מפזר את מילותיי ברוח האלקטרונים של רשת האֶתֶר

פוסטים שתויגו 'סכסוך'

דרישה למתנה

אתמול, פעמיים דרשו אנשים שאתן להם מתנה, במפורש.
לא ליום ההולדת, אלא סתם ככה.
אחת, כאשר ציירתי בשיעור באוניברסיטה, ומישהי ביקשה שאתן לה במתנה את הציור, כי גם ככה אני משרבטת. אמרתי לה שתשלם לי, כי אני עובדת תמורת תשלום, והיא אמרה שגם ככה אני משרבטת בשביל עצמי. לא רציתי להתווכח, אז אמרתי שתצלם על חשבונה אם כל כך בא לה.
השנייה, כאשר מישהי התקשרה אחרי 10 בערב, כדי שאכין פלאייר בנושא מפגש באוריינטציה שאני מזדהה איתה לאוניברסיטה שהיא לומדת בה (שהיא לא האוניברסיטה שבה אני לומדת). הכנתי בשבילה בעבר בלי תמורה גם סמל וסטיקר לקבוצה בנושא קרוב לליבי, חינם אין כסף, בעבודה שלקחה כמה שעות טובות ומאמץ עיצובי לא קטן, עבורי.
אם זה נושא נושא קרוב לליבי, אז אני עשויה להסכים לעשות משהו עבור הנושא, כמו גם לתא באוריינטציה שאני מזדהה איתה, אבל באוניברסיטה שאני לומדת בה. סולידריות או לא סולידריות, לבקש ממני לעשות פלאייר בשביל סתם פגישה באוניברסיטה אחרת, אפילו בשביל תא באוריינטציה כזו, בלי תמורה בכלל, ולאחר שאני מבקשת שישלחו לי את הפרטים כדי שאחשוב על זה, לומר שזה אחלה שאני מסכימה, זה לא נחמד.
הזמן שלי יקר. לא, הוא לא עולה בהכרח כסף, וגם אם ישלמו לי יש פרוייקטים שלא אקח, אבל אני לא עובדת בחינם. נכון שזה שרבוט, ו5 דקות בשבילי, אבל אני מציירת מאז הגן, ועובדת בתוכנות גרפיות מאז כיתה ט'. נכון, הציורים שלי די מעפנים (רובם אפילו די מבישים), אבל ההבדל ביני לבינכם שאני עושה את זה בלי להפסיק, בזמן שאתם נתתם לכישורים שלכם מהגן לא להתפתח. זה שהציורים שלי לא משהו, או שאני משרבטת סתם ככה בשביל עצמי, לא אומר שאני אתן את זה בשבילכן. בשרבוט של הכמה דקות האלו בהיסח הדעת טמונות שעות של עבודה, תסכולים, וביקורות חותכות מאנשים אחרים. הציור שלי לא נולד מתוך עצמו, אלא מתוך זה שלמדתי.
נכון, אני לא מקצוענית, ולא למדתי אצל מורה מאז חטיבת הביניים (אז סולקתי מהחוג לציור, בגלל שקרובת משפחה שלי הציקה למורה לציור פעם אחת יותר מידי), ואני עושה דברים אחרים בחיים, כמו ללמוד לתואר שני. לעשות דברים שחשובים לי. לאכול. להיות עם האהובים עליי.
אנשים שהם לא חברים שלי, ולרוב נוזפים בי או סתם לא כ"כ מתקשרים איתי, ודורשים ממני דרישות – שאותן עלי כמובן לבצע בחינם, הם לא נחמדים (אליי). הם נצלנים (בתום לב, או שלא בתום לב. אני לא חושבת שזה הופך אותם לרעים).
הם מחמיאים לי כדי שאכין בשבילהם דברים בחינם, כאשר יבקשו, במודע או שלא.
והכי גרוע, שמבחינתם זה אומר, שהעבודה שלי לא נחשבת.
בשביל מתנת יום הולדת, אני הייתי מכינה להם משהו מיוחד, אולי, כי הם אנשים חשובים ויקרים לי. כאשר דורשים ממני לעשות משהו, תמורת זה שלא אעשה משהו אחר שאני רוצה לעשות עם עצמי בזמן הזה?
אז נכון, אתם לא חייבים לשלם לי בכסף. אתם לא חייבים לשלם לי בכלל. אבל זה אם אתם אנשים שמערכת היחסים שלי איתם מבוססת על זה שאנחנו נותנים הדדית. שכאשר אני אכין בשבילם משהו אני ארגיש מרוצה, ושמחה, שעשיתי טוב עבור מישהו, ולא עם חור בלב על זה שאנשים מתעצלים לפתוח את הוורד ולהכין לעצמם כרזה, או אנשים שברור שאין ביננו חיבה דורשים ממני מתנות. איזו שמחה בלב בדיוק תהיה לי מלתת ציור שלי, למישהי שבאה ודורשת, כי זה גם ככה שרבוט בהיסח הדעת שלי, וכאשר אני אומרת לך שאני לא עובדת בחינם, את מבקרת אותי?

בקשה כזו באה מהנחת יסוד, שלא אכפת לי מהציורים שלי, מהעבודה שלי, ושמבחינתי זה חרבון אומנותי, ובניגוד לאנשים אחרים שהחרא שלהם יוצא רנדומלית, שלי במקרה יוצא יפה. סליחה, אבל אם גם בשביל לחרבן, צריך להשקיע מאמצים, אז למה אתם חושבים שעבור החרא האומנותי שלי, שהשקעתי שנים בשכלולו, אני אמורה סתם להתאמץ, להאדים ולהזיע כאשר אתם לוקחים לי את התוצר, ולא מתוך שמחה של זה שיש בידיים שלכם עבודה יפה, משהו שמדבר אליכם, אלא מזה שהשגתם משהו נחמד בחינם, שמחה שדומה לזו שאני גם מרגישה כאשר אני מוצאת ברחוב אבן יפה, או ספר שמישהו השאיר.
אני לא מתפרנסת מהחרא האומנותי שלי, אני עושה אותו כי אני חייבת, בשביל עצמי.
הגישה שאני חייבת בשבילכם, עבורי היא מעליבה והרסנית.
אני לא חייבת כלום לאף אחד.
אם אתם לא רוצים לשלם את המחיר, לכו למישהו אחר שיעשה לכם את אותה העבודה בחינם.

נ.ב – אני אוהבת מאוד שיתופי פעולה אומנותיים בה שני אמנים מציירים ציור אחד עבור השני. התמורה היא לא אמיתית, מבחינה של כסף או משאבים, אלא פשוט נחמד לתת ולקבל תשומת לב, ולהחליף תקשורת ורעיונות. עשיתי כמה בעבר, ורוב הסיכויים שזה יהיה משהו שכן אשמח לעשות.

השדיים הפליליים וברוריה ה"מושאלת"

אחת, נטלי דדון, עליה שמעתי רק כרגע. מסתבר שהיא כנראה משתתפת עבר בתוכנית ריאלטי ודוגמנית. הגברת דדון נעצרה בחשד לנהיגה בשכרות, וגם גידפה שוטר. ללא ספק היה זה מעשה לא חינוכי, אם כי לא בלתי צפוי (הגידוף). בנוגע לנהיגה בשכרות – זה אכן פויה. אינני יודע אם אכן נהגה בשכרות או שפשוט המשטרה טעתה. שום דבר חדש או מיוחד, במדינה בה כל כך הרבה אנשים נפצעים ונהרגים בתאונות דרכים, והסיבה היחידה בגללה נרג' מעריב שמו לב לנושא הייתה בגלל שכנראה די הרבה אנשים מכירים אותה.

מסתבר, כמובן, שנהיגה בשכרות ומעצר הם סקסיים, וללא ספק קשורים קשר בל ינותק לשדיה של נטלי דדון. אחרת, אין לי דרך להסביר מדוע הופיע הקישור לכתבה על כך בצורה הזו:

מקור: צילום מסך מהאתר של nrg מעריב

בכתבה עצמה, אגב, בניגוד לצפיותיי יש בכתבה תמונת גוף שלמה של הדוגמנית, ולא רק החלקים החשובים ביותר שלה לדעת נרג' כפי שהיו בקישור – אכן שיפור מרענן. ובכל זאת אין באבטיח הפרטי שלי אלא להניח שיש שתי אפשרויות לפעם הבאה שבה זמר אקראי, נניח הראל סקאת, יקבל דו"ח תנועה ונרג' יפרסמו על זה תמונה או שהם יראו צילום מהלארינגוסקופיה שלו(מיתרי הקול הם החלק החשוב ביותר בזמר כמו השדיים בדוגמנית?) או שהם יצרפו צילום של בית החזה החשוף שלו (או תקריב של הגניטליה) כמו שעשו לנטלי דדון – כי כך יעשה לעברייני תנועה. מה, לא הגיוני?

_____________________________________________

ובעניין אחר לגמרי:
קהילת קשת ממזכרת בתיה פרסמו בשנה שעברה מאמר על ברוריה התנאית, עליה פרסמתי פוסט כחודש קודם לכן. בתוך המאמר אפשר למצוא כמה פסקאות שמועתקות מילה במילה מהפוסט בבלוג שלי (ומי יודע עוד מאיפה). כל זה נעשה בלי שום בקשת רשות, בלי שום מקורות מצויינים, ובלי שום דבר. שלחתי להם מייל וקיבלתי תשובה על כמה שאני צודק, ואני מחכה בסבלנות לכך שישימו את הפוסט בבלוג שלי כמקור למאמר וגם לכך שיוסיפו הבהרה לקופי פייסט שעשו. נכון, אני עשיתי קופי פייסט, אך זה היה לטקסטים תלמודיים בעיקרם והרוב הגורף של הניסוחים שלי(יכול להיות שהיתה שורה כאן או שורה שם, אני מודה, אני לא מושלם – ובכל זאת השתדלתי מאוד לנסח בעצמי).
למה אני מספר על זה?
לא כדי לנזוף בקהילת קשת (טוב, בעצם קצת… זה היה מרגיז מעט), אלא בעיקר כדי להבהיר שגם באינטרנט החופשי קיימים כללי אתיקה, וכאשר אתם כותבים משהו – תעשו את זה מקורי, ואם אתם לא יכולים, אז תציינו מקורות וגם תתנו קישורים (ואם מצטטים אז מוסיפים מרכאות). אני מודה שאני לא תמיד עושה את זה, אבל אני לא מציג אף פעם דברים שלא אני עשיתי – כשלי.
אם קהילת קשת הייתה פונה אלי בבקשה לפרסם אצלהם חלקים ממה שכתבתי – הייתי מסכים בחפץ לב. אין שום סיבה לחטוף(שימו לב:קישור רועש), תבקשו – ואתן רשות, בתנאים שלי. אם השתמשתם בפוסט שלי כמקור מידע (מה כבר אני יכול לחדש שלא כתבו עליו?) אז אני אשמח מאוד אם תספרו לי וגם תספרו לכולם מאיפה לקחתם את זה, אני שמח להביא תועלת למחשבה של אחרות/ים בסך הכל. אין בעלות על מידע, וכולי ביטחון בכך שכולם ישמחו אם הקוראות/ים יחשפו למגוון דעות או לדעות דומות מאנשים שונים. אי לכך, בקרוב יפורסם כאן פוסט כללי שימוש לכל הטקסטים בבלוג שלי.

לא ידעתי שהוא אנס

*התחלתי לכתוב את הפוסט הזה לפני מלא זמן. אז חלק מהקישורים ישנים ובטח כבר קראתן אותם. הוא קיבל צורה קצת מוזרה עם הכתיבה, אז תסלחו לי בבקשה. את כל הסיפורים המסופרים כאן אפשר לספר ל כל מגדר ולהפוך את המגדרים על ראשם לחלוטין.

אני חוזרת לנושא חדש ישן. יותר ישן למעשה, כי להיאסטוריה יש זיכרון על כל האירועים האלו, שה-הואסטוריה מעדיף לשכוח. או לומר שלא התקיימו. או להצדיק אותם. לראשונה בכוונת כלי התקשורת היחיד בהר כרוב, לדון בפרשה הזו. הר כרוב, לעומת הר דלעת (781 מטרים) הוא אזור פריפריאלי ממש, ולא סתם נמצא באמצע הנגב. זה לא שהחדשות מגיעות אלינו מאחור, זה שיש לנו המנהג המעצבן לקשור ולהגיב הרבה דברים, ולעיתים באיחור.

אנחנו הולכות לדבר על הטרדה מינית. ואונס. שני נושאים שלמרות כל ההכחשה שלי והשיכחה שלי בחברה שאני חיה (ריכוז לא-בני אדם כאן מרקיע שחקים, למעשה) – אני לא יכולה להניח להם. לא נאנסתי, אבל הוטרדתי מינית (עד כמה שזה יכול להפתיע חלק מהמכירים אותי) יותר מפעם אחת. או פעמיים או שלוש. הוטרדתי על בסיס כל דבר שאנשים יכלו למצוא בי, למעשה, והעובדה שאין בבעלותי כרומוזום Y תקני רק הוסיפה לחינגא. אני לא חריגה במשפחתי האנושית, השכונתית או הלאומית, או אפילו המינית (הומו-ספיאנס) – סבתי, אימי, אחותי, בת דודתי, בת דודתי מהצד השני,  בת דודה מדרגה רביעית, השכנה, הגברת ועד הבית, ההיא שעושה חוג ציור במתנ"ס, המורה מהיסודי, והמזכירה מהחטיבה והמנהלת מהתיכון, המרצה, המפקדת, החברה הקרובה – וגם הבחורה שאני מתעבת, האישה שאני לעולם לא אכיר בצד השני שבעולם – כמעט כולן, הוטרדו מינית. בלי קשר למראה שלהן, ללבוש שלהן, או לכל חלק אחר בהן. חלקן נאנסו. רובן לא התלוננו, ואולי לא יתלוננו. חלקן יספרו כעבור שלושים שנה או ארבעים דקות על מה שקרה. לפעמים יתלוננו, רוב הסיכויים שלא.  למרות הפארדיגמה הנפוצה – הן לא רצו זאת או אשמות בכך. ועל זה אני רוצה לדבר.

