מפזר את מילותיי ברוח האלקטרונים של רשת האֶתֶר

פוסטים שתויגו 'ויכוח'

איך להיות בת ברית ו/או חברה לג'נדרקווירים/ות?

מבוא קצר

הפוסט הזה נכתב אחרי זמן רב של צורך שלי, ויתכן שגם של אחרות/ים בקהילה הג'נדרקווירית בישראל. לאחרונה א/נשים ג'נדרקוויריות התחילו לקחת לעצמן יותר מקום. יש פורום ג'נדרקווירים/ות בתפוז, ויש גם קבוצות בפייסבוק. יש לנו יותר נראות, ויותר א/נשים שמתחילים להכיר את המילה, את המושג. אם אינך יודע/ת מה פירוש המילה ג'נדרקוויר, אני מבקש לעצור כאן, ולקרא לפחות את הפוסט הזה, על קישוריו ותגובותיו. בנוסף, לאור היות ג'נדרקוויר תת מטריה תחת המטריה הטרנסג'נדרית, הנה עוד פוסט מומלץ להתחיל איתו, כדי לטעום קצת מהשיח בנושא.

אני יכול לכתוב רק על החוויות שלי, אבל כן נעזרתי בדברים שכתבו א/נשים אחרות בפייסבוק. אני אמנם ג'נדרקוויר, אבל אני לא רק. אני גם בן ברית לג'נדרקווירים, וזה לא תמיד פשוט. לקבל את עצמנו, לפי הסטנדרטים שלנו, לא תמיד שווה ערך ללכבד את כל הא/נשים שנושאים את אותה הזהות או ההגדרה. אז אני משתדל להיות בן ברית טוב.
פרט לכך, האני-מאמין שלי לגבי בני ובנות ברית שונה כנראה מהמקובל. אני לרוב בסדר עם זה שישאלו אותי שאלות (כל עוד הן לא מגיעות לתכולת התחתונים שלי), וכן אשתדל להסביר בפרוטרוט, ולהביא את האדם האחר/ת להבנה. אני חושב גם שלבני ברית יש קושי מסויים בלהיות בני/ות ברית. האם זה התפקיד שלנו להקל עליהם בזה?
זו שאלה מורכבת לדעתי. אנחנו לא חייבים/ות שום דבר לאף אחד, באופן עקרוני. אבל טכנית? אנחנו יכולות/ים להרגיש. וזה מסובך. אני עוד אכתוב בעתיד פוסט על התמודדות עם א/נשים אחרים, אבל נכון לעכשיו יש לי עוד ידע לאסוף בנושא.

בת ברית ו/או חברה?

כן. להיות חבר/ה של ולהיות בת/ן ברית של זה לא אותו הדבר. עדיף כמובן להיות שניהם, אבל אפשר להיות חברות ולא בנות ברית, אפשר להיות בנות ברית ולא חברות. המצב הראשון, של חבר/ה ולא בת ברית קשה במיוחד עבור א/נשים שונים, כי חברים הם אנשים שאנחנו מצפות/ים מהם אוטומטית לקבלה וכבוד כבני/ות אדם. אבל חברות, לעומת היות בן או בת ברית היא הגדרה גמישה ומורכבת יותר. היא כוללת היסטוריה משותפת והרגלים משותפים של שנים שחלפו, אולי לפני שיצאו מהארון בפניך. אני מכיר בזה שלהיות חברה של ג'נדרקוויר/ית (רומנטית או לא רומנטית) יכול להיות מאתגר. כנ"ל בן/ת משפחה או שותף/ה לחיים או למערכת יחסים קרובה אחרת. להיות בן ברית בלבד יכול להיות יותר קל, כי אין היסטוריות אישיות שיכולות לסתור את כל העניין. כי אין הרגלים שנלמדו לגבי האדם הזה. כי יחסי הכוחות הם אחרים.
הייתי רוצה שכל החברות/ים שלי יהיו בעלי/ות ברית שלי. הייתי רוצה להיות בעל ברית של כל החברות/ים שלי. אני לא תמיד יכול, הםן לא תמיד יכולות – לפחות באופן מיידי. אבל אנחנו כן יכולים לעבוד על זה ולדבר.
היתרון והחיסרון של חברות בנושא, הוא שיש זמן שאפשר לתת. זמן להסתגלות, זמן למחקר ולמידה. אנחנו מצפות ליותר ופחות מחברות שלנו, מתוך ההכירות שלנו איתן וההבנה שדברים הם מורכבים. אנחנו נפגעות יותר בקלות, ושמחות יותר בקלות.
לחברות יש מחיר.
אז כן, אני בעד זה שהחברות/ים שלנו יהיו גם בני/ות ברית שלנו, למרות שזה יכול להיות קשה מאוד. בשביל זה, מבחינתי בין היתר, הרשומה הזו גם קיימת. כבקשה פתוחה ונקיה לחברים וחברות, וגם לכל א/נשי האינטרנט שקוראים בעברית – אנא, היו לנו לבני ולבנות ברית.

למה דווקא לג'נדרקווירים/ות?

אני לא רק ג'נדרקוויר, מבחינת התוויות שאני נושא עלי. אני עוד המון דברים אחרים, רובם לא תוויות. יכולתי לכתוב רשומה כללית על איך להיות בעלת ברית טובה, אבל עשו את זה לפניי. היה לי חשוב לכתוב דווקא על ג'נדרקוויריות, כי היא נוטה לבלבל אנשים אפילו יותר מכל ההגדרות במטריה הבי! ביחד. יש לג'נדרקוויריות, לטעמי, מספר נושאים ספציפיים שמאתגרים את הסביבה, וסביבם בין היתר נעות חוויות של אי נעימות בין ציסג'נדרים [1]  וג'נדרקווירים שהרשומה הזו מנסה להתמודד איתם/ן, בין היתר.

כמה מילים על כבוד

חלק מכל העניין של להיות בן/ת ברית ו/או חברה הוא כבוד בסיסי של אדם לאדם אחר – כאדם. לא מדובר במתן כבוד על השגים, התנהגות או אפילו אינטיליגנציה, אלא פשוט התנהגות הוגנת כלפי אנשים. כאשר אני משתמש במילה "כבוד" ברשומה זו, אני מתכוון כבוד לאדם כאדם, כבוד בסיסי שנדרש בחברה בפניה לאנשים אחרים. מבחינתי זו סוגיה מורכבת, כי אני משתדל לאחרונה לא לדרוש את זה מאנשים, ולשמוח על זה שהם לא מרביצים לי סתם ככה, אבל מדובר בעניין שקשור לצמיחה וההתמודדות שלי עם העולם, והוא לא רלוונטי לכאן. באופן עקרוני, לצפות מאנשים לשמוח על זה שאתה לא מרביץ להם זו דוגמא לחוסר כבוד של אדם כלפי אדם.

אז, איך להיות בן/ת ברית ו/או חבר/ה לג'נדרקווירים/ות?

  1. תכבדי אותי (כאדם) ואת זהות המגדר שלי (כזהות מגדר לגיטימית).

    אולי זה נשמע יותר מידי, לבקש מאנשים לכבד מישהו אחר פשוט כאדם. כמי שבחר לבטא את זהות המגדר שלו לידך. מבחינתי, זה לא מובן מאליו לומר למישהי שאני ג'נדרקוויר. לך אולי לא מפחיד לומר שאת גבר או אישה, אבל עבורי מדובר בחוויה מפחידה ואולי בעלת היסטוריה כואבת. אני אשמח אם תקבלי אותי ותכבדי אותי כחבר, או אדם. כבעל זהות מגדר שונה משלך. אל תתייחסי אליי בצורה שונה ממה שהיית מתייחסת לאנשים מכל מגדר אחר. אל תפגעי בי בגלל זה. אל תלעגי לי. וכו.
    תכבדי את זהות המגדר שלי, כמו שהיית מכבדת זהות מגדר של אישה או זהות מגדר של גבר. יחס לזהות מגדר שלי כפחות טובה או פחות ראויה לכבוד מזהויות מגדר אחרות היא חוסר כבוד בסיסי כלפיי, וכלפי הבחירה והזהות שלי.
    למעשה, זה הסעיף היחיד שיש כאן, בכל הרשומה הזו. כל שאר הסעיפים הם פירוט שלו – אבל גם הם חשובים להבהרות. שנמשיך?

  2. אל תזלזל.

    אל תגרום לנו להרגיש שזהות המגדר שלנו זה נושא לבדיחות, או סתם קטע אופנתי. ביטויים שמנסים להקטין את זהות המגדר שלנו לתוך משהו שראוי לצחוק עליו לא יגרמו לנו להרגיש יותר טוב. "זה רק שלב" או "את סתם מבולבלת", "מצידי אפילו תגדיר את עצמך כביסלי גריל" או "כל הג'נדרקווירים האלו שלא יכולים להחליט להסגר על עצמם" מציגות את הגישה שלך שזהות המגדר שלי היא לא נושא רציני, או תקין – כמו זהות המגדר שלך.
    אין שום דבר רע בלהיות מבולבלים, או לא סגורות על עצמנו, כולנו היינו במקום הזה. אבל יחס לעניין הזה כמשהו שבגללו הבחירה [2] שלנו להזדהות בזהות מגדר שהיא לא רק גבר או רק אישה היא לא לגיטימית הוא יחס פוגעני ולא נעים.

  3. תנסי להבין אותי.

    אני בכוונה שם דגש על ניסיון ולא הבנה. ברור לי שלמי שציסג'נדר יהיה קשה להבין מה זה אומר להיות עם זהות מגדר גמישה, מתחלפת, שונה לגמריי מהרגיל או אפילו להיות ללא מגדר בכלל. אני לא יודע אם זה אפילו לגמריי אפשרי – מעולם לא בדקתי זאת אמפירית. אבל הניסיון שלך להבין, אם יעשה ברגישות – יראה לנו שכן אכפת לך. איך לנסות להבין אותנו? מחקר אינטרנטי קצר יכול לתת כלים. אפשר גם לשאול אותנו, אם אנחנו רוצות לספר על מה זה אומר מבחינתנו להיות ג'נדרקוויר. לא תמיד אנחנו נהיה מוכנות/ים לעשות את זה באותו הרגע. לא תמיד נרצה לספר לכםן. אבל אם כן, נשמח אם תנסו להבין.

  4. אם אתה לא יכול להבין – תאמין לי.

    זה מאוד מתכתב עם סעיף 2, אבל לא לגמריי. א/נשים ג'נדרקווירים/ות נתקלות לעיתים קרובות בתגובות שהן אולי לא בהכרח מזלזלות, אבל כן מבטלות את החוויות שלנו. זה קשה לפעמים להבין מה עובר לנו בראש, ולמה בחרנו בזה.  יתכן ולעולם לא תבין, או לעולם לא תדע מה זה אומר. אבל כן היינו רוצים שפשוט תאמין לנו, שעבורנו – ככה זה המצב. חשבת על זה שאולי אנחנו עצמנו לא לגמריי מבינות איך אפשר בכלל להיות ציסג'נדר, או בעל זהות קבועה מגדרית? עבורי, זה ככה במידה מסויימת, אבל לא עבור כולם. בכל מקרה, לשים תנאי לקבלה של זהות של מישהו בזה שאת/ה מבינה אותה, זה לא מקום טוב להתחיל בו. להאמין לי שככה זה המצב, זה מקום טוב של קבלה התחלתית.

  5. אל תדרשי ממני להתיישר לפי הסטנדרטים שלך ואל תניחי הנחות.

