יומן התודעה

הוא מסתובב עם מח אפוף בו זמנית בתופעות לוואי וגמילה של נוגדי דיכאון, גלי מחשבות שווא, טריגרים ודיסוציאציה – ושאר מילות ז'רגון למה שמרגיש כאילו המח שלך הוא מכונת כביסה העומדת להתפרק בדיוק בזמן תוכנית הסחיטה. יש לו מחברת קטנה עם דפים חמודים המלאים בדובים יפנים ישנוניים בצבעים פסטליים המשמשת הרחבה למוחו (חיקוי מהדוד עלי).

רשימות, מחשבות, רישומים. יותר ממקל ההליכה, בו פחד להיעזר בלי לאבד אותו – הרגישה מחברת זו כמעט כמו איבר מגופו. מלאה בקשקושים חוזרניים, כמו תנועותיו האוטיסטיות – הסטריאוטיפיות, יומן, ספר פגישות וזיכרון. נשלף החוצה בעת סיום ביתוע משימה או לרישום מחשבות, או חזרה אל שיחת טלפון.

המח שלו, בין אם בגלל אחד מהתקפי הפגיעה העצמית האחרונים, ובין אם בגלל תופעות הלוואי הארורות, התקשה להחזיק מידע ולהתמקד בו לאורך זמן. כל פתיחה של דלת, ארון, מעבר, שינוי אור או תנועה היו מפילים את חוטי המחשבה ממנו, והוא היה עומד, מבולבל ובוהה, מחכה בסבלנות או קוצר רוח להבין מה שוב שכח.
בעבודה הכפפות מהוות משטח עבודה יעיל לרשום הערות קטנות. לזכור להוציא חומרים אלו ואלו מהמקרר, שבשבילו צריך גם לצאת למסדרון.

המחברת הקטנה תהיה לכל היותר ארטיפקט מסקרן עבור הזר, ולכל היותר סמרטוט מביך בידיי האוייב. למרות זאת, היא אישית ואין לעיין בה בלי רשותו – וגם אם הוא מאפשר בקלות להציץ בה, הדפדוף אסור.
זוהי פיסה מתודעתו, אביזר ריפוי והחלמה, וגם המקום היחיד בו נפשו יכולה לצאת גם בכל כיעורה בלי לפגוע באיש.

בריכת העבר

לא ברור אם זה בגלל הפגישה עם הפסיכולוגית ביום ראשון או זה שאתמול התפטרתי ממקום העבודה אליו לחצו אותי לעבוד באופן זמני אחרי התואר השני (אם כי כבר זמן מה לא עבדתי אצלהם אך עדיין הייתי רשומה – פשוט לא "עשיתי שעות"). אבל היום משהו בתוכי, שהורכב באופן במשך זמן רב, לפתע נפרש למבנה מלא ותלת מימדי – והמקום שהוא תופס פתאום גדול כל כך. השינוי פתאומי ומקסים כל כך.
לפתע הבנתי שההתעללות בי לא מתרחשת ברגעים אלו ממש.
אני ידעתי את זה "אינטלקטואלית" במשך שנתיים. אך רק עכשיו  ההבנה הזו  תפסה מקום. רק עכשיו הפסקתי להרגיש כאילו כל זה קורה עכשיו, כל הזמן. כאילו אני לא גרה בדירה אחרת בעיר אחרת, עם אנשים אחרים, אלא עדיין שם, בבית ההוא. ולפתע, כאילו הועברתי למציאות, או לארץ פלאות – אני כאן בהווה. זה אולי יותר מכל מבהיר לי שאכן, יש לי (או שמה  עלי לדבר עליה מעתה בזמן עבר?) הפרעת דחק פוסט חבלתית מורכבת (C-PTSD).
עכשיו  אני מרגישה שאני יכולה שוב לצלול מרצון לעבר, או ליפול למשך זמן מה – בפלאשבק, אבל עכשיו אני יודעת שיש שפות לבריכה הזו, ושאני בחוץ. עד עכשיו לא הבנתי שאני כל הזמן עדיין בפנים, מנסה לשכנע את עצמי שזה שהידיים שלי מחוץ לבריכה, אומר שכולי בחוץ. בעבר המשמעות של פלאשבק הייתה, אולי, התחושה שאני כולי נדחפת לתוך המים. אבל כרגע אני בחוץ, ומבינה שברמה מסויימת, חייתי בפלאשבק מרוח ומתמשך. אולי טובלת את רגליי במים, אבל כבר לא בפנים.

