מפזר את מילותיי ברוח האלקטרונים של רשת האֶתֶר

פוסטים שתויגו 'מחשבה'

בריכת העבר

pool

לא ברור אם זה בגלל הפגישה עם הפסיכולוגית ביום ראשון או זה שאתמול התפטרתי ממקום העבודה אליו לחצו אותי לעבוד באופן זמני אחרי התואר השני (אם כי כבר זמן מה לא עבדתי אצלהם אך עדיין הייתי רשומה – פשוט לא "עשיתי שעות"). אבל היום משהו בתוכי, שהורכב באופן במשך זמן רב, לפתע נפרש למבנה מלא ותלת מימדי – והמקום שהוא תופס פתאום גדול כל כך. השינוי פתאומי ומקסים כל כך.
לפתע הבנתי שההתעללות בי לא מתרחשת ברגעים אלו ממש.
אני ידעתי את זה "אינטלקטואלית" במשך שנתיים. אך רק עכשיו  ההבנה הזו  תפסה מקום. רק עכשיו הפסקתי להרגיש כאילו כל זה קורה עכשיו, כל הזמן. כאילו אני לא גרה בדירה אחרת בעיר אחרת, עם אנשים אחרים, אלא עדיין שם, בבית ההוא. ולפתע, כאילו הועברתי למציאות, או לארץ פלאות – אני כאן בהווה. זה אולי יותר מכל מבהיר לי שאכן, יש לי (או שמה  עלי לדבר עליה מעתה בזמן עבר?) הפרעת דחק פוסט חבלתית מורכבת (C-PTSD).
עכשיו  אני מרגישה שאני יכולה שוב לצלול מרצון לעבר, או ליפול למשך זמן מה – בפלאשבק, אבל עכשיו אני יודעת שיש שפות לבריכה הזו, ושאני בחוץ. עד עכשיו לא הבנתי שאני כל הזמן עדיין בפנים, מנסה לשכנע את עצמי שזה שהידיים שלי מחוץ לבריכה, אומר שכולי בחוץ. בעבר המשמעות של פלאשבק הייתה, אולי, התחושה שאני כולי נדחפת לתוך המים. אבל כרגע אני בחוץ, ומבינה שברמה מסויימת, חייתי בפלאשבק מרוח ומתמשך. אולי טובלת את רגליי במים, אבל כבר לא בפנים.

עכשיו העבר, עבר.

והעבר לא קורה עכשיו.
וזו תחושה נפלאה.

האם אפול שוב לבריכה ולא אוכל לטפס החוצה? האם שוב ארחף בבריכה בזמן שגופי בחוץ?
אולי, אפילו סביר להניח.
אבל את הידיעה שניתן לעמוד מחוץ לבריכה, ושעמדתי שם והבטתי מטה לא ניתן יהיה לשנות בקלות.

צילום משנת 2010 בו אני נמצא בבריכה ומניף ידיים עם סימן ניצחון (V). 

צמר גפן במח

cottonballsכותב מייל למישהו. מוסיף כמה התנצלויות על זה שאני בכלל שולח את המייל, כי הסיכוי שהוא יקרא קטן, ומתנצל על זה שזה בטח נראה מניפולטיבי, אבל אני באמת מתכוון לזה שממש לא חובה לקרא את המייל ואפשר סתם למחוק. וגם מתנצל על זה שאני סתם מספים את התיבה.
אני מסתכל שוב על המייל וחושב כל הפרשנויות שהמייל הזה עלול להעלות, ששונות מהמילים שכתבתי. כי אני מתקשר באופן שונה, כי המילים שלי והכוונות שלי מפורשות באופן הפוך. אני תוהה מה הטעם וסוגר את החלונית.
נוסף לו עוד מייל לטיוטות שלא ישלח ביינתיים או אף פעם. עוד נושא שיחה שלא ידובר.

המח שלי מלא בצמר גפן, והגוף שלי ממש רוצה לדפוק את הראש בקיר, בתקווה להוציא את הצמר גפן החוצה, ואני מנסה לעבוד על התזה, אבל זה לא באמת עובד והמילים שלי נראות ריקות כל כך וכל הניסוחים לתיאורי התמונות ממש מעפנים.

אני לא סובל, לא…זה לא סבל.

זה יאוש.

אין סבל ביאוש. פשוט תחושה שאין טעם. האם הצמר גפן במח כואב?
קצת, הוא לוחץ לי על החלק הפנימי של הגולגולת, על גלגלי העיניים ועושה תחושה דומה לרצון לבכות. אבל אני לא סובל בגלל זה. זה פשוט לא נעים. אולי קצת מרגיז.

אני חושב על לשים את הראש על המעיל ולישון קצת, אבל אני מרגיש שזה יהיה לא בסדר, הרי באתי לפה לכתוב את התזה. טרחתי וקבעתי עם המנחה ועם המרכז פה לשבת ולכתוב את התזה. אפילו שמתי לי בלו"ז. אבל אני לא מצליח להתמקד.
אני מרגיש שאני צריך להשתין, אבל זה סוג של מרגיש כמו בזבוז זמן.

אתמול ניסיתי את התרגיל the flame and the void. זה עזר לי להתמודד ולשרוף את התחושות הלא נעימות שלי והחרדות שלי. זה עצר אותי מלכתוב/לומר דברים מטופשים. אני תוהה אם עשיתי אותו נכון, אם בכלל. אני גרוע במדיטציה, ותמיד הייתי.

אני מנסה להתרכז, מחליט לכתוב את המילים האלו פה. קר לי, ואני מרגיש את הזיעה מצטברת על העור. תחושה של חום וקור. הפלורוסנטים מהבהבים, לעיתים נוקשים. המכוניות בחוץ מזהמות את האוויר והשקט. אני חושב על זה שאני צריך לכתוב את התזה שלי. אני מנסה להרגיש משהו. הכל נראה מנותק. אפילו האצבעות שלי שמקישות על המקלדת צלילים שאינם בלתי נעימים נראות לא קשורות אליי. הידיים שלי מתרגמות את התחושות שלי והמחשבות שלי והתמונות בראש שלי למילים.
אני עוצר ושוב חושב על הספר האחרון של מחזור כישור הזמן. אחת הדמויות שם שמתה, והמוות שלה כאב לי באופן כמעט אישי. היום מצאתי את עצמי כמעט מתאבל עליה. דמות שמעולם לא הייתה קיימת, של סופר שכתב עולם מרהיב שגם הוא אינו בן החיים עוד. הידיים שלי נתקעות בזמן שאני חושב על כמה המוות שלה כואב. כמה קיוויתי עד לרגע האחרון שאולי באיזה נפנוף ידיים יגלו שהיא חיה. ודווקא מי שציפיתי שימות כל הסדרה, חי. הדמות האהובה עליי גם חיה, והכישור ממשיך בסיבובו, טווה עוד ועוד את תבנית הזמן.
למה אני מתאבל על דמות לא קיימת, אפילו שליוותה אותי יותר מעשור, באיזה אופן, כאשר התחלתי לקרא את סדרת הספרים?

הפלורוסנטים נוקשים שוב ושוב. הכתף שלי מרגישה לא נוחה. היד שלי נשלחת אל פני ומשפשפת את האזור סביב הפה. כמו תמיד, התחושה של המגע נשארת אחרי שהמגע נגמר. השפשוף החוזר מנסה להפטר ממנה, אבל המגע החדש מצטבר ומצטבר.

דברים חדים ולא מזוהים במכנסיים שלי דוקרים אותי. הפלורוסנט נוקש עוד ועוד. למה הוא נוקש? אני אפילו לא טורח להפנות אליו מבט. הכאב שמאחוריי העיניים. אני תוהה אם כדאי ללכת הבייתה מוקדם, למרות הכל. לאכול וללכת. הידיים שלי נשלחות באופן אוטומטי לאזור ממנו לאחרונה אני נוטה לתלוש שיער. אני מצליח לעצור את עצמי, ורק מחליק על השיערות.

אני חושב על כמה הייתי יחסית שמח אתמול. על השינוי המחשבתי שעברתי. על החלפת הפרדיגמה שעשיתי.
אני נזכר איך מישהי סיפרה לי על צאצא שלה שאובחן כאוטיסט, וכתבתי מזל טוב. מכל הלב התכוונתי לזה. אפילו הרגשתי קצת שמחה.

אבל עכשיו?
רק ריקנות. ריקנות והסחת דעת.

אני מיואש.
אני לא ממש נכנע, רק … נסחף לי. נושם וצף, כמו חרא שלא טובע.

הנוירולוגיה המפתיעה שלי!

תשכחו בבקשה מכל מה שאתם ואתן יודעות או חושבים שיודעים על אוטיזם. אני רק רוצה שתקראו את חווית החיים שלי. לא יותר, לא פחות. אתם מוזמנים לחקור בנושא עוד אחר כך, אבל אל תראו ברשומה שלי חוויה מסכמת עבור כולן. אין התחלה ואין סוף לסיבוביו של כישור הזמן, אבל זו גם התחלה.
הרוח עולה מהמערב, בזמן שאני מקליד את המילים האלו, כי אני לא רוצה יותר להתחבא. בזמן שהרוח מנשבת בין צמרות העצים, אני רוצה להתחיל לחיות חיים כנים יותר. הרוח הזו נושאת אליי ריחות ומחשבות, ואני כותב – וזו הדרך שלי להתחיל.