יש היאמרו, שאנחנו צריכות להיות חזקות יותר, ולהקשיח את עורנו. לדעת וללמוד. ללמוד להגן על עצמנו. וזה נהדר, נהדר נהדר נהדר. רק למרבה הצער לוקח הרבה זמן ללמוד וליישם את הדברים הנהדרים האלו. ועדיין, כדאי להתחיל. כדאי להתחיל היום, עכשיו, הרגע, כי לכי תדעי מה עוד יקרה. וזה נכון, אבל זה לא מספיק.
ויש הציעו פיתרון אחר. אין סיבה לדאוג מאונס, מפיתוי, ממחשבות רעות, כאשר אי אפשר בכלל להתקרב. ובכלל, הכי טוב זה להפריד. להפריד להפריד להפריד, ולנקוט כמה שיותר אמצעי הגנה. כמו אלו:

ציור ישן יחסית בו לא הקפדתי על אנטומיה נכונה, אלא העיקר היה הקונספט. כאשר הוצאתי אותו מהארכיון גיליתי כמה נותר רלוונטי, למרות הזמן שחלף. אולי עוד אצייר אותו שוב, והפעם באופן נאה יותר.

כאשר ציירתי את הפאדיחה האנטומית הנ"ל (השתפרתי מאז, באמת!) , הייתי קוראת חדשה בהכצעקתה (שקמה אז עוד לא מזמן ככל הנראה), וכל עניין מאפ"י פרץ בעוז. רציתי לצחוק וללעוג לכל אותן הגישות שפגשתי שוב ושוב בחברה, שוב ושוב לגביי, שוב ושוב לגבי הגוף שלי. הטענות שכתובות נעות בין כעס על אי האמונה למוטרדות והאופן בו נוהגים לטעון שהן משקרות, טענות שקריות על הקשר בין המראה, הלבוש או ההתנהגות (מכנסונים והתמתחויות, מישהו?) לבין ההטרדה (וכעדות אילמת אוסיף את כל אותן הטרדות מיניות שחוויתי בחטיבת הביניים, אז הייתי המכוערת של השכבה, או לפחות כך כולם אמרו לי ובמשך שנים לא יכולתי להביט במראה בגלל זה), טענות על רגישות יתר ("אם את לא מרגישה – זה לא קרה!" כפי שאולי לא הבנתן מכתב ידי המזעזע) שאומרים תדיר לפמיניסטיות או למוטרדות, וכמובן השיט הרגיל של "למה לעזאזל היא יצאה מהבית?!!!אחד".

עכשיו, זה כבר לא מצחיק אותי יותר. לא כאשר ריל גוננים למיניהם מוצאים את עצמם כותבים שנאת נשים מתוך אהבה, לטענתם הנסתרת. ואם יש משהו שלמדתי מהתקשורת הרוסית (אל תדאגו, גם על זה אדבר) זה שכאשר אומרים על מישהו שהוא אוהב נשים, הכוונה בדיוק הפוכה. זאת אומרת,  יש לכתוב הוא "אוהב […] נשים" ולא "אוהב נשים". וב[…] כתוב באותיות קידוש לבנה שנוטים להתעלם מהן "להטריד, לאנוס, לנצל, לחפצן ולבגוד ב".

אחר כך אותם בני אדם, ומהם גם גברים וגם נשים, באים ומסבירים ומסגיברים: את לא כזו שיכולה להאנס, ובכלל לפי הרישומים שלנו, את שרלילה.

וכאן אתחיל לטוות סיפור (מצטערת, לקח לי זמן לחמם את הנול). זה לא האופן בו נהוג לספר את הסיפורים האלו בבלוגים. הוא לא כועס, זועם או אפילו אומנותי ומלא מילים נאות. אבל הוא הדרך שבה אני מצליחה לספר את הסיפור כרגע, אחרי שהרעיונות שאז חשבתי ולא רשמתי כבר יושבים אחרת באבטיח שלי. יצא קצת טריגרי, השיר הזה.

סיפור-קפה/פונטיום חציעץ

סיפור פשוט, לא מסובך,
קרה אצלנו כאן בכרך.
סיפור קטן, כלל לא חשוב
הוא על שקשוקה של ישוב.
אבל סיפור זה לא יפה,
אז אספר סיפור-קפה.

ובסיפור הזה שני גיבורים,
יפים, נוגים וצעירים,
אחד הוא נער תלפיות,
יפה, גבוה, עיניו טובות.
והשניה היא ינשופה,
אירונית, חכמהולא שפופה.

היו השניים ידידים,
או שמה שחקו פעם בבדידים.
אולי הם התכתבו ברשת,
אולי נפגשו פעם תחת קשת.
נפגשו השניים לכוס שיכר,
כפי שנהוג גם בניכר.

היא שתתה אולי כוס,
של קולה שסיימה מזמן לתסוס,
והוא גם לא הגזים,
ושתה קצת בירה בלי גזים.
ישבו בכיף, דיברו בנחת,
והשיחה כל כך קולחת.

עברה שעה או שעתיים,
ובשעון – אוי, כבר אחרי שתיים.
האוטובוס מזמן כבר נם,
והוא עצמו גם די נרדם.
ואיך אותה יסיע בביטחון,
לצד השני של הירקון?

"אני פה גר ממש קרוב,
ממש ליד פנס רחוב.
והרי דיברנו כה יפה,
נעלה ונשתה גם כוס קפה"
הינשופית בדעתה חוככת.
"למה את עלי כלל לא סומכת?"

"אני חושבת שיהיה נהדר,
ובאמת עכשיו די מאוחר.
אני עייפה, ורוצה כבר לישון,
ומחר, אגב, כבר יום ראשון.
רק בבקשה תבטיח לי כבר,
שלא נעשה במיטה שום דבר."

הבטיח? הבטיח.
אין לו ראש אבטיח.
בחור הוא נחמד, עיניו לא שוגות,
למה לך לטוות סתם כך דאגות?
הלכו הם אל קצה הרחוב, לפנס,
היא עברה בדלת, הוא אחריה נכנס.

הרתיח הוא מים לקפה,
הניח עוגיות על מגש יפה,
חלצו שניהם נעליים,
ואפילו חלקו חיבוק או שנים.
ואז והוא שלח יד, ואחר כך גם רגל,
ומה בגבורה מתנוסס לו הדגל!

*

"לא רוצה" אני אמרתי לו,
"אבל הוא לא הפסיק.
הזזתי את היד שלו,
אבל אותו זה רק הצחיק."
כן, כך היא ספרה לי, כאשר חתכה אננס.
"איך יכולתי לדעת, שהוא גם אנס?"

______________________________________________________________________

כן, סיפור קצת סטריאוטיפי, טוויתי בנול החרוזים שלי. הסיפור הזה מעולם לא קרה לי אישית. אבל הוא קרה, ויקרה וקורה, ושמעתי ממנו מספיק פעמים. הוא הוטמע בי מספיק פעמים על ידי התרבות. על ידי המשפחה. על ידי השטות הזו, השטות שאוסרת על בני אדם להאמין זה לזה. כי אם הם שקרו לנו, אנחנו אשמות, כי מה חשבנו, כאשר עלינו אליו לקפה? למה קפה לא יכול להיות קפה? למה בתרבות שלנו לשקר, לאנוס את רצוננו, ללחוץ על אנשים לעשות פעילות שאמורה להיות מהנה היא לגיטימית מספיק? ולמה התירוץ היחיד שיש לנו בסופו של יום הוא "לא ידעתי שהוא אנס". או מטרידן. או אדיוט. זה לא כתוב לאדם על המצח, שבלי סיבה יכול ומותר לו לעשות את הדברים האלו. זה לא כתוב לאדם על המצח שעכשיו הוא חבר שלך, ומדבר אלייך יפה, אבל מחר הוא ילחץ עלייך להתנשק, או ירד עלייך שאת כזו כבדה כי לא בא לך להתחבק.
אנחנו לא יודעותים שהםן אנסותים. אבל ככה זה. וזה לא מקובל ולא לגיטימי. זה לא מקובל וזה לא לגיטימי במיוחד מצד התרבות לבוא ולהאשים אותנו, בהתחלה בזה שאנחנו תמימות, ושאסור לנו להאמין לאיש. ואז בזה שאנחנו לא נחמדות, ועושות לכולם פרצוף חמוץ. ואז שאנחנו לא זורמות. ואז כאשר אנחנו זורמות, או ש"הזרמתם" אותנו, והייתה תאונה, או שלכם פשוט לא היה אכפת מספיק פתאום גם גנבנו זרע*. אבל מה אנחנו יודעות בכלל, אנחנו פשוט ממורמרות בגלל המחזור ולכן כל ההאשמות האלו באונס ושוביניזם, לא?

מחזור הוא כידוע הגורם מספר אחת לכאבי ראש, ובכלל, תופעה נשית שהביאה ללידת הפמיניזם. כל מי שמזדהה פמינסטית בזמן נתון היא במחזור, או בזמן תסמונת טרום וסתית, ובגלל זה מאשימה באונס.
*צולם בשירותי האוניברסיטה, 6/3/2012

fin

* אם מישהי שיקרה למישהו במודע, על מנת להכנס להריון, זו כן גנבת זרע. או גנבה לו את האשכים או את הטישו מהפח, ואז תפלה עליו אחריות. זה לא המקרה המדובר.

מצעד הגאווה ה(ושל)ראשון לעונת המצעדים, וכמה מילים על פריפריה.

בניגוד למנהגי בעבר, זהו בעיקר (אבל לא רק) סיקור לא מחייב למצעד הגאווה בראשון לציון 2012, רק לתיעוד. אם ישנן טעויות, אשמח אם תתקנו אותי. חלקה הראשון של הרשומה עוסק בעיקר באירוע. החלק השני במצעדים בפריפריה. אם אתם משתעממים ממש בקלות, אתם מוזמנים לדלג על חלק 1.

הייתי ב10.5.2012 במצעד הגאווה של ראשון לציון, וזה היה מצעד הגאווה הראשון (!) שהשתתפתי בו. זהו גם המצעד הראשון שפותח את "עונת מצעדי הגאווה", שהופיעה באופן מהמם למדי יחד עם עונת הנקטרינות, שהן מהפירות האהובים עלי. אם לא ציינתי זאת בעבר, אני ביסקסואל. אני נמצא במערכת יחסים הטרו-נורמטיבית במידה מספקת, אז  "לא רואים עליי" – למרות שלאחרונה חזרתי לארון בגלל שנכנסתי לאוניברסיטה.
הסיבה לכך שיש בני אדם שחושבים שאין סיבה למצעדים בפריפריה היא תמוהה בעיניי. מעולם לא חשבתי שלא צריך לעשות מצעדים בפריפריה, ואפילו התבאסתי כאשר לא היו באזור שקל להגיע אליו מהר כרוב. עצלנות, בראש ובראשונה (יחד עם נפילה של תאריכים לא נוחים) היו גורם מסייע לכך שכל פעם פספסתי בשבוע לפחות את העובדה שכן, היה מצעד גאווה. והנה השנה השתתפתי (ראשון היא העיר הקרובה ביותר להר כרוב מבחינת שימוש במאנה לפורטל מעבר), ועכשיו באופן ודאי לא ברורה לי לחלוטין עמדתם של בני אדם שמתנגדים למצעדים בפריפריה, ולא במקומות מרכזיים (תל אביב?).

צילום פאנורמי של נקודת הסיום, על ידי רוי פרימן המוכשר.

1. סיקור לא מחייב מהמצעד

ראשית, אתחיל בכך שראשון אינה פריפריה.ראשון לציון היא העיר הרביעית בגודל אוכלוסייתה בארץ (משנת 1995), ומתגוררים בה מעל 200 אלף בני אדם(משנת 2000). ובכל זאת למצעד הגיעו כעשרים איש, אולי קצת פחות, אולי קצת יותר. לעומת המצעדים הקודמים שלה, זוהי ירידה משמעותית. ("מצעד הגאווה הראשון בעיר, בשנת 2010, סחף 200 איש שבאו להזדהות עם נפגעי פיגוע הירי בבר נוער בתל אביב. אשתקד נחלו המארגנים אכזבה גדולה נוכח מיעוט המשתתפים, מאה לכל היותר.", לפי הכתבה הנ"ל בנרג' מקומי).
ראשון לציון אינה עיר קטנה, פריפריאלית. מדובר בעיר הרביעית בגודלה בישראל, ומדובר בעיר במרכז הארץ, מישור החוף. הסיבות לאי ההשתתפות היו רבות, לפי מה שהביעו הצועדים. לפי דברי אחד המארגנים, הוזמנו רבים בפורומים שונים באינטרנט, אבל סרבו להגיע בגלל החשש לצאת מהארון בעיר מגוריהם. היו כאלו ששיערו שמדובר בחשיפה המעטה (העיריה לא באמת תמכה, לדעתי לפחות). חלק מהצועדים לא היו מראשון. היו גם לא מעט שינויים של הימים האחרונים לגבי המיקום והמסלול.

עשרים אנשים, פחות או יותר. צילום: Roy Freeman

למרות כל אלו, המצעד היה כיפי באופן לא נורמלי. ונגמר מהר מידי, לפחות בשבילי.  היו בו נציגים כמעט מכל קשת הלהטבא"ק (פרט לא-סקסואלים, עד כמה שידוע לי) וגם האמהות הנפלאות של תהל"ה. המשתתף המבוגר ביותר היה מעל גיל 70, הצעיר ילד בגיל הגן או בית ספר יסודי מוקדם. התאספנו בגן לשם, ושם הוכנו שלטים רבים, ונקנו דגלונים, צמידים ועניבות. חולקו משרוקיות ורעשנים. בשלב מסויים התברר שהיו יותר שלטים מאנשים שמוכנים לשאת אותם. העניין סודר בשלטים כפולים, גב אל גב, כאשר מידי פעם הופכים את השלט וחושפים תוכן שונה.

מדגם לא מייצג של חלק מהשלטים שנעשו. צולם על ידי אריאל שוסטק המגניב.

במהלך ההליכה, שלא הייתה ארוכה, וזורזה מעט על ידי השוטרים, שכמעט השתוו לכמות הצועדים (אבל השרו תחושת ביטחון רבה, ואפילו עזרו לי לקשור עניבה גאה לתפארת). היו שריקות, שירים, סיסמאות. אנשים רבים הסתכלו. המצעד היה קטן, אבל כל מי שהיה באותה שעה עמוסה ברחוב רוטשילד לא יכול היה להתעלם מהרעש.  במקומות כאלו אני מניח לצד האקסצנטרי שלי לצאת בצורה מטורפת, ואמרתי שלום לאנשים רבים בדרך ונפנפתי. אפשר לומר שאנשים התרשמו מאוד. אף אחד לא הוריד חולצה (בניגוד למה שמנסים לספר) והיום היה נעים ולא חם מידי. חלק מהססמאות שצעקתי נלקחו מההפגנה נגד סטרייטים של יוסףה מקיטון (הקרדיט אליך!) וגם אלתרתי שיר על בסיס שיר פורים מפורסם, אם כי הוא הושר רק פעם אחת. על ידי.
חלק לא קטן מהזמן מארגן המצעד, ישי רוטמן האנרגטי, היה זה שעודד את כולם לצעוק סיסמאות ולשיר ("עוד יבוא שוויון עלינו"). לפעמים שיתפנו פעולה. לפעמים עסקתי בשיחה על כך שוולברין הוא ללא ספק הגבר המושלם.

