מפזר את מילותיי ברוח האלקטרונים של רשת האֶתֶר

פריווילגיות

<<אזהרת תוכן: בריונות, האכלה בכפייה>>

אני תמיד משועשע כשאנשים עם פריווילגיות מסויימות (מהן גם לי יש בשפע) לא רוצים להיות מודעים לרמת הרוע האנושי, האדישות והסבל.
אותם האנשים שחושבים שמספיק לדרוש פעם אחת, להרים את הקול רק קצת, והם מקבלים הכל במקום.
רגילים לזה שמצייתים להם, כי כך היה תמיד.
מתעלמים מכמות הדלתות שכסף, צבע עור, מבטא נכון ורקע מתאים פותחים.
הסיבה היחידה שיש לי מקום עבודה היא כסף שהיה למשפחה שלי להשקיע בהשכלה שלי. ויכולתי לחסוך חסכונות. ולמדתי מגיל אפס חיסכון סובייטי ואיך בדיוק מתקנים או חוסכים ועל מה לא מבזבזים כסף ומה עושים או לא.
משפחה שבה סבתא הייתה הולכת במדי משטרה לחנות, כי רק ככה מקבלים שירות טוב.
ראיתי וגדלתי בלי לראות את השוחד שהחליקו לידיים של אנשים.
את רמז האלימות ותוקפנות מסבתא שלי, שהייתה רגילה שיצייתו לה. ואנשים צייתו לה. גם שם, איפה שהיא הייתה היהודייה, ופה היא הרוסייה.
היא השתמשה בידע שלה בבני אדם, בניסיון שלה לשחות במים שורצים אנשים כמוה, במקום בו אתה חייב לדאוג לעצמך תמיד, קודם כל, לדרוס אחרים כשאין ברירה. או כשיש. גם כשיש.
בישראל, היא עבדה כמנקה, כמטפלת, כמסז'יסטית רפואית, ועל הדרך עשתה הרבה דברים מושחתים.
השחיתות בסובייטייה הייתה השמן היחיד שהחליק דברים.
שוחד פה, בקבוק וודקה שם, כסף פה, קל להשיג.
אני לא יודע לשחד, זו אומנות שלמה – סבתא שלי הייתה מעולה בה.
השיגה לאמא שלי עבודה בזכות גנרל בדימוס, שהייתה המטפלת שלו.
קיימה 20 שנה של תרמית בעבודה שלה עם אחת המטופלות.
אני יודע שהיה שוחד.
גיליתי בדיעבד הרבה דברים.
השתמשתי בקשרים שלה, גם. רופא שיניים אחד שהכניס אותי לכמה דקות ללא תשלום, הסתכל ואמר שהכל בסדר, ושלח אותי רגוע לדרכי.
הוריו שכנים של סבתי.
רשת בגדי היד שנייה שטוותה איפשרה לנו להמנע מקניית בגדים במשך שנים. דברי תינוקות? קלי קלות.
היא ידעה לחיות בעוני של ברית המועצות ולסחוט ממנו כסף ומשאבים שאנשים שגדלו במשפחות מרקעים אחרים לא יודעים.
למדתי את זה.
לפחות, החלק על החיסכון.
על לאסוף בגדים ברחוב.
להרים ריהוט שזרקו.
לעולם לא לקנות אוכל בחוץ אלא אם אין ברירה. לעולם לא לזרוק משהו שיש לו שימוש.
לא לזרוק פירות אלא להכין מהם לפתן.
לתת טובות לאנשים, ולקצור אותן אחר כך, כשצריך.
לתקן בבית.
אני מכיר אנשים שכשיש להם בעיות הם זורקים עליהן כסף, ולפעמים זה פותר אותן.
אני יודע שההשכלה שלי פתחה לי דלתות. האופן בו אני מדבר מעיד על רקע שאין לי, ואני יודע לגהץ חולצה וליצור רושם ראשוני מעולה.
אני לא יפה או מושך, אבל יש לי מבט תמים ופרצוף חצי סלאבי שמשכנע אנשים שאני לא מסוכן.
יש לי המון פריווילגיות וידע.
והן מאפשרות לי לנהל את התיק הרפואי שלי ולדעת איך לבחור רופא ואיך לדבר אליו.
הן מאפשרות לי להחזיק ראש מעל המים כאשר אחרים טובעים.
משפחה היא מילת קללה ושנאה בשבילי.
כל מה שהשגתי בחיי, השגתי בגלל הכסף של המשפחה שלי.
לכן אני עדיין חי.
כי העדפתי להשאר עם משפחה מושחתת ומתעללת כמו הפחדן שאני.

אני לא מבקש רחמים מגוחכים. אני לא עוזר מספיק לקהילות שלי, למרות שראוי שאעשה זאת. שאפתח את הבית שלי יותר. שאתרום יותר מהזמן והכסף שלי. אבל אני עצלן ופחדן וקמצן.
ככה אני שורד. יש אנשים שלא נעים להם כשאני מדבר ככה על עצמי וחושבים שזה רחמים עצמיים ובקשה ל"צומי". הם תמימים.
נולדתי עם כף זהב אדום בפה, ירושה מדורות, נעוצה לי בחיך בכאב, מלאה במרק חם מידי, בטעם לא נכון, בזמן שמחזיקים את זרועותיי שלא אברח ואנסה להתנגד, כי צריך להאכיל את הילדה.

מודעות פרסומת

גילוי נאות: התוכן לפניכםן עוסק במוות, אובדנות והתייחסות להתאבדות של אדם ספציפית, טרנספוביה, אייבליזם והתעללות, ועלול לעורר תחושות קשות באנשים מסוימים. אל תהססו להפסיק לקרא אם קשה לכםן מידי, או לדלג לחלוטין על הקריאה.

A red rose on a snow

A red rose on a snow. Photo by Jenna Hamra on Pexels.com

פרק ראשון: אני מבולבל, ואני בסדר עם זה

‏"אני לועס את זה מלא זמן. כמה שנים למעשה.‏
אני לא בטוח, כי זה משהו… מבלבל."‏

לקרוא את המשך הרשומה «

בריכת העבר

pool

לא ברור אם זה בגלל הפגישה עם הפסיכולוגית ביום ראשון או זה שאתמול התפטרתי ממקום העבודה אליו לחצו אותי לעבוד באופן זמני אחרי התואר השני (אם כי כבר זמן מה לא עבדתי אצלהם אך עדיין הייתי רשומה – פשוט לא "עשיתי שעות"). אבל היום משהו בתוכי, שהורכב באופן במשך זמן רב, לפתע נפרש למבנה מלא ותלת מימדי – והמקום שהוא תופס פתאום גדול כל כך. השינוי פתאומי ומקסים כל כך.
לפתע הבנתי שההתעללות בי לא מתרחשת ברגעים אלו ממש.
אני ידעתי את זה "אינטלקטואלית" במשך שנתיים. אך רק עכשיו  ההבנה הזו  תפסה מקום. רק עכשיו הפסקתי להרגיש כאילו כל זה קורה עכשיו, כל הזמן. כאילו אני לא גרה בדירה אחרת בעיר אחרת, עם אנשים אחרים, אלא עדיין שם, בבית ההוא. ולפתע, כאילו הועברתי למציאות, או לארץ פלאות – אני כאן בהווה. זה אולי יותר מכל מבהיר לי שאכן, יש לי (או שמה  עלי לדבר עליה מעתה בזמן עבר?) הפרעת דחק פוסט חבלתית מורכבת (C-PTSD).
עכשיו  אני מרגישה שאני יכולה שוב לצלול מרצון לעבר, או ליפול למשך זמן מה – בפלאשבק, אבל עכשיו אני יודעת שיש שפות לבריכה הזו, ושאני בחוץ. עד עכשיו לא הבנתי שאני כל הזמן עדיין בפנים, מנסה לשכנע את עצמי שזה שהידיים שלי מחוץ לבריכה, אומר שכולי בחוץ. בעבר המשמעות של פלאשבק הייתה, אולי, התחושה שאני כולי נדחפת לתוך המים. אבל כרגע אני בחוץ, ומבינה שברמה מסויימת, חייתי בפלאשבק מרוח ומתמשך. אולי טובלת את רגליי במים, אבל כבר לא בפנים.

עכשיו העבר, עבר.

והעבר לא קורה עכשיו.
וזו תחושה נפלאה.

האם אפול שוב לבריכה ולא אוכל לטפס החוצה? האם שוב ארחף בבריכה בזמן שגופי בחוץ?
אולי, אפילו סביר להניח.
אבל את הידיעה שניתן לעמוד מחוץ לבריכה, ושעמדתי שם והבטתי מטה לא ניתן יהיה לשנות בקלות.

צילום משנת 2010 בו אני נמצא בבריכה ומניף ידיים עם סימן ניצחון (V). 

 

temp

הגוש הבי-פאן-פולי במצעד הגאווה בירושלים 2016. צילום: הפורום הבי-פאן-פולי.

את הרשומה הבאה כתבתי בבלוג רצוף שגיאות הכתיב והדקדוק שאני מנהלת באנגלית, אך לאור בקשות מכמה אנשים, החלטתי שגם בלשון הקודש יהיו מי שישמחו לקרא אותו.

לפני זמן לא רב השתתפתי במצעד הגאווה הירושלמי לשנת 2016. זה היה מצעד הגאווה השלישי שלי ופעילות המחאה הגאה השישית שבה השתתפתי בחיי. אמנם אני לא חיית מצעדים, ואין לי הרבה ניסיון אבל החלטתי בכל זאת לחלוק את מעט הידע שצברתי – מתוך תקווה שיהיה שימושי, ולא רק לאוטיסטיות/ים אלא גם לכל בעלת שונות נוירולוגית ו/או מחלות כרוניות ונכויות שונות. מבחינתי חלק משמעותי מההצעות שלי הן בבחינת "מובן מאליו", אבל כבר למדתי יותר מפעם אחת שמה שנראה לי מובן מאליו בבוקר – יראה לי בלתי אפשרי בערב, ולמישהו אחר – כרעיון מאוד לא מובן מאליו. חלק משמעותי מהעצות יכול לשמש לא רק לאירועי גאווה אלא גם להפגנות למיניהן – ולכן עשוי להיות שימושי גם עבורן. מן הסתם, חלק מהעצות עשויות לא להתאים לכן והן לא מהוות סוף פסוק – אלא רק התחלה.

  1. הביאי איתך מים וחטיפים. בארצנו החמה סכנת התייבשות היא סכנה ממשית, במיוחד בעונת המצעדים המתקיימת למרבה הצער, בקיץ. אז זכרי לשתות כשאת צמאה, או כאשר את רוצה להקל קצת על הגרון הכואב מכל הצעקות. חטיפים ומזון לסוגיו יעזרו לך לשמור על כח במהלך הצעידה, וירעננו אותך אחריה.
    זכרי שבטיחות קודמת לכל – ועל כן הקפידי לא להתייבש. אם יש לך סכרת (או הפרעת חרדה) – משהו מתוק יכול למנוע נפילת סוכר, ובמקרה של חרדה לעזור לך להתאושש קצת.
  2. הבא איתך את צעצועי הגרייה העצמית שלך! התנהגות גרייה עצמית (self stimulatory behavior\stimmimg) – הידועה גם כהתנהגות סטריאוטיפית, היא כל התנועות החוזרניות שאוטיסטים/ות (וגם לא אוטיסטים/ות) עושים – נפנופי ידיים, משחק אצבעות, ליטופי זרוע, קפיצות, התבוננות בכל מיני דוגמאות ועוד. זה מאוד מרגיע ועוזר לווסת את החושים ואת הלחצים, במיוחד במצב רועש ועמוס כמו מצעד גאווה. אמנם יש הרבה מאוד אביזרי גאווה שיכולים להיות צעצועי גרייה יעילים, אבל לפעמים אין כמו המרגמיש הישן והטוב, שרשרת הלעיסה או הטבעת המסתובבת שלך כדי לעזור לעצמך לווסת את עצמך. אל תפחד להשמיע גם קולות ולצעוק כחלק מהתנהגות הגרייה שלך – ממילא רועש ואף אחד לא ישמע אותך. במצעד הגאווה הירושלמי אני השתמשתי בתכנת הרשמקול בטלפון שלי על מנת להקליט את עצמי מספרת על מה שאני רואה סביבי, וזה גם מאוד עזר לי להתמודד עם המצב – אולי גם לך שווה לנסות.
  3. ציוד חוסם רעש הוא ידידך הטוב! אוזניות חוסמות רעש ואטמי אוזניים (ביחד או לחוד) יכולות להועיל עד מאוד בהתמודדות על רעשי המצעד. הרבה מאוד אנשים טיפוסיים-נוירולוגית (או נוירו-טיפוסיים – נ"טים) משתמשים גם הם באטמי אוזניים, אז את לא תהיי חריגה בנוף.
  4. דע את מסלול הצעדה ותכנית המצעד – אך זכור שהפתעות תמיד יכולות לקרות – ויקרו. זה תמיד רעיון טוב לדעת מה עומד לקראת, מתי ואיך. מיעוט מהלא צפוי מאוד עוזר לנו האוטיסטים כדי להתמודד. לכן מפה עם מסלול הצעידה או תוכניה יכולות לעזור ולקרקע כאשר דברים מסביב מבולבלים. כהערת אגב, חשוב לדעת על נקודות יציאה ונקודות חירום במסלול, על כך בסעיף הבא.
  5. דעי את נקודות היציאה ונקודות החירום. לפעמים דברים יכולים להיות פשוט קשים מידי – ואז כדאי בהחלט לצאת מהמסלול. זה בסדר לעצור, זה בסדר לנוח – ואם הכל קשה מידי – זה אפילו בסדר גמור לעזוב את המצעד באמצע. לכן חשוב לדעת איפה אפשר לעזור את המצעד, ומה מאפייניו – ישנם מצעדים "פתוחים" בהם אפשר להכנס ולצאת בכל נקודה במסלול, וישנם מצעדים בלי נקודות יציאה או נקודת יציאה אחת בלבד.
    גם עניין נקודות החירום – הן המקומות בהם חונים האמבולנסים, או עומדים אנשי צוות רפואי – הוא חשוב מאוד. מזל ביש תמיד עלול לקראת ואת עלולה לחוש ברע ולהזדקק לטיפול רפואי. לשם כך טוב לדעת איפה אפשר לבקש עזרה, ולאן לגשת אם את יכולה. (הוצע ע"י ג'ניה)
  6. צעד עם חברים. לצעוד עם חברים זה תמיד רעיון טוב כי אתם יכולים להזכיר זה לזה לשתות, לתמוך זה בזה ברגעים קשים או להבין לאן הולכים עכשיו. גם אם באת לבד, אפשר לנסות להכיר תמיד "חברים למצעד" – אנשים הבאים למצעדים נוטים להיות ידידותיים.
  7. התרחקי משוטרים…אלא אם את זקוקה לעזרה. שוטרים יכולים לעזור לך אם את זקוקה להם, במיוחד אם המצעד (או ההפגנה) הוסדר קודם לכן עם המשטרה, אבל עדיף לא לקיים איתם אינטרקציה שלא לצורך. שוטרים עשויים להגיב באופן לא צפוי, אז כדאי להראות להם את התיק בבידוק הבטחוני ולהקשיב להוראות. ישנם שוטרים חביבים שיעזרו לך – החל מלתת לך בקבוק מים אם התייבשת וכלה בלהסביר לאן ללכת, והם כן משאב שיתכן וכדאי לשקול להשתמש בו, אך אלימות משטרתית היא תופעה אמיתית ועצובה בארצנו – וכדאי לזכור זאת במיוחד אם יש למצעד/הפגנה הרבה מאוד אווירה אנטי-משטרתית.
  8. דע כיצד להגיע למצעד וכיצד לחזור בחזרה. הליכה לאיבוד לפני מצעד ובמיוחד אחריו היא חוויה לא נעימה שכדאי להמנע ממנה.
  9. הכיני תכנית ב'. כדוגמא אישית, אספר שלא יכולתי לעזוב את ירושלים מיד אחרי המצעד כי מי שיכול היה לתת לי טרמפ נמצא מן העבר השני של ההופעה המאוד רועשת שהייתה מיד בסוף המצעד. הרעש הכריע אותי והתמוטטתי בכניסה לרחבה (ואז מג"בניק הביא לי בקבוק מים, מה שעזר לי בהחלט). למרבה המזל הייתה לי תוכנית ב' של לינה אצל חבר בירושלים. כאשר יצאתי מאזור המצעד גיליתי שהאוטובוס שאמור לקחת אותי אליו לא יגיע בגלל שהקו הזה בוטל לזמן המצעד וכנראה לפחות עוד שעתיים נוספות, אז נאלצתי להזמין מונית. שמחתי שתכננתי את התוכניות האלו, כי זה עזר לי לסיים את כל העניין בשלום ורוגע יחסי. הפרטים הקטנים האלו חשובים מאוד.
  10. אל תבזבז את הסוללה של הטלפון שלך! ברצינות, המצעד הוא ממש לא הזמן לצאת לציד פוקימונים. לא, לא בגלל שזה לא ראוי (דווקא זה יכול להיות משעשע) אלא בגלל שהטלפון הוא כלי השרדות מרכזי באירועים מלחיצים. הזמנה של מונית, בירור מסלול, בדיקת קווי אוטובוס, יצירת קשר עם חברים ועוד פעולות – כולם נעשים באמצעות הטלפון, ולכן כדאי לשמור אותו למקרים אלו. אז כבה את האינטרנט והמיקום לזמנים בהם אינך זקוק להם.
  11. בסוף המצעד הקדישי מעט זמן לאכילה, שתייה והתרגעות. את תזדקקי לכוחות האלו על מנת להגיע הבייתה בשלום.  כמו כן, השינוי בין אווירת המצעד לאווירה היומיומית בחזרה הבייתה יכול להיות חד ומכאיב, והפסקה והתרגעות יכולים לסייע במעבר בניהם.
  12. זה בסדר גמור לעזוב מוקדם או לבטל תכניות לחלוטין.  אין שום בושה באי יכולת להתמודד כרגע עם דברים. אף אחד לא יכעס עלייך או יתאכזב ממך. המהפכה הקווירית עדיפה איתך – כאשר אתה במצב טוב. אם רע לך – לגיטימי לחלוטין לשנות תכניות.
  13. בטיחות קודמת לכל. כמו שאמרנו כבר, המהפכה הקווירית עדיפה איתך, במצב טוב, כאשר את בריאה ושלמה. אל תקחי סיכונים מיותרים וזכרי לשמור על עצמך.
  14. קח איתך אמצעי תקשורת חלופית. בלי קשר ליכולתך או אי יכולתך לדבר באמצעות הפה, תמיד כדאי שיהיה לך עוד אמצעי תקשורת אחד, במקרה ותאבד את יכולת הדיבור (מה שיכול לקראת אם אתה אוטיסט) או פשוט לא תהיה במצב שיאפשר לך לדבר – או לתקשר באופן בו אתה רגיל לתקשר. פנקס ועיפרון, נייר עם משפטים שהודפסו מראש או אפליקציית "טקסט לדיבור" בטלפון יכולים לעזור במצבים בהם אתה רוצה לתקשר אך לא יכול לעשות זאת באמצעים הרגילים.
  15. שמרי על ה"כפיות" שלך = שמרי על הכוחות הגופניים והנפשיים שלך. אל תעייפי את עצמך יתר על המידה. תכנני תוכניות ללון אצל חברים אם המצעד מתרחש בעיר המרוחקת מעיר מגורייך (אני הגעתי לירושלים יום טרם המצעד ועזבתי למחרת המצעד – בשל הקושי שלי לנסוע בתחבורה ציבורית וגם לעשות עוד דברים באותו יום). קחי תרופות נוגדות חרדה או נוגדות כאב לפי הצורך. עצרי לנוח במהלך המצעד להתרעננות.
  16. דאג לזה שיהיו אנשים שיודעים היכן אתה. שלח הודעה לחברים או אנשים קרובים אחרים שאתה במצעד/הפגנה. במידה וקורה משהו חריג, שלח הודעה בהקדם האפשרי על מצבך ומצב חברות/ים אחרים. כאשר המצעד מסתיים, כדאי גם להודיע על כך. למה להודיע? כדי שבמידה ותזדקק לעזרה, יהיו אנשים שיודעים איפה אתה ויוכלו לסייע לך.
  17. קחי איתך כרטיס/צמיד/הסבר כתוב לגבי מצבך. במידה ואת מוצאת את עצמך במצב בו את זקוקה לעזרת זרים או לסיוע של צוות רפואי – זה יכול להיות רעיון טוב אם יהיה לך הסבר כתוב או צמיד המפרט את מצבך – או השוני בשפת הגוף שלך. צמיד יכול להיות מאוד חשוב במידה ואין לך שום יכולת תפקוד או תקשורת בגלל אירוע בריאותי/נפשי – כמו התקף אפילפטי, נפילת סוכר המלווה באיבוד הכרה או אפילו מצב שבו את מאבדת שליטה על הגוף שלך בגלל עודף גירוי חיצוני – לכן אם יש לך אחד, כדאי להצטייד בו. לגבי כרטיס או חומר מודפס אחד, כדאי שיהיה בו פירוט קצר וברור (ובכתב גדול) לגבי נקודות בהן את עשויה להזדקק לעזרה, שתוכלי להראות לצוות רפואי או זרים. דוגמא לנוסח יכולה להיות:
    "אני אוטיסטית. כאשר אני לחוצה אני נוטה לנפנף בידיים ועשויה לאבד יכולת דיבור. בבקשה אל תגעו בי בלי להודיע לי קודם לכן. התאזרו בסבלנות בזמן תקשורת איתי." (הוצע ע"י ג'ניה)

 

בברכת גאווה, אהבה, חיים וקבלה;
פונטיום חציעץ.

pride

סלפי עם חברות/ים מהמצעד בירושלים

אזהרת תוכן; דיכאון. אובדנות. צוק איתן.
ניתן לקרא את הרשומה לאחר החציל.

כאשר כוחותי לציור היו דלים במיוחד, הייתי משרבט "יוםשמח" בזריזות בטלפון.

לפני כשנתיים השתתפתי בפרוייקט "100 ימים שמחים". במידה ולא שמעתם על כך – מדובר בפרוייקט (שיתכן ונועד למטרות רווח) המגייס אליו אנשים ובמהלכו הם מעלים במשך מאה ימים, כל יום, תמונה של משהו ששימח אותם למדיה החברתית (יחד עם התגית #100happydays). אני, בהשראה/העתקה בוטה של הקונספט ממישהי אחרת החלטתי לצייר את הימים השמחים שלי. הסיבה להשתתפותי בפרוייקט הייתה הדיכאונצ'יק שלי, עניין פעוט אשר בקיומו לא הסכמתי להודות אפילו בפני עצמי. מבחינתי הימים השמחים היו איזו דרך נואשת בה ניסיתי להיות פחות מעפן, מדכדך וחסר כל מוטיבציה.

אבל באמת הייתי בדיכאון. אני עדיין נחלץ ממנו החוצה בציפורניי (זו מילה אחת ברוסית). ואת הרשומה הזו אני כותב עם מסר אחד בלבד: הימים השמחים לא יוציאו אותך מהדיכאון.

אבל היי, אולי תשתפרי בציור!

או לפחות, לא עזרו לי.
כי שבריר שמחה רגעית (או שביעות רצון) היא כלום לעומת חוסר הרגש, חוסר העניין לאורך כל היום. כי זה פשוט לדחוף את עצמך לעשות עוד מטלה.
כי יש מצב רוח ויש אפקט, affect. יש רגש, הוא רגעי. ויש את הדבר הזה שהוא כל הפרספקטיבה שלך, שזה הדיכאון. שבולע את כל הפרספקטיבה שלך באדישות, באשמה, בתיעוב עצמי. אז יש "רגעים שמחים", אבל זה לא באמת מזיז לך. זו עוד מטלה.
הציורים שלי היו בעיקר "היי, אכלתי משהו טעים", "ישנתי שנ"צ". הרבה פעמים הם דיברו על אינטרקציה עם אנשים אהובים. וזה היה טוב, וחשוב. אבל – זה היה שם, וכבה.
מבחינתי לעשות את הפרויקט הזה היה סוג של לומר לעצמי "אבל יש לך רגעים שמחים ביום, לא לגיטימי שתרגיש עצוב! זה לא בסדר! תהיה אסיר תודה על זה שמצבך לא גרוע, אתה חייב!!! להרגיש!!! שמח!!! אם לא, אתה כושל!!!"

אבל כמובן שרוב הזמן התחושה לא הייתה עצב. הרבה פעמים אלו היו חוסר רגש, חוסר עניין, אדישות להכל. לדחוף את עצמך ממטלה למטלה כי אמרו לך, כי ככה צריך, כי בחרת ועכשיו אסור לוותר. אז ממשיכים. פול גז על ניוטרל, לנסוע על מיכל דלק ריק ולשרוף את המנוע על שאריות אדי הבנזין שעודם בפנים.

מזל שהריצה לאוטובוס הייתה בירידה.

תוך כדי הפרוייקט האישי שלי והקושי שלי התחיל צוק איתן, ומצאתי את עצמי במילואים הג'ובניקיים שלי. לא יכולתי כל כך לשמוח כשהייתי במילואים ודרכי זרמו נתוני פציעות של אנשים. לא עזר לי שתוך כדי היו דרמות פוליאמוריות, שבסופן, נואש וכאוב, ניתקתי קשר עם מקורות הדרמה כי זה כאב יותר מידי ולא יכולתי לשאת עוד כאב ודרמה בחיי.

וכל זה, כל החרא הזה – היה מבחינתי זמן קצר בלבד אחרי האבחנה שקיבלתי. האבחנה שאני אוטיסט. אני עדיין הייתי בתהליכי עיכול של כל העניין שכלל המון הבנות כואבות. וכמובן שגם הכיל את ההכחשה של המשפחה שלי לכל העניין. המשפחה עד היום לא מאמינה.

בזמן מלחמה, גם לתקשר עם שכנים במקלט יכול להתפרש כמשמח.

על זה התווסף העניין הלא נעים לגבי מדי הב'. ללבוש אותם הביא לחוויות דיספוריה מגדרית מטורפת כמוה לא חוויתי זה זמן רב.
ועל כל זה נוצק סירופ תירס עתיר פרוקטוז, והוא ההרגשה הכרונית שכל התואר הראשון והשני היו רק חלום, ופתאום אני שוב בצבא, באותו המקום בו הייתי לפני התארים. הרגשתי שארבע השנים שעברו לא קרו כלל. זה אמלל אותי נורא.

אז כן, שמחתי כאשר אכלתי פלאפל בצבא. שמחה שהתמשכה בדיוק ברגעים בהם חזרתי למשרד, אחרי שברחתי מהגהנום החושי שהיה חדר האוכל.

פלאפל היה אופצייה פופולרית באחד מחדרי האוכל

באופן לא מפתיע (לרגע עדכון אחרון לרשומה זו) הדיכאון שלי החמיר לאחר צוק איתן. התחלתי להיות אובדני, מצב שלא חשבתי שאגיע אליו אי פעם. למרות הכלהתעקשתי לדחוף את עצמי להמשיך בפרוייקט. להכריח את עצמי לשמוח, רוצה או לא רוצה. בכל הכח. בלי קשר למה שאני מרגיש.

פניתי לקליניקה ליעוץ פסיכולוגי באוניברסיטה. עברו כמה וכמה שבועות עד שהאחראים בקליניקה החליטו שהם מרשים לי להיות מטופל שלהם, ושהם קובעים לי תור. וכל אותו הזמן הייתי אובדני. זמן קצר לפני או אחרי שהם קבעו לי תור, מישהי קפצה מהקומה האחרונה בבניין ננו. פורסמה הודעה שמי שצריך יכול לפנות לקליניקה. זה היה כל כך אירוני ומעליב.

אבל למרות הכל, עבורי היה סוף טוב. התחלתי בטיפול. בעזרת הפסיכולוגית גם קיבלתי הפנייה לפסיכיאטר שרשם לי את התרופה שהצילה את חיי. הוא היה הרופא הראשון שהתייחס למה שהיה לי לומר זה שנים. המטפלת בכל קיוותה שהוא יוכל לכתוב מכתב לביטוח לאומי על האוטיזם.

טיפות של תקווה

רק אז דברים התחילו להשתפר, בזכות טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי.היה לי מזל שאלו האנשים שעבדו בבר אילן. רק חבל, חבל על ההתנהלות של הקליניקה וכשהפסיכולוגית הבינה שהיא לא יכולה לתת לי מענה היא הפנתה אותי לפסיכולוגית אחרת, שמבינה באוטיזם, והטיפול שלה עזר לי להמשיך להחלץ מהדיכאון. דיכאון שהייתי בו מאז 2010 לפחות.

זה אותו הדיכאון שניסיתי למשוך את עצמי מתוכו בכח הרצון והמוטיבציה המידלדלת שלי, בעזרת פרוייקט שבו אני מציירת כל יום משהו ששימח אותי ומנסה להכריח את עצמי להרגיש את כל הדברים שהדיכאון שלי, מנגנון השרדות שכשל ויצא משליטה אמר לי לא לעשות.  שמנע ממני להרגיש, להתלהב ולהתעניין.

פרוייקט "100 ימים שמחים" (או "מאה ימים מאושרים") לא יוציא אתכן/ם מדיכאון. הוא לא יחזיר לכם מוטיבציה אבודה שאתם מרגישים/ות אשמה שאין לכםן. הוא לא יגרום לכןם להרגיש יותר טוב אם המצב שלכןם בכי רע.

הוא עשוי לסייע, אבל הוא לא יהיה מה שיוציא אתכםן מהבוץ.

אבל לפחות יהיו לכםן מאה שרבוטים חדשים.

בברכת SNRI להמונים,
פונטיום חציעץ.

אזהרת תוכן: דיכאון, אובדנות, בדיחות על פגיעה מינית.
כמו כן: פוסט זה התחיל להכתב באוגוסט 2013. מילים המחוקות בקו נכתבו אז, אבל היום אני יודעת על עצמי יותר.

כאשר הייתי בשנים יותר מוקדמות, בהם עדיין הייתי קצת פחות פגועה מהפרעת הלמידה שלי ומחוסר האבחון של האוטיזם שלי שהתחילו לעשות שמות במעט ה"ביטחון העצמי" שהיה לי, שרבטתי בזמן שיעורים כל מיני שרבוטים בתכנת הpaint. אז עדיין לא ידעתי שאני שוקעת עמוק יותר ויותר אל תוך הדיכאון, ותוך זמן קצר תאבד לי היכולת והמוטיבציה לצייר. אבל באותם הרגעים זה קצת עזר לי להתרכז, קצת עזר לי לצחוק, קצת להתחבר יותר לחומר, קצת עזר לי לשנוא את עצמי פחות. כאשר הראיתי אותם לאנשים נראה שהם צחקו קצת מהם.

gas

אתם יכולים לבדוק בויקיפדיה, זה נכון.

באופן כללי אני מרגישה קצת כמו ליצן עצוב. יש לי מופע סטנד-אפ קטן שחברים מעריכים (ואני מופתעת מחדש מכמות הצחוק שהוא סוחט). יש לי חוש הומור טוב, כנראה. יש לי אישיות מאוד בעייתית, כאשר אני יכולה לנוע בין אקסצנטריות יתר לסגירות חברתית. אנשים לא מאמינים לי כאשר אני מספרת להם שיש לי בעיה חברתית שאני אוטיסטית, וזה כי אני יודעת להעמיד פנים. מפגש, שניים, אולי שלושה, אבל באיזה שלב ה"בעיה" שלי יוצאת, ואני כבר לא כזו מרשימה וצבעונית ומגניבה.

1. שלמה מבין שנשבר לו. (אפופטוזיס: מוות תאי מכוון)

1. שלמה מבין שנשבר לו.
(אפופטוזיס: מוות תאי מכוון)

כאשר אני צריכה לעשות קצת יותר מלצחוק על דברים סביבי, אז לפתע אני כבר פגומה, ולפתע אנשים מתרחקים. או כאשר רואים אותי יותר מערב אחד, ושמים לב שבמקומות בהם אני מרגישה לא בטוחה אני נעלמת. ואנשים לא יודעים כמה אי נוחות יש בגוף שלי. או שאני לא מסתכלת לעולם על הפנים שלי במראה, כמעט. הם חושבים שאני עושה דווקא, שאני הולכת נגד הזרם בכוונה. הם לא יודעים כמה אני פוגעת בעצמי כדי להיות נורמאלית וכמו כולם. הם לא יודעים את המחיר הרגשי שעלתה לי היכולת להתנהג באופן נורמאלי יחסית בפגישות הראשונות.

2. שלמה מציק למאקרופאג'ים עסוקים

2. שלמה מציק למאקרופאג'ים עסוקים

הם לעולם לא יבינו מה זה לא לחשוב במילים כל כך הרבה, מה זה לדבר כאשר לעולם לא שומעים אותך – או מתעלמים באופן עקרוני כי את רואה שאיש לא מגיב, איך זה מרגיש כאשר אנשים מנסים לסחוט ממך תגובה כאשר את לא רוצה לדבר, איך זה לנסות להיות נורמאלית בכל הכח, ולהרגיש שאת תמיד, לא משנה כמה תתאמצי, מפסידה במירוץ.

תמיסה היפוטונית גורמת לפיצוץ תאים אנימליים.

3. תמיסה היפוטונית גורמת לפיצוץ תאים אנימליים.

הם לא יבינו איך זה לקלוט שאת כל כך פגומה מבחינה חברתית שגם את העצות שאת קוראת באתרים את לא מסוגלת להבין, כי את הבסיס החברתי להבין אותן אין לך, ומבחינתך זה כמו ללמד מישהו שלא יודע עברית שירה של ביאליק, בעברית. אבל את לא יודעת עברית. למעשה, לפעמים את לא בטוחה שאת יודעת בכלל איך מדברים.

4. בקטריופאג'ים (כמו זה המצוייר בתמונה) הם וירוסים של חיידקים. שלמה כמובן טועה בזה שהוא מנסה להדבק בוירוס של חיידק, ומתנהג באופן ממש מגעיל. כמו כן, וירוסים אינם יצורים חיים.

4. בקטריופאג'ים (כמו זה ששלמה מחזיק) הם וירוסים של חיידקים. שלמה כמובן טועה בזה שהוא מנסה להדבק בוירוס של חיידק, ומתנהג באופן ממש מגעיל. כמו כן, וירוסים אינם יצורים חיים.

אז את בורחת לציור. למחשבות שלך בתוך עצמך. לחיפוש ושוטטות של המסלולים עם הכי הרבה צמחים באזור. להמצאת סיפורים. למשחק עם ילדים, שאומרים לך שאת כל כך טובה איתם ומבינה אותם, כאשר למעשה הם היחידים שיכולים להבין אותך – כי את ברמת הבנה חברתית דומה לשלהם. לא פלא שאת כל כך אוהבת את my little pony, שמלמד ילדות/ים על אינטליגנציה רגשית. וכל כך מתקשה להבין שירים של ליידי גאגא, כי מבחינתי, הם מורכבים מידי.

5. הליפאזות במעי הדק מפרקות שומנים. סביר שגם את שלמה הן יכולות לפרק בקלות. אבל הן לא שם. מה יעשה שלמה? ומאיפה הוא השיג מכשיר ניווט לוויני?

5. הליפאזות במעי הדק מפרקות שומנים. סביר שגם את שלמה הן יכולות לפרק בקלות. אבל הן לא שם. מה יעשה שלמה? ומאיפה הוא השיג מכשיר ניווט לוויני?

אז המצאתי את שלמה, התא הדכאוני. לימים אולי ארצה לתקן את כינויו ל"התא האובדני". ברטרוספקטיבה מהיום (יוני 2016) אולי זו הייתה תת ההכרה שלי שביטאה את עצמה יחד עם שלמה, שביטא יאוש על העולם שסובב אותו. שלמה הוא תא אנימלי, של בעל חיים או אדם. סביר שהוא תא שלי. שלמה גם אינו חלק מרקמה. הוא מסתובב בגוף ואפילו יוצא ממנו לפעמים החוצה (ואולי אלו הם חלומותיו של שלמה). אז חשבתי ששלמה מצחיק. אבל זה היה צחוק מר. צחוק שלא הבנתי שמצחיק אותי כי מדובר בצחוק שאנחנו צוחקים אל מול דמותנו המעוותת בראי.

6. פורמאלדהיד הוא חומר מסרטן המקבע קשרים בין מולקולות, וכך הורג תאים. הוא גם חומר משמר מצויין, ושמעתי שישנם מקומות בו מוסיפים אותו לאוכל.

6. פורמאלדהיד הוא חומר מסרטן המקבע קשרים בין מולקולות, וכך הורג תאים. הוא גם חומר משמר מצויין, ושמעתי שישנם מקומות בו מוסיפים אותו לאוכל.

כמובן, לא ציירתי רק את שלמה. ציירתי ציורים נוספים בpaint באמצעות לוח הואקום שלי, כי באותה התקופה המחשב הנייד שהיה לא לא הצליח לתפעל עכברים. ציירתי ציורים חינוכיים, בדיחות וציורים עם הומור…שלא הייתי מבטא היום. רובם היו כמובן בדיחות הנוגעות למדעי החיים, ורק אלו נכללו בפוסט זה.

א. שמרים מזויגים שונים יכולים לעבור איחוי. ב. אחת הדרכים לגרום לc. elegance לבטא פנוטיפים שונים היא להחדיר דנ"א לחיידקים אותן הן אוכלות. ג. החלק האחורי של כוכב הים נמצא למעלה. הוא מתפתח מהפה בהיותו עובר, בניגוד ליונקים למשל, שמתפתחים מהתחת. ד. חרקים עשירים בזרחן. ה. ציור קונספט של שפירון - חלבון העוזר לחלבונים אחרים להתקפל.

א. שמרים מזויגים שונים יכולים לעבור איחוי.
ב. אחת הדרכים לגרום לc. elegance לבטא פנוטיפים שונים היא להחדיר דנ"א לחיידקים אותן הן אוכלות.
ג. החלק האחורי של כוכב הים נמצא למעלה. הוא מתפתח מהפה בהיותו עובר, בניגוד ליונקים למשל, שמתפתחים מהתחת.
ד. חרקים עשירים בזרחן.
ה. ציור קונספט של שפירון – חלבון העוזר לחלבונים אחרים להתקפל.

אבל שלמה היה התא שציירתי הכי הרבה, והשקעתי מחשבה מסויימת בכל בדיחה עליו. שלמה, סביר להניח, עדיין חי וקיים בתוכי. היום הוא פחות מדוכא כי אני מטופלת ומאובחנת לדיכאון שלי, ועובדת קשה על לקבל את עצמי, על כל החלקים שבי.

צמר גפן במח

cottonballsכותב מייל למישהו. מוסיף כמה התנצלויות על זה שאני בכלל שולח את המייל, כי הסיכוי שהוא יקרא קטן, ומתנצל על זה שזה בטח נראה מניפולטיבי, אבל אני באמת מתכוון לזה שממש לא חובה לקרא את המייל ואפשר סתם למחוק. וגם מתנצל על זה שאני סתם מספים את התיבה.
אני מסתכל שוב על המייל וחושב כל הפרשנויות שהמייל הזה עלול להעלות, ששונות מהמילים שכתבתי. כי אני מתקשר באופן שונה, כי המילים שלי והכוונות שלי מפורשות באופן הפוך. אני תוהה מה הטעם וסוגר את החלונית.
נוסף לו עוד מייל לטיוטות שלא ישלח ביינתיים או אף פעם. עוד נושא שיחה שלא ידובר.

המח שלי מלא בצמר גפן, והגוף שלי ממש רוצה לדפוק את הראש בקיר, בתקווה להוציא את הצמר גפן החוצה, ואני מנסה לעבוד על התזה, אבל זה לא באמת עובד והמילים שלי נראות ריקות כל כך וכל הניסוחים לתיאורי התמונות ממש מעפנים.

אני לא סובל, לא…זה לא סבל.

זה יאוש.

אין סבל ביאוש. פשוט תחושה שאין טעם. האם הצמר גפן במח כואב?
קצת, הוא לוחץ לי על החלק הפנימי של הגולגולת, על גלגלי העיניים ועושה תחושה דומה לרצון לבכות. אבל אני לא סובל בגלל זה. זה פשוט לא נעים. אולי קצת מרגיז.

אני חושב על לשים את הראש על המעיל ולישון קצת, אבל אני מרגיש שזה יהיה לא בסדר, הרי באתי לפה לכתוב את התזה. טרחתי וקבעתי עם המנחה ועם המרכז פה לשבת ולכתוב את התזה. אפילו שמתי לי בלו"ז. אבל אני לא מצליח להתמקד.
אני מרגיש שאני צריך להשתין, אבל זה סוג של מרגיש כמו בזבוז זמן.

אתמול ניסיתי את התרגיל the flame and the void. זה עזר לי להתמודד ולשרוף את התחושות הלא נעימות שלי והחרדות שלי. זה עצר אותי מלכתוב/לומר דברים מטופשים. אני תוהה אם עשיתי אותו נכון, אם בכלל. אני גרוע במדיטציה, ותמיד הייתי.

אני מנסה להתרכז, מחליט לכתוב את המילים האלו פה. קר לי, ואני מרגיש את הזיעה מצטברת על העור. תחושה של חום וקור. הפלורוסנטים מהבהבים, לעיתים נוקשים. המכוניות בחוץ מזהמות את האוויר והשקט. אני חושב על זה שאני צריך לכתוב את התזה שלי. אני מנסה להרגיש משהו. הכל נראה מנותק. אפילו האצבעות שלי שמקישות על המקלדת צלילים שאינם בלתי נעימים נראות לא קשורות אליי. הידיים שלי מתרגמות את התחושות שלי והמחשבות שלי והתמונות בראש שלי למילים.
אני עוצר ושוב חושב על הספר האחרון של מחזור כישור הזמן. אחת הדמויות שם שמתה, והמוות שלה כאב לי באופן כמעט אישי. היום מצאתי את עצמי כמעט מתאבל עליה. דמות שמעולם לא הייתה קיימת, של סופר שכתב עולם מרהיב שגם הוא אינו בן החיים עוד. הידיים שלי נתקעות בזמן שאני חושב על כמה המוות שלה כואב. כמה קיוויתי עד לרגע האחרון שאולי באיזה נפנוף ידיים יגלו שהיא חיה. ודווקא מי שציפיתי שימות כל הסדרה, חי. הדמות האהובה עליי גם חיה, והכישור ממשיך בסיבובו, טווה עוד ועוד את תבנית הזמן.
למה אני מתאבל על דמות לא קיימת, אפילו שליוותה אותי יותר מעשור, באיזה אופן, כאשר התחלתי לקרא את סדרת הספרים?

הפלורוסנטים נוקשים שוב ושוב. הכתף שלי מרגישה לא נוחה. היד שלי נשלחת אל פני ומשפשפת את האזור סביב הפה. כמו תמיד, התחושה של המגע נשארת אחרי שהמגע נגמר. השפשוף החוזר מנסה להפטר ממנה, אבל המגע החדש מצטבר ומצטבר.

דברים חדים ולא מזוהים במכנסיים שלי דוקרים אותי. הפלורוסנט נוקש עוד ועוד. למה הוא נוקש? אני אפילו לא טורח להפנות אליו מבט. הכאב שמאחוריי העיניים. אני תוהה אם כדאי ללכת הבייתה מוקדם, למרות הכל. לאכול וללכת. הידיים שלי נשלחות באופן אוטומטי לאזור ממנו לאחרונה אני נוטה לתלוש שיער. אני מצליח לעצור את עצמי, ורק מחליק על השיערות.

אני חושב על כמה הייתי יחסית שמח אתמול. על השינוי המחשבתי שעברתי. על החלפת הפרדיגמה שעשיתי.
אני נזכר איך מישהי סיפרה לי על צאצא שלה שאובחן כאוטיסט, וכתבתי מזל טוב. מכל הלב התכוונתי לזה. אפילו הרגשתי קצת שמחה.

אבל עכשיו?
רק ריקנות. ריקנות והסחת דעת.

אני מיואש.
אני לא ממש נכנע, רק … נסחף לי. נושם וצף, כמו חרא שלא טובע.

%d בלוגרים אהבו את זה: