אם הייתי סטרייטית

הבהרה: אני מתייחסת בפוסט זה למונח "סטרייט" במשמעות הרחבה שלו – דהיינו לא רק הטרוסקסואל, אלא באופן עקרוני, כתגית הנורמטיבית שבאה בניגוד לנטיות מיניות ורומנטיות "לא נורמטיביות", זהויות מגדר שחוצות גבולות, קינק ופוליאמוריה. המונח משמש למעשה כעין היפוך למונח "קוויר" שלעיתים משמש כזהות מטריה לזהויות לא נורמטיביות רבות הנוגעות למין, מגדר ואהבה.

אם הייתי סטרייטית, סביר להניח שהחיים שלי היו שונים מאוד אבל גם דומים מאוד. אמנם תנאי הפתיחה מהרבה בחינות היו כנראה כמעט אותם התנאים, אבל בכל זאת, דברים רבים היו אחרים. אני לא מסוגלת כמעט לדמיין איך זה להיות ציסג'נדר/ית (מי שזהות המגדר שנקבעה לה בלידה זהה לזהות המגדר תחתיה היא מזדהה). יותר קל לי לדמיין איך זה להיות הטרוסקסואלית, והטרורומנטית. אני עדיין זוכרת במידת מה איך היה להיות מונוגמית (אם כי הזיכרון מטשטש במהירות). איך זה להיות לגמריי ונילית  אני קצת מתקשה לתאר לעצמי, אבל גם יכולה, בערך. וכאשר אני מסתכלת על חיי, אני רואה שישנן תחנות רבות שבהן שלל הנטיות שלי הטו את דרכי. אני חושבת שחיי לא היו שונים בהרבה ממה שהם היום במספר דרכים, לפחות כלפיי חוץ  – אבל כמו לפעמים דברים קטנים יכולים להטות את מסלול חיינו באופן גורף, אין לדעת.

אם הייתי סטרייטית, מספר הלבבות שלי ששברתי בחיי היה קטן בחצי. אולי אפילו יותר מזה, כי נכנסתי לתוך מערכת יחסים מונוגמית ארוכה בגיל 16. סביר להניח שמערכת היחסים הזו, כמו עכשיו, עדיין הייתה נמשכת, אלא שהיא הייתה מונוגמית – ולא הייתי אומללה בה – אבל אני לא יודעת איך היא הייתה נראית כי מערכת היחסים שלנו שינתה כיוון באופן משמעותי כאשר "פתחנו" אותה. בן הזוג שלי היה נשאר כנראה בעל דעות להט"בופוביות שחונך אליהן בביתו, או לפחות, לא היה נכנס ל"רזומה" שלי של האנשים שבזכותי גילו שהם לא סטרייטים. אם הייתי סטרייטית, לא הייתי מגלה שטווח האנשים שאני מסוגלת לאהוב מגוון גם גילאית, והייתי יכולה להתאהב גם באנשים בגילם של הוריי. סביר להניח שכל המשיכה המינית שלי הייתה עובדת אחרת. אם הייתי סטרייטית, כנראה עדיין היו לי חיכוחים עם המשפחה על רקע הזוגיות שלי, הטפות מוסר על האופן בו אני מתקשרת (בכנות וחוסר טאקט, ולא תמיד במקום הנכון). אם הייתי סטרייטית, מעולם לא הייתי צריכה לצאת מהארון בפני בן הזוג שלי, ולחוש ביסקסואלים/ות רבות את החשש והחרדה – שאולי זה הסוף. אם הייתי סטרייטית, אולי לא היה אכפת לי כל כך להתחתן. אולי הייתי אשכרה מפנטזת על חתונה, בעצימות הרבה יותר גבוהה מהמחשבות שיש לי כיום לפעמים, בהן חתונה מבחינתי היא בעיקר בזבוז זמן וכסף. ואולי לא, כי אני עדיין משתייכת למיעוט בישראל שמתקשה להתחתן.

אם הייתי סטרייטית-ציסג'נדרית, כנראה לעולם לא הייתי מבלה תקופה בחטיבת הביניים בחשיבה על באק אנג'ל, וברצון לקבל את זה גם. אולי הייתי מתפלאת, אבל כנראה הייתי שוכחת. אם הייתי ציסג'נדרית, כנראה הייתי הרבה פחות חריגה מבחינת הראייה שלי את עצמי בילדות,למרות שלדעתי חלק מהותי מזה לא קשור לזהות המגדר, עדיין חוסר היכולת שלי להזדהות עם ילדות היה כנראה פחות מכאיב. אולי אפילו הייתי לומדת להתאפר לפני גיל 18. סביר להניח שלא הייתי שוכחת כיצד מתאפרים, ברגע שהפסקתי לצבוע מודלים תלת מימדיים במחשב. אם הייתי ציסג'נדרית, אני לא יודעת אם הייתי עדיין מנסה להוכיח את הכח הפיזי המועט שלי (שהתמעט לאחרונה עקב תזונה שהפכה לקצת פחות עקבית). אם הייתי ציסג'נדרית, סביר להניח שלא היו לי בעיות מיוחדות עם השדיים שלי. לא הייתי עוברת לגוזיות. לא הייתי מגלה בשמחה שבגדי גברים הם גם נוחים וגם מסוגלים לטשטש גוף בעל פנוטיפים נקביים בולטים כל כך, עם אגן ירכיים רחב יותר ממוטת הכתפיים, וכאשר מסתכלים עלי מהגב בלי חולצה, זה זה נראה כאילו הרכיבו גוף קטן על אגן גדול. סביר להניח שחוסר הביטחון שלי עם הגוף שלי היה עדיין שם – כי הייתי ממשיכה להשוות את עצמי לנשים, ולבקר את עצמי על זה שאני לא נראית כמוהן. אולי גם הייתי מפתחת הפרעת אכילה. הג'נדרקוויריות הצילה אותי מקנאה יוקדת בנשים ה"נורמליות", שהיו עם גוף רגיל יותר, ולא היה להן אגן כל כך גדול כמו שלי, כי הגעתי ברגע צלול אחד למסקנה שאם אני לא אישה, אין שום סיבה שאמדוד את עצמי באותם הסטנדרטים.
אם הייתי ציסג'נדרית, כנראה ההתעללות על רקע המראה שלי הייתה עדיין קיימת בחטיבת הביניים. זו הייתה גם התעללות על רקע ההתנהגות שלי, שמעולם לא הייתה נורמטיבית במיוחד. מיעוט מזה היה על רקע זהות המגדר והמצוקה שחשתי כאשר הרגשתי חוסר התאמה וניסיתי להתאים את עצמי בכח לתוך ראיית עולם לא מתאימה לי, נשית או גברית. הרוב – בכן, הגיע ממקום אחר. אבל אם הייתי סטרייטית, כנראה גם לא הייתי מאבדת את החברה היחידה שהייתה לי ביסודי, ובחטיבת הביניים החברות, אולי, הייתה ממשיכה. כי היא הייתה האהבה הראשונה שלי. הייתי אובססיבית, וגם אחריי שהיה ברור שחברות כבר אין שם, הייתי עוקבת אחריה כמו כלבלב עזוב בהפסקות, מרחוק. היא והחברות שלה היו מתעלמות ממני. חברה אחרת שמצאתי בסוף החטיבה כנראה לא הייתה צועקת עלי לעולם להפסיק לבהות לה בחזה. אני לא הייתי אפילו מודעת לזה שעשיתי את זה. אולי לא עשיתי את זה – אלא פשוט לא שמרתי על קשר עין, מיומנות שלמרות שאילפתי את עצמי לרמה ראויה לציון בה, ברגע שהפסקתי להתאמן ירדה למדיי.

אם הייתי ציס-סטרייטית, כנראה בתיכון לא הייתי חווה מצוקה על רקע זה שאני נמשכת גם לבנות. לא הייתי מקדישה מחשבה מיוחדת לדגלי גאווה. לא הייתי חושבת על דנה אינטרנשנל בהערכה עוד מהיסודי. ובתיכון, כנראה, המחשבה על מה יהיה אם יהיו לי ילדים מהקהילה הגאה כנראה הייתה מסתיימת באותו המקום – אני עדיין אהיה עצובה אם לא יהיו לי מהם נכדים. אבל כנראה לא הייתי מחזרת קלות אחר בנות אחרות, מתנהגת כלפיהן באופן אבירי ולא מקללת לידן. אולי הייתי באמת משתלבת טוב בחברתן. סביר להניח שלא הייתי מקללת את הגוף הנקבי שלי בחוג של כושר קרבי, אלא שמחה מתשומת הלב הגברית. אבל כל מה שחוויתי היה קנאה על זה שהיכולות הגופניות שלי, בחלקן היו טובות פחות (אם כי הסיבולת שלי הייתה לא רעה, הגמישות שלי טובה יותר, והיכולת שלי בכפיפות בטן הייתה הרבה יותר טובה באותה התקופה). יתכן ומעולם לא הייתי מרגישה תסכול מחוסר יכולתי לעשות מתח. אולי גם כאשר נרשמתי אחר כך לחדר כושר, לא הייתי מבקשת מעולם מהמדריכים לעשות אימון שיעזור לי להצליח, ולא הייתי נתקלת בזלזול והתעלמות שלהם.

אם הייתי סטרייטית, כנראה לא הייתי קוראת בכזו שקיקה את "ונעמת לי מאוד" שסיפקה לי בפעם הראשונה חומר קריאה בספריה הבית ספרית על אהבת נערות, על לסביות (ואנקדטה ביסקסואלית עם פרידה קאלו), וללא ספק לא הייתי משעשעת את עצמי בבהיה שאני מתביישת בה היום, בחזה של אחרות.

אם הייתי ציס-סטרייטית, כנראה עם הגיוס לצבא, לא הייתי נכנסת למצוקה האדירה שנכנסתי אליה, כאשר הייתי בחברה נשית טהורה וגם סטרייטית. לא הייתי מתאהבת קלות בח', או נמשכת לנ'. כנראה גם העניין שלי בבדס"מ לא היה עולה באותה התקופה, והייתי חוסכת לעצמי כמה פליטות פה שהביכו אותי ימים אחר כך. יתכן ועדיין היו מסלקים אותי כעבור כך וכך זמן, אבל התסכול על הארון והקושי הזה אולי לא היו קשים עד כדי כך. סביר להניח שאולי הייתי יודעת יותר טוב את דרכי עם הנשים, וסביר להניח שהייתי מצליחה להתחבר אליהן בקלות רבה יותר. יתכן גם שהכח הנפשי שהקדשתי כדי לשמור את הרגשות הלא סטרייטים שלי מעצמי היה הולך לאפיקים יעילים יותר.
וכנראה גם לא הייתי מבינה עד היום למה חשוב שיהיה מצעד גאווה גם בירושליים, כי רק אז למעשה נתקלתי בנושא באופן בולט משיחות עם אחרים.
בהמשך הצבא כנראה לא הייתי "חופרת" בשברון לב בשעות ארוכות של שמירה לחיילים ולחיילות על מה זה גבר ומה זה אישה, ומנסה לרדת לעומק ההגדרות החמקמקות, למצוא את עצמי שם. למצוא מה זה בכלל אומר. כנראה לא הייתי מתאהבת במפקד שלי. כנראה לא הייתי מגלה במילואים האחרונים שאני עדיין מתגעגעת.
וכאשר הייתי משתחררת מהצבא, במידה ואכן חיי הלכו כפי שהלכו, אולי לא הייתי אותו שבר הכלי שהייתי בעקבות הסילוק מהקורס ההוא. ואולי כן הייתי. סביר להניח שהייתי הולכת ללמוד את אותו הדבר, באותו המוסד. סביר להניח שבן הזוג שלי היה פוגש את האנשים שאני אומרת עליהם בבדיחות לפעמים שהם ה"אקסים שלי" למרות שמעולם לא היינו במערכת יחסים מוגדרת. סביר להניח שהחברות ההיא הייתה ממשיכה באופן נורמטיבי.
סביר להניח שבכל הזמן הזה, הייתי ממשיכה לא לומר לבן הזוג שלי על הכאבים שיש לי ביחסי מין. כי בגלל הביסקסואליות שלי שוב גיליתי את הפמיניזם. ובזכות הפמיניזם שוב גיליתי את הביסקסואליות שלי. והתחלתי לחפור ולחפור ולחפור בהם. ופתחתי את הבלוג הזה. ובזכות התכנים הפמיניסטיים, גיליתי שמותר לי לומר שכואב לי. שמותר לי לומר שאני לא רוצה יחסי מין. ובזכות הביסקסואליות גיליתי מה זה א-מיניות. והבנתי שאולי אני לא א-מינית, אבל מערכת יחסים א-מינית היא משהו שהייתי שעם אנשים מסויימים זה בדיוק מה שהייתי רוצה. ובזכות הא-מיניות, גם יכולתי להבין שמותר לי לומר לא למין, ואפילו מותר לי לא לרצות אותו לפעמים, ושבעצם זה לא כזה חשוב בזוגיות, כמו שידעתי בחוש עוד לפני שנכנסתי למערכת היחסים שלי.
ובלי כל אלו, אני לא יודעת איפה הייתי מבחינת מערכת היחסים שלי היום. האם הייתי ממשיכה לאנוס את עצמי ולשתוק?
אם הייתי סטרייטית, כנראה לא הייתי חוזרת לעניין הצמחונות, ולא נהיית צמחונית (על גבול הטבעונות), כי דרך הביסקסואליות "גיליתי" את הפמיניזם, ומשם שוב מצאתי את העניין של סבל בעלי חיים. אמנם לא בקשר ישיר, אבל בכתבה שהחזירה אותי שוב לאתר אנונימוס, נזכרתי בזמנים בהם רציתי להיות צמחונית, והצלחתי לפעול. אם הייתי סטרייטית, כנראה זה לא היה קורה לי.

ואם הייתי סטרייטית, לא הייתי יודעת לעולם מה זה ג'נדקוויר, או מגלה על פוליאמוריה ממקור ראשון. היה לי חוג חברים אחר, נורמטיבי יותר, גם אם גיקי עדיין. לא הייתי יודעת מה הקטע של מצעדי גאווה, כי מעולם לא הייתי מתגנבת מהבית כדי ללכת לאחד מהם. כנראה עדיין הייתי אמפתית ולא הומופובית במיוחד, אבל כנראה לא הרבה יותר מזה.
אם הייתי סטרייטית, לא הייתי נהיית מעורבת בתא הגאה באוניברסיטה שלי. לא הייתי מתראיינת עם מראיין מפוקפק בחצות הלילה על ביסקסואליות לרדיו. לא הייתי משקיעה משאבים נפשיים רבים כדי לא לצאת מהארון. לא הייתי מפחדת מהרגע שיגלו עליי אנשים שאני עובדת איתם. אם הייתי סטרייטית ועדיין הייתי השבר כלי שהייתי כאשר יצאתי מהצבא, אולי לא הייתי מוצאת מטרות חדשות לחיים – שנוגעות בקהילה. אולי נפשי הייתה מרקיבה מקנאה לנשים בעלות גוף נורמטיבי משלי. אולי הייתי מפתחת הפרעת אכילה. אולי לא הייתי פוגשת את החברים שפגשתי בדרך, ויוצרת קשרים כנים כמו שלא חשבתי שאפשר, כי כאשר שניים חולקים סוד של טאבו חברתי גדול כמו זהות מגדר או זהות מינית לא נורמטיבית, הקשר נהיה פתוח יותר באופן אוטומטי, מבחינתי לפחות.

אם הייתי ציסג'נדרית, כנראה לא הייתי חווה לעולם דיספוריה מגדרית, שרק הוסיפה על חוסר הביטחון שלי עם הגוף שלי בחוסר נוחות עם חלקים רבים בו. לא הייתי קונה לעולם ביינדר ומכבסת אותו בהחבא. לא הייתי שונאת את השדיים שלי לעיתים קרובות כל כך. אולי גם לא הייתי מרגישה רע בכלל עם זה שצורת הגוף שלי מאוד נשית באיזה שלב.

אם הייתי סטרייטית מונוגמית, לא הייתי משתתפת בהרפתקאות מיניות מסויימות שעזרו לי להשלים חלקית עם חלקים מסויימים בגוף שלי. לא הייתי מסוגלת לשנן לעצמי ש"קיימים אנשים שאוהבים אותי. קיימים אנשים שנמשכים אליי. קיימים אנשים שחושבים שאני בעלת ערך". אולי גם לא הייתי צריכה. אם הייתי סטרייטית מונוגמית וציסג'נדרית, לא הייתי עושה את הקוספליי שעשיתי בפעם האחרונה. לא הייתי מתעניינת בבגדים באופן בו אני מתעניינת. לא הייתי מניחה לשיער הרגליים שלי לגדול. לא הייתי מבינה את התחושה הזו, של חופש אוטופי שאפשר להציץ אליו רק במקומות ספורים. ואולי גם לא הייתי צריכה את זה, כי הייתי ציס-סטרייטית מונוגמית.

אם הייתי סטרייטית, כנראה היה תוכן אחר לחיי, כנראה היו לי תחביבים קצת אחרים. כנראה הפנטזיות המיניות שלי היו שונות. אולי אפילו הייתי מסוגלת לגמור, אם כי אני מפקפקת בכך. סביר להניח שהייתי הרבה יותר חסרת ביטחון מבחינות מסויימות – ולא הייתה לי הקרינה שבאה ממישהי שחקרה את הזהות שלה לעומק ויודעת בדיוק מה היא אוהבת ומי היא – גם אם זה רק במונחי זהות מינית ומגדרית.

אם הייתי סטרייטית, לא הייתי צריכה להשקיע משאבים נפשיים בלהשאר בארון. בלא לדבר בלשון שבה נוח לי. בלהסתיר את קיומה של בת הזוג שלי. בלנהל חיים כפולים ומשולשים. בלהחזיק כמה פרופילים בפייסבוק. בלפחד שישפטו אותי לא לפי האישיות שלי אלא לפי הזהויות שלי, ולפי הסטריאוטיפים שיש עליהן.

אם הייתי סטרייטית, כנראה שלא הייתי כותבת את הבלוג הזה. בטוח לא הייתי כותבת את הרשומה הזו, שנכתבה בעקבות בקשה ממישהו, שכנראה החברות שלי איתו לא הייתה נראית כפי שהיא נראית – אם הייתי סטרייטית.