עכשיו העבר, עבר.

והעבר לא קורה עכשיו.
וזו תחושה נפלאה.

האם אפול שוב לבריכה ולא אוכל לטפס החוצה? האם שוב ארחף בבריכה בזמן שגופי בחוץ?
אולי, אפילו סביר להניח.
אבל את הידיעה שניתן לעמוד מחוץ לבריכה, ושעמדתי שם והבטתי מטה לא ניתן יהיה לשנות בקלות.

צילום משנת 2010 בו אני נמצא בבריכה ומניף ידיים עם סימן ניצחון (V). 

דרישה למתנה

אתמול, פעמיים דרשו אנשים שאתן להם מתנה, במפורש.
לא ליום ההולדת, אלא סתם ככה.
אחת, כאשר ציירתי בשיעור באוניברסיטה, ומישהי ביקשה שאתן לה במתנה את הציור, כי גם ככה אני משרבטת. אמרתי לה שתשלם לי, כי אני עובדת תמורת תשלום, והיא אמרה שגם ככה אני משרבטת בשביל עצמי. לא רציתי להתווכח, אז אמרתי שתצלם על חשבונה אם כל כך בא לה.
השנייה, כאשר מישהי התקשרה אחרי 10 בערב, כדי שאכין פלאייר בנושא מפגש באוריינטציה שאני מזדהה איתה לאוניברסיטה שהיא לומדת בה (שהיא לא האוניברסיטה שבה אני לומדת). הכנתי בשבילה בעבר בלי תמורה גם סמל וסטיקר לקבוצה בנושא קרוב לליבי, חינם אין כסף, בעבודה שלקחה כמה שעות טובות ומאמץ עיצובי לא קטן, עבורי.
אם זה נושא נושא קרוב לליבי, אז אני עשויה להסכים לעשות משהו עבור הנושא, כמו גם לתא באוריינטציה שאני מזדהה איתה, אבל באוניברסיטה שאני לומדת בה. סולידריות או לא סולידריות, לבקש ממני לעשות פלאייר בשביל סתם פגישה באוניברסיטה אחרת, אפילו בשביל תא באוריינטציה כזו, בלי תמורה בכלל, ולאחר שאני מבקשת שישלחו לי את הפרטים כדי שאחשוב על זה, לומר שזה אחלה שאני מסכימה, זה לא נחמד.
הזמן שלי יקר. לא, הוא לא עולה בהכרח כסף, וגם אם ישלמו לי יש פרוייקטים שלא אקח, אבל אני לא עובדת בחינם. נכון שזה שרבוט, ו5 דקות בשבילי, אבל אני מציירת מאז הגן, ועובדת בתוכנות גרפיות מאז כיתה ט'. נכון, הציורים שלי די מעפנים (רובם אפילו די מבישים), אבל ההבדל ביני לבינכם שאני עושה את זה בלי להפסיק, בזמן שאתם נתתם לכישורים שלכם מהגן לא להתפתח. זה שהציורים שלי לא משהו, או שאני משרבטת סתם ככה בשביל עצמי, לא אומר שאני אתן את זה בשבילכן. בשרבוט של הכמה דקות האלו בהיסח הדעת טמונות שעות של עבודה, תסכולים, וביקורות חותכות מאנשים אחרים. הציור שלי לא נולד מתוך עצמו, אלא מתוך זה שלמדתי.
נכון, אני לא מקצוענית, ולא למדתי אצל מורה מאז חטיבת הביניים (אז סולקתי מהחוג לציור, בגלל שקרובת משפחה שלי הציקה למורה לציור פעם אחת יותר מידי), ואני עושה דברים אחרים בחיים, כמו ללמוד לתואר שני. לעשות דברים שחשובים לי. לאכול. להיות עם האהובים עליי.
אנשים שהם לא חברים שלי, ולרוב נוזפים בי או סתם לא כ"כ מתקשרים איתי, ודורשים ממני דרישות – שאותן עלי כמובן לבצע בחינם, הם לא נחמדים (אליי). הם נצלנים (בתום לב, או שלא בתום לב. אני לא חושבת שזה הופך אותם לרעים).
הם מחמיאים לי כדי שאכין בשבילהם דברים בחינם, כאשר יבקשו, במודע או שלא.
והכי גרוע, שמבחינתם זה אומר, שהעבודה שלי לא נחשבת.
בשביל מתנת יום הולדת, אני הייתי מכינה להם משהו מיוחד, אולי, כי הם אנשים חשובים ויקרים לי. כאשר דורשים ממני לעשות משהו, תמורת זה שלא אעשה משהו אחר שאני רוצה לעשות עם עצמי בזמן הזה?
אז נכון, אתם לא חייבים לשלם לי בכסף. אתם לא חייבים לשלם לי בכלל. אבל זה אם אתם אנשים שמערכת היחסים שלי איתם מבוססת על זה שאנחנו נותנים הדדית. שכאשר אני אכין בשבילם משהו אני ארגיש מרוצה, ושמחה, שעשיתי טוב עבור מישהו, ולא עם חור בלב על זה שאנשים מתעצלים לפתוח את הוורד ולהכין לעצמם כרזה, או אנשים שברור שאין ביננו חיבה דורשים ממני מתנות. איזו שמחה בלב בדיוק תהיה לי מלתת ציור שלי, למישהי שבאה ודורשת, כי זה גם ככה שרבוט בהיסח הדעת שלי, וכאשר אני אומרת לך שאני לא עובדת בחינם, את מבקרת אותי?