מצעד גאים, מצעד גאים,
חג גדול ללהט"בים.
דגלונים, רעשנים,
שירים וריקודים! 

למרות האופי הפסטיבלי למדי, זו הייתה גם הפגנה. לדעתי לפחות, אבל אני לא למוד הפגנות כלל. לשאת שלט ולצעוק ברחוב עם משטרה מסביב? כרגע זו שיא החתרנות שהגעתי אליה.  עוד בשלב ההכנות, התברר שהבמה שבגן העיר נתפסה על ידי אירוע ל"ג בעומר של חב"ד, ולאחר חשש וויכוחים של המארגנים בטלפונים, הועבר סוף המצעד למקום 500 מטר משם – בדיוק מתחת למבנה העיריה החדש. למרות השמחה ההתחלתית, אני די התאכזבתי, כי באותן השעות לא עבר שם כמעט איש.

לאחר כל ההליכה המשמחת בעיר, הגענו אל הרחבה מחוץ לעיריה, שהייתה ריקה באופן משעמם למדיי, לעומת הרחובות המלאים. השוטרים ברובם התיישבו על הספסלים, ואנחנו התאספנו סביב ושמענו מספר נאומים, וגם כמה שירים של היוצרת המוכשרת, נוי רויטנברג. נאמו ח"כ ניצן הורוביץ, יו"ר פורום גאות דרור מזרחי, יו"ר משותף בתא גאים בעבודה דן סלייפר, יו"ר ארגון שישה צבעים ברוך אורן וגם גברת מדהימה ביותר, נציגה מארגון תהל"ה, ניצה סקאל שריגשה את כולם מאוד. האירוע נחתם בנאומו של ישי רוטמן.

שלב הנאומים (כרגע, ח"כ ניצן הורוביץ), ברקע שלטים שהוכנו ע"י משתתפות ומשתתפי המצעד.

לאחר מכן היה מפגש/ישיבה של ארגון "שישה צבעים" וכל האירוע נחתם בפאנקייקים טבעוניים ללא גלוטן, שנעשו, פחות או יותר על הגזיה הכי מפחידה בעולם. התפרקו לגמריי, אבל היה טעים

(אם יש לכם צילומים, סרטונים ועוד שלל דברים טובים, אשמח אם תקשרו אותי כדי שאוכל להוסיפם לרשימה, או תוסיפו כאן צילומים וחוויות בתגובות)

2. כמה מילים על פריפריה

כפי שציינתי בפוסט שלי, ראשון לציון אינה באמת פריפריה. הפריפריאליות שלה, במקרה זה, היא למעשה בעיקר בגלל החוסר במקומות בילוי מגניבים כמו הגן הבוטאני של תל אביב ותרבות צעירה ו"עדכנית" יחד עם מחירי שכר דירה יותר מופקעים מבכל מקום אחר, פלוס בעיות חניה. סלחו לי שאני משטיחה את כל עניין הפריפריאליות במקרה זה. ראשון לציון נחשבת למקום מנומנם, מקום מסורתי (?), עיר שינה שבעיקר מספקת עובדים. שלא תבינו אותי לא נכון, יש בראשון כמה מקומות מהממים, כמו אתר ארכיאולוגי נחמד של גת עתיקה, יקב (גת מודרנית), גן עירוני, גן חיות, חוף ים נחמד מאוד, מספר מוזאונים מצומצם, שבילי אופניים,יותר מידי קניונים, ותחבורה ציבורית שנוסעת מחוץ לעיר בתדירות גרועה. זו עיר נחמדה. עיר נורמטיבית. אם היה צריך לומר על עיר כלשהי שהיא נורמטיבית, היו בוחרים בראשון. גם כי היא מספיק גדולה בשביל זה.

הסיבה הראשונה (1) שבגללה צריך מצעדים ב"פריפריה"  מצוטטת כבר בכתבה בנרג' מקומי, שקישרתי אליה כבר קודם. למי שמתעצל, אתם מוזמנים לשטוף את העיניים. אחד האנשים שנשאלים בראיון הוא סגן ראש העיר של חולון וחבר סיעת ש"ס, חיים סברלו (כפי שמצויין בכתבה). הנה מה שהוא אומר כאשר שואלים אותו על קיום מצעד בחולון (הכתבה מדברת באופן כללי גם על מצעדי גאווה בפריפריה), והוא משווה זאת לאונס בעלי חיים (אדם הולך עם בהמה*):

"זה לא נורמלי. בחולון אין את הציבור הזה ואני שמח על כך".

חברים, אין הומואים בחולון. אין לסביות בחולון. אין ביסקסואלים בחולון, ואין טרנסג'נדריות. גם א-סקסואלים וקוויריות לא קיימים שם. למעשה, מה שמר סברלו לא מספר לנו הוא שיש שדה כח קסום סביב חולון, שלא מאפשר לאוכלוסיה הגאה להתקרב אליה. אם, למשל, דנה אינטרנשנל, תחליט לבקר בחולון, כי לפתע היא תזכר שיש בראשון יופי של חוף ים ותלך לשם. למרבה המזל, אני לא אנושית, ככה ששדה הכח הקסום שנבנה באמצעות תורת הקבלה לא יעבוד עלי. עובדה, במשך זמן די רב נסעתי לחולון מדי בוקר. יאפ. ביסקסואלית בחולון.

מסתבר, אגב, שלא רק חולון יחודית בשדות הכח שלה. גם בבת ים יש שדה כח משלה. הוא הרבה פחות אלגנטי. כאשר אדם מאוכלוסיות הלהטבא"ק מגיע לגבול בת ים, הוא נתקל בקיר דמוי קיר זכוכית שקוף וחוטף בומבה ממש רצינית באף. לאחרונה נחשף ממסמכים סודיים שיש גם כמה תחנות שמפיצות עשן קסום שכל מטרתו היא לדכא מיניות אלטרנטיבית. אחת מתופעות הלוואי של העשן הזה, אגב, הוא מיעוט התופעה של שבירת האור מטיפות גשם, כך שנוצרת קשת בענן. העשן הזה משנה את השבירה של האור במים באיזה אופן. רוצים הוכחה?
הנה למשל, חבר המועצה רפי ברנז של בת ים, שגם הוא התראיין לכתבה בנרג'. הנה הציטוט המלא. רק אל תלכלכו את הרצפה.

חבר המועצה רפי ברנז, יש מצב למצעד גאווה בבת ים? 
"אני לא חושב שיש אוכלוסייה כזאת בבת ים".
יש בכל מקום. 
"את טועה. בתל אביב יש, בראשון יש, בבת ים אין אוכלוסייה שמייצגת. אני לא שולל אף אחד, שכל אחד יחיה כמו שהוא רוצה, אנחנו חיים במדינה דמוקרטית. אני אדם דתי ובגלל זה איני אמור לתקוף אף אחד, אבל צריך לעשות את זה בעיר שיש אנשים כאלו. אני בפוליטיקה 22 שנה ואף פעם לא הייתה דרישה למצעד".