    לעיתים קרובות א/נשים יכולות לדרוש מאיתנו להיות תחת סטנדרט מסויים כדי שנוכל להרוויח פניה מסויימת. אולי להעדיף שנראה כמו גבר בשביל לפנות אלינו בלשון גברית, או אולי לא להיות כל כך שונות בזהות שלנו, ולבחור מה להיות *איתם*. דרישה ממני להתיישר לפי הסטנדרטים שלך היא בעצם אמירה שאת לא מקבלת אותי אלא אם אהיה בסטנדרטים שלך למה זה לדעתך ג'נדרקוויר, או טרנסג'נדר או אפילו סתם ככה – אדם מן הישוב. לכולנו יש תמונות בראש איך צריכים וצריכות א/נשים שונים להיות, וזה סביר לגמריי. לדרוש מהאנשים להיות כאלו – זה לא תמיד נכון. הלבוש שלי, או ההתנהגות שלי (באופן כללי, לא כלפיך או כלפי אנשים אחרים. התנהגות פויה כלפי אנשים אחרים לא קשורה לכאן) היא ענייני בלבד. לבקר אותנו על זה, בזה שזה מושך תשומת לב שלילית היא לא לעניין. אפשר לדבר איתנו על זה – אולי – כאשר המצב מתאים. בעדינות, באופן פרטי. ולא מתוך ביקורת או שיפוט.
    כן, זה נכון. אנחנו יכולות לנסות להתנהג בדיוק איך שמצפים מאיתנו, לא לשים לק, לא לקשור את החזה, לא לדבר בקול גבוה, לא ללבוש חזיה, לא ללכת בבגדים ש"לא הולמים אותנו". אבל אם אנחנו בוחרות לעשות את זה, כנראה יש לנו סיבה מספיק טובה לזה. זהות מגדר היא סיבה מספיק טובה (למעשה גם "סתם מוצא חן בעיניי ככה" – זו סיבה מספיק טובה), וזכותנו לבטא אותה, כפי שגברים ונשים מבטאים את זהות המגדר שלהם באופן יומיומי בלבוש, בשפת גוף, בקישוטים ובהתנהגות.
    אגב, גם להניח הנחות על הנטייה המינית שלנו – בגלל הזהות המגדר שלנו היא לא צעד נכון. אמנם קיימת קורולציה מסויימת, אבל להניח למי אנחנו כן או לא נמשכות לפי זהות המגדר שלנו זה לא לעניין.

  6. תזכור שזהות המגדר שלי לא באה לאיים עליך.

    לעיתים בשיחותיי עם אנשים אני שם לב שהם מרגישים שזה שאני אומר שאין לי כ"כ הרבה מגדר, ושאני לא מגדיר את עצמי כגבר או כאישה – הם מתחילים להצדיק את זהות המגדר שלהם, ולספר שלהם מאוד חשוב להגדיר את עצמם כגבר או אישה (זה קורה גם בשיחות על נטייה מינית, ד"א). או שמדובר בנקודה כואבת עליה זכו לזלזול בעבר כי הם לא היו מספיק נשיים או גבריים, או כל דבר אחר.
    זהות המגדר שלי היא בדיוק מה שהיא – זהות המגדר שלי. אין, ולא צריכה להיות, לזהות המגדר שלי השפעה על האופן בו אתה מרגיש ורואה את עצמך ואת העולם. הבחירה שלי להגדיר את עצמי כג'נדרקוויר לא באה לקחת מקום או לנגוס במקום שיש לך כגבר או כאישה. לך יש את הזהות שלך, לי יש את הזהות שלי. אתה יכול, אם אתה רוצה, להתחיל לתהות על זהות המגדר שלך. אולי גם החשיפה שלי בפניך תגרום לך לתהות על זהות המגדר שלך. אבל זה משהו בינך לבין עצמך. אתה גם יכול לספר לי על זה, אם זה הזמן המתאים. אבל להתייחס אלי כאילו אני מאיים עליך בעצם היציאה מהארון שלי היא לא דרך להיות בן ברית טוב, וגם לא דרך ממש טובה להיות חבר.
    לעיתים אנשים מתחילים להצדיק את זהות המגדר שלהם. למה אתם עושים את זה? האמת היא שאין לי מושג, למרות שהייתי רוצה לדעת. במצבים כאלו אני נוהג לומר לאנשים במצב הזה שיש להם זכות מלאה להגדיר את עצמם באופן המתאים להם. אני מבין שיתכן וכל חייכם איש לא הטיל ספק בזהויות מגדר סביבכם, והנושא יכול להראות מאיים. אתה בהחלט יכול לומר לי שהיית רוצה לחשוב קצת על הנושא, לפני שנמשיך לדבר על זה, או לשאול מה היחס שלי לזהות המגדר שלך. להאשים אותי בזה שאני מנסה לקחת ממך את זהות המגדר שלך או לגזול ממך זהויות או פשוט הורס את מה שהתנועה הפמיניסטית מנסה להשיג (מסתבר שיש גם דעות כאלו, אם כי בהן נתקלתי רק באינטרנט) היא פשוט לא לעניין.

  7. את לא חייבת להסכים איתי על ההגדרה שלי למגדר.

    לכולנו יש הגדרות שונות בראש למה זה מגדר. חלקנו קושרות אותו למין, לזוויג המולד, לגונדות. חלקנו קושרות אותו לביטוי. אחרות מדברות על תחושה פנימית. ההגדרה שלי למגדר לא חייבת להיות זהה להגדרה שלך בשביל שתכבדי אותי ואת הבחירות שלי בחיים. באופן כללי, בכל הקהילה הטרנס* מדברים/ות על זה שמגדר וזוויג הם דברים שונים. המטאפורה המקובלת הוא שמגדר זה מה שיש לנו בין האוזניים, וזוויג – בין הרגליים. גם אם קשה לך לקבל את הנחת היסוד הזו, זו עדיין לא סיבה לבטל את הזהות שלי.

  8. דבר אלי בצורת פנייה נכונה עבורי.

    הסעיף הזה מחולק למספר חלקים כי מדובר בסוגיה יחסית מורכבת. 
    א. תבין למה חשוב לי שתדבר אלי בלשון שבה אני מדבר/ת על עצמי.

    הלשון שבה אני מדבר לעצמי היא האופן שבו נוח לי להתבטא באותו הרגע, או באופן כללי. קצת כמו שנוח לך להתבטא בזכר או בנקבה כל הזמן, ולא היית רוצה שידברו אליך בלשון לא נכונה, ויפנו אליך (למשל) בנקבה כל הזמן אם אתה גבר, ככה לי קשה עם זה שפונים אלי בלשון שהיא לא נוחה לי. מבחינתי, בסביבה של חברות/ים ובני/ות ברית, אני רוצה להרגיש בטוח, מקובל ואהוב. אני רוצה להרגיש שזהות המגדר שלי רלוונטית בדיוק כמו שלך. לכפות עליי את צורת הפניה שאתה מעדיף אבל אני לא רוצה היא מעשה שאולי מבחינתך הוא סתמי, אבל מבחינתי יכול להחוות כאלים, מזלזל או פשוט לא מכבד. כאשר מישהו שלא יודע על הזהות המגדרית שלי, ופונה אליי לא נכון זה אולי לא נעים, אבל לא בלתי צפוי. כאשר מישהו שיצאתי מהארון בפניו פונה אלי לא נכון, מבחינתי זה קצת כמו יריקה בפרצוף, ולא במשמעות של אראקיס, שם דווקא יריקה היא סימן לכבוד.
    ב. דבר אלי בשם ובלשון שבה אני מדבר/ת על עצמי – ואם אתה לא בטוח, תשאל.
    דבר ראשון, אם שיניתי את השם – תכבד את זה, כפי שהיית מכבד כל אדם שמשנה את שמו.
    שנית, בניגוד לאנגלית, ולמספר שפות אחרות בהן ניתן לדבר עם אדם בלי להזכיר את המגדר שלו/ה יותר מידי – בעברית מדובר במצב כללי. מאוד קשה לדבר בשפה שהיא לא ממוגדרת, לעיתים אפילו בלתי אפשרי – במיוחד בלי שנשמע קצת מוזרים או רשמיים. אם יצאנו בפניך מהארון, ואנחנו בסביבה בטוחה, תמיד נעדיף פניה לפי המגדר שנוח לנו. וכאן דברים מסתבכים: חלק מהג'נדרקווירים/ות לא מרגישות צורך לשנות את אופן הפניה אליהן, וחלק כן. ממי שכן, יש מי שמעדיפים לדבר בלשון הפוכה למגדר שהן נראות בו, יש מי שמחליפות לשון ויש מי שמדברים בלשון מעורבבת. כדאי לשאול באיזה לשון אני מעדיף לדבר על עצמי אם אתה לא בטוח איך לפנות. מומלץ שהשאלה עצמה תהיה מכבדת ולא בסגנון "אז מה משה, אתה בן או בת היום?" אלא "באיזה מגדר לפנות?" או "מה לשון הפניה המועדפת?"
    כן, זה נשמע קצת מסורבל, אבל אנחנו נעריך את המאמץ.
    לפעמים קל יותר לדעת באיזו שפה לדבר אלינו כי אנחנו משנים את המראה לפי התחושה באותו היום, או לפי מה שאנחנו רוצות. חזה קשור ובגדי גברים או עקבים וחצאית יכולים להיות רמזים טובים לכך.
    לגבי דיבור בלשון מעורבבת: מדובר כאן באתגר מסויים, שדורש מהפך מחשבתי, ולא קל לבצע אותו, ואישית, לפעמים אני מסתבך עם זה בעצמי. אם אתה מתקשה אתה יכול לנסות לבקש עצה לגבי איך לעשות את זה, או לנסות לדבר קצת ככה וקצת ככה. כדאי לשאול מה נוח לנו.
    ג. זה בסדר אם אתה טועה או מתבלבל – רק אל תעשה מזה עניין
    רוצה לשמוע סוד קטן? גם ג'נדרקווירים/ות הרבה פעמים מתבלבלות בפנייה לאנשים אחרים. מה קורה כאשר אנחנו טועים? מתקנים את עצמנו וממשיכים כרגיל. לפעמים עם התנצלות קטנה והמשך, ולפעמים בלי – תלוי בזרימה של השיחה ובתגובה. זה בסדר להתבלבל, זה בסדר לומר שעדיין קשה לך אבל אתה משתדל. אנחנו נבין, בסך הכל, זו סוגיה שגם אנחנו נתקלים בה, ומתמודדים איתה. זה בסדר להתקשות ולא לתפוס את העניין ישר, להתבלבל לפעמים או לשאול שוב. זה פחות בסדר לומר שאין לך שום כוונה לדבר בלשון שנוח לנו שפונים בה אלינו.
    ד. אל תפנה אליי כאישה או כגבר, אלא אם זה אכן אחד האופנים בהם אני מזדהה.
    אל תדבר אלי ככה: "אבל את, כאישה", "אצלכם הגברים", "ככה זה אצלנו הבנות" או אפילו "אני יודע שאתה לא מזדהה ככה, אבל כגבר…"
    אלא אם מי שאתה מדבר אליו מזדהה גם כגבר וגם כאישה או פעם ככה ופעם ככה, ואמר שזה בסדר לומר דברים כאלו, אל תשתמש בביטויים כאלו, גם אם לשון הפנייה באותו הרגע היא נכונה. זה העניין בג'נדרקוויריות – אנחנו לא רק נשים או רק גברים. אנחנו יכולים להיות גם וגם, אנחנו יכולים להיות אף אחד מהם, אנחנו יכולים לנוע בין המגדרים וגם אנחנו יכולים להיות משהו אחר לגמריי. פנייה כמו בדוגמאות שציינתי היא לא נעימה ולא לעניין, אז תנסה להמנע. אם אתה רואה שזה לא הולך, אפשר לנסות לומר "אנשים שגודלו כגברים" או "את, כמי שגודלת/עברת סוציאליזציה כאישה" או "אנשים עם גוף זכרי/נקבי". בכל מקרה, כדאי לברר ולשאול.