בקשה כזו באה מהנחת יסוד, שלא אכפת לי מהציורים שלי, מהעבודה שלי, ושמבחינתי זה חרבון אומנותי, ובניגוד לאנשים אחרים שהחרא שלהם יוצא רנדומלית, שלי במקרה יוצא יפה. סליחה, אבל אם גם בשביל לחרבן, צריך להשקיע מאמצים, אז למה אתם חושבים שעבור החרא האומנותי שלי, שהשקעתי שנים בשכלולו, אני אמורה סתם להתאמץ, להאדים ולהזיע כאשר אתם לוקחים לי את התוצר, ולא מתוך שמחה של זה שיש בידיים שלכם עבודה יפה, משהו שמדבר אליכם, אלא מזה שהשגתם משהו נחמד בחינם, שמחה שדומה לזו שאני גם מרגישה כאשר אני מוצאת ברחוב אבן יפה, או ספר שמישהו השאיר.
אני לא מתפרנסת מהחרא האומנותי שלי, אני עושה אותו כי אני חייבת, בשביל עצמי.
הגישה שאני חייבת בשבילכם, עבורי היא מעליבה והרסנית.
אני לא חייבת כלום לאף אחד.
אם אתם לא רוצים לשלם את המחיר, לכו למישהו אחר שיעשה לכם את אותה העבודה בחינם.

נ.ב – אני אוהבת מאוד שיתופי פעולה אומנותיים בה שני אמנים מציירים ציור אחד עבור השני. התמורה היא לא אמיתית, מבחינה של כסף או משאבים, אלא פשוט נחמד לתת ולקבל תשומת לב, ולהחליף תקשורת ורעיונות. עשיתי כמה בעבר, ורוב הסיכויים שזה יהיה משהו שכן אשמח לעשות.

שחזור של השטיפה לעיתונות וסמל הפמיניזם.

איחוד מרגש בין רשומה גנוזה ושטות אדירה, ולא ראויה לדפוס.
הרשומה הגנוזה: ההתמרמרות שלי על התופעה שקרתה בתקשורת כאשר עניין הדרת הנשים באוטובוס פרץ בעוז. הסיבה לכך שהפוסט נגנז ולא פורסם היה החשש שלי שהדברים שכתבתי קיצוניים ורדיקליים מידי. היום אני חושב שהם היו בדיוק במקום, וחבל שגנזתי. אני מוציא אותה תחת ידיי ברצינות הפעם, בלי שום עריכה מאז.
השטות האדירה: מה שסמל הפמיניזם גורם לי לחשוב עליו. רציתי לפרסם בנפרד, אבל זה נראה לי נושא קליל ואני אפילו לא בטוח שראוי בכלל לדבר על דברים כאלו…אז לפחות שיהיה יחד עם מילים  ששוות משהו.

שטיפה לעיתונות / 20.1.2011

הגיע גם זמני להיות אקטואלי, ולכתוב על מה שקורה בטווח השבועות האלו. אבקש לא לקחת שום מילה ממה שכתבתי כאן ברצינות תהומית.

אל תגידו – "לא אמרתן".

לאחרונה אני עד לעוד ועוד אמירות בתקשורת ובבלוגים על כך ששתקנו – כאשר נשים הודרו באופן יומיומי, קיבלו פחות משכורת. על כך שנשים נהנו מזכויות היתר שלהן בלי לדאוג לבצע את חובותיהן. היו מילים – אמרו אנשים, ואמרו ואמרו ואמרו. בלוגים פמיניסטים רבים מחו. היו נסיונות קידום וחקיקה. היו נסיונות לנראות בנוגע למצבים יומיומיים בהם בנות חווה נפגעות – ובני חווה שותקים. או משתתפים בפגיעה.
ועכשיו – לאחר שהדרת הנשים לפתע הפכה לסיפור המתוקשר, כל אותם בני חווה שתקנים, שבימים רגילים השתקה ולהט"בופוביה היו לחם חוקם – לפתע קמים כנגד התופעה – למרות שלא מדובר בתופעה חדשה. למרות שכבר צעקו על קווי המהדרין, על ההפרדה, על פערי השכר, על האלימות וההטרדות, ועל השוביניזם הכללי.
דיברו ודיברו. שפכו נהרות דיו אמיתית ווירטואלית.
אבל לפני חודשיים – עדיין היה קל להתעלם. היו ל"תקשורת" נושאים חשובים יותר לעסוק בהם, והדרת הנשים היא מעיין שול שפלא שהחלו להתייחס אליה. אולי בגלל שפתאום "הנשים של" החילונים החלו להפגע מכך, אולי מכך שבנות חווה שהם מכירים בהן ככאלו (ולא כ"נשים" סתם – יצור מזן אחר בכלל) – נפגעו מכך ואולי בגלל שרוצים לזכות בקול נוסף מן הגל הזה – העולה ומטביע. והפלא ופלא – לא בידיעות ממתישהו ולא בישראל אתמול (לפחות, בכל מקרה, בימים האחרונים בהם טרחתי לפתוח עיתון לפחות. אנא תקנו אם טעיתי.)– כמעט ולא כתבו (במדורי הדעה?) נשים על הנושא הזה. כתבו על זה בני אדם מכובדים. הנושא הזה כבר גדול עלייך – אל תעסיקי ראשך הנאה בדברים אלו, נסיכה. אנחנו נלך ונהרוג את הדרקון בקולמוס המחודד ביותר שלנו, ונוכיח שהבולבול שלנו גדול יותר.

איכשהו כל התופעה האחרונה מזכירה לי מעט את אותם האלו, המזדעזעים מאנשים האוכלים כלבים, חתולים ודולפינים – תוך כדי נגיסה שלווה בחלק מפרה שמתה באותם התנאים המחפירים.

~~~

לרוב, כידוע, אני לא כל כך עצבני או מתנסח בכזו "רדיקליות". אבל כל עניין הנראות שפרצה לפתע לעניין זכויות "המיעוט" הנשי יחד עם כל הקולות המאשימים בשתיקת הנשים – שטוענים שביומיום הנשים שותקות (ונהנות?) ואינן עושות דבר בנוגע לפגיעה בהן – לפתע החלו לדבר, ועוד על השטויות.

אז, תצטרכו לסלוח לי. בעיקר, כי בזכר אני נשמע סתם כועס ולא היסטרי.

תודות לאחות הגדולה, שבזכותה עבודת הלינקים שלי יותר קלה, ורמות הקורטיזון בדמי גבוהות היום.

פ(מינ)יסטינג(זם) / 28.1.2013

לאחרונה התבוננתי שוב בסמל הפמיניזם והתחלתי לצחקק. פתאום ראו עיניי בסמל – משהו אחר לגמריי. הכותרת היא רמז, אבל אולי תוכלו לנחש לבד. התשובה בתחתית העמוד, אם תרצו. רק שימו לב – ברגע שתראו את זה, זה עשוי להרוס לכםן את הסמל לגמריי…
(אני מחכך את ידיי זו בזו ומצחקק ברשעות)

מקור: ויקיפדיה

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

לי זה נראה כמו פיסטינג (לינק לויקיפדיה. ממש לא בטוח במקום העבודה!)
ברצינות.
והצבע הורוד לא עוזר לדכא את הרושם…

סטטיסטיקה (כתובים קצרים)

נכתב לפני זמן רב (על נייר שבצד השני שלו צויירו לפני או אחרי פניהם של בני שמיים), והתכוונתי להפוך את הטקסט הזה לרשומה של הקשר ותרבותיות  אבל לא מצאתי את הדף כאשר הגיע הזמן, או שפשוט הייתי בשוונג של משהו אחר ובסוף שילבתי את הרעיונות האלו. תהנו להצצה לראש הגולמי שלי – כי טרחתי לכתוב את זה בשעות שמוגדרות כ"לפנות בוקר".

ציור אחד לעולם אינו שוביניסטי, הערה אחת לעולם אינה מיזוגנית. העניין הוא כמו באבולוציה ומנגנונים כימיים – הכל סטטיסטיקה. וברגע שחלק מספיק גדול נמצא ומגיב באופן נתון, הרי שהמציאות היא כזו.
כלל זייצף הוא לא פחות סטטיסטי מכל כלל חברתי  – אלא שלכלל מדעי יש יותר הילה, כי נדמה לנו שאיננו חיים בתוכו. שכחנו, או מעולם לא זכרנו שאנו חלק מסטטיסטיקה, חיים בסטטיסטיקה. אין תגובה אחת שלא מתאפשרת בזכותה – גם אם קשה לחשב זאת.  חברתית זה גם כך, אבל אנו נוהגים לחשוב שאיננו יצורים אוטומטיים שנוהגים להגיב איך שמתחשק לנו.
זו טעות. הסטטיסטיקה עדיין עובדת עלינו, אולי אפילו בדיוק בגלל זה.

—

אני מניח שמחובתי להסביר מה קורה כאן, כי את הראש הגולמי שלי לא כולם מבינים. רק בהר כרוב אני יכול לדבר בגולמית, אבל באמת שאין לי כח לתרגם כרגע. תשאלו, אסביר בתגובות, אם תרצו.

הבלדה על הכבשה השחורה (כתובים קצרים)

(הרשומה הועברה אל מילים עם אוזניים משולשות. כאת ניתן למצוא אותה כאן)