איור שכולו קווי מתאר שחורים על רקע לבן: דמות ששיערה הארוך מתנופף ברוח ועץ יוצאים מתוך דפי ספר פתוח, עלי העץ מתעופפים לכיוון הדמות, שמושיטה את ידה אל העץ. כל הזכויות לאיור שמורות לפונטיום חציעץ ואין להשתמש בו בלי רשות. ניתן לצפות באיור בגודלו המלא כאן.

קוראים לי פונטיום חציעץ, ואני אוטיסט. אובחנתי באמצע שנות העשרים לחיי, לפני כחצי שנה, לאחר שהפסיכולוגית שלי העלתה חשד שאולי אני אוטיסטית, וחששה שהמרכז הפסיכולוגי באוניברסיטה לא יכול לעזור לי. אז היא סידרה לי אבחון, שתוצאתו הייתה ידועה מראש. אחרי האבחון חזרתי לטיפול פסיכולוגי, כי בלעדיו המשכתי לקרוס נפשית. התברר שאני בדיכאון מ2008, אבל היה קל כל כך לפספס את זה. קל במיוחד לפספס אותו באוטיסטים/ות.

אז כן, אני אוטיסט. אני עוד הרבה דברים.
אני בי/פאנסקסואל וגם פאנרומנטי, אני ג'נדרקוויר, פוליאמורי ואנרכיסט מערכות יחסים. אני מהגר מברית המועצות, פגאני חילוני, יש לי גוף נקבי וחיבה בלתי מתפשרת לזיתים.

המשפחה לא מאמינה לאבחון שלי. אני לא מאמין שמישהו יכול לטעות ולחשוד שאני אליסטי או נ"ט. אליסטי (allistic) זה לא אוטיסטי ונ"ט זה נוירוטיפיקלי (Neurotypical) או נוירוטיפוסי. אבל עד לפני שנה וחצי, חשבתי שהמילים "אספרגר" ו"אוטיזם" לא קשורות אליי. אוטיזם נראה שונה מאוד באנשים ממגדרים שונים, וכאשר הכל מבוסס על איך זה נראה בבנים ובגברים, א-נשים כמוני נופלים בין הכיסאות. כמו שהמשכתי ליפול, כמו שאני ממשיך.

כאשר הלכתי לברר אצל אחד הארגונים המתמחים בעזרה בקבלת זכויות רפואיות מגופים מדיניים על האם אני יכול לקבל עזרה כלכלית או טיפול – כי הטיפולים עולים כסף, אז גיליתי שאולי, אבל גם גיליתי שאני נחות לראשונה. ברגע שהמילה אוטיסט יצאה לי מהפה, הפכתי בעיניי הגברת לחיית קרקס. היא החמיאה לי על זה שעד עכשיו הסתדרתי, היא הופתעה מזה ש"אנשים כמוני" לומדים במוסדות אקדמאיים והיא… היא אמרה: "אני חושבת שאת ילדה נבונה מאוד לגילך". רק שאמרתי לה את הגיל שלי בתחילת הפגישה. אני נחשב לבגיר מעל 8 שנים בעיניי המדינה.

מאז שאובחנתי, התחלתי לקרא על הנושא בבלוגים של עוד אוטיסטיות. הן תיארו חוויות חיים קשות, טובות, רעות – וכאלו שהרבה יותר מידי פעמים מצאתי בהן את עצמי. נחשפתי לרעיון של מגוון נוירולוגי – neurodiversity, לשיח על אייבליזם, התאמות ונכות. התאמות שחלקן קיבלתי מהמוסד שלי, מתוקף אבחנת הפרעת קשב שיש לי, והקלות אחרות, שהשגתי רק מהכירות עם המרכז המשלב אנשים הזקוקים להתאמות, כך שיכולתי לבקש לבוא ולכתוב עבודה אקדמית אצלהם, בחדרים בהם לא התקיימו בחינות, למשל.

אבל… זה לא כל כך פשוט. אוטיזם, זו קשת שלמה של דברים, קשיים, שמחות, והרבה השפעה על הכל. אוטיזם מוגדר כהפרעה התפתחותית, אבל זה לא שההתפתחות שלי נעצרה. היא פשוט אחרת, כי הנוירולוגיה הבסיסית שלי שונה משל אחרים. ולכן אני אישית בעלת מעט תחושה של הגוף שלי, ולפעמים יותר מידי. אני מתקשה לשמור על קשר עין (זה מרגיש ממש מפחיד בשבילי). אינטרקציות חברתיות לא מוּבְנוֹת קשות עד בלתי אפשריות לי. שפת הגוף שלי והבעות הפנים שלי שונות משל אנשים "רגילים". אני גם עושה תנועות סטריאוטיפיות למטרת ויסות רגשי, או גם סתם ככה – כי זה עושה לי טוב. פעילות קבועה מאוד חשובה לי – ואני מתכנן כל פעילות שאני עושה מראש, ועלול להתפרק אם אני לא מצליח לסיים את סדר הפעולות (לכן למשל, אני לא מסכים שידברו אליי בבוקר, עד שלא סיימתי את הרוטינה של להתלבש-לצחצח שיניים-לקחת כדורים-לשים אוכל בתיק, כי אני עלול לשכוח אחד מהשלבים כל כך בקלות. המשפחה שלי שנאה את זה שאי אפשר לדבר אליי בזמן הזה, לא משנה כמה ביקשתי והתחננתי שיפסיקו, כי אני מתבלבל בקלות בזמנים כאלו. קיבלתי לעג על זה שביקשתי שיתנו לי לפחות לסיים לשרוך את הנעליים כי אני מתעכב כאשר מדברים אליי כי הכל כל כך יותר קשה במצבים כאלו).

אבל איך זה שעד ללא מזמן לא אובחנתי? איך זה שאף אחד אף פעם לא תהה – האם פונטיום חציעץ אוטיסט?

כי למשל, כאשר אני מבטא התנהגות גְּרִיָּה עצמית (Self-stimulatory behavior – stimming) שהמטרה שלה היא ויסות רגשי או סתם כי זה עושה לי טוב  אני עלול להחשף ללעג, ויותר מזה. בשבוע שעבר זה היה סתם לעג, על זה שהעזתי לתופף על הירכיים שלי, בשקט, במהלך נסיעה באוטובוס, ואולי קצת להתנדנד, בזמן שהאזנתי לבלוגים והסתכלתי מסביב, ובטעות הבטתי לכיוון הכללי של גברת שישבה בצד השני של המעבר והחלה לחקות אותי באופן מוגזם. התפתתי להוציא לה לשון. אבל הסתכלתי פשוט בכיוון אחר, והמשכתי עם הstimming, מרגיש פחות אחלה. ברטרוספקטיבה, הייתי צריך לעשות תנועה מגונה לכיוונה.

בעבר לימדתי את עצמי לא לבטא את ההתנהגויות האלו, והן היו יוצאות לי רק בזמני מתח גדולים, כמו ארוחת הבוקר (נשמע טפשי, אבל ארוחות היו סיוט מתמשך בבית הורי), אז הייתי חוטף לעג על זה שאני "סופר אצבעות". ברוסית זה נשמע הרבה יותר גרוע.

אני מבטא אותן עכשיו, בלי בושה, יחסית. כי אני מרגיש יותר טוב, כי זה עוזר לי להתמודד, כי זה לא מזיק לא לי ולא לסובבים אותי. אני מבטא אותן כאשר אני שמח ומתרגש וגם כאשר אני עצוב או עצבני. הstims שלי שונים בזמנים שונים – ואפשר לדעת לפי זה (וזה גם עוזר לי לדעת) מה אני מרגיש.
אבל זה עדיין מפריע לאנשים. כשאנשים רואים אותי, בהתחלה אני נראית להם מוזרה, וזה נחמד להם, כי אני מיוחדת. אבל אז… אז הם מכירים אותי יותר לעומק, והם מגלים, למראה האימה, שאני לא סתם מוזרה, וקצת שונה. אני מאוד שונה. אני ח-ר-י-ג-ה. אני מוגבלת. אני כמו חייזר. וזה מפחיד אותם. כי זה שאני מקפצת קצת במקום כשאני שמחה זה דבר אחד – וזה נראה מאוד חמוד בפעמים הראשונות, אבל נפנופי ידיים ונדנודי רגליים ולא להסתכל לכם בעיניים, ולא להבין למה התכוונתם בשפת הגוף שלכם, ו"איך את לא יכולה להבין דבר בסיסי כל כך, מה את תינוקת?"
אז כן, זה חריג ומפחיד. פשוט המילה אוטיזם לא עוברת לאף אחד בראש. הקשיים שלי שקופים.

ויש אנשים שכאשר אני מספר להם אומרים לי "כן, אבל את בתפקוד כל כך גבוה!" ו"בטח יש לך אספרגר ממש קל!". אין לכם מושג. אין לכם שמץ של מושג. והשימוש בתוויות לתפקוד גבוה ונמוך הוא פוגעני באופן כללי לכשעצמו, אבל אמרו את זה לפניי.

אומרים לי שאם הייתי רוצה, אם הייתי משתדלת,  – לא הייתי כל כך מוזרה. ונדמה שאני עושה את כל זה בכוונה, ואם אשתדל קצת יותר – אוכל להתגבר על הביישנות הבסיסית שלי, ואם רק אתרגל שפת גוף ואם רק ואם רק…

אבל אני לא יכולה. אני יכולה להשתפר, כן. אבל זה לא שלא ניסיתי כל החיים שלי להשתלב. אנשים פוגשים אותי, וחושבים שכל החיים הייתי ככה, ואין לי מה להתלונן. הם לא רואים כמה אני משתדלת. כמה קשה לי לעשות מה שאתם, בבורותכם, מצפים ממני לעשות כאילו כלום, ובנוסף – בנוסף לעשותעוד דברים.

בתקופת הקללה אפילו אילפתי את עצמי לישמור קשר עין. אין לכם מושג כמה זה קשה. אין לכם מושג איך זה מרגיש להתעסק רק בזה כל היום. על האם שמרתי או לא קשר עין. במשך שנה וחצי – כל הזמן. וזה לא נהיה קל יותר. היכולת המרשימה שלי לשמור קשר עין עברה כאשר העיפו אותי מהמוסד האקדמאי שהייתי בו ("כי את מוזרה"), ולא התאמנתי. מבחינתי – כבר לא היה טעם. כל המאמצים שלי לא הוערכו – הכל היה לשווא.

אז כן, כבר עשיתי את זה פעם אחת, וכן – אני מסוגלת לתפקד קרוב יחסית לנורמה (עם המון חריקות). אבל זה אומר שכל יום אחזור הבייתה מותשת יותר ויותר. שכל אינטרקציה חברתית עם כל דמות סמכות או סתם אדם מהישוב תיראה אותו הדבר: כל המשאבים שלי יושקעו בלהראות נ"טית. בלשמור על קשר עין. בלשים לב כל רגע לכל דבר בגוף שלי. ברק לחשוב ולחשוב מתי התור שלי לדבר, ומתי לחייך, וכמה זמן לשמור על קשר עין, ואיך לא לזוז שום תנועה מיותרת, ואיך לזוז – כל שניה ושניה. כל האינטרקציה. כל אינטרקציה. וגם בניהן, כי אולי מישהו יראה אותי, ואני יכולה לבטא את שפת הגוף שלי רק כשאני לבד. ואני פשוט צריכה לשאוף להראות ולתקשר כמו נ"טית. אבל מתי אני צריכה גם… אתן יודעות, להנות מהשיחה? לחשוב גם על מה לומר? להקשיב בשיחה?

מהניסיון לעבור כנורמלית איבדתי הרבה. הדיכאון שלי, אובדן היכולת להרצות בכריזמתיות מול קהל? זה מזה שאני מנסה לתקשר כמו נ"טית. יותר מידי זמן.
כאשר יש סביבי סביבה מבקרת (המקום בו אני עושה עבודה אקדמאית), העבודה שלי איטית יותר.
אני יכולה לבחור בין להיות מבריקה ואוטיסטית או טפשה אבל עוברת, באופן מוגבל, כנ"טית. כי זה לשרוף המון המון המון משאבים מוחיים ומשאבים רגשיים על להתנהג כמו נ"טית. כי זה אומר מבחינתי להיות רובוט ולנתק את עצמי רגשית (שזה מטמטם ברמות, אגב). כי בשביל להראות כמו נ"טית אני צריכה לנתק את עצמי מהגוף, כדי לא לחוות את הכאב הרגשי של לדכא כל חלק של הנוירולוגיה שלי, ולפעול בניגוד גמור למה שנח לי – כל רגע ורגע. נסו פעם לא ללכת לשירותים יום שלם – אחרי ששתית ממש הרבה כי היית צמאה בבוקר. אז ככה – רק רגשית.
לנסות להראות כבעלת נוירולוגיה טיפוסית מבחינתי זה אומר להיות אוטומטון שסובל מכל רגע של ערות…בשביל מה? בשביל שיוכלו להחמיא לי שאני רק קצת אוטיסטית ויש לי אספרגר מאוד קל? שיוכלו לומר לי שהכל בסדר איתי ואני לא מוזרה?
כי כן, אני יכולה לזייף.
אבל זה אומר לוותר על מערכות היחסים הרומנטיות שלי כי אאבד כל רגש – כי אני צריכה לנתק את עצמי רגשית כדי לא לסבול. זה אומר להמשיך לגור עם ההורים כי לא אוכל לעבוד – כי כל פעולה מעייפת יותר – כשצריך להחזיק את עצמך כל הזמן, זה אומר לחיות חיים ריקים מבחינתי.
חיים של סבל.
אני לא מתעייפת מהעבודה המחקרית. אני מתעייפת מהאינטרקציה האנושית. מזה שאני צריכה להחזיק את עצמי מלבצע תנועות סטריאוטיפיות, שאני מחזיקה כל החיים מול המשפחה, מול אנשים אחרים שהעירו לי על זה, ומול אנשים שפשוט נרתעו ממני.

זה אומר לוותר על מעט האושר שהצלחתי להשיג. זה אומר להפוך לשבר כלי מבחינה רגשית ואינטלקטואלית – רק בשביל…מה בעצם?
לעבור כנ"טית?
לפעמים אני חושבת – אולי עדיף להתאבד מלחיות ככה כל החיים?

אז עכשיו אני מרשה לעצמי להיות אוטיסטית ולבצע תנועות סטריאוטיפיות למרות שלועגים לי, כי המחיר על זה יותר קטן.
הנוירולוגיה שלי שונה משל נוירו-טיפיקלים. ככה אני. ושום אילוף לא ישנה את זה. 

אני שבורה מיותר משני עשורים בהם ניסיתי להראות נורמלית, בכל הכח, ונכשלתי שוב ושוב.
מה קיבלתי בתמורה על הנסיונות שלי לא להיות עצמי? פרס ישראל? מדליית ארד? זיתים מצופים בשוקולד? אמירה שזה יפה שאני משתדלת, והמאמץ שלי להראות נורמלית מוערך?
לא, כל מה שעשיתי אף פעם לא היה מספיק טוב.

  • קיבלתי בריונות ואלימות פיזית ומילולית – לעיתים על בסיס יומיומי ולעג והטרדות מיניות בבית הספר למול מורות שהתעלמו – גם כשזה קרה מול עניהן.
  • קיבלתי אלימות במשפחה – מצד בני משפחה, גם בגיל בו מלמדים על זה בתיכון, ואיכשהו אז זה רק מבני זוג, ואין כזה דבר אלימות רגשית. ואני אפילו לא אתחיל לדבר על האלימות הפיזית והחשש המתמיד מאלימות פיזית שהיו מנת חלקי עד שהחזרתי בגיל 18.
  • קיבלתי העפה ממוסד אקדמאי – שהצלחתי בו, אבל לא באתי לאנשים טוב בעין.
  • קיבלתי בדידות ולעג – בכל מקום.
  • קיבלתי משפחה שלא מוכנה להכיר באבחנה שלי.
  • דיכאון.
  • מעי רגיז.
  • אובדן כריזמה.
  • חוסר ביטחון עצמי שוחק.
  • שנאה עצמית.
  • לחזור הבייתה ולהתחבא ולשרוט את עצמי על שיחים ולדפוק את הראש בקיר ולצעוק כמה אני שונאת את עצמי על זה שאני לא כמו כולם.

קיבלתי את כל אלו, ועוד – לא-משנה-כמה-פַאפִּינג-ניסיתי.

אבל מה החלופה, אתם שואלים? כי אם קיבלתי את זה מלהיות כמעט נורמלית, מה אקבל מלהיות אוטיסטית במשרה מלאה?
מלהיות עצמי קיבלתי אהבה וקבלה מצד אנשים ש- שימו לב- מבינים שתקשורת לא חייבת להיות טיפוסית, וסתם רוצים להבין את מי שמולם. החברים שלי (רומנטים, מיניים, אפלטוניים, מה לא…) אוהבות אותי בגלל מי שאני.
האוטיזם הוא חלק בלתי נפרד ממני – כי ככה המח שלי בנוי. והם אוהבים אותי לא למרות האוטיזם, אלא אוהבים אותי, האוטיסטית, הביסקסואלית, הג'נדקוויר, שמשחקת וצוחקת, ומנפנפת בידיים, ובוכה על הכתף, וקובעת מתי היא רוצה חיבוק, ומתנדנדת לידם בנחמה, ומבקשת שימחצו אותה קצת, או קצת הרבה.
אני לא תופעה מיוחדת עבורם. לא איזה מלאך טהור ואותנטי (תיאור נפוץ לאוטיסטים) או דמות מופת רק בגלל שאני חיה את חיי (I am not your inspiration porn). יש לי בעיות. אני מכה את עצמי כאשר אני מתוסכלת, אני מביכה חברתית וחסרת טקט. אני מתבלבלת בקלות ובסביבה עמוסה מתקשה לדבר, וכאשר אני מבשל, אני נוטה לשים מעט מידי מלח. או יותר מידי כאשר אני חושש שאני לא שם מספיק.