 עבדתי בעבר בבת ים. בגלל הטריק הלא אנושי שלי לא חטפתי בומבה באף מידי בוקר. אבל באמת לא היו קשתות בענן בכלל בתקופה ההיא.
וזו, חברות, סיבה אחת לקיום מצעדי גאווה בפריפריה.
יש בני אדם שמתכחשים לכך שיש בני אדם עם מיניות (או א-מיניות) אחרת. הם מודעים, כמובן, שיש כאלו, אבל הם מעדיפים למחוק אותם. זה הרבה יותר קל לומר שמישהו לא קיים. אז לא צריך להכנס לויכוח, כי הוא לא קיים. לא צריך להתייחס, הוא לא קיים. ואם הוא אומר שהוא קיים, זה כי הוא בא מתל אביב, או מראשון, או משהו.

חבל שלא כולם מסכימים עם השלטים שאני מציירת. צלמת: לא ידועה.
נלקח מהאתר של ניצן הורוביץ.

עוד סיבה (2) היא כמובן קיום להטבא"ק מחוץ לתל אביב. אני יודעת שלפעמים זה מפתע לומר "אבל יש לכם את תל אביב". אולי לא שמעו בכל הארץ, אבל פרט להיותה של תל אביב חור לא נורמלי (שעה וחצי נסיעה באוטובוס!) שנמצא במקום שכוח אל, ולמרות הגן הבוטני ומוזיאון ארץ ישראל בעל הפסיפסים הנחמדים, אין בתל אביב חניה. בביקור האחרון שלי בתל אביב (כנס עולמות) חנינו שישה קילומטרים מהכנס(!). בקו אוירי. לא, אני לא מגזימה. מצד שני, אולי זוגתי גם לא מספיק מנוסה עדיין במציאת חנייה. גם שמעתי ששכר הדירה גבוה שם באופן יותר מגעיל ממה שיש במקומות אחרים. אין לתל אביב כל כך הרבה מקומות לצמוח אליהם, וגם אם נניח הנחה לא מלומדת שלאוכלוסיה הגאה יש פחות ריבוי אוכלוסיה מלאוכלוסיה ה"כללית" – עדיין יש הרבה מאוד אוכלוסיה גאה בארץ. לא ברור לי לאן אפשר לדחוף את כולם בתל אביב. אין מקום לכולם בתל אביב. וגם תל אביב לא חפה מהומופוביה. לא תל אביב רבתי, ולא האזור המכונה ה"שמורה" על ידי מביני דבר. יופי, יש מצעד גאווה גדול בתל אביב. אנשים רבים אינם מרוצים אפילו מקיומו של זה, ונראה לדעתי המאוד לא מלומדת ומאוד לא תל אביבית, שיש גם לעיריה אינטרס כלכלי עבורו, במיוחד עם הבחירה של תל אביב להפוך לעיר הגאה בעולם, או משהו כזה. אני אולי גרה בהר כרוב, מקום שמיותר לחלוטין לארגן בו מצעד גאווה, כי כל תושבי ההר יצטרפו ישר (אז אנחנו מארגנים מסיבה) וגם ככה האוכלוסיה אצלנו יותר קטנה מזו שהגיעה למצעד בראשון. אבל הר כרוב הוא רק נקודה קטנה וחביבה בארץ ישראל, שחיים בה קומץ מוזרים. שאר המדינה ממש לא בקטע של מסיבה גאה קהילתית. לשאר המדינה צריך להזכיר, שנה בשנה, אנחנו פה. לא צריך להרחיק עד לתל אביב. לא צריך ללכת לגור בה, כי שוויון זכויות, הוא לא רק בתל אביב. שוויון זכויות, הוא בכל מקום. לא כל אחד יכולה לשרוף יום שלם על נסיעה מפה לשם לתל אביב. יותר קל כאשר המצעד קרוב לבית. יותר קל, כאשר האנשים שלא רואים מצעדים באופן שנתי פתאום יראו אחד. אני חוזרת לסיבה אחת – אנשים צריכים לדעת שאנחנו פה. רגע, אתם שואלים, למה בכלל צריך שידעו שאנחנו כאן? מה, אנחנו לא בני אדם כמו כולם?

(3) מסתבר שלא. דורשים מאיתנו להיות כמו כולם ולא לנפנף ב"נטיות" שלנו. כי רק אנחנו מנפנפים בהן.
לא כל גאה (אין לי כח לכתוב להטבא"ק כל פעם, אני נוטה להתבלבל בסדר האותיות, אז תסלחו לי אם זה לא פוליטקלי קורקט. זה היה מצעד הגאווה הראשון שלי, והכל) יכול לעשות מה שכל סטרייט עושה. סטרייטים, למשל, נוהגים לציין מידי פעם  את בני זוגם (בעלי, אישתי, חברה שלי, בנזוגי). אם גאה תנפנף בנטיותיה ותאמר "אישתי" – טראח – היא נפנפה בה. אם באחוות גברים מישהו (או סתם בשיחה) מביע את דעתו על יופיה של שחקנית כלשהי[נניח, האלי ברי (אקסמן:סופה)] , ומישהו טוען שיו ג'קמן(אקסמן:וולברין) יותר נאה בעיניו, טראח – הוא נפנף בנטיתו הלא סטרייטית. אם מישהו בא בחולצה שכתוב עליה "בובה, אני זה הכי" לאירוע ספורט, לא קרה כלום (אולי פרט לבדיחה ממש עלובה). אם מישהו בא בחולצה של "שישה צבעים" לאירוע ספורט, הוא מנפנף בנטיות שלו. אם זוג בני אדם ממגדרים שונים לגמרי מתנשק ברחוב כולם מחייכים למראה אהבה צעירה. אם זוג בני אדם ממגדרים לא לגמרי שונים מתנשקים ברחוב, פתאום הם מנפנפים בנטיות שלהם. כאשר חברתך לעבודה מזמינה אותך לחתונה (יום שישי ה13 לפברואר, יוסי ודנה מתחתנים!) זה לחלוטין סביר. כאשר  תזמיני אותה לאחר שנה למסיבת חתונה עם בחירת ליבך (ככה, למקרה שהאולם לא ביטל) את לפתע מנפנפת בנטיות שלך. כאשר יש אנשים, שחיים עם התחושה שנולדו בגוף הלא נכון, ומצליחים לעשות עם זה משהו, או פשוט מתלבשים באופן בו הם מרגישים נכון, פתאום הם מנפנפים בנטיות שלהם.
ואז כאשר הם אומרים שמגיעות להם אותן זכויות, לאימוץ, להקמת משפחה, לעבודה, לכל דבר והם יוצאים במצעד, פתאום הם מנפנפים בנטיות שלהם.  ברור שהם מנפנפים בהם. כי כולם מנפנפים בנטיות שלהם, לעזאזל. כולם רוצים לנפנף בזה. גם בעיר שלהם, ולא רק יום אחד בשנה, אלא כל החיים.

______________________________________________________________________

– כל הצילומים (פרט לצילום השלט שאני ציירתי – ונלקח מהאתר של ניצן הורוביץ. נקווה שהצלמת האלמונית תסלח לי על ניצול זה.) פורסמו באישור הצלמים. תודה לרוי ואריאל על שאישרו לי להשתמש בצילומים שלהם.  אם ברצונכם (אתם הקוראים) להוסיף סרטונים מהמצעד שצילמתם או תמונות, אנא כתבו בתגובות, ואשמח לשלב ברשומה או לקשר אלהם.
– אם קרה, וזיהיתם אותי מהמצעד, אבקש לא להתייחס אלי בשמי הפרטי בתגובה שלכם (היא תעבור עריכה, ואשלח אליכם הודעה המבקשת לא לעושת זאת יותר). האלטר-אגו האינטרנטי שלי הוא פונטיום חציעץ, ורק בשם זה אני מזדהה ברוב האינטרנט, ואבקש לכבד זאת. 

*כמו תמיד, משווים את העניין לאונס בעלי חיים. אונס בעלי חיים (משכב בהמה, בלשון נקיה) הוא דבר שנעשה די הרבה על ידי אנשים נורמטיביים, בתעשיית החלב למשל. פרות מוזרעות כדי שיכנסו להריון וילדו עגלים ועגלות, ואז, בגלל הפרשת הפרולקטין שלהן לאחר הלידה, מתמלאים העטינים שלהן בחלב עבור העגלים שלהן, חלב שאנחנו שותים. אולי זה לא "אונס-אונס", אבל זו כן כפיה אלימה ומינית (חפץ המוחדר לנרתיק?) על יצור חי אחר. אז מה אם זה בעל חיים. פרה, רבותיי, לא באמת יכולה להתגונן. בנוגע ל"יחסי מין" עם גופות – לגופה כבר לא אכפת, אבל ראוי לבקש את אישור המשפחה. לעומת זאת, יחסי מין בין אנשים מאותו המגדר מתקיימים רוב הזמן בהסכמה. קיים אונס, זה נכון, וזה מצער ויש להאבק בכל תופעה של כפיית יחסי מין. אבלהבא לא נתעלם מכך שקיים אונס בכל האוכלוסיה, ורוב האונס, הוא אונס נשים בידי גברים.

____________________________________________________

נ"ב: במהלך כתיבת הפוסט קלטתי שלמרות שאני חושב שאני מחוץ לארון בפני העולם (וציינתי את זה במצעד) , למעשה התברר לי שאני עדיין בפנים. הורדתי תיוגים מהתמונות שלי בפייסבוק, למרות שכן אפשר לראות שהשתתפתי. מהמשפחה שלי הסתרתי בכלל את קיום המצעד, ומכל מי שאני בתקשורת איתו, פרט לבנזוגי ואחותי הקטנה. זה די מצער אותי, שאני משקר לעצמי ככה. אני שמח שלפחות הבנתי את זה בזכות הכתיבה.

עדכון 31.5.2012: תוכלו לראות הרבה צילומים נוספים ממצעד הגאווה בראשון בגלריה היעודית במגילת האיקונין, כאן

הבלדה על הכבשה השחורה (כתובים קצרים)

(הרשומה הועברה אל מילים עם אוזניים משולשות. כאת ניתן למצוא אותה כאן)

הפוליטי האישי שלי

חלק א': נרקיסיזם –  היסטוריית התפיסה הפוליטית שלי

יהיה זה ראוי לציין שלמרות הלהט שהיה לי לנושאים כלשהם בעבר, והוא משתחזר לאיטו בזמנים אלו, מעולם לא הצטיינתי בלהט פוליטי. רוב חיי עברו עלי בקביעה שאני צעירה מידי בשביל להבין בזה, פחות או יותר, או בטענה שאני א-פולטית. אכן, היו לי תקופות בהן התעניינתי באקטואליה (מידי פעם היינו צריכות להכין פלאקאט או עבודה בבית הספר), ואז אכן היה עלי לקרא עיתונים בעברית ולחשוב על הדברים האלו, ובתור מי שהייתה בכיתה א' או ב' ברצח רבין, אכן גיליתי רגישות מה לסוגיה.

 הסיבה שהתנגדתי לפינוי גוש קטיף לא הייתה סיבה פוליטית בשום צורה. למעשה, התנגדתי לזה שמוציאים אנשים כך מביתם. מזה שהפינוי לא היה מסודר – ולא דאגו לאנשים לבתים חלופיים ופרנסה חלופית לפני שגירשו אותם מהבית שחיו בו. (כאן יבוא המקום בו תפקידכם להתרעם עלי על כך שאני לא חשבתי על אנשים מעם אחר שגם היו מסולקים מביתם)

 כאשר ביקרתי בסלון מזל עם פיית הרוח האנושית, אמר לי אחד העובדים (?) במקום שהירקות האורגנים שלהם אינם מההתנחלויות – במעין גאווה. בהיתי בו. הייתי בטוחה שהחברה בסלון מזל והחברה שתומכים בהתנחלות הם אותם חברה. למעשה, הבלבול מנקודת מבטי היה ברור – שתי קבוצות עם דעות פחות מקובלות באוכלוסיה שעושות דברים שעשויים להחשב לקיצוניים. קל להתבלבל, כאשר שוכחות ששתי הקבוצות לעיתים לא ממש מחבבות זו את זו.

 המגעים שלי עם ערבים קרוב בעיקר בתקופת הקללה שלי בבית החולים על שם האחיות אולסון, אז דאגתי להם כבני אדם ומטופלים. דאגתי לנכד של איזה פעיל ארגון טרור ידוע שנכנס לניתוח, ובמיוחד לאימו הדואגת שלא יכולתי להסביר לה במילים שמטפלים עכשיו בבנה יפה – ידעתי כי ישבתי בחלק לא סטרילי של חדר הניתוח וראיתי. דאגתי לאישה שהייתה בהריון בסיכון גבוה, והרופא לא הסכים לשחרר אותה הבייתה לטפל בילדיה, למרות שמצבה הרפואי כבר אפשר לזה זאת. הכי הכי דאגתי לאם הערביה שלא ידעה להחליף אפילו חיתול כמו שצריך, לבנה הראשון, שנולד עם מום בלב, ולאחר ארבעה ניתוחים היה כל כך רזה שניתן היה ללמוד על מבנה האגן ממנו.

 הצבא הוציא אותי מחלק גדול מהאדישות הפוליטית, בעיקר כי עכשיו ראיתי את התוצאות האלו. בזמן עופרת יצוקה הייתי מעודכנת בנפגעינו, מעט פחות בנפגעיהם. זעמנו כולנו על העיתונאית מהארץ, שכתבה על כוויות וטענה שסימניהן דומים לאלו של כוויות זרחן. למעשה, הכתבה שלה עדיין מכעיסה אותי מעט, כי היא כתבה על דבר שאין לה מושג בו – ומן הראוי שבהכנת הכתבה הייתה מתייעצת בפלסטיקאי (הם מתעסקים בכוויות, בין היתר, ולמרות התדמית). יציאתי מן הצבא החזירה אותי אל האדישות, והפכה אותי לקצת פחות א-פולטית וקצת יותר שמאלית. אבל גם קצת יותר ימנית – אם כי פחות.

 למותר לציין שבבחירות האחרונות הצבעתי למפלגת הירוקים, להם נאמנותי הייתה נתונה עוד מהבחירות לכנסת ה16, למרות שלא הייתה לי זכות הצבעה אז. אכן, גישה פוליטית ראויה לבוז. ולמרות שעד כה לא ציינתי בפניכם את הדעות הפוליטיות שלי, אציין שהיה מי שהגדיר את הדעות הפוליטיות שלי כ"לא מגובשות". בשיחה האחרונה בעניין אמר שזה רק נראה כך – כי הן שונות מכל דבר אחר.

 חלק ב': תמוז –  על המקום של המחאה

נדמה לי לעיתים, שלגישה פוליטית בישראל יש רק מעט מאוד צדדים לגיטימיים. מותר להיות שמאלי, ומותר להיות ימני. מותר להיות סוציאליסט או קפיטליסט. מותרים השילובים המוזרים של שמאלני קפיטליסט או סוציאליסט שוביניסט, אבל הרבה פעמים קשה לשים לב לזה, כי כל הדברים שהם פוליטים במהותם ונכתבים מעל דפי העיתון נכתבים בשפת קוד שלא נהירה לכל אדם, ומלאות בנופת צופים וסיבוב עובדות שאין אומנותיים מהם. אם הם היו מפרסמים זאת ב.deviantart.com אולי הייתי מוסיפה אותם למועדפים שלי, אבל בגלל שהם בעיתון הם בעיקר מבלבלים אותי.

המחאה החברתית העמיקה את הפער בייני לבין שאר האוכלוסיה. ראיתי את המחאה בבלוגים ובאינטרנט, ותהיתי אם אכן חזיתי אותה, כאשר אמרתי קודם ב"אביב העמים" הערבי שהמחאה תזלוג גם לכאן. נו, זה היה די מובן מאליו, למעשה. בזמן המחאה החברתית לפתע נעשיתי מודעת לכך שהתקשורת משקרת. ראיתי מילים של אנשים ותמונות של אנשים וסרטים שצלמו אנשים שהתקשורת התעקש לברא. ראיתי שהתקשורת אפילו החל להתעסק בתיאוריות קונספירציה על כך שחברות הגז, או משהו בסגנון, הם שגרמו למחאה החברתית. ראיתי שבעקבות הדה-לגיטימציה של דעות לגיטימיות בדמוקרטיה (שמאל, אם שאלתן) – היה הרבה יותר קל להאשים ארגון או שניים בתסיסה חברתית ולהאשים אותם שסחפו את ילדינו הסטודנטים, שהאקדמיה רוקנה את מוחם, להקים אוהלים ולקיים בהם יחסי מין עם גיטרות במקום להתכונן למועדי ב'. הגיטרות, אגב, הציפו את משרדי הגיניקולוגים ובזבזו את כספי הרפואה הציבורית, כי רבות מהן נכנסו להריון. אכן, הסטודנטים גרמו לבזבוז כספי ציבור. ומי ידע אלו גיטרות עוד יוולדו להן. אולי אלו יהיו בכלל לא גיטרות אלא כלי נגינה ממזרים ומופקרים, שיאלצו להנשא בקפריסין, כי הרבנות לא תכיר בזכותן.

 המחאה החברתית גרמה לי לעשות דבר שלא עשיתי שנים, ולא היה זה משגל עם גיטרה או חלילית. היה זה עניין. המחאה החברתית אמרה לי דבר אחד – אני יכולה להתעניין בפוליטיקה. אני לא צריכה רשות. אני לא יכולה להיות צעירה מידי. מותר לי לשאת דעות שנחשבות כלא מגובשות. אבל חובה עלי – אם ברצוני לקיים דעה פוליטית, לבדוק על בסיס מה קיימות הדעות האלו. בנפשי, נותרתי הומניסטית, למרות אי חיבתו של המין האנושי אלי, בתור חוצנית. בני אדם, הם יצורים חמודים, בסך הכל. כאשר הם ישנים עם השיניים לכיוון הקיר.

 חלק ג': אספקלריה – המטרה לשמה נכתבו מילים אלו

גיבשתי עוד דעה, בפסיפס המחשבה הפוליטית שבאבטיח הפרטי שלי. ואותה ורק אותה אחלוק איתכן ביינתיים, כי שטיחת כל המחשבה הפוליטית שלי יכול לקחת זמן רב, בשל היותה שונה מכל דבר כתוב שנתקלתי בו. וכאן היא, להלן.

 הייתה תקופה שבה אנשים האמינו שיהיה שלום. היה זה בשנות ה90, ואולי קצת לפני כן. אנשים קיוו שיהיה שלום. אנשים פעלו שיהיה שלום. אני המשכתי לשים פתקים בכותל, בכל הזדמנות, כי אולי האל שלהם ישמע תפילה של בת מאומצת לאמא אדמה, ובהם נכתב "שיהיה שלום בעולם", משל הייתי זוכה בפרס מלכת היופי בפני הפמליה השמימית ונושאת נאום שאין בו שום קשר אליי. נחתם הסכם שלום עם ירדן, ואפילו היה שלום קר עם המיצרים. הפלסטינאים, שאז התחילו להתגבש כעם לאחר שהוגדרו ככזה, עדיין לא נראו כפרטנר חרש ל"תהליך השלום". גם הימין וגם השמאל קיוו לשלום, אבל הדרך אליו הייתה שונה מאוד. אחד רצה אופניים, השני מרצדס (היו גם אלו שרצו טנק). אחד רצה בכביש 6, האחר העדיף את הבינעירוניים החינמיים.

 התקופה הזו מתה יחד עם המקרנה. איש לא משלה את עצמו יותר (ואני הייתי אחרונת המאמינים) – השלום מת. הרעיון של שלום מת – כי כבר לא היה מושג לאנשים מה זה אומר. החלו לדבר על "מפת הדרכים" ו"2 מדינות ל2 עמים" ועל כך שאלו או אחרים צריכים להכיר זה בזה. אני המשכתי להאמין בשלום מעט אחר כך. אחר כך רק נהגתי לומר בעייפות שיש כאן שני עמים שיש לשניהם הנהגה איומה שאינה מעוניינת עוד בדו שיח. הנהגה שמקדמת את עצמה על האלימות. עתה אינני מאמינה לאיש. לא הימין ולא השמאל לא מאמינים עוד בשלום או בפיתרון לסכסוך. בני האדם עדיין מעמידים פנים, וזה נעשה קשה עבורם מיום ליום.

 אם פעם השלום היה כפר נופש שכולנו רצינו להגיע אליו, עכשיו הוא והמדינה הפכו לאגרטל. השמאל מנסה להדביק אליו פלסטרים ולשמור על קיומו, לנסות לתקן.  הימין מנסה למחוץ את אלו שמהווים איום על האגרטל הזה, כדי שלא ישבר. בני האדם שחיים באזור זה עברו מתודעה של "איך אנחנו עושים שלום?" שהייתה, ככל הנראה, זמנית, לתודעה של "איך אנחנו שורדים?". וקשה לשרוד, כאשר מחירי הירקות מאמירים, כאשר בני האדם מחדדים את שיניהם זה על זה, וכאשר התפיסה של "מהו אדם?" מצטמצמת. גם השמאליים וגם הימניים מאבדים את זה, וקצת קשה לי להגדיר עדיין מהו אותו ה"זה" שהם מאבדים, יחד עם האסון שמתנשא מעל ראשי הישראלים וראשי הפלסטינאים.

מה טוב שעידן הקרח מתקרב.