  9. אל תוציאי אותי מהארון

    סוגיה כואבת שגם אני חטאתי בה, לצערי. אני מתכוון לא לחזור על זה שוב, גם אם אז אף אחד לא נפגע, למרבה המזל. על כל פנים, להיות ג'נדרקוויר לא כ"כ קל לפעמים בחברה בימנו. הזהות שלך לא מדוברת ומבוטלת, במקרה הטוב. במקרה הרע – אתה זוכה לזלזול וללעג. לכן, אל תוציאי אותני מהארון. גם לא בפני חברות/ים משותפים ובני/ות ברית. ואם קרה שהוצאת אותי מהארון, תודיעי לי שזה קרה, יחד עם התנצלות על זה. יהיה לי יותר קל להתמודד אם אני אדע מי יודע ומי לא.

  10. אל תזלזל בדיספוריה המגדרית שלי

    דיספוריה מגדרית היא תחושה שנעה בין חוסר נוחות למצוקה רגשית ממש הקשורה באי ההתאמה שאנו חשות בין הגוף שלנו למגדר שלנו או עם הפעולות שמצופה מאיתנו לעשות לעשות מתוקף המגדר שנכפה עלינו על ידי החברה. זו תחושה שונה משנאת גוף כללית הנלווית לכל מה שמטפטפים לנו במדיה, בגלל שהיא לא נובעת מזה שהגוף שלנו לא מתאים לאידאל אלא מזה שהוא לא מתאים לתחושה הפנימית, או מביא ליחס שאנחנו לא רוצות שיקשר במגדר שלנו.
    כנראה לא כל, אבל חלק מהג'נדרקווירים  אכן חוות דיספוריה מגדרית ברמה זו או אחרת, וחלק מאיתנו גם פועלים בנידון. חלק מסויים מהקהילה הג'נדרקווירית בוחר לעבור טיפול הורמונלי ו/או ניתוחי. חלק בוחר בשינוי ביגוד שיכול להיות גם מאוד לא נעים (ביינדר זה לא כיף גדול, ותחבושת אלסטית – פיתרון מאוד לא מומלץ, אגב – כואבת באמת ובתמים). חלקנו משתדלות/ים להשלים עם הגוף הביולוגי שלנו, לעיתים מצליחות. חלקנו אוהבות אותו ממש, אבל לפעמים מרגישות חוסר נוחות מהיחס לו הוא זוכה. חלקנו לא אוהבות אותו אבל מעדיפות להשאיר אותו כפי שהוא.
    זלזול בדיספוריה המגדרית שלנו כולל ביטויים על זה שאנחנו חייבים ללמוד לקבל את הגוף שלנו כמו שהוא ולאהוב אותו, ושלשנות אותו זה לא לעניין. פתאום כולם הופכים להיות פרופסורים באהבה וקבלה עצמית, ומסבירים שאם נעשה את המאמץ הקטן הזה של אהבה עצמית הדיספוריה המגדרית (ואולי גם הג'נדקוויריות?) שלנו תעלם. אני לא שומע הרבה ביקורת על אנשים שצובעים את השיער, או מבצעים ניתוחים פלסטיים בגלל מצוקה פסיכולוגית שהם חווים, או נוטלים גלולות בשביל להפטר מהפצעונים. הגוף שלנו, למרות הכל, הוא הכפפה של הנפש, ועם כמה שקבלה עצמית ואהבה עצמית זה משהו שהייתי מאחל לכולם, לפעמים זה פשוט לא הפיתרון, או סתם לא עובד.
    אנשים שמזלזלים בדיספוריה מגדרית של אחרים, ושלי, למשל, לא מבינים כמה שנים עבדתי על מנת שאוכל להשלים עם קיום הגוף הביולוגי שלי. כמה ניסיתי להשלים עם זה שיש לי איברים מסויימים ולא יהיו לי לעולם איברים אחרים. הם לא יבינו לעולם את התחושה שלא משנה כמה ארצה, הגוף שלי לעולם לא יוכל להיות הכפפה של הנפש שלי, לא בגלל סטנדרט יופי מזוייף, אלא בגלל שפשוט עבורי לא קיים גוף שיוכל להכיל את מי שאני באמת בתחושה של נוחות מלאה ותמידית.

  11. אם את לא יודעת, תשאלי, אבל תזכרי שאת אחראית על ההבנה שלך

    למרות שלפעמים מפתה לצפות מהחבר/ה הג'נדרקוויר/ית שלך להסביר לך את הכל על תפיסת העולם שלה, מה זה אומר להיות ג'נדרקוויר, ולמה הוא מעדיף ללכת עם עקבים לפעמים, ומה בכלל המילה המצחיקה הזו אומרת – אל תצפי מאיתנו להסביר לך הכל, ותמיד. אנחנו לא יכולים לייצג את כל הקהילה הג'נדרקווירית, כי מדובר בקשת רחבה של ביטויים. אנחנו יכולות לייצג רק את עצמנו, וגם זה לפעמים קשה. אנחנו לא תמיד נרגיש בנוח עם דרישה להסביר לך הכל עכשיו ומיד. לשאול זה תמיד טוב, ואפשר גם לברר אם אנחנו אכן פנויות להסביר באותו הרגע. אנחנו גם עשויים מאוד לשמוח להסביר לך ולשמוח שאת מתעניינת בנו ובזהות שלנו (זה גם מחמיא וגם מראה שאכפת לך), אבל זה לא תמיד המצב. גם לנו יש חיים, וגם לנו יש מחויבויות, ולפעמים פשוט אין לנו זמן. זה בסדר שגם לך אין זמן לחפש. את יכולה לשאול איפה אפשר לחפש – לרוב גוגל זו תשובה טובה. חיפוש "ג'נדרקוויר" או "genderqueer" במנוע החיפוש החביב עלייך יכול לספק לך הרבה תשובות והרבה חומר. אם משהו לא ברור, את מוזמנת לשאול, אבל תשתדלי להשאר בתחום המנומס וגם להבין שלפעמים אנחנו לא מבינות את הכל על המצב שלנו.

  12. אל תשאל שאלות פולשניות ואל תעיר הערות פוגעניות

    השאלה הזו יותר רלוונטית למי שרוצים להיות בני ברית ופחות לחברות/ים – שיכולים להיות כבר בעלי ידע מסויים על מצב העניינים, אבל לא תמיד. שאלות על איברי המין שלנו ומה שיש לנו במכנסיים, שאלות על הפנטזיות המיניות שלנו, ואמירות על זה שג'נדרקוויריות זה מחרמן (נתקלתי בכל אלו, אם כי לא בניסוחים האלו), הן לא לעניין, במיוחד אם הן מחוץ לקונטקסט. מתי הן בתוך הקונטקסט? כאשר השיחה נסובה סביב מה שיש גם לי וגם לך במכנסיים, כאשר מדברים על פנטזיות מיניות, כאשר חולקים פטישים שיש לנו אחד עם השני. כל זמן אחר הוא לא זמן טוב לשאול את זה ככל הנראה. כלל האצבע הטוב ביותר בעניין הזה הוא לחשוב האם היית שואל חבר ציסג'נדר את הדברים האלו. האם היית בא ושואל אותו אם באמת יש לו זין במכנסיים ומה הגודל שלו והצבע, באיזה פורנו הוא משתמש ועל כמה שגברים סטרייטים זה מחרמן ומה זה עושה לך את זה – שלא בקונטקסט של שיחה על הנושא? כנראה שלא ממש, במיוחד אם מדובר באדם שהוא לא חבר קרוב אלא במישהו שפגשת לא מזמן.

  13. זה בסדר שאת מתקשה עם הנושא – אבל אני לא הקיר שצריך להטיח עליו את הקושי הזה

    נושא כמו ג'נדרקוויריות, שנוגע בכל כך הרבה נושאים של מגדר ומיניות יכול להיות קשה להכלה עבור חברות/ים (ובמידה פחותה – בני/ות ברית). זה נושא שיכול להיות מאיים, זה נושא שעלול לגעת בנושאים ופצעים כואבים בעבר שלך, גם אם את ציסג'נדרית. וזה בסדר גמור. אם את מרגישה שקשה לך לדבר על הנושא, תגידי. תבקשי שאתן לך זמן לחשוב על הנושא, שאת רוצה קצת זמן לבד לעכל ולהתמודד. תאמרי לי שזה מעלה אצלך סוגיות מסויימות מהעבר, שעדיין כואבות. את גם יכולה לשאול אם זה בסדר לדבר על הקושי שהנושא מעלה אצלך כרגע, אבל כדאי שתבהירי שאת מכבדת את זהות המגדר שלי, פשוט הנושא קשה לך. אני חושב שלכולנו יש אחריות עצמית בנושא של התמודדות עם הקשיים שלנו, אבל זה לגמריי בסדר לבקש עזרה מחברים וחברות. אם קשה לך עם זה שאני מספר על זהות המגדר שלי, זה בסדר לקחת הפסקה, או להסביר שהנושא טריגרי עבורך. מה שאני כן מבקש הוא לא להאשים את התחושה שלנו, זהות המגדר שלנו, או הדיספוריה המגדרית שלנו בקושי שלך. גם את לא אשמה בקושי שלך. אף אחד לא אשם.
    אפשר לבקש לדבר על הנושא, ולנסות לפתור את הקשיים ביחד. לנסות לשוחח ולחשוב מה הביא את הקשיים האלו. לפעמים זה מתאים, לפעמים זה לא, במיוחד אם שנינו מתמודדים במקביל – אחד עם קשיים בנוגע לזהות מגדר, והשניה עם הרגשות שעולם לה בנוגע למגדר. אפשר להפסיק לדבר, אפשר לבקש להתחבק, אפשר לדחות את השיחה לאחר כך. ואם אנחנו מתבטאים בצורה פוגענית או מגעילה (אנחנו אולי ג'נדרקווירים, אבל גם בני אדם, ויש ביננו גם אנשים נחמדים וגם אנשים פחות נחמדים – שלא לדבר על זה שלכולנו יש מצבי רוח לפעמים) אז להבהיר שאת כן מוכנה לדבר ולדון, אבל לא מתפקידך לספוג עלבונות.
    מה לא כדאי לעשות?
    – לא כדאי להטיח בנו שאנחנו לא בסדר בגלל זהות מגדר או תחושות שיש לנו.
    – לא כדאי לתקוף אותנו על האופן בו אנחנו מתלבשים.
    – לא כדאי להציב אולטימטומים על זה שאם לא טוב לנו עם זה שאת לא מוכנה להתייחס אלינו במגדר שלנו – אז אנחנו מוזמנים להפסיק את החברות לאלתר.
    חברות לא עובדת ככה. וגם לא תקשורת אנושית. אפשר לחשוב על דרכים להתפשר, גם אם הן לכאורה סותרות את אחד מהדברים שנכתבו כאן קודם. אפשר לחשוב על דרך שתהיה טובה ונוחה יותר לשנינו. אפשר להחליט על תקופת הסתגלות, גם אם מהצד זה אולי לא יראה כמו התמודדות וכבוד הדדי.
    זה פחות רלוונטי לבני/ות ברית בד"כ – אבל מי יודע, אולי גם כן.

glowbar

תודה שקראת עד כה, אני יודע שזה היה ארוך, ואני מעריך את המאמץ שהשקעת –  בין אם את/ה חבר/ה של, או בן/ת ברית של או ג'נדרקוויר/ית בעצמך. אם את/ה לא מסכים עם משהו מהדברים או חושב שהחסרתי נושא חשוב – אשמח אם תספר/י לי על כך בתגובות.
על כל פנים, אני לא מתיימר לייצג את כלל הקהילה הג'נדרקווירית, ורוב הזמן אני בקושי מסוגל לייצג את עצמי, אז התייחסו לדברים הרשומים לעיל באור זה.

________________________________

1. אני מסרב להשתמש בתרגום הלא נכון שנפוץ בישראל לcis כ"סיס". למרות שמבטאים את זה כ"סיס" באנגלית, תרגום מדוייק יותר למילה לועזית זו יהיה "ציס". או לפחות ככה אומרים בקורסים לכימיה אורגנית. בהתחשב בזה שאני ממדעי החיים ולא ממדעי הרוח, אני מסרב בתוקף להשתמש במילה סיס. חוץ מזה, סיס חומות זה סוג של ציפור.
2. הבחירה היא בחירה להזדהות כג'נדרקוויר. בנוגע לשאלה האם זהות המגדר היא בחירה או לא בחירה – מדובר בסוגיה מורכבת שלא נדון בה כאן.

אין לנו שום דבר נגדכם, כל עוד אנחנו לא שומעים עליכם

אני חושב שהשנה הזו עברה עלי בסימן של שתיקה. שתיקה בגלל פגיעה וקושי. אני חושב שהשנה הזו גם עברה בסימן של השתקה, השתקה של דעות ושל אנשים, השתקה, העלמה והסתרה. אני חושב שהשנה הזו עברה בדרישה גדולה וחד משמעית להיות בשקט, ולא לנפנף.
לפני שמתחילים/ות, שימו לב: הוספתי כמה הערות שוליים, חידוש לבלוג זה. אפשר לקרא אותן ע"י העברה של העכבר על המספר של ההערה, או על ידי לחיצה עליה.

למה אתה לא שותק קצת?

כמיטב המסורת, אתחיל בקצת דברים על עצמי:

אני נדרש לשתוק על בסיס יומיומי כאשר אני לא רוצה. אני נדרש לשתוק ולהסתיר את הנטייה המינית והרומנטית שלי (אני אוהב לכנות אותה נטיית הלב שלי), אני נדרש להסתיר את נטיית המגדר שלי, אני נדרש לשתוק לגבי האמונות שלי, הערכים שלי ואפילו חיבתי העזה לדיבורים על מדע לא תמיד עוברת בשתיקה. אז לפחות, יש לי את המקום הזה לדבר בו, כי אין לי שום מקום אחר. אז על מה אני שותק?

  • אני ביסקסואל ופאנרומנטית, שזה אומר שאני יכול להמשך מינית [1] לאנשים בעלי ביטוי של פנוטיפים זכריים ו/או נקביים, ויכול להמשך רומנטית [2] לאנשים מכל המגדרים.
  • אני ג'נדקוויר, שבמקרה האישי שלי אומר שבניגוד לגוף שלי ולמגדר שניסו לכפות עלי עם לידתי, יש לי מגדר אחר. אני לא מזדהה כגבר, או כאישה. לפעמים נוטה לפה ולשם.
  • גם השנה הלכתי למצעד הגאווה הראשל"צי, אם כי סתם הלכתי שם ולא עשיתי שום דבר מיוחד. באתי לבד, בלי שלט אפילו, קצת צעקתי, קצת קיבלתי פלאיירים, קצת הקשבתי לנאומים ולאנשים שדיברו במגאפון והלכתי. רציתי לעשות יותר, אבל לא היה לי כח לכלום. כאמור, השנה הזו לא הייתה קלה לי.

מכל האמור לעיל, אני מניח שהקורא בר הדעת כבר הבין שטכנית, אפשר לשייך אותי לקהילה הגאה (למרות שלא להומו-לסבית, שכל כך אוהבים לציין בתקשורת, כי בי, וטרנס קצת פחות מעניין, ולמי בכלל אכפת מא-מיניים וקווירים/ות, ומה זה בכלל פוליאמוריה ובדס"מ? אה כן, זה הסוטים האלו, פוי, לא מדברים על זה בפריים-טיים, תעביר לתמונה של הגברת הערומה הבאה ונוכל לספר לכולם כמה זה לגיטימי לאנוס).

  • וכמובן שוב שכחתי לציין את זה שאני פוליאמורי [3]. נכון לעכשיו, לצערי (אני מאוד בעד פוליאמוריה באנשים אחרים, אבל הנטייה האישית שלי להתאהב ביותר מאדם אחד מבחינתי היא די קללה כרגע, אם כי אני מקווה שזה ישתנה ואוכל לקבל גם את הזהות הזו בתוך עצמי).
  • אני אוהב ללכת למצעדי גאווה. הייתי רק בשניים (+הפגנה ביום הזיכרון הטרנסג'נדרי), ועבורי מדובר בחוויה שאני ממליץ לכל אחדת לחוות (בתקווה שלא יטרידו אתכםן מינית, כפי ששמעתי ממקור ראשון שקרה בתל אביבי, למרבה הצער, מה שמרתיח אותי פי 7 מהרגיל, כאשר מדובר בנושא זה).

בעצם, אני שותק די הרבה. אני שותק יותר מידי. אני שותק ככל שהמחיר האישי שאני משלם על לדבר מאפשר לי. אז אני לא אשתוק כאן, כי זו המקום הקטן שלי לדבר בו. שנתחיל?

למה מצעדי גאווה?

הרבה אנשים לא מבינים באמת, למה בכלל ללכת למצעדי גאווה? מה יש לגאים/ות האלו? מה יש להם לעשות במצעדים האלו?
בעיניי, זה די פשוט. מישהי גם דיברה על זה במצעד, עם מיקרופון שבקושי עובד, לפני שהתחילו הנאומים של האנשים עם השמות (לה לא היה אחד, אבל היא דווקא אירגנה גוש ביסקסואלי, שלא ממש יצא לי להצטרף אליו).  היא דיברה על זה שמצעד גאווה מספק בועה של מקום, בועה שבתוכה אנחנו יכולים ויכולות להיות עצמנו. לחוות לרגע או לשעה או ליום (אני יודע שאני לא מצטט אותך במדוייק) את התחושה של לחיות ולהיות כפי שהיינו רוצים. להחזיק ידיים, לצעוק, לנפנף במיניות ובמגדר שלנו (ובדגלים). היא ספרה קצת על זה שזה הביא אותה להיות פעילה יותר בקהילה, על התחושה של החופש הזה של להיות אנחנו שמדרבן אותנו לרצות שיהיה ככה לא רק יום אחד בשנה, ולפעול.
האם להיות עצמנו, לבטא את נטיות הלב שלנו, המשיכה המינית שלנו, המגדר שלנו כל יום, בחופש, בכל מקום, זה לא מה שאנחנו נאבקים עליו?

למה הם לא רוצים שנצעד?

האנשים שמתנגדים לקיום מצעדי הגאווה (מחוץ לקהילה, מבפנים הקולות אחרים) יודעים בדיוק מה שאני יודע. שבמצעד הגאווה אנחנו יכולים לבטא את עצמנו, באופן שבו סטרייטים מבטאים את עצמם באופן יומיומי, ואנחנו רק יכולות לחלום על השקיפות הזו שמאפשרת להם לבטא את עצמם בלי חשש ובלי פחד, אפילו בלי לחשוב פעמיים על זה. האנשים שמתנגדים למצעד הגאווה אבל לא מתנגדים לזה שנתקיים (האנשים נגד הקיום של הקהילה סתם בעד להרוג את כולנו) תמיד ירימו את הנימוק המפגר על הגברים ב"לבוש מינימלי" במצעד הגאווה התל אביבי (ולכן אתם לא לוקחים את ילדיכם לחוף הים ונוזפים בכל גבר שהולך בלי חולצה ברחוב כי חם לו?) ועל זה שכל אחד יעשה מה שטוב לו, אבל בין ארבע קירות ביתו. הנה, הם עושים את זה בביתם הפרטי (רק שוכחים לספר לנו שהם מספרים על זה בפומבי לכולם). הם רוצים שנהיה כמוהם, נעשה סקס (או לא נעשה אותו) רק בבית, ובחוץ נשמור על הסטטוס קוו. ומה הסטטוס קוו?
להיות נשואים לאנשים שכתוב להם בתעודת הזהות מין שונה משלנו, לדבר על בני הזוג שלנו בלשון שונה משלנו, אם אפשר אז לאחד את כל בני הזוג שלנו לאדם אחד, לספר שאנחנו בהכרח אוהבים יחסי מין, אבל לא יותר מידי, וכמובן רק עם בני הזוג שלנו, להיות בעלי הופעה שתואמת מה שכתוב בתעודת הזהות שלנו, ובאופן כללי, להיות כמו כולם, כאשר להם אפשר קצת לצאת מהנורמה, כי הם קובעים אותה.
כדוגמא: אם האנשים האלו היו יכולים, הם היו למשל דורשים מאחת החברות שלי, שנמצאת בזוגיות עם אישה לדבר עליה בנוכחותם בלשון זכר, כדי שחס וחלילה לא יחשבו שהיא בזוגיות עם אישה. זה עוד יערער את תפיסת עולמם…או משהו. מה היא בכלל מנפנפת בזה שהיא אוהבת (גם) נשים?
מה שהמתנגדים האלו דורשים זה שנעמיד פנים שאנחנו לגמריי ובדיוק כמוהם, גם אם אנחנו לא. המתנגדים האלו מעדיפים את השקר על האמת, את ההסתרה על השקיפות, את ה"להיות כמו כולם" על "להיות מי שאני", את המחיר האישי שאנחנו משלמות על להיות כמו כולם, על המחיר האישי שאנחנו יכולות לבחור לשלם על לעשות מה שאנחנו אוהבות. הם מעדיפים נוחות על חמלה, הם מעדיפים קופסאות על אמפתיה, הם מעדיפים דברי שנאה על התבוננות, הם מעדיפים שנהיה בדיוק כמוהם כי לראות אותנו לא נעים להם ולא עושה להם טוב, כאשר אנחנו משלמים את המחיר על אי הכרה בזהויות שלנו, על לעג והתעללות ובריונות, על חוסר תמיכה, על בורות וחוסר חינוך, על מיעוט משאבים, על פיטורין, על דברי הסתה, על רצח.
הם משתמשים בפחד שלנו לדבר על הדברים האלו כדי להעלים אותם. הם מלבים את הפחד שלנו על ידי אי לגיטימציה לדבר על הנושאים האלו בתירוצי "אל תנפנפו" ואלימות מילולית ופיזית, גישות שונאות גאות/ים, כדי להשתיק אותנו. הפחד הזה הוא שלנו בלבד, אבל הפרקטיקות החברתיות של להשתיק את מי שמדבר על הדברים האלו, של לשאול שאלות חודרניות שגורמות לנו להסס, של לדבר באופן אגרסיבי על כל דבר שסוטה מהנורמה הוא מה שמאפשר להם להמשיך לפעול, ולנו לשתוק. בלינק הקודם יש מי שמציע להתחיל לדבר על זה, אולי זה באמת רעיון טוב, לפעמים.

אבל הם לא עושים עם זה שום דבר…

סליחה קורא יקר, אתה מתבדח? אני רציני מאין כמוני. רוצה הוכחות? בבקשה.

1. מצעד הגאווה בחיפה

מארגני מצעד הגאווה בחיפה השנה נתקלו בקשיים מצד העיריה והמשטרה בנוגע לארגונו. בסופו של דבר סוכם בין הצדדים והמצעד יצא לדרך,  כמובן לא בלי הכחשות על כך שהעירייה בעצם לא הטילה קשיים ולא כלום. מה לעשות שהכל מתועד?

מקור: דף הפייסבוק של "חיפה גאה".

לא, לעיריית חיפה לא באמת מפריע שיסגרו את התנועה לזמן קצר. מפריעים להם הדברים שציינתי קודם.

2. מצעד הגאווה באשדוד

אולי זכור לרובנו בתור המצעד שעשה הכי הרבה כותרות, כי הוא היה הראשון באשדוד, וגם זכה, בצדק, להמון הערכה. להרים מצעד גאווה ראשון זה לא פשוט, במיוחד כאשר מי שהרימו אותו היו קבוצה שנוטה לקבל יחס מזלזל באוכלוסיה – בני ובנות הנוער. נראה שלאישורים ולבעיות בהם לא היה תיעוד, אך דווקא המתנגדים נשאו קול די חזק בזמן המצעד עצמו:

"זה חילול השם מה שקורה פה. על מה צריך לצעוד? בן אדם שיש לו סחורה פגומה לא שמים אותו בוטרינה." כך אמר בזעם אחד מהמפגינים נגד מצעד הגאווה.

אה כן, נכון. אל תראו לנו שאתם סחורה פגומה. אל תהיו כאן, אין מה לעשות שאתם סחורה פגומה (חפצון זו אחלה דרך לדה-הומניזציה, לא?) אבל לפחות שלא נראה אתכם, לא נעים לנו מזה. סה"כ, זה עוד עלול להכניס לילדנו רעיונות לראש.

3. מצעד הגאווה בראשון לציון

מאקו גאווה אמנם פרסמו בזמנו שהמשטרה מקשה על המארגנים ולא מאשרת להם לצעוד במצעד עם אמצעי הגברה, אבל ביינתיים הם מחקו את הכתבה (זאת בלי לציין את שאר הקשיים מצד העירייה עליהם סופר לי בזמן המצעד). כמה טוב שהכל מתועד במגילת האיקונין:

מקור: דף הפייסבוק של "למען הקהילה הגאה בראשון לציון"

מה הם דרשו? בגלל שלאסור מצעד גאווה זה משהו שחיפה כבר גנבו והם לא רצו להסתכן בזה שיאשימו אותם בגזענות, הם רצו מצעד בלי אמצעי הגברה (אבל עם גדר גבוהה, כדי שאנשים יוכלו לבוא ולזרוק בוטנים על הגאים המצחיקים האלו), כזה שיעבור כמה שיותר בשקט, בלי למשוך את תשומת הלב של התושבים. כזה שהתושבים לא ישמעו חלילה וחס את הסיסמאות ההו-כה-איומות בעד אהבה ושוויון, בעד חופש מגדרי ורצון לבית לקהילה. כדי שלא יוכלו לנאום נאומים שיגרמו למישהו, אוזניים תצלנה, לחשוב.

4. פייגלין ועוד כל מיני אנשים Vs מצעד הגאווה בירושלים

אחח, פייגלין, ללא ספק יקיר הקהילה. חבר הכנסת משה זלמן פייגלין. ח"כ מטעם הליכוד, סגן יושב ראש הכנסת התשע עשרה, מייסד תנועת הימין זו ארצנו וראש חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד [4]. ההומופוב הגאה לשעבר, שלאחר שבן של חבר שלו או חבר של הבן שלו או הבן שלו או החבר שלו או כל שילוב אחר בין השלושה (הדיווחים בתקשורת סותרים, וגם קרוב לוודאי שאינם מדוייקים) התגלה כהומו החל לתמוך בזכויות הקהילה באופן בו הרבה "ליברלים" מתגאים בה, שזה אומר שזה שהוא חושב ש"אני לא מוכן שיפגעו בכם, כמו שאני לא אסכים שיפגעו באף אדם בשום צורה" [5] הופך אותו לאחלה ותומך של הקהילה, במיוחד אם אנחנו ממשיכים לשבת בארון ולא לצעוד עם דגלי גאווה, במיוחד בירושלים שהיא לא תל אביב (אכן, שנון). הסיבות לזה שפייגלין מתאמץ כל כך להוכיח שהוא לא הומופוב לא בהכרח קשורות לדעותיו, אלא פשוט בגלל שאישים הומופובים בליכוד לא יביאו תועלת למפלגה שלו. סה"כ, יש חוג גאה גם במפלגה הזו. אבל פייגלין חושב שהוא לא הומופוב רק כי הוא חושב שלא מגיע לאנשים מהקהילה הגאה למות. פייגלין למעשה חושב בדיוק מה שכל הליברלים הנאורים בעד הקהילה אבל שלא יעשו את זה בפומבי חושבים: "הדגלים הללו לא באו לשמור על זכויות אדם אלא להתריס כנגד ערכי הרוב, ערכים שעליהם נשענת ומהם נבנית החברה." [6]

כבר אמרו לפניי שפייגלין למעשה צודק. אנחנו פשוט לא תמיד רואים את זה. "הדגלים הללו הם חוסר התחשבות, הם כפיה חילונית והם משיגים בדיוק את ההיפך ממה שאותם אנשים טובים שהכרתי לאחרונה, מנסים להשיג" אומר פייגלין בסטטוס הפייסבוק שלו[6], אבל כן דווקא הוא טועה ומטעה. הוא מפזר מסך עשן של האשמה בשנאת דתיים. פייגלין מספר לנו שהדגלים האלו פוגעים ברגשות הציבור, בגלל מה שהם מסמלים. הם מסמלים רעיון שלדעתו מנוגד לכל מה שהציבור הדתי נאבק עבורו.
פייגלין מאשים את הגאות והגאים בזה שאנחנו רוצות להתריס כנגד ערכי הרוב, כאשר בעצם – הקיום שלנו שלא בשתיקה הוא ההתרסה על ערכי הרוב. הקיום שלנו, זה שאנחנו פותחות את הפה, ואומרות "אני אוהב את מי שיש לו לב", שואלות "שבעה מליארד אנשים, למה רק שני מגדרים?", ומצהירות שה"הומופוביה מתחילה במסדרונות הממשלה" [7] הן בדיוק הדברים שפייגלין יוצא נגדם. פייגלין מבין שהוא לא יכול לעשות שום דבר עם הקיום של הקהילה הגאה, אבל הוא יכול לבקש מאיתנו לסתום את הפה, תוך כדי אמירות של כמה שהוא סבבה, תוך כדי ניכוס מתוך עולם המושגים של הקהילה הגאה [8], כדי אמירות שנועדו להראות לאנשים מסביב כמה הוא ליברל וגבר גבר.

ומה לגבי פצצות הסירחון שזרקו במצעד?
אתם יודעים, יש ברוסית ביטוי שאומר על מישהו שלא רוצים לראותו "ושריחו לא ישמע כאן". סמלי? במידה מסויימת.

אבל זה רק לגבי מצעדי גאווה…

למעשה, מדובר בפרקטיקה יומיומית, שלעיתים נדירות מגיעה לכותרות. הדוגמא הבולטת מהזמן האחרון היא הדגמה על הפעלת עריצות הרוב כנגד תלמידה שציירה דגל גאווה, כי ללא ספק כאשר מלבן שמכיל שישה צבעים צבעוני מידי ויכול להרוס את בריאותם הנפשית של ילדנו הרכים, או משהו בסגנון. דגלי גאווה באופן כללי, מתבררים כנושא מאוד קשה עבור אנשים לצפייה, ולא רק תלמידי כיתה יא' בבית ספר בדרום הארץ ומשה פייגלין. השילוב הזה של שישה צבעים, מסודרים מלמעלה למטה מהאדום לסגול, נושאים בחובם מסר מרתיע ביותר. ודי, כבר סיפרתימספר פסקאות קודם לכן על הפרקטיקות היומיומיות. למה שלא נעבור לדון בדגל הגאווה עצמו?

מה באמת עם הדגל ה…זה?

למי שלא מעודכנים במשמעות הדגל, הרי לכן תזכורת קצרה:

מקור: אלבומי פורום ביסקסואלים/ות בתפוז אנשים

דגל הגאווה הוא דגל שמלווה אותי באופן אישי עוד לפניי שהייתי סגור על הנטיה המינית שלי, עוד לפניי שידעתי שיש כזה דבר נטיות לב, או נטייה לגדל יותר מאחד, עוד לפני שידעתי שיש שם לזהות המגדר שלי. רק בשנה שעברה הצלחתי לשים את ידיי על אחד (במחיר מופקע מעט, אמנם) ורק לא מזמן גיליתי את משמעותו. אבל משמעות הדגל ברורה עוד מהמראה שלו, כי שפת הסמלים שלו כל כך ברורה. פסים של צבעים שונים, מעין קשת בענן. פסים שמסמלים יותר מכל רב גוניות, קבלה של כל חלקי החברה, מקום לאנשים מכל הצבעים, גם במצעד הגאווה, גם בחיים. זו משמעות קסומה כל כך, משמעות חיובית כל כך, שלא ברור מה דגל כזה עושה בכלל מחוץ לתוכנית ילדים.

מקור: ויקיה של my little pony, צילום מסך מפרק 2, עונה 1.

המתנגדים לתליית הדגל מתנגדים למעשה לא לגברים בתחתונים שנושאים אותו (לא שזה משהו רע…), או לעצם רעיון הפרובוקציה בתליה שלו. המתנגדים לדגל מתנגדים לרעיון המאוד ברור שהוא מביע, רעיון של קבלה חברתית אינסופית (שלא קיימת בקהילה, או אפילו במצעדי גאווה, אבל עדיין אפשר לחלום אותה שם), של מקום שווה לכל צבע וגוון, של מקום לכל הזהיות, ומקום גם לכל מי שאי פעם נאמר לו על ידי החברה לסתום את הפה, כי מקומו לא כאן, המחשבות שלו לא חשובות, והרעיונות שלו – ראויים לבוז.

_________________________

1. שזה קצת טפשי, כי יש לי כמה וכמה סוגים של משיכה מינית.
2. המשיכה הרומנטית שלי שלי אמנם יותר ספציפית, אבל גם לה יש כמה סוגים ובסיסים, שהם למעשה סוגי משיכה שונים מאוד. על כל פנים, מגדר אינו קובע אותה.
3. לצערי הרב, יש לי את הנטייה לגדל יותר מלב אחד ולהתאהב בכל מיני אנשים, שהשכל הישר אומר שזה רעיון ממש גרוע להתאהב בהם.
4. כך כתוב עליו בויקיפדיה
5. מאקו גאווה: "הנער הביסקסואל לא השאיר עין אחת יבשה", 05/06/13 11:40
6. מעריב NRG, פייגלין: מתנגד לתליית דגלי הגאווה בירושלים, אריק בנדר, 1/8/2013, 11:03
7. כל אלו סיסמאות שנאמרו במצעד שהייתי בו.
8. מתוך הכתבה בהערת שוליים 6: "חברי בפייסבוק מגוונים מאוד ועל כך גאוותי. אנא התייחסו באופן ענייני וגלו רגישות. אנא אל תידרדרו לתגובות פו געניות. יש אצלי מקום אמיתי לכולכם ואם יחלו כאן פגיעות לא אוכל להותיר את הפוסט הזה באוויר".

שדכנות, יהדות, פמיניזם ומכנסיים

הרשומה הראשונה מתוך סדרת רשומות שאפרסם מתוך דברים שכתבתי בעבר על יהדות באימיילים שונים, ומעולם לא פורסמו בפומבי קודם.

נכתב ב27.02.2012.
לאחרונה התחילו לחשוב שאני איזו סוג של שדכנית. אכן אכן. שניים, חובשי כיפה אגב, פנו אלי בבקשה שאכיר להם בנות.
"לאיזו מטרה?" עוד שאלתי.
"את יודעת, שתהיה לי בחורה" אמר הראשון. החלטתי לשתוק על המשתמע מהמשפט הזה. שאלתי אלו נשים הם מחפשים למטרות קשר. בסך הכל – זו אוניברסיטת פאב-עץ, נשים דתיות לא חסר כאן. אני מכירה כמה וכמה נשים דתיות שלומדות איתי שהן חכמות, נבונות, מגניבות, וכו'. למה לבקש ממני להכיר להם אותן, ביחוד בהתחשב בזה שאין לי הרבה חברות בנות. למעשה, רוב הנשים שאני מכירה בפאב-עץ הן חילוניות. ובאופן עקרוני אני לא מתעסקת בשדכנות, כי אני חוששת שזה עיסוק לא עבורי. אני כן משדכת בין אנשים שיכירו למטרת חברות – כי מה יכול להיות טוב יותר מזה שאנשים שאני אוהבת כחברים יאהבו גם זה את זה? אבל כאשר זה מגיע לשידוך זוגות – כאן העניין קצת תמוה. אני מוכנה לאחד מעגלי חברויות, ואתם כבר תטרחו להכיר. לא?
המלצתי לראשון ללכת לכנסי גיקים (יש בהם הרבה נשים דתיות, אגב, שהן מגניבות בטירוף. לאחרונה הייתי בכנס "הארי פוטר" (חנוכדברא, למעשה). שלושה רבעים מהקהל הורכב מרווקות דתיות. טוב, זה לא הרבה בהתחשב בזה שהכנס כולו כלל לא יותר מ20 איש.) –  שם יש בנות אדם רבות וחביבות (ובכלל, כל העניין בכנסי גיקים הוא שלחלוטין לגיטימי להתחיל שיחה עם כל אחד ואחת על כל נושא שבעולם, והדבר לעולם לא יחשב למוזר). כישורי השדכנות שלי מעטים עד לא קיימים, סה"כ – אבל לפחות הייתה לי עצה שעשויה להועיל.
השני כבר הקשה עליי. "אני מחפש דתייה פמיניסטית"
הלסת שלי הייתה צונחת לרצפה לולא היו לי גידים, שרירים ורקמות חיבור שמחברות אותה לגולגולת. כידוע, יש נשים דתיות פמיניסטיות. יש אפילו די הרבה. שאלתי אותו אם לא כדאי לו לנסות להצטרף ל"קולך" או משהו בסגנון. הוא אמר שהוא כבר בארגון (הגבות שלי נטו השמימה). "נו?" שאלתי
כנראה שאין שם נשים בגילו. וכאן הוא ציין שעל אישה פמיניסטית דתית ללבוש מכנסיים. בלמתי את פי בכח. למדתי בחיי כמה דברים על politicly correct ולא רציתי להתחיל ויכוח. במיוחד כי אני לא טובה במיוחד בוויכוחים.
פמיניזם, בהגדרה המוכרת לי, הוא תנועה למען שוויון כלכלי, חברתי וחוקי בין המגדרים השונים גם אם יש לו הרבה זרמים שונים ובניהם הדעות חלוקות עד מאוד לעתים קרובות. בכל מקרה ותמיד (לרוב) הפמיניזם מדבר על כך שכל בני האדם בעלי זכות שווה לבחור לעצמם (בהגבלות החברתיות הקיימות) בלי קשר למגדרם. לקבל הזדמנויות שוות ויחס שווה. לא רציתי לשאול אותו מדוע הוא מחליט שפמיניסטית דתית חייבת דווקא ללבוש מכנסיים.
הוא ציין שפמיניזם דתי-יהודי הוא זן די נדיר. כאן אני מסכימה. יאמרו מה שיאמרו ארגון קולך (יש להן כמה יזמות מאוד נאות, אם כי אני לא תמיד מסכימה עם הדרך שלהן או ההגדרה שלהן. אבל שוב, איני דתית אז אולי לא ירדתי לסוף דעתן) – לדעתי פמיניזם ויהדות לא תמיד מתאימות זו לזו.
יתכן ולעתים זה בגלל גרסאות פרשני היהדות, שהיו בניהם מעט מאוד נשים (ברוריה?) שיכלו להבין תפיסת עולם של אישה, שגדלה, הלכה למעשה, בתרבות שונה מזו שגדל בה גבר יהודי. הציפיות היו שונות לחלוטין. האנשים איתם האינטראקציה שונים. הסנקציות החברתיות על התנהגויות שונות הן… שונות. נתקלתי בזמנו בדוגמא לכך, שאישה זוכה לעולם הבא לפי בעלה. התנ"ך אומר מעט על העולם הבא, וחז"ל ואלו שבאו אחריהם הם הטוענים על מה שיש שם. על כל פנים, זוהי תפיסה שדי מבטלת את כל המעשים וההשתדלות של האישה. אפילו נניח וההשתדלות שלה צריכה להביא את בעלה לחיים רוחניים טובים יותר – האם אין זה בכל זאת קצת סותר את זה שעדיין מעשיה חסרי משמעות אם אין הם משפיעים על בעלה? האם זה אומר שלא משנה כמה השתדלה ובעלה חוטא – היא אחראית לכך? האם אין היא אדם בוגר בפני עצמה ויש חשיבות גם למעשיה שלה שלא השפיעו על בעלה? אולי אינני יורדת לסוף דעתם של חז"ל בנושא.
היו להם עוד תפיסות משונות על נשים, שככל הנראה נבעו מכך שהם לא היו איתן בהרבה אינטראקציה, כמו שכתבתי למשל, בעבר, על שיער הערווה ומעשה האונס של אמנון ותמר.


"וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד מ"ט אמר ר' יצחק נימא נקשרה לו ועשאתו כרות שפכה וכי נקשרה לו איהי מאי עבדה אלא אימא קשרה לו נימא ועשאתו כרות שפכה איני והא דרש רבא מאי דכתיב (יחזקאל טז, יד) ויצא לך שם בגוים ביפיך שאין להן לבנות ישראל לא שער בית השחי ולא בית הערוה שאני תמר דבת יפת תואר הואי" (סנהדרין כא א).

(אם ישאלו לדעתי, אם אכן נכרת מה שנכרת לאמנון בגלל שערת ערווה זה לחלוטין הגיע לו. שלא יאנוס.)

ולמרות זאת יש פמיניסטיות יהודיות דתיות. תאמינו לי, לא חסר. גם אם חלקן לא יקראו לעצמן בשם זה.

הרי תפיסת התורה שבעל פה היא גם כי "לא בשמיים היא", לא כן? ושבני אדם יכולים לפרש לפי הבנתם את התנ"ך והתורה שבעל פה. שהתורה שבעל פה צומחת ומשתנה כל הזמן, ומה רע בכך שתגדל גם לכיוונים פמיניסטים, שמדברים על שוויון זכויות בין מגדרים שונים?
אז למה שפניסטית דתיה לא תלבש חצאית? יכולות להיות כל כך הרבה סיבות ללבישת חצאית או מכנסיים – ואינני יכולה לחשוב על סיבות לא לגיטימיות לעשות זאת. את לא בהכרח חייבת ללבוש מכנסיים כדי להיות פמיניסטית יהודיה. צריך רק גישה.

הכתובת נמצאת על הקיר

וזה יגמר בדם. 

כידוע כרגע בערך לכל העולם (שקורא עברית וראה את הפוסט הקודם שלי) אני ביסקסואל ולפני זמן מה עזבתי את מעוני הנוח בהר כרוב על מנת להשתתף במצעד הגאוה בראשון לציון. בגלל שפגשתי כמה בני ובנות אדם מעניינים שם, התחלתי לעקוב אחרי עמוד במגילת האיקונין, שנקרא "ראשונים בגאווה" "כוכב שווים" סתם, כדי לראות מה קורה בעיר, ומה יצא מכל הדיבורים שהיו אחרי המצעד. לא לחינם אכלנו פאנקייק טבעוני נטול גלוטן, כנאמר. כעבור זמן קצר של מעקב, כנאמר, חשכו עיניי.
זה מה שפורסם בעיתון "ידיעות ראשון" ב18.05.2012. אנא קראו את הכתוב.

ידיעות ראשון, 18.5.2012.
לחצו על התמונה על מנת לראות בגדול מלא.


המאמר החלקי, אגב, פורסם גם באתר מקומונים אחד, צמקא שמו, שם הדבר מתועד בפיקסלים שחורים על רקע פיקסלים לבנים, בפני כל האינטרנט. זהו, עכשיו אתם לא יכולים לומר שהמצאתי את זה.

שימו לב, ידידות וידידים. הרב יצחק פישר, בשמו המלא, ובתפקידו (הרב של שכונת נחלת יהודה – ז"א בעל סמכות כלשהי בקרב לפחות 300 איש, ככה, וגם רב, אז יותר) טוען שקבלה חברתית של הקהילה הגאה תביא גם ללגיטימציה של רצח. הייתי רוצה לדעת, וברצינות, איזה מקום אפל ועצוב בנשמתו של הרב הביא לאמירה זו. מילא, כאשר טוקבקיסט שמתהדר במילים יפות (זברה שמו) מגיב לכתבה שמתארת אלימות כלפי הומוסקסואליות, וטוען את הטענות הישנות והמפוהקות על אונס ילדים ואונס בעלי חיים, ועוד טוען שבעלי החיים נהנים ורוצים את זה (גם הילדים?).

את זה, כנראה, אנחנו עוד יכולים לסבול. אלו הם, כזכור, רק טוקבקים והם רעל לנשמה ולא טובים לגוף. הם רק מעלים את לחץ הדם, וכל זה. יש הבדל, הבדל קטן, אבל הבדל, בין המיקום של זברה, אידיוט בלי תעודות ליצחק פישר, שיש לו תעודה מהרבנות שהוא רב. המילים שאומרים טוקבקיסטים נקראות הרבה פחות. מבחינת התפיסה שלנו יש להן חשיבות מעטה יותר, למרות שזה לא באמת נכון. אבל כאשר מגיע איש ציבור ואומר את הדברים האלו, כאשר איש ציבור אומר שקבלה חברתית של אנשים עם נטיות מיניות שונות  היא כמו לגיטימציה לרצח, ולמעשה, הבא נודה בזה, יכולה להכתב לאחר מעט הוכחה מתמטית במשוואה פשוטה מאוד, מבחינת הרבה אנשים. להטבא"ק = רצח.  כאשר האנשים האלו רואים הומו, לסבית, בי סקסואלים, טרנס ג'נדרים ויתכן וגם כל אדם שהוא קצת שונה מהם, זה מה שעובר להם בראש:

מה שעובר ללהטבא"קפובים בראש: אילוסטרציה
ציור: פונטיום חציעץ.

וחברים, אנשים מקשיבים לאנשי ציבור, במידה זו או אחרת. אולי מישהו, נניח, זברה, חושב שרק צריך לאסור הומוסקסואלית בחוק. אולי זה הדבר היחיד שעובר לו בראש. אולי אחרי שיקרא את הדברים שאמר יצחק פישר, רב של שכונה בראשון, התמונה שכאן למעלה היא מה שיתנופף לו בראש. אנחנו יכולים לצחוק ולומר "פחחחחח הם מטומטמים". אבל להזכירכם, כבר קרה רצח על רקע שנאת גאים בישראל. ולא באמת צריך תעודה כלשהי, רבותי, כדי לשאת סכין, או להשתמש ברובה, או כדי לבעוט, או לחנוק או אפילו לומר דברי הסתה באינטרנט. כן, גבירותי, רבותיי וקוויריי – הדברים שאמר הרב יצחק פישר הם דברי הסתה, חד וחלק.

__________________________________________________________________

לפני שבוע בערך, אמרה לי חברה, לאחר שסיפרה שראתה תערוכה במרכז דיזינגוף על רקע הרצח של בר נוער שהיא לא מבינה למה צריך לנפנף בזה (ככה, קצת אחרי שסיפרתי בסודי סודות שהשתתפתי במצעד הגאווה) . נותרתי בלי מילים. אולי באמת כדאי לא לנפנף בזה? אולי באמת כדאי לשבת בשקט, בחושך, ולהסתיר את עצמנו מהעולם. אולי באמת כדאי לברוח למקום היחיד בעולם בו אנחנו רצויים מבחינה מדינית.  אולי באמת כדאי לתת לאנשים להעליב אותנו, ולומר שמה שאנחנו עושים דומה לאונס בהמות, אונס ילדים, ובכלל, לגיטימציה לרצח.

 אה, רגע, כבר יש אנשים שחושבים שמה שאנחנו עושים נותן לאנשים לגיטימציה לרצוח. הרי מה שכתוב בכתבי הקודש של ישראל הוא כזה, וכתבי קודש, לא טועים לעולם, כידוע.

וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה–תּוֹעֵבָה עָשׂוּ, שְׁנֵיהֶם; מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם. (ויקרא, כ, 13)

חברים, לכל התופעה יש שם. יש ביטוי שמתאר אותה. הכתובת נמצאת על הקיר. היא כתובה, והייתה כתובה, ועוד תהיה כתובה. אני לא יודע כמה זמן היא תהיה כתובה. אני לא יודע אם עוד מישהו חוץ ממני רואה אותה. אני לא יודע מה אפשר לעשות כנגדה. אני רק מקווה שנוכל לעצור את אלו שקראו אותה ואלו שכתבו אותה ואלו שהסכימו איתה.

"הכתובת הייתה על הקיר." פירוש: האירועים הרעים שאירעו, היו צפויים מראש.
(ויקימילון: פתגמים עבריים)

 ______________________________________________________________________

כאשר בת זוגי ראתה את התמונה שציירתי (גאווה=רצח) היא אמרה בפשטות: "מי שחושב ככה לא רואה ברצח דבר חמור". בהתחלה לא הסכמתי. ואז הבנתי כמה זה נכון.

הפוליטי האישי שלי

חלק א': נרקיסיזם –  היסטוריית התפיסה הפוליטית שלי

יהיה זה ראוי לציין שלמרות הלהט שהיה לי לנושאים כלשהם בעבר, והוא משתחזר לאיטו בזמנים אלו, מעולם לא הצטיינתי בלהט פוליטי. רוב חיי עברו עלי בקביעה שאני צעירה מידי בשביל להבין בזה, פחות או יותר, או בטענה שאני א-פולטית. אכן, היו לי תקופות בהן התעניינתי באקטואליה (מידי פעם היינו צריכות להכין פלאקאט או עבודה בבית הספר), ואז אכן היה עלי לקרא עיתונים בעברית ולחשוב על הדברים האלו, ובתור מי שהייתה בכיתה א' או ב' ברצח רבין, אכן גיליתי רגישות מה לסוגיה.

 הסיבה שהתנגדתי לפינוי גוש קטיף לא הייתה סיבה פוליטית בשום צורה. למעשה, התנגדתי לזה שמוציאים אנשים כך מביתם. מזה שהפינוי לא היה מסודר – ולא דאגו לאנשים לבתים חלופיים ופרנסה חלופית לפני שגירשו אותם מהבית שחיו בו. (כאן יבוא המקום בו תפקידכם להתרעם עלי על כך שאני לא חשבתי על אנשים מעם אחר שגם היו מסולקים מביתם)

 כאשר ביקרתי בסלון מזל עם פיית הרוח האנושית, אמר לי אחד העובדים (?) במקום שהירקות האורגנים שלהם אינם מההתנחלויות – במעין גאווה. בהיתי בו. הייתי בטוחה שהחברה בסלון מזל והחברה שתומכים בהתנחלות הם אותם חברה. למעשה, הבלבול מנקודת מבטי היה ברור – שתי קבוצות עם דעות פחות מקובלות באוכלוסיה שעושות דברים שעשויים להחשב לקיצוניים. קל להתבלבל, כאשר שוכחות ששתי הקבוצות לעיתים לא ממש מחבבות זו את זו.

 המגעים שלי עם ערבים קרוב בעיקר בתקופת הקללה שלי בבית החולים על שם האחיות אולסון, אז דאגתי להם כבני אדם ומטופלים. דאגתי לנכד של איזה פעיל ארגון טרור ידוע שנכנס לניתוח, ובמיוחד לאימו הדואגת שלא יכולתי להסביר לה במילים שמטפלים עכשיו בבנה יפה – ידעתי כי ישבתי בחלק לא סטרילי של חדר הניתוח וראיתי. דאגתי לאישה שהייתה בהריון בסיכון גבוה, והרופא לא הסכים לשחרר אותה הבייתה לטפל בילדיה, למרות שמצבה הרפואי כבר אפשר לזה זאת. הכי הכי דאגתי לאם הערביה שלא ידעה להחליף אפילו חיתול כמו שצריך, לבנה הראשון, שנולד עם מום בלב, ולאחר ארבעה ניתוחים היה כל כך רזה שניתן היה ללמוד על מבנה האגן ממנו.

 הצבא הוציא אותי מחלק גדול מהאדישות הפוליטית, בעיקר כי עכשיו ראיתי את התוצאות האלו. בזמן עופרת יצוקה הייתי מעודכנת בנפגעינו, מעט פחות בנפגעיהם. זעמנו כולנו על העיתונאית מהארץ, שכתבה על כוויות וטענה שסימניהן דומים לאלו של כוויות זרחן. למעשה, הכתבה שלה עדיין מכעיסה אותי מעט, כי היא כתבה על דבר שאין לה מושג בו – ומן הראוי שבהכנת הכתבה הייתה מתייעצת בפלסטיקאי (הם מתעסקים בכוויות, בין היתר, ולמרות התדמית). יציאתי מן הצבא החזירה אותי אל האדישות, והפכה אותי לקצת פחות א-פולטית וקצת יותר שמאלית. אבל גם קצת יותר ימנית – אם כי פחות.

 למותר לציין שבבחירות האחרונות הצבעתי למפלגת הירוקים, להם נאמנותי הייתה נתונה עוד מהבחירות לכנסת ה16, למרות שלא הייתה לי זכות הצבעה אז. אכן, גישה פוליטית ראויה לבוז. ולמרות שעד כה לא ציינתי בפניכם את הדעות הפוליטיות שלי, אציין שהיה מי שהגדיר את הדעות הפוליטיות שלי כ"לא מגובשות". בשיחה האחרונה בעניין אמר שזה רק נראה כך – כי הן שונות מכל דבר אחר.

 חלק ב': תמוז –  על המקום של המחאה

נדמה לי לעיתים, שלגישה פוליטית בישראל יש רק מעט מאוד צדדים לגיטימיים. מותר להיות שמאלי, ומותר להיות ימני. מותר להיות סוציאליסט או קפיטליסט. מותרים השילובים המוזרים של שמאלני קפיטליסט או סוציאליסט שוביניסט, אבל הרבה פעמים קשה לשים לב לזה, כי כל הדברים שהם פוליטים במהותם ונכתבים מעל דפי העיתון נכתבים בשפת קוד שלא נהירה לכל אדם, ומלאות בנופת צופים וסיבוב עובדות שאין אומנותיים מהם. אם הם היו מפרסמים זאת ב.deviantart.com אולי הייתי מוסיפה אותם למועדפים שלי, אבל בגלל שהם בעיתון הם בעיקר מבלבלים אותי.

המחאה החברתית העמיקה את הפער בייני לבין שאר האוכלוסיה. ראיתי את המחאה בבלוגים ובאינטרנט, ותהיתי אם אכן חזיתי אותה, כאשר אמרתי קודם ב"אביב העמים" הערבי שהמחאה תזלוג גם לכאן. נו, זה היה די מובן מאליו, למעשה. בזמן המחאה החברתית לפתע נעשיתי מודעת לכך שהתקשורת משקרת. ראיתי מילים של אנשים ותמונות של אנשים וסרטים שצלמו אנשים שהתקשורת התעקש לברא. ראיתי שהתקשורת אפילו החל להתעסק בתיאוריות קונספירציה על כך שחברות הגז, או משהו בסגנון, הם שגרמו למחאה החברתית. ראיתי שבעקבות הדה-לגיטימציה של דעות לגיטימיות בדמוקרטיה (שמאל, אם שאלתן) – היה הרבה יותר קל להאשים ארגון או שניים בתסיסה חברתית ולהאשים אותם שסחפו את ילדינו הסטודנטים, שהאקדמיה רוקנה את מוחם, להקים אוהלים ולקיים בהם יחסי מין עם גיטרות במקום להתכונן למועדי ב'. הגיטרות, אגב, הציפו את משרדי הגיניקולוגים ובזבזו את כספי הרפואה הציבורית, כי רבות מהן נכנסו להריון. אכן, הסטודנטים גרמו לבזבוז כספי ציבור. ומי ידע אלו גיטרות עוד יוולדו להן. אולי אלו יהיו בכלל לא גיטרות אלא כלי נגינה ממזרים ומופקרים, שיאלצו להנשא בקפריסין, כי הרבנות לא תכיר בזכותן.

 המחאה החברתית גרמה לי לעשות דבר שלא עשיתי שנים, ולא היה זה משגל עם גיטרה או חלילית. היה זה עניין. המחאה החברתית אמרה לי דבר אחד – אני יכולה להתעניין בפוליטיקה. אני לא צריכה רשות. אני לא יכולה להיות צעירה מידי. מותר לי לשאת דעות שנחשבות כלא מגובשות. אבל חובה עלי – אם ברצוני לקיים דעה פוליטית, לבדוק על בסיס מה קיימות הדעות האלו. בנפשי, נותרתי הומניסטית, למרות אי חיבתו של המין האנושי אלי, בתור חוצנית. בני אדם, הם יצורים חמודים, בסך הכל. כאשר הם ישנים עם השיניים לכיוון הקיר.

 חלק ג': אספקלריה – המטרה לשמה נכתבו מילים אלו

גיבשתי עוד דעה, בפסיפס המחשבה הפוליטית שבאבטיח הפרטי שלי. ואותה ורק אותה אחלוק איתכן ביינתיים, כי שטיחת כל המחשבה הפוליטית שלי יכול לקחת זמן רב, בשל היותה שונה מכל דבר כתוב שנתקלתי בו. וכאן היא, להלן.

 הייתה תקופה שבה אנשים האמינו שיהיה שלום. היה זה בשנות ה90, ואולי קצת לפני כן. אנשים קיוו שיהיה שלום. אנשים פעלו שיהיה שלום. אני המשכתי לשים פתקים בכותל, בכל הזדמנות, כי אולי האל שלהם ישמע תפילה של בת מאומצת לאמא אדמה, ובהם נכתב "שיהיה שלום בעולם", משל הייתי זוכה בפרס מלכת היופי בפני הפמליה השמימית ונושאת נאום שאין בו שום קשר אליי. נחתם הסכם שלום עם ירדן, ואפילו היה שלום קר עם המיצרים. הפלסטינאים, שאז התחילו להתגבש כעם לאחר שהוגדרו ככזה, עדיין לא נראו כפרטנר חרש ל"תהליך השלום". גם הימין וגם השמאל קיוו לשלום, אבל הדרך אליו הייתה שונה מאוד. אחד רצה אופניים, השני מרצדס (היו גם אלו שרצו טנק). אחד רצה בכביש 6, האחר העדיף את הבינעירוניים החינמיים.

 התקופה הזו מתה יחד עם המקרנה. איש לא משלה את עצמו יותר (ואני הייתי אחרונת המאמינים) – השלום מת. הרעיון של שלום מת – כי כבר לא היה מושג לאנשים מה זה אומר. החלו לדבר על "מפת הדרכים" ו"2 מדינות ל2 עמים" ועל כך שאלו או אחרים צריכים להכיר זה בזה. אני המשכתי להאמין בשלום מעט אחר כך. אחר כך רק נהגתי לומר בעייפות שיש כאן שני עמים שיש לשניהם הנהגה איומה שאינה מעוניינת עוד בדו שיח. הנהגה שמקדמת את עצמה על האלימות. עתה אינני מאמינה לאיש. לא הימין ולא השמאל לא מאמינים עוד בשלום או בפיתרון לסכסוך. בני האדם עדיין מעמידים פנים, וזה נעשה קשה עבורם מיום ליום.

 אם פעם השלום היה כפר נופש שכולנו רצינו להגיע אליו, עכשיו הוא והמדינה הפכו לאגרטל. השמאל מנסה להדביק אליו פלסטרים ולשמור על קיומו, לנסות לתקן.  הימין מנסה למחוץ את אלו שמהווים איום על האגרטל הזה, כדי שלא ישבר. בני האדם שחיים באזור זה עברו מתודעה של "איך אנחנו עושים שלום?" שהייתה, ככל הנראה, זמנית, לתודעה של "איך אנחנו שורדים?". וקשה לשרוד, כאשר מחירי הירקות מאמירים, כאשר בני האדם מחדדים את שיניהם זה על זה, וכאשר התפיסה של "מהו אדם?" מצטמצמת. גם השמאליים וגם הימניים מאבדים את זה, וקצת קשה לי להגדיר עדיין מהו אותו ה"זה" שהם מאבדים, יחד עם האסון שמתנשא מעל ראשי הישראלים וראשי הפלסטינאים.

מה טוב שעידן הקרח מתקרב.

בחירה במיותר

תארו לכם מצב שבו אתם מחוייבים לעשות דבר מה שאינכם אוהבים. יש אינסוף פעולות כאלו בחיי היומיום. תשלומי מס הכנסה למשל.

ועכשיו, תארו לכם מצב שבו אותו עניין בו אתם מחוייבים לעסוק אינו מחייב אתכם על פי כל חוק. ובכן, אף אחד לא ממש נהנה לקחת כדורים, נכון?

בואו נחשוב על מצב שבו יש עניין שאותו אתם חשים שאתם חייבים לעשות, למרות שאתם לא רוצים לעשותו, ואינכם מרגישים טוב כאשר עושים אותו ואין שום יתרון בריאותי כלשהו בו. יש הרבה פעולות כאלו.

עכשיו, נוסיף לכל זאת עניין שכאשר אתם לא עושים אותו, איש לא נפגע. אין לכך שום תקדים מחקרי. למעשה, ברור לכולם שזה לא פוגע ברגשות הציבור. אין לכך שום עיגון חוקי. אם כי, כאשר אתם לא עושים אותו, התגובות עשוייות להיות לא אוהדות. אגב, אנשים רבים טוענים שהם עושים אותו על מנת לשפר את רווחתם האישית. אבל אתם לא מרגישים כך כלל.

נניח שאתם די סובלים כאשר אתם עושים את העניין הזה. תמשיכו לעשות זאת?

התשובה המתבקשת היא לא. אבל ההדיוט המצוי יכול לחשוב על אינספור מצבים שבהם זה לא קורה. ואחד מהם הוא עבורי הסרת השיער.
ההנחה המתבקשת מאליה, מצד אנשים (וטוקבקיסטים?) רבים היא שאני וכל אישה החל מקבלת הוסת, עוסקת בפעילות הזו מרצונה החופשי, ולמעשה נהנית מהפעולה. היא לא עושה זאת כדי למשוך את תשומת ליבם של גברים, חלילה, אלא פשוט בגלל שככה זה נשים. משוגעות אחת אחת. בטח הן עושות את זה כדי לסתום את הביוב, ואז יבוא האינסטלטור החתיך וייזיין אותן. יש כאלו שגם יתרצו זאת כנקי ואסתטי. אסטתיקה, כידוע, נירכשת. לגבי ניקיון – כל מי שיטען כך, אתהה בנוגע לבשלות החומר באבטיח הפרטי שלו, או לפחות אתהה אם זה בכלל אבטיח עם גרעינים (אלו טעימים יותר). ומה בנוגע לאלו שאומרות שאוהבות את עצמן כך? לדעתי, שיבושם לך. אבל אולי כדאי לתהות מדוע התנאי לאהבה כולל כל מה שדרוש לסרט מד"ב- אימה טוב (פירוט: סכינים, חשמל, שעווה רותחת ולייזרים).

עבורי, זה לא היה ככה. עבור כל אלו שעדיין לא מסירות שיער, עבור אלו שכן, עבור אלו שחושבים שאני עושה זאת מהנאה – ברצוני לחלוק את ניסיוני האישי – ואתם תהיו אלו שתאמצו את האבטיח שלכם, להחליט מה לעזאזל קרה כאן.

_______________________________________

אני מודה באשמה –  אני חריגה חברתית. דבר ראשון, אני עולה מרוסיה, ויותר מ20 שנה לאחר שעליתי לארץ, עדיין צוחקים לי על המבטא – שבולט כאשר אני מתרגשת. דבר שני – אני לא אנושית. לא במונח הקליני של המובן, אלא בכך שהאבטיח הפרטי שלי מתנהג בצורה שונה מהאבטיח של רוב האנשים (אם יש לי פתק מכמה אנשים שאני שפויה בנפשי – זה לא עזר). נאמר את זה ככה – אני מוזרה. למדתי להתבייש בזה, אבל למרבה הצער זו המציאות. ודבר שלישי – יש לי מראה חיצוני שנחשב לפויה. מה שנקרא – היה יכול להיות יותר טוב, אבל יש המון אנשים שמצבם גרוע משלי. ניסיתי להשתנות, אבל איכשהו זה לא הצליח לי. וכנראה שאני אשמה בזה – ולוקחת אחריות. בסופו של דבר, לא עניין העליה, העובדה שיש לי אבטיח דפוק או קליפה לא נאה הם מה שעושים לי רע. זו היא אשמתי – אם כי אני עדיין עובדת על איך בדיוק.

באזור כיתה ו', עדיין הייתי קרש גיהוץ. אבל בניגוד לרצוני ההיפותלמוס שבאבטיח החליט לשגר כל מיני אותות הורמונליים (כנראה אז התאהבתי לראשונה, בהיא, שזרקה לאחור את חלומותיה והפכה לרצינית. ואני לא ידעתי את זה אפילו.), הם עברו לבלוטות יותרת הכליה ולשחלות, ומכאן הכל היסטוריה. זאת אומרת – התחילו לגדול לי כל מיני שערות. הבעיה המשמעותית הראשונה מבחינה כלשהי הייתה השערות בבית השחי.  לא שמחתי בהן – כי לא רציתי לגדול עדיין. איחרתי, אבל לא בצורה אופנתית מספיק. תקופה מסויימת לא הייתי מודעת מספיק לגודל הבעיה שנוצרה לי מתחת לעכברים, סליחה, בתי השחי. אמנם התחלתי להמנע מעט מגופיות – כי לא היה לי מושג ממש מה לעשות – ולא ראיתי אף אחת מסתובבת במצבי, אבל ההבטחה של אמא להראות לי מה עושים הייתה עדיין רחוקה, ועדיין קצת חששתי מסכיני גילוח –  לאחר שנחתכתי על ידי אחד שנה קודם – בניסיון לגלח רגליים, כמו ההן בפרסומת. באותו יום לא לבשתי בדיוק גופיה, אלא מחולצות השרוולים האלו שמתחזות להיות חולצות, אך למעשה הן גופיות שמכסות את הכתפיים ולא בתי השחי. במקרה עברתי במסדרון בהפסקה – וכמעט כל השכבה הייתה שם. כנראה הרמתי יד בטעות בשלב זה או אחר, כי מישהו צעק: "אה, היא לא מגלחת בבית השחי!". כנראה היו רעמי צחוק. אני ברחתי לכיתה, ועד היום, למעשה, אני נוטה להמנע מגופיות.

הימים ימי כיתה ח' או ט' – לפני או סמוך למועד תחילת המחזור. לא גילחתי את רגליי מאז התקרית האומללה עם סכין הגילוח של אמא. למעשה, זה נראה לי מגוחך מעט. במיוחד, כאשר אלו שגילחו את הרגליים נהגו ללבוש מכנסיים ארוכים. לא ראיתי הבדל משמעותי בין השערות ברגליים שהיו לי לפני שנתיים  לאלו שהיו לי היום. לא היו לי חברות בצורה מיוחדת (למעשה , המעט שהסתובבתי איתן הסתובבו איתי כי פשוט לא היה מישהו אחר. המצב הכניס אותי לדילמות, כאשר קלטתי שהאבטיח שלי מסתובב משמעותית מהר משלהן, ואני משתעממת מעט מחברתן, אלא שהן עדיין חברות. וגם, אחת מהן טענה לעיתים קרובות שאני בוהה לה בחזה – ועדיין לא ידעתי על ביסקסואליות. מעולם לא שמתי לב לזה, אבל יכול להיות שעשיתי את זה לא בכוונה. היום – אני שמה לב ומשתדלת לא לבהות.). בשלב מסויים החלו להתקלס בי על כך שאני לא מגלחת את הרגליים. לא הבנתי את ההיגיון בכך – בעיקר, כי לא היו מי שיסבירו לי בצורה הגיונית למה זה בכלל נחוץ. התחלתי מגובה אמצע השוק, והגעתי עד לאזור הברך, אבל זאת עשיתי מעט מאוד, ולמעשה, הפסקתי לאחר זמן קצר ופשוט לבשתי מכנסיים ארוכים.

הימים ימי כיתה י' – כבר לא צוחקים עלי, ואני מאוהבת בלא אנושי (ספויילר – בסוף נהיינו ביחד) מעל האבטיח. כשנה לאחר שקיבלתי את מחזור הוסת עדיין לא גילחתי רגליים, והעניין התגלה כאשר היה חם. הפעם דווקא לא ממש צחקו עליי, אבל העירו. מאז התחלתי לגלח את רגליי באדיקות, מה גם שאמא תמכה. גם הערות על כך שרואים לי זיפים ברגליים או בבית השחי לא הוסיפו לי.

כיתה יא' או יב' – שיעור נהיגה. הטמבל מרוקן האבטיח –על הספסל האחרוי ליידי שואל אם אני מגדלת שפם. אני לא מבינה בהתחלה על מה הוא מדבר.
___________________________________

אני לא אדבר בשם כל המין הנשי – כי אני לא בדיוק משייכת את עצמי אליו. רק חלקית, ככה. אני אדבר רק על עצמי.

אני בחרתי להוריד שערות כי בחרתי שיצחקו עלי פחות. בחרתי להוריד שיערות כי בחרתי בכך שאנשים לא יעירו לי הערות פוגעניות. בחרתי להוריד שיערות למרות שאני שונאת את זה –  כי בחרתי בזה שרוב האנשים לא יפחדו ממני ממבט ראשון – כי אין לי את האומץ להתעמת מולם. אין לי את היכולת לומר לאנשים שאני חושבת שזה טפשי. בחרתי להוריד שיערות ברגליים כי אני פחדנית. כי גם אני נחשפתי לשטיפת המוח של התקשורת והושפעתי ממנה. כי לא היו לי הבייצים לומר לאחרים שזה לא עניינם. כי לא היה לי האומץ לצחוק חזרה על שכבה שלמה.

ואני יודעת שאני לא היחידה שבחרה בזה. אני יודעת שיש עוד כמוני – שבחרו להוריד משהו שלא באמת מפריע לאיש – כדי שלא יקנטרו אותן מהסיבה הזו. כדי שלא יתייגו אותן באופן טפשי. כדי שיאמרו – הנשים המפונקות האלו, הן בעצמן מוציאות מלא כסף על שטויות כמו שעווה ועקבים, ואחר כך בוכות.

לא בכיתי כאשר נחתכתי בגילוח הרגל אז. זה כאב ודימם בצורה נאה למדיי, במיוחד לעיין הלא מיומנת שלי אז. בכיתי כאשר צחקו עליי. כי הרביצו לי על ימין ועל שמאל –  אבל הכי קשה היה לי עם זה ששנאו אותי בגלל מה שהייתי, בגלל שנולדתי, בגלל שאני הייתי הקורבן הכי נוח.

בכיתי כי אני חלשה.

ורק בנים בוכים.