אבל אני בוחר להיות אני.

היה לי יותר קשה לפני חצי שנה-שנה, כשלא ידעתי שאני אוטיסט, ורק ידעתי שלא משנה כמה אני מנסה – אני נשארת פגום, לא משנה כמה אני מנסה – אני עדיין לא מבין אינטרקציות חברתיות. לא משנה כמה אני רוצה חברים – אנשים שונאים אותי ופוחדים ממני, כי אני חריג.

האבחנה אמרה לי שיש סיבה. שאני לא פגום או שבור – ויותר מזה – שאני לא צריך לשנוא את עצמי כאשר אני נכשל במה שכולם מצליחים בו.
ניקח כמטאפורה מקרה של אדם בלי רגליים (אני לא משווה את עצמי לאדם בלי רגליים – אני לא מתיימר לדעת איך זה, ואני בטוח שהחוויות שלנו מאוד שונות). בכל מקרה – זה כמו שמישהו בלי רגליים ישנא את עצמו כי הוא לא יכול ללכת כמו כולם- ואומרים לו כל החיים ש*רק* ככה אפשר להתקדם ממקום למקום – אבל כמה שהוא מנסה – זה לא מספיק טוב, כי אין לו רגליים – הוא לא יכול ללכת כמו כולם. אבל הוא כן יכול להתקדם ממקום למקום – בכיסא גלגלים, פרוטזות, זחילה, או כל דרך אחרת שמתאימה *לו*, אל מול חברה שאומרת שהדרך היחידה ללכת היא על רגליים, וכל דרך התקדמות אחרת היא נחותה ולא רצויה, או סתם לא קיימת.

נחזור לאוטיזם:
יש יותר מדרך אחת לתקשר ולהתנהג – גם בחברה שאומרת שרק תקשורת של נ"טים היא הלגיטימית היחידה. שרק התנהגות של נ"טים היא הנכונה. שכל תקשורת אחרת היא טובה פחות, או סתם מוכחש הקיום שלה.

זה בעצם גם כל הרעיון של neurodiversity – מגוון נוירולוגי – שכל הנוירולוגיות ראויות להכרה, וכולן לגיטימיות, וראויות לחגיגה ולא רק מה שנחשב נורמלי.

אני רוצה להיות גאה בנוירולוגיה שלי. לא הייתי מוותר עליה (אולי כן על כמה צדדים פחות נעימים, אבל לא על כולה). אני לא מכיר את עצמי בלעדיה, כי אם לא הייתי אוטיסט, כנראה הייתי מישהו אחר לגמריי.

איך להיות בת ברית ו/או חברה לג'נדרקווירים/ות?

מבוא קצר

הפוסט הזה נכתב אחרי זמן רב של צורך שלי, ויתכן שגם של אחרות/ים בקהילה הג'נדרקווירית בישראל. לאחרונה א/נשים ג'נדרקוויריות התחילו לקחת לעצמן יותר מקום. יש פורום ג'נדרקווירים/ות בתפוז, ויש גם קבוצות בפייסבוק. יש לנו יותר נראות, ויותר א/נשים שמתחילים להכיר את המילה, את המושג. אם אינך יודע/ת מה פירוש המילה ג'נדרקוויר, אני מבקש לעצור כאן, ולקרא לפחות את הפוסט הזה, על קישוריו ותגובותיו. בנוסף, לאור היות ג'נדרקוויר תת מטריה תחת המטריה הטרנסג'נדרית, הנה עוד פוסט מומלץ להתחיל איתו, כדי לטעום קצת מהשיח בנושא.

אני יכול לכתוב רק על החוויות שלי, אבל כן נעזרתי בדברים שכתבו א/נשים אחרות בפייסבוק. אני אמנם ג'נדרקוויר, אבל אני לא רק. אני גם בן ברית לג'נדרקווירים, וזה לא תמיד פשוט. לקבל את עצמנו, לפי הסטנדרטים שלנו, לא תמיד שווה ערך ללכבד את כל הא/נשים שנושאים את אותה הזהות או ההגדרה. אז אני משתדל להיות בן ברית טוב.
פרט לכך, האני-מאמין שלי לגבי בני ובנות ברית שונה כנראה מהמקובל. אני לרוב בסדר עם זה שישאלו אותי שאלות (כל עוד הן לא מגיעות לתכולת התחתונים שלי), וכן אשתדל להסביר בפרוטרוט, ולהביא את האדם האחר/ת להבנה. אני חושב גם שלבני ברית יש קושי מסויים בלהיות בני/ות ברית. האם זה התפקיד שלנו להקל עליהם בזה?
זו שאלה מורכבת לדעתי. אנחנו לא חייבים/ות שום דבר לאף אחד, באופן עקרוני. אבל טכנית? אנחנו יכולות/ים להרגיש. וזה מסובך. אני עוד אכתוב בעתיד פוסט על התמודדות עם א/נשים אחרים, אבל נכון לעכשיו יש לי עוד ידע לאסוף בנושא.

בת ברית ו/או חברה?

כן. להיות חבר/ה של ולהיות בת/ן ברית של זה לא אותו הדבר. עדיף כמובן להיות שניהם, אבל אפשר להיות חברות ולא בנות ברית, אפשר להיות בנות ברית ולא חברות. המצב הראשון, של חבר/ה ולא בת ברית קשה במיוחד עבור א/נשים שונים, כי חברים הם אנשים שאנחנו מצפות/ים מהם אוטומטית לקבלה וכבוד כבני/ות אדם. אבל חברות, לעומת היות בן או בת ברית היא הגדרה גמישה ומורכבת יותר. היא כוללת היסטוריה משותפת והרגלים משותפים של שנים שחלפו, אולי לפני שיצאו מהארון בפניך. אני מכיר בזה שלהיות חברה של ג'נדרקוויר/ית (רומנטית או לא רומנטית) יכול להיות מאתגר. כנ"ל בן/ת משפחה או שותף/ה לחיים או למערכת יחסים קרובה אחרת. להיות בן ברית בלבד יכול להיות יותר קל, כי אין היסטוריות אישיות שיכולות לסתור את כל העניין. כי אין הרגלים שנלמדו לגבי האדם הזה. כי יחסי הכוחות הם אחרים.
הייתי רוצה שכל החברות/ים שלי יהיו בעלי/ות ברית שלי. הייתי רוצה להיות בעל ברית של כל החברות/ים שלי. אני לא תמיד יכול, הםן לא תמיד יכולות – לפחות באופן מיידי. אבל אנחנו כן יכולים לעבוד על זה ולדבר.
היתרון והחיסרון של חברות בנושא, הוא שיש זמן שאפשר לתת. זמן להסתגלות, זמן למחקר ולמידה. אנחנו מצפות ליותר ופחות מחברות שלנו, מתוך ההכירות שלנו איתן וההבנה שדברים הם מורכבים. אנחנו נפגעות יותר בקלות, ושמחות יותר בקלות.
לחברות יש מחיר.
אז כן, אני בעד זה שהחברות/ים שלנו יהיו גם בני/ות ברית שלנו, למרות שזה יכול להיות קשה מאוד. בשביל זה, מבחינתי בין היתר, הרשומה הזו גם קיימת. כבקשה פתוחה ונקיה לחברים וחברות, וגם לכל א/נשי האינטרנט שקוראים בעברית – אנא, היו לנו לבני ולבנות ברית.

למה דווקא לג'נדרקווירים/ות?

אני לא רק ג'נדרקוויר, מבחינת התוויות שאני נושא עלי. אני עוד המון דברים אחרים, רובם לא תוויות. יכולתי לכתוב רשומה כללית על איך להיות בעלת ברית טובה, אבל עשו את זה לפניי. היה לי חשוב לכתוב דווקא על ג'נדרקוויריות, כי היא נוטה לבלבל אנשים אפילו יותר מכל ההגדרות במטריה הבי! ביחד. יש לג'נדרקוויריות, לטעמי, מספר נושאים ספציפיים שמאתגרים את הסביבה, וסביבם בין היתר נעות חוויות של אי נעימות בין ציסג'נדרים [1]  וג'נדרקווירים שהרשומה הזו מנסה להתמודד איתם/ן, בין היתר.

כמה מילים על כבוד

חלק מכל העניין של להיות בן/ת ברית ו/או חברה הוא כבוד בסיסי של אדם לאדם אחר – כאדם. לא מדובר במתן כבוד על השגים, התנהגות או אפילו אינטיליגנציה, אלא פשוט התנהגות הוגנת כלפי אנשים. כאשר אני משתמש במילה "כבוד" ברשומה זו, אני מתכוון כבוד לאדם כאדם, כבוד בסיסי שנדרש בחברה בפניה לאנשים אחרים. מבחינתי זו סוגיה מורכבת, כי אני משתדל לאחרונה לא לדרוש את זה מאנשים, ולשמוח על זה שהם לא מרביצים לי סתם ככה, אבל מדובר בעניין שקשור לצמיחה וההתמודדות שלי עם העולם, והוא לא רלוונטי לכאן. באופן עקרוני, לצפות מאנשים לשמוח על זה שאתה לא מרביץ להם זו דוגמא לחוסר כבוד של אדם כלפי אדם.

אז, איך להיות בן/ת ברית ו/או חבר/ה לג'נדרקווירים/ות?

  1. תכבדי אותי (כאדם) ואת זהות המגדר שלי (כזהות מגדר לגיטימית).

    אולי זה נשמע יותר מידי, לבקש מאנשים לכבד מישהו אחר פשוט כאדם. כמי שבחר לבטא את זהות המגדר שלו לידך. מבחינתי, זה לא מובן מאליו לומר למישהי שאני ג'נדרקוויר. לך אולי לא מפחיד לומר שאת גבר או אישה, אבל עבורי מדובר בחוויה מפחידה ואולי בעלת היסטוריה כואבת. אני אשמח אם תקבלי אותי ותכבדי אותי כחבר, או אדם. כבעל זהות מגדר שונה משלך. אל תתייחסי אליי בצורה שונה ממה שהיית מתייחסת לאנשים מכל מגדר אחר. אל תפגעי בי בגלל זה. אל תלעגי לי. וכו.
    תכבדי את זהות המגדר שלי, כמו שהיית מכבדת זהות מגדר של אישה או זהות מגדר של גבר. יחס לזהות מגדר שלי כפחות טובה או פחות ראויה לכבוד מזהויות מגדר אחרות היא חוסר כבוד בסיסי כלפיי, וכלפי הבחירה והזהות שלי.
    למעשה, זה הסעיף היחיד שיש כאן, בכל הרשומה הזו. כל שאר הסעיפים הם פירוט שלו – אבל גם הם חשובים להבהרות. שנמשיך?

  2. אל תזלזל.

    אל תגרום לנו להרגיש שזהות המגדר שלנו זה נושא לבדיחות, או סתם קטע אופנתי. ביטויים שמנסים להקטין את זהות המגדר שלנו לתוך משהו שראוי לצחוק עליו לא יגרמו לנו להרגיש יותר טוב. "זה רק שלב" או "את סתם מבולבלת", "מצידי אפילו תגדיר את עצמך כביסלי גריל" או "כל הג'נדרקווירים האלו שלא יכולים להחליט להסגר על עצמם" מציגות את הגישה שלך שזהות המגדר שלי היא לא נושא רציני, או תקין – כמו זהות המגדר שלך.
    אין שום דבר רע בלהיות מבולבלים, או לא סגורות על עצמנו, כולנו היינו במקום הזה. אבל יחס לעניין הזה כמשהו שבגללו הבחירה [2] שלנו להזדהות בזהות מגדר שהיא לא רק גבר או רק אישה היא לא לגיטימית הוא יחס פוגעני ולא נעים.

  3. תנסי להבין אותי.

    אני בכוונה שם דגש על ניסיון ולא הבנה. ברור לי שלמי שציסג'נדר יהיה קשה להבין מה זה אומר להיות עם זהות מגדר גמישה, מתחלפת, שונה לגמריי מהרגיל או אפילו להיות ללא מגדר בכלל. אני לא יודע אם זה אפילו לגמריי אפשרי – מעולם לא בדקתי זאת אמפירית. אבל הניסיון שלך להבין, אם יעשה ברגישות – יראה לנו שכן אכפת לך. איך לנסות להבין אותנו? מחקר אינטרנטי קצר יכול לתת כלים. אפשר גם לשאול אותנו, אם אנחנו רוצות לספר על מה זה אומר מבחינתנו להיות ג'נדרקוויר. לא תמיד אנחנו נהיה מוכנות/ים לעשות את זה באותו הרגע. לא תמיד נרצה לספר לכםן. אבל אם כן, נשמח אם תנסו להבין.

  4. אם אתה לא יכול להבין – תאמין לי.

    זה מאוד מתכתב עם סעיף 2, אבל לא לגמריי. א/נשים ג'נדרקווירים/ות נתקלות לעיתים קרובות בתגובות שהן אולי לא בהכרח מזלזלות, אבל כן מבטלות את החוויות שלנו. זה קשה לפעמים להבין מה עובר לנו בראש, ולמה בחרנו בזה.  יתכן ולעולם לא תבין, או לעולם לא תדע מה זה אומר. אבל כן היינו רוצים שפשוט תאמין לנו, שעבורנו – ככה זה המצב. חשבת על זה שאולי אנחנו עצמנו לא לגמריי מבינות איך אפשר בכלל להיות ציסג'נדר, או בעל זהות קבועה מגדרית? עבורי, זה ככה במידה מסויימת, אבל לא עבור כולם. בכל מקרה, לשים תנאי לקבלה של זהות של מישהו בזה שאת/ה מבינה אותה, זה לא מקום טוב להתחיל בו. להאמין לי שככה זה המצב, זה מקום טוב של קבלה התחלתית.

  5. אל תדרשי ממני להתיישר לפי הסטנדרטים שלך ואל תניחי הנחות.

    לעיתים קרובות א/נשים יכולות לדרוש מאיתנו להיות תחת סטנדרט מסויים כדי שנוכל להרוויח פניה מסויימת. אולי להעדיף שנראה כמו גבר בשביל לפנות אלינו בלשון גברית, או אולי לא להיות כל כך שונות בזהות שלנו, ולבחור מה להיות *איתם*. דרישה ממני להתיישר לפי הסטנדרטים שלך היא בעצם אמירה שאת לא מקבלת אותי אלא אם אהיה בסטנדרטים שלך למה זה לדעתך ג'נדרקוויר, או טרנסג'נדר או אפילו סתם ככה – אדם מן הישוב. לכולנו יש תמונות בראש איך צריכים וצריכות א/נשים שונים להיות, וזה סביר לגמריי. לדרוש מהאנשים להיות כאלו – זה לא תמיד נכון. הלבוש שלי, או ההתנהגות שלי (באופן כללי, לא כלפיך או כלפי אנשים אחרים. התנהגות פויה כלפי אנשים אחרים לא קשורה לכאן) היא ענייני בלבד. לבקר אותנו על זה, בזה שזה מושך תשומת לב שלילית היא לא לעניין. אפשר לדבר איתנו על זה – אולי – כאשר המצב מתאים. בעדינות, באופן פרטי. ולא מתוך ביקורת או שיפוט.
    כן, זה נכון. אנחנו יכולות לנסות להתנהג בדיוק איך שמצפים מאיתנו, לא לשים לק, לא לקשור את החזה, לא לדבר בקול גבוה, לא ללבוש חזיה, לא ללכת בבגדים ש"לא הולמים אותנו". אבל אם אנחנו בוחרות לעשות את זה, כנראה יש לנו סיבה מספיק טובה לזה. זהות מגדר היא סיבה מספיק טובה (למעשה גם "סתם מוצא חן בעיניי ככה" – זו סיבה מספיק טובה), וזכותנו לבטא אותה, כפי שגברים ונשים מבטאים את זהות המגדר שלהם באופן יומיומי בלבוש, בשפת גוף, בקישוטים ובהתנהגות.
    אגב, גם להניח הנחות על הנטייה המינית שלנו – בגלל הזהות המגדר שלנו היא לא צעד נכון. אמנם קיימת קורולציה מסויימת, אבל להניח למי אנחנו כן או לא נמשכות לפי זהות המגדר שלנו זה לא לעניין.

  6. תזכור שזהות המגדר שלי לא באה לאיים עליך.

    לעיתים בשיחותיי עם אנשים אני שם לב שהם מרגישים שזה שאני אומר שאין לי כ"כ הרבה מגדר, ושאני לא מגדיר את עצמי כגבר או כאישה – הם מתחילים להצדיק את זהות המגדר שלהם, ולספר שלהם מאוד חשוב להגדיר את עצמם כגבר או אישה (זה קורה גם בשיחות על נטייה מינית, ד"א). או שמדובר בנקודה כואבת עליה זכו לזלזול בעבר כי הם לא היו מספיק נשיים או גבריים, או כל דבר אחר.
    זהות המגדר שלי היא בדיוק מה שהיא – זהות המגדר שלי. אין, ולא צריכה להיות, לזהות המגדר שלי השפעה על האופן בו אתה מרגיש ורואה את עצמך ואת העולם. הבחירה שלי להגדיר את עצמי כג'נדרקוויר לא באה לקחת מקום או לנגוס במקום שיש לך כגבר או כאישה. לך יש את הזהות שלך, לי יש את הזהות שלי. אתה יכול, אם אתה רוצה, להתחיל לתהות על זהות המגדר שלך. אולי גם החשיפה שלי בפניך תגרום לך לתהות על זהות המגדר שלך. אבל זה משהו בינך לבין עצמך. אתה גם יכול לספר לי על זה, אם זה הזמן המתאים. אבל להתייחס אלי כאילו אני מאיים עליך בעצם היציאה מהארון שלי היא לא דרך להיות בן ברית טוב, וגם לא דרך ממש טובה להיות חבר.
    לעיתים אנשים מתחילים להצדיק את זהות המגדר שלהם. למה אתם עושים את זה? האמת היא שאין לי מושג, למרות שהייתי רוצה לדעת. במצבים כאלו אני נוהג לומר לאנשים במצב הזה שיש להם זכות מלאה להגדיר את עצמם באופן המתאים להם. אני מבין שיתכן וכל חייכם איש לא הטיל ספק בזהויות מגדר סביבכם, והנושא יכול להראות מאיים. אתה בהחלט יכול לומר לי שהיית רוצה לחשוב קצת על הנושא, לפני שנמשיך לדבר על זה, או לשאול מה היחס שלי לזהות המגדר שלך. להאשים אותי בזה שאני מנסה לקחת ממך את זהות המגדר שלך או לגזול ממך זהויות או פשוט הורס את מה שהתנועה הפמיניסטית מנסה להשיג (מסתבר שיש גם דעות כאלו, אם כי בהן נתקלתי רק באינטרנט) היא פשוט לא לעניין.

  7. את לא חייבת להסכים איתי על ההגדרה שלי למגדר.

    לכולנו יש הגדרות שונות בראש למה זה מגדר. חלקנו קושרות אותו למין, לזוויג המולד, לגונדות. חלקנו קושרות אותו לביטוי. אחרות מדברות על תחושה פנימית. ההגדרה שלי למגדר לא חייבת להיות זהה להגדרה שלך בשביל שתכבדי אותי ואת הבחירות שלי בחיים. באופן כללי, בכל הקהילה הטרנס* מדברים/ות על זה שמגדר וזוויג הם דברים שונים. המטאפורה המקובלת הוא שמגדר זה מה שיש לנו בין האוזניים, וזוויג – בין הרגליים. גם אם קשה לך לקבל את הנחת היסוד הזו, זו עדיין לא סיבה לבטל את הזהות שלי.

  8. דבר אלי בצורת פנייה נכונה עבורי.

    הסעיף הזה מחולק למספר חלקים כי מדובר בסוגיה יחסית מורכבת. 
    א. תבין למה חשוב לי שתדבר אלי בלשון שבה אני מדבר/ת על עצמי.

    הלשון שבה אני מדבר לעצמי היא האופן שבו נוח לי להתבטא באותו הרגע, או באופן כללי. קצת כמו שנוח לך להתבטא בזכר או בנקבה כל הזמן, ולא היית רוצה שידברו אליך בלשון לא נכונה, ויפנו אליך (למשל) בנקבה כל הזמן אם אתה גבר, ככה לי קשה עם זה שפונים אלי בלשון שהיא לא נוחה לי. מבחינתי, בסביבה של חברות/ים ובני/ות ברית, אני רוצה להרגיש בטוח, מקובל ואהוב. אני רוצה להרגיש שזהות המגדר שלי רלוונטית בדיוק כמו שלך. לכפות עליי את צורת הפניה שאתה מעדיף אבל אני לא רוצה היא מעשה שאולי מבחינתך הוא סתמי, אבל מבחינתי יכול להחוות כאלים, מזלזל או פשוט לא מכבד. כאשר מישהו שלא יודע על הזהות המגדרית שלי, ופונה אליי לא נכון זה אולי לא נעים, אבל לא בלתי צפוי. כאשר מישהו שיצאתי מהארון בפניו פונה אלי לא נכון, מבחינתי זה קצת כמו יריקה בפרצוף, ולא במשמעות של אראקיס, שם דווקא יריקה היא סימן לכבוד.
    ב. דבר אלי בשם ובלשון שבה אני מדבר/ת על עצמי – ואם אתה לא בטוח, תשאל.
    דבר ראשון, אם שיניתי את השם – תכבד את זה, כפי שהיית מכבד כל אדם שמשנה את שמו.
    שנית, בניגוד לאנגלית, ולמספר שפות אחרות בהן ניתן לדבר עם אדם בלי להזכיר את המגדר שלו/ה יותר מידי – בעברית מדובר במצב כללי. מאוד קשה לדבר בשפה שהיא לא ממוגדרת, לעיתים אפילו בלתי אפשרי – במיוחד בלי שנשמע קצת מוזרים או רשמיים. אם יצאנו בפניך מהארון, ואנחנו בסביבה בטוחה, תמיד נעדיף פניה לפי המגדר שנוח לנו. וכאן דברים מסתבכים: חלק מהג'נדרקווירים/ות לא מרגישות צורך לשנות את אופן הפניה אליהן, וחלק כן. ממי שכן, יש מי שמעדיפים לדבר בלשון הפוכה למגדר שהן נראות בו, יש מי שמחליפות לשון ויש מי שמדברים בלשון מעורבבת. כדאי לשאול באיזה לשון אני מעדיף לדבר על עצמי אם אתה לא בטוח איך לפנות. מומלץ שהשאלה עצמה תהיה מכבדת ולא בסגנון "אז מה משה, אתה בן או בת היום?" אלא "באיזה מגדר לפנות?" או "מה לשון הפניה המועדפת?"
    כן, זה נשמע קצת מסורבל, אבל אנחנו נעריך את המאמץ.
    לפעמים קל יותר לדעת באיזו שפה לדבר אלינו כי אנחנו משנים את המראה לפי התחושה באותו היום, או לפי מה שאנחנו רוצות. חזה קשור ובגדי גברים או עקבים וחצאית יכולים להיות רמזים טובים לכך.
    לגבי דיבור בלשון מעורבבת: מדובר כאן באתגר מסויים, שדורש מהפך מחשבתי, ולא קל לבצע אותו, ואישית, לפעמים אני מסתבך עם זה בעצמי. אם אתה מתקשה אתה יכול לנסות לבקש עצה לגבי איך לעשות את זה, או לנסות לדבר קצת ככה וקצת ככה. כדאי לשאול מה נוח לנו.
    ג. זה בסדר אם אתה טועה או מתבלבל – רק אל תעשה מזה עניין
    רוצה לשמוע סוד קטן? גם ג'נדרקווירים/ות הרבה פעמים מתבלבלות בפנייה לאנשים אחרים. מה קורה כאשר אנחנו טועים? מתקנים את עצמנו וממשיכים כרגיל. לפעמים עם התנצלות קטנה והמשך, ולפעמים בלי – תלוי בזרימה של השיחה ובתגובה. זה בסדר להתבלבל, זה בסדר לומר שעדיין קשה לך אבל אתה משתדל. אנחנו נבין, בסך הכל, זו סוגיה שגם אנחנו נתקלים בה, ומתמודדים איתה. זה בסדר להתקשות ולא לתפוס את העניין ישר, להתבלבל לפעמים או לשאול שוב. זה פחות בסדר לומר שאין לך שום כוונה לדבר בלשון שנוח לנו שפונים בה אלינו.
    ד. אל תפנה אליי כאישה או כגבר, אלא אם זה אכן אחד האופנים בהם אני מזדהה.
    אל תדבר אלי ככה: "אבל את, כאישה", "אצלכם הגברים", "ככה זה אצלנו הבנות" או אפילו "אני יודע שאתה לא מזדהה ככה, אבל כגבר…"
    אלא אם מי שאתה מדבר אליו מזדהה גם כגבר וגם כאישה או פעם ככה ופעם ככה, ואמר שזה בסדר לומר דברים כאלו, אל תשתמש בביטויים כאלו, גם אם לשון הפנייה באותו הרגע היא נכונה. זה העניין בג'נדרקוויריות – אנחנו לא רק נשים או רק גברים. אנחנו יכולים להיות גם וגם, אנחנו יכולים להיות אף אחד מהם, אנחנו יכולים לנוע בין המגדרים וגם אנחנו יכולים להיות משהו אחר לגמריי. פנייה כמו בדוגמאות שציינתי היא לא נעימה ולא לעניין, אז תנסה להמנע. אם אתה רואה שזה לא הולך, אפשר לנסות לומר "אנשים שגודלו כגברים" או "את, כמי שגודלת/עברת סוציאליזציה כאישה" או "אנשים עם גוף זכרי/נקבי". בכל מקרה, כדאי לברר ולשאול.

  9. אל תוציאי אותי מהארון

    סוגיה כואבת שגם אני חטאתי בה, לצערי. אני מתכוון לא לחזור על זה שוב, גם אם אז אף אחד לא נפגע, למרבה המזל. על כל פנים, להיות ג'נדרקוויר לא כ"כ קל לפעמים בחברה בימנו. הזהות שלך לא מדוברת ומבוטלת, במקרה הטוב. במקרה הרע – אתה זוכה לזלזול וללעג. לכן, אל תוציאי אותני מהארון. גם לא בפני חברות/ים משותפים ובני/ות ברית. ואם קרה שהוצאת אותי מהארון, תודיעי לי שזה קרה, יחד עם התנצלות על זה. יהיה לי יותר קל להתמודד אם אני אדע מי יודע ומי לא.

  10. אל תזלזל בדיספוריה המגדרית שלי

    דיספוריה מגדרית היא תחושה שנעה בין חוסר נוחות למצוקה רגשית ממש הקשורה באי ההתאמה שאנו חשות בין הגוף שלנו למגדר שלנו או עם הפעולות שמצופה מאיתנו לעשות לעשות מתוקף המגדר שנכפה עלינו על ידי החברה. זו תחושה שונה משנאת גוף כללית הנלווית לכל מה שמטפטפים לנו במדיה, בגלל שהיא לא נובעת מזה שהגוף שלנו לא מתאים לאידאל אלא מזה שהוא לא מתאים לתחושה הפנימית, או מביא ליחס שאנחנו לא רוצות שיקשר במגדר שלנו.
    כנראה לא כל, אבל חלק מהג'נדרקווירים  אכן חוות דיספוריה מגדרית ברמה זו או אחרת, וחלק מאיתנו גם פועלים בנידון. חלק מסויים מהקהילה הג'נדרקווירית בוחר לעבור טיפול הורמונלי ו/או ניתוחי. חלק בוחר בשינוי ביגוד שיכול להיות גם מאוד לא נעים (ביינדר זה לא כיף גדול, ותחבושת אלסטית – פיתרון מאוד לא מומלץ, אגב – כואבת באמת ובתמים). חלקנו משתדלות/ים להשלים עם הגוף הביולוגי שלנו, לעיתים מצליחות. חלקנו אוהבות אותו ממש, אבל לפעמים מרגישות חוסר נוחות מהיחס לו הוא זוכה. חלקנו לא אוהבות אותו אבל מעדיפות להשאיר אותו כפי שהוא.
    זלזול בדיספוריה המגדרית שלנו כולל ביטויים על זה שאנחנו חייבים ללמוד לקבל את הגוף שלנו כמו שהוא ולאהוב אותו, ושלשנות אותו זה לא לעניין. פתאום כולם הופכים להיות פרופסורים באהבה וקבלה עצמית, ומסבירים שאם נעשה את המאמץ הקטן הזה של אהבה עצמית הדיספוריה המגדרית (ואולי גם הג'נדקוויריות?) שלנו תעלם. אני לא שומע הרבה ביקורת על אנשים שצובעים את השיער, או מבצעים ניתוחים פלסטיים בגלל מצוקה פסיכולוגית שהם חווים, או נוטלים גלולות בשביל להפטר מהפצעונים. הגוף שלנו, למרות הכל, הוא הכפפה של הנפש, ועם כמה שקבלה עצמית ואהבה עצמית זה משהו שהייתי מאחל לכולם, לפעמים זה פשוט לא הפיתרון, או סתם לא עובד.
    אנשים שמזלזלים בדיספוריה מגדרית של אחרים, ושלי, למשל, לא מבינים כמה שנים עבדתי על מנת שאוכל להשלים עם קיום הגוף הביולוגי שלי. כמה ניסיתי להשלים עם זה שיש לי איברים מסויימים ולא יהיו לי לעולם איברים אחרים. הם לא יבינו לעולם את התחושה שלא משנה כמה ארצה, הגוף שלי לעולם לא יוכל להיות הכפפה של הנפש שלי, לא בגלל סטנדרט יופי מזוייף, אלא בגלל שפשוט עבורי לא קיים גוף שיוכל להכיל את מי שאני באמת בתחושה של נוחות מלאה ותמידית.

  11. אם את לא יודעת, תשאלי, אבל תזכרי שאת אחראית על ההבנה שלך

    למרות שלפעמים מפתה לצפות מהחבר/ה הג'נדרקוויר/ית שלך להסביר לך את הכל על תפיסת העולם שלה, מה זה אומר להיות ג'נדרקוויר, ולמה הוא מעדיף ללכת עם עקבים לפעמים, ומה בכלל המילה המצחיקה הזו אומרת – אל תצפי מאיתנו להסביר לך הכל, ותמיד. אנחנו לא יכולים לייצג את כל הקהילה הג'נדרקווירית, כי מדובר בקשת רחבה של ביטויים. אנחנו יכולות לייצג רק את עצמנו, וגם זה לפעמים קשה. אנחנו לא תמיד נרגיש בנוח עם דרישה להסביר לך הכל עכשיו ומיד. לשאול זה תמיד טוב, ואפשר גם לברר אם אנחנו אכן פנויות להסביר באותו הרגע. אנחנו גם עשויים מאוד לשמוח להסביר לך ולשמוח שאת מתעניינת בנו ובזהות שלנו (זה גם מחמיא וגם מראה שאכפת לך), אבל זה לא תמיד המצב. גם לנו יש חיים, וגם לנו יש מחויבויות, ולפעמים פשוט אין לנו זמן. זה בסדר שגם לך אין זמן לחפש. את יכולה לשאול איפה אפשר לחפש – לרוב גוגל זו תשובה טובה. חיפוש "ג'נדרקוויר" או "genderqueer" במנוע החיפוש החביב עלייך יכול לספק לך הרבה תשובות והרבה חומר. אם משהו לא ברור, את מוזמנת לשאול, אבל תשתדלי להשאר בתחום המנומס וגם להבין שלפעמים אנחנו לא מבינות את הכל על המצב שלנו.

  12. אל תשאל שאלות פולשניות ואל תעיר הערות פוגעניות

    השאלה הזו יותר רלוונטית למי שרוצים להיות בני ברית ופחות לחברות/ים – שיכולים להיות כבר בעלי ידע מסויים על מצב העניינים, אבל לא תמיד. שאלות על איברי המין שלנו ומה שיש לנו במכנסיים, שאלות על הפנטזיות המיניות שלנו, ואמירות על זה שג'נדרקוויריות זה מחרמן (נתקלתי בכל אלו, אם כי לא בניסוחים האלו), הן לא לעניין, במיוחד אם הן מחוץ לקונטקסט. מתי הן בתוך הקונטקסט? כאשר השיחה נסובה סביב מה שיש גם לי וגם לך במכנסיים, כאשר מדברים על פנטזיות מיניות, כאשר חולקים פטישים שיש לנו אחד עם השני. כל זמן אחר הוא לא זמן טוב לשאול את זה ככל הנראה. כלל האצבע הטוב ביותר בעניין הזה הוא לחשוב האם היית שואל חבר ציסג'נדר את הדברים האלו. האם היית בא ושואל אותו אם באמת יש לו זין במכנסיים ומה הגודל שלו והצבע, באיזה פורנו הוא משתמש ועל כמה שגברים סטרייטים זה מחרמן ומה זה עושה לך את זה – שלא בקונטקסט של שיחה על הנושא? כנראה שלא ממש, במיוחד אם מדובר באדם שהוא לא חבר קרוב אלא במישהו שפגשת לא מזמן.

  13. זה בסדר שאת מתקשה עם הנושא – אבל אני לא הקיר שצריך להטיח עליו את הקושי הזה

    נושא כמו ג'נדרקוויריות, שנוגע בכל כך הרבה נושאים של מגדר ומיניות יכול להיות קשה להכלה עבור חברות/ים (ובמידה פחותה – בני/ות ברית). זה נושא שיכול להיות מאיים, זה נושא שעלול לגעת בנושאים ופצעים כואבים בעבר שלך, גם אם את ציסג'נדרית. וזה בסדר גמור. אם את מרגישה שקשה לך לדבר על הנושא, תגידי. תבקשי שאתן לך זמן לחשוב על הנושא, שאת רוצה קצת זמן לבד לעכל ולהתמודד. תאמרי לי שזה מעלה אצלך סוגיות מסויימות מהעבר, שעדיין כואבות. את גם יכולה לשאול אם זה בסדר לדבר על הקושי שהנושא מעלה אצלך כרגע, אבל כדאי שתבהירי שאת מכבדת את זהות המגדר שלי, פשוט הנושא קשה לך. אני חושב שלכולנו יש אחריות עצמית בנושא של התמודדות עם הקשיים שלנו, אבל זה לגמריי בסדר לבקש עזרה מחברים וחברות. אם קשה לך עם זה שאני מספר על זהות המגדר שלי, זה בסדר לקחת הפסקה, או להסביר שהנושא טריגרי עבורך. מה שאני כן מבקש הוא לא להאשים את התחושה שלנו, זהות המגדר שלנו, או הדיספוריה המגדרית שלנו בקושי שלך. גם את לא אשמה בקושי שלך. אף אחד לא אשם.
    אפשר לבקש לדבר על הנושא, ולנסות לפתור את הקשיים ביחד. לנסות לשוחח ולחשוב מה הביא את הקשיים האלו. לפעמים זה מתאים, לפעמים זה לא, במיוחד אם שנינו מתמודדים במקביל – אחד עם קשיים בנוגע לזהות מגדר, והשניה עם הרגשות שעולם לה בנוגע למגדר. אפשר להפסיק לדבר, אפשר לבקש להתחבק, אפשר לדחות את השיחה לאחר כך. ואם אנחנו מתבטאים בצורה פוגענית או מגעילה (אנחנו אולי ג'נדרקווירים, אבל גם בני אדם, ויש ביננו גם אנשים נחמדים וגם אנשים פחות נחמדים – שלא לדבר על זה שלכולנו יש מצבי רוח לפעמים) אז להבהיר שאת כן מוכנה לדבר ולדון, אבל לא מתפקידך לספוג עלבונות.
    מה לא כדאי לעשות?
    – לא כדאי להטיח בנו שאנחנו לא בסדר בגלל זהות מגדר או תחושות שיש לנו.
    – לא כדאי לתקוף אותנו על האופן בו אנחנו מתלבשים.
    – לא כדאי להציב אולטימטומים על זה שאם לא טוב לנו עם זה שאת לא מוכנה להתייחס אלינו במגדר שלנו – אז אנחנו מוזמנים להפסיק את החברות לאלתר.
    חברות לא עובדת ככה. וגם לא תקשורת אנושית. אפשר לחשוב על דרכים להתפשר, גם אם הן לכאורה סותרות את אחד מהדברים שנכתבו כאן קודם. אפשר לחשוב על דרך שתהיה טובה ונוחה יותר לשנינו. אפשר להחליט על תקופת הסתגלות, גם אם מהצד זה אולי לא יראה כמו התמודדות וכבוד הדדי.
    זה פחות רלוונטי לבני/ות ברית בד"כ – אבל מי יודע, אולי גם כן.

glowbar

תודה שקראת עד כה, אני יודע שזה היה ארוך, ואני מעריך את המאמץ שהשקעת –  בין אם את/ה חבר/ה של, או בן/ת ברית של או ג'נדרקוויר/ית בעצמך. אם את/ה לא מסכים עם משהו מהדברים או חושב שהחסרתי נושא חשוב – אשמח אם תספר/י לי על כך בתגובות.
על כל פנים, אני לא מתיימר לייצג את כלל הקהילה הג'נדרקווירית, ורוב הזמן אני בקושי מסוגל לייצג את עצמי, אז התייחסו לדברים הרשומים לעיל באור זה.

________________________________

1. אני מסרב להשתמש בתרגום הלא נכון שנפוץ בישראל לcis כ"סיס". למרות שמבטאים את זה כ"סיס" באנגלית, תרגום מדוייק יותר למילה לועזית זו יהיה "ציס". או לפחות ככה אומרים בקורסים לכימיה אורגנית. בהתחשב בזה שאני ממדעי החיים ולא ממדעי הרוח, אני מסרב בתוקף להשתמש במילה סיס. חוץ מזה, סיס חומות זה סוג של ציפור.
2. הבחירה היא בחירה להזדהות כג'נדרקוויר. בנוגע לשאלה האם זהות המגדר היא בחירה או לא בחירה – מדובר בסוגיה מורכבת שלא נדון בה כאן.

סטטיסטיקה (כתובים קצרים)

נכתב לפני זמן רב (על נייר שבצד השני שלו צויירו לפני או אחרי פניהם של בני שמיים), והתכוונתי להפוך את הטקסט הזה לרשומה של הקשר ותרבותיות  אבל לא מצאתי את הדף כאשר הגיע הזמן, או שפשוט הייתי בשוונג של משהו אחר ובסוף שילבתי את הרעיונות האלו. תהנו להצצה לראש הגולמי שלי – כי טרחתי לכתוב את זה בשעות שמוגדרות כ"לפנות בוקר".

ציור אחד לעולם אינו שוביניסטי, הערה אחת לעולם אינה מיזוגנית. העניין הוא כמו באבולוציה ומנגנונים כימיים – הכל סטטיסטיקה. וברגע שחלק מספיק גדול נמצא ומגיב באופן נתון, הרי שהמציאות היא כזו.
כלל זייצף הוא לא פחות סטטיסטי מכל כלל חברתי  – אלא שלכלל מדעי יש יותר הילה, כי נדמה לנו שאיננו חיים בתוכו. שכחנו, או מעולם לא זכרנו שאנו חלק מסטטיסטיקה, חיים בסטטיסטיקה. אין תגובה אחת שלא מתאפשרת בזכותה – גם אם קשה לחשב זאת.  חברתית זה גם כך, אבל אנו נוהגים לחשוב שאיננו יצורים אוטומטיים שנוהגים להגיב איך שמתחשק לנו.
זו טעות. הסטטיסטיקה עדיין עובדת עלינו, אולי אפילו בדיוק בגלל זה.

אני מניח שמחובתי להסביר מה קורה כאן, כי את הראש הגולמי שלי לא כולם מבינים. רק בהר כרוב אני יכול לדבר בגולמית, אבל באמת שאין לי כח לתרגם כרגע. תשאלו, אסביר בתגובות, אם תרצו.

קללת הפלורליזם

אדם מאמין:
כותרת: "ובי קיום הכנסיה פוגע רגשית"
הודעה: "בכל וויכוח ערכי יש בהכרח פגיעה רגשית. בגלל שאנו חיים בחברה מרובת ערכים, קיימים כללי משחק. אני כמובן מקבל אותם ולכן אתה מבין שמימי לא שרפתי כנסייה."

אני:
כותרת: "מה?"
הודעה: "זה כמו לומר שקיום של אנשים שחושבים אחרת פוגע בך רגשית."

אדם מאמין:
כותרת: "זו אכן פגיעה"
הודעה: ללא תוכן.

   (פורסם באישורו של מחבר ההודעה המקורית)

פלורליזם הוא מונח שאנו מקבלות כמובן מאליו, משהו שנדמה לנו שהאכילו אותנו עם הגרבר והשחור של הבננה (סליחה, הדבש). הפלורליזם (והדמוקרטיה) הן הנחות עבודה כל כך ברורות, לכאורה – שכאשר חלקנו נתקלות בגילויים של חוסר פלורליזם אנחנו אובדות עצות. אנחנו לא יודעות איך להגיב. לפעמים אנחנו נפגעות. הפלורליזם הוא איזו תפיסת בסיס – בחברה. וזו הנחה מוטעית.

ארשה לעצמי לצטט מויקיפדיה, כי הם כתבו את הערך כל כך יפה:

פְּלוּרַלִיזְם משמעו הכרה בקיום ריבוי דיעות וקבוצות במדינה ובלגיטימציה של קיום זה. הפלורליזם הוא ערך ועיקרון חשוב בדמוקרטיה. הפלורליזם הוא גם ההכרה בזכותן של הקבוצות במדינה לבטא את השונות ביניהן ולהתארגן במסגרות שונות כדי לממש את זכויותיהן ולפעול להשגת האינטרסים והצרכים שלהן. ההכרה בערך הפלורליזם במדינה הדמוקרטית, שהחברה בה מורכבת מקבוצות השונות זו מזו מבחינה כלכלית, חברתית, דתית ותרבותית ובעמדותיהן הפוליטיות, מאפשרת לקבוצת השונות הנבדלות זו מזו לשמור על זהותן הייחודית, תוך שמירה על בסיס מאחד ומשותף לחברה כולה.

כפי שכותבים הויקיפדים, יבורך פרי מקלדתם, הפלורליזם הוא ערך חשוב בדמוקרטיה. למעשה, לתפיסתי לפחות, הוא יסוד של ממש בה. לא ניתן, בשום צורה שהיא – לקיים דמוקרטיה כאשר אין לאדם את הקבלה של העובדה שיש אנשים שחושבים אחרת. שמותר לאנשים לחשוב אחרת – למרות שהן לא חייבות להסכים. והפלורליזם – מעצם דרכו – אכן דוגל בגישה הזו. דוגל בכך שמותר לאנשים לחשוב כל מיני דברים, דברים טובים או לא ממש טובים. הוא גם דוגל בכך שעל בנות האדמה לפעול למען כך שהפלורליזם ישמר – שכן אם לא נקפיד על כך שלכולנו יהיה קול – קולנו וקולם של האחרים לא יוכל להשמע. אכן, ערך מרנין, משגע ושמאלני להפליא. שמאלני אמרתי? שמאלני?  אנחנו חיים במדינה דמוקרטית! לכל הדעות יש זכות להשמע, לא כן? גם לשמאלניות. ובכלל – פלורליזם זה לא רק של שמאלנים, נכון? לא נכון. פלורליזם זה בכלל לא לשמאלנים.  פלורליזם לא מיועד לבני אדם. ולפי מה שאנו רואות שוב ושוב סביבנו – הם בעצמם יודעים זאת.  אז נכון, הייתה מחאה חברתית, ובה קולנו נשמע וגיטרות נכנסו להריון בכל אוהל – ובה אמרו המוחים שהמדינה כפרה באמונם ואמון שאר הציבור. הציבור הדמוקרטי, שבחר בהם.

אני כבר לא ידעתי למי להאמין.

המשך…