיעור שיש להם במקום.

 אז נכון, נתקעות קצת שיערות לפעמים. זה לא אסון. כאשר את/ה יורד/ת למישהו/י זוהי לא הקרבה. זוהי נתינה פשוטה שמטרתה להראות אהבה (או סתם משיכה מינית), ואין שום סיבה לדרוש ממושא התשוקה לשנות את עצמו. מקסימום לשנות קצת תנוחה ולא לזוז יותר מידי, כי יש לנו גאג ריפלקס מפותח, ואנחנו לא רוצות שבזמן שאנחנו עושות לו כיף, היא תזוז יותר מידי, והעניין יגמר בניקוי הרצפה. אנחנו רוצות לענג אותה, ושהוא יהנה קצת. אנחנו גם נהנות מזה שאנחנו עושות לה טוב, ושהוא נהנה.ולכן התירוץ המגוחך על המין האוראלי הוא עלוב. פרט לעובדה שאם אדם לוחץ על זוגתו להכאיב לעצמה כדי שיהיה לו נוח (או לפחות לסבול מגירוד עצבני ושריטות מסכין הגילוח) כדאי לשקול את היחסים מחדש.

 (וכדי שלא תקראו לי פוריטנית אציין שאני ובנזוגי ניסינו את עניין הסרת השיער הערווה, מתוך סקרנות נעורים. זה אכן טיפה יותר נוח, עניין המין האוראלי, לשנינו, אבל לי באופן אישי מראה הפטריה בלי הדשא מסביב נראה קצת עצוב. פרט לכך, לשנינו אחר כך די גירד, אז פרט למקרים נדירים ומיוחדים, לא עושים את זה. וכאשר עושים את זה זה בשביל הכיף.)

 זה יהיה עיוורון לומר שרוב הלחץ על "ערווה כמו של תינוקת" מופעל על ידי גברים מיזוגנים מזדמנים (אם כבר, מופעל עליהם לצפות לכזה דבר, על כל התהיות על פדופיליה שזה מעורר) אלא על ידי ה"חברה". זה מודגם על ידי האופן שבו רבות כבר הפנימו כמה זה חשוב, להיות בלי. נשים רבות כל כך הפנימו שהן יגיבו ב"איכס" קולני רק משמיעה על כזה דבר, ועיתונים מזן "לטפשה" יפרסמו כתבות שיציגו את אלו שמסירות כרוב השפוי והאופנתי, בעוד האחרות תקועות בפריפריה, או סתם היפיות (במסווה הצגה על  דו צדדיות בדיווח). ובעמוד ממול תתנופף לה פרסומת לחברה כמו ה"האפילציה הקנדית" שישכנעו אתכן שזה נורא חשוב להיות חלקה (בזמנו נתקלתי גם בתמונת לפני שהציגה נקבת אורנגאוטן נאה ביותר).

 ואם כל מה שציינתי קודם לא מספיק, כולנו מקבלות פריטה נוספת בעניין הערווה הזה על מיתר ה"אישה=לכלוך", כאשר מספרים לנו ששיער ערווה זה לא ממש נקי ("למראה נקי ואסטתי") כאשר למעשה מים וסבון, ואולי גזירת מספריים לשערות שעשויות להפריע באמת לפעמים, שומרים את האזור נקי באותה המידה, וכל האסתטיקה נוגעת לאזור שרוב האנשים לא רואים, ורוב אלו שרואים, לא באמת אכפת להם. ולזאת יוסיפו האנשים את הכינוי לנשים כאלו כ"בושיות" כאשר סיווגן בקטגוריה נפרדת עושה בדיוק מה שהוא צריך – מציג אותן כיוצאות הדופן, ולא ברירת המחדל.

עתה כדי להיות אישה אמיתית עלייך להכאיב לעצמך במקום עם עור רגיש (שעווה ולייזר זה כואב לפי העדויות שקראתי*) או לפחות לסבול מגירודים וחתכים (אם גילחת גם אחרי יומיים, כדי לשמור על העניין חלק) – פרט לעובדה שהרעיון עצמו של קירוב ליזרים, חומרים רותחים או סכינים למקום הזה הוא מפחיד במידה לא מועטה.

ובכלל, מסתבר שזה כבר לא מוסרי, להתבגר מינית בכל מקום פרט לשדיים.

נ.ב – היו מי שהביעו את זה בהומור:

*העדויות על כך שלייזר ושעווה זה כואב, מהדיון הזה, שמצאתי במקרה. הדיון כולו, אגב, מרתק.

ועוד רשומה מרתקת של הר הקסמים – זהירות – יש שם עבודת אומנות שמצוירת בה ערווה.