שדכנות, יהדות, פמיניזם ומכנסיים

הרשומה הראשונה מתוך סדרת רשומות שאפרסם מתוך דברים שכתבתי בעבר על יהדות באימיילים שונים, ומעולם לא פורסמו בפומבי קודם.

נכתב ב27.02.2012.

לאחרונה התחילו לחשוב שאני איזו סוג של שדכנית. אכן אכן. שניים, חובשי כיפה אגב, פנו אלי בבקשה שאכיר להם בנות.
"לאיזו מטרה?" עוד שאלתי.
"את יודעת, שתהיה לי בחורה" אמר הראשון. החלטתי לשתוק על המשתמע מהמשפט הזה. שאלתי אלו נשים הם מחפשים למטרות קשר. בסך הכל – זו אוניברסיטת פאב-עץ, נשים דתיות לא חסר כאן. אני מכירה כמה וכמה נשים דתיות שלומדות איתי שהן חכמות, נבונות, מגניבות, וכו'. למה לבקש ממני להכיר להם אותן, ביחוד בהתחשב בזה שאין לי הרבה חברות בנות. למעשה, רוב הנשים שאני מכירה בפאב-עץ הן חילוניות. ובאופן עקרוני אני לא מתעסקת בשדכנות, כי אני חוששת שזה עיסוק לא עבורי. אני כן משדכת בין אנשים שיכירו למטרת חברות – כי מה יכול להיות טוב יותר מזה שאנשים שאני אוהבת כחברים יאהבו גם זה את זה? אבל כאשר זה מגיע לשידוך זוגות – כאן העניין קצת תמוה. אני מוכנה לאחד מעגלי חברויות, ואתם כבר תטרחו להכיר. לא?
המלצתי לראשון ללכת לכנסי גיקים (יש בהם הרבה נשים דתיות, אגב, שהן מגניבות בטירוף. לאחרונה הייתי בכנס "הארי פוטר" (חנוכדברא, למעשה). שלושה רבעים מהקהל הורכב מרווקות דתיות. טוב, זה לא הרבה בהתחשב בזה שהכנס כולו כלל לא יותר מ20 איש.) –  שם יש בנות אדם רבות וחביבות (ובכלל, כל העניין בכנסי גיקים הוא שלחלוטין לגיטימי להתחיל שיחה עם כל אחד ואחת על כל נושא שבעולם, והדבר לעולם לא יחשב למוזר). כישורי השדכנות שלי מעטים עד לא קיימים, סה"כ – אבל לפחות הייתה לי עצה שעשויה להועיל.
השני כבר הקשה עליי. "אני מחפש דתייה פמיניסטית"
הלסת שלי הייתה צונחת לרצפה לולא היו לי גידים, שרירים ורקמות חיבור שמחברות אותה לגולגולת. כידוע, יש נשים דתיות פמיניסטיות. יש אפילו די הרבה. שאלתי אותו אם לא כדאי לו לנסות להצטרף ל"קולך" או משהו בסגנון. הוא אמר שהוא כבר בארגון (הגבות שלי נטו השמימה). "נו?" שאלתי

כנראה שאין שם נשים בגילו. וכאן הוא ציין שעל אישה פמיניסטית דתית ללבוש מכנסיים. בלמתי את פי בכח. למדתי בחיי כמה דברים על politicly correct ולא רציתי להתחיל ויכוח. במיוחד כי אני לא טובה במיוחד בוויכוחים.
פמיניזם, בהגדרה המוכרת לי, הוא תנועה למען שוויון כלכלי, חברתי וחוקי בין המגדרים השונים גם אם יש לו הרבה זרמים שונים ובניהם הדעות חלוקות עד מאוד לעתים קרובות. בכל מקרה ותמיד (לרוב) הפמיניזם מדבר על כך שכל בני האדם בעלי זכות שווה לבחור לעצמם (בהגבלות החברתיות הקיימות) בלי קשר למגדרם. לקבל הזדמנויות שוות ויחס שווה. לא רציתי לשאול אותו מדוע הוא מחליט שפמיניסטית דתית חייבת דווקא ללבוש מכנסיים.
הוא ציין שפמיניזם דתי-יהודי הוא זן די נדיר. כאן אני מסכימה. יאמרו מה שיאמרו ארגון קולך (יש להן כמה יזמות מאוד נאות, אם כי אני לא תמיד מסכימה עם הדרך שלהן או ההגדרה שלהן. אבל שוב, איני דתית אז אולי לא ירדתי לסוף דעתן) – לדעתי פמיניזם ויהדות לא תמיד מתאימות זו לזו.

יתכן ולעתים זה בגלל גרסאות פרשני היהדות, שהיו בניהם מעט מאוד נשים (ברוריה?) שיכלו להבין תפיסת עולם של אישה, שגדלה, הלכה למעשה, בתרבות שונה מזו שגדל בה גבר יהודי. הציפיות היו שונות לחלוטין. האנשים איתם האינטראקציה שונים. הסנקציות החברתיות על התנהגויות שונות הן… שונות. נתקלתי בזמנו בדוגמא לכך, שאישה זוכה לעולם הבא לפי בעלה. התנ"ך אומר מעט על העולם הבא, וחז"ל ואלו שבאו אחריהם הם הטוענים על מה שיש שם. על כל פנים, זוהי תפיסה שדי מבטלת את כל המעשים וההשתדלות של האישה. אפילו נניח וההשתדלות שלה צריכה להביא את בעלה לחיים רוחניים טובים יותר – האם אין זה בכל זאת קצת סותר את זה שעדיין מעשיה חסרי משמעות אם אין הם משפיעים על בעלה? האם זה אומר שלא משנה כמה השתדלה ובעלה חוטא – היא אחראית לכך? האם אין היא אדם בוגר בפני עצמה ויש חשיבות גם למעשיה שלה שלא השפיעו על בעלה? אולי אינני יורדת לסוף דעתם של חז"ל בנושא.

היו להם עוד תפיסות משונות על נשים, שככל הנראה נבעו מכך שהם לא היו איתן בהרבה אינטראקציה, כמו שכתבתי למשל, בעבר, על שיער הערווה ומעשה האונס של אמנון ותמר.

"וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד מ"ט אמר ר' יצחק נימא נקשרה לו ועשאתו כרות שפכה וכי נקשרה לו איהי מאי עבדה אלא אימא קשרה לו נימא ועשאתו כרות שפכה איני והא דרש רבא מאי דכתיב (יחזקאל טז, יד) ויצא לך שם בגוים ביפיך שאין להן לבנות ישראל לא שער בית השחי ולא בית הערוה שאני תמר דבת יפת תואר הואי" (סנהדרין כא א).

(אם ישאלו לדעתי, אם אכן נכרת מה שנכרת לאמנון בגלל שערת ערווה זה לחלוטין הגיע לו. שלא יאנוס.)

ולמרות זאת יש פמיניסטיות יהודיות דתיות. תאמינו לי, לא חסר. גם אם חלקן לא יקראו לעצמן בשם זה.

הרי תפיסת התורה שבעל פה היא גם כי "לא בשמיים היא", לא כן? ושבני אדם יכולים לפרש לפי הבנתם את התנ"ך והתורה שבעל פה. שהתורה שבעל פה צומחת ומשתנה כל הזמן, ומה רע בכך שתגדל גם לכיוונים פמיניסטים, שמדברים על שוויון זכויות בין מגדרים שונים?
אז למה שפניסטית דתיה לא תלבש חצאית? יכולות להיות כל כך הרבה סיבות ללבישת חצאית או מכנסיים – ואינני יכולה לחשוב על סיבות לא לגיטימיות לעשות זאת. את לא בהכרח חייבת ללבוש מכנסיים כדי להיות פמיניסטית יהודיה. צריך רק גישה.

ברוריה התנאית

אזהרות והזהרות:

1. מדובר ברשומה העוסקת בפרשנות אישית, באופן עקרוני, לנושא במשנה ובתלמוד. אם לא נאה לכם שמישהו לא מקצועי ושזהו אינו מקצועו כותב על כך, או מפרשן על כך מראות עיניו – זו בעיה שלכם. אני לא טוען להיותי איש מקצוע, מבין או, חלילה, בגישה שכל מה שאמרו חז"ל הוא נכון בהכרח, ולכן כל ביקורת בנושא זה לא תתקבל – אלא על מנת להשתעשע מיכולת הבנת הנקרא של בני אדם.
2. יש ברשימה מנת יתר מטורפת של יהדות ושפה תלמודית. קחו זאת לתשומת לבכם לפני הקריאה.
3. אם למרות מאמצי הכנים לפרש (את הארמית) כשלתי – אמרו לי, ואשתדל לשפר זאת. אם טעיתי בפירוש מילה ארמית כלשהי אשמח אם תתקנו אותי.

היהדות, בלשון המעטה, לא מצטיינת ביחסה לנשים. בתנ"ך, למשל, נשים מעטות מאוד זכו לכבוד והצגה כדמות חיובית לחלוטין, לעומת הגברים הרבים הנזכרים בתנ"ך. אך למרות זאת, נשים (ברבות) נזכרות בתנ"ך, ורבות מהן היו יוצאות דופן בחוכמתן ותושייתן כמו רבקה, תמר ,מריים, אסתר, דבורה ונשים נוספות שנעשו לאות ומופת באופיין ופועלן. כל זאת קרה בתקופת התנ"ך. לאחר תקופת התנ"ך החלה תקופת חז"ל שהשתרעה מתקופת בית שני עד למאה ה6 לספירה. תקופה זו מתחלקת למספר תקופות משנה: סופרים, זוגות, תנאים, אמוראים וסבוראים. ועד אמצע תקופת התנאים היה לחז"ל כוח לקבוע הלכה, כל עוד הייתה הסנדרהין קיימת. התנאים חיו במאות הראשונה והשניה לספירה, והכינוי תנא מעיד על היותו של אדם מורה על חכם הנזכר במשנה.

בין התנאים ומכל אלו אשר על פיהם נקבעה הלכה, לעומת התנ"ך למשל, הייתה רק אישה אחת – ברוריה (או לעיתים: "ברוריא"), שעצם קיומה היה יוצא דופן, כאשר נפוצו הלכות כמו "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים", "אין חכמה לאשה אלא בפלך" ושאר מילים מרנינות נפש, או דעות מוזרות על גופן של נשים והסכנה שבשיער הערווה, שסיפרתי עליה כבר קודם.

קיומה של ברוריה הוא מפתיע בהשוואה לרוח התקופה, אך כאשר סוקרים את ההסטוריה האישית שלה – ברור שברוריה לא הופיעה בבית המדרש משום מקום – וזכתה להשכלה עוד קודם. ברוריה הייתה ביתו של רבי חנניה בן תרדיון, תנא מפורסם בפני עצמו. למעשה, הוא היה אחד מעשרת הרוגי מלכות, והוצא להורג על כך שלימד תורה, יחד עם אישתו. העונש היה מאוד אירוני, לדעת הרומאים לפחות, שכן הוצא להורג בשריפה כשספר תורה כרוך סביב גופו. מסופר שברוריה הייתה נוכחת בעת מותו : "אמרה לו בתו, אבא! אראך בכך? אמר לה אלמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וס״ת (ספר תורה) עמי, מי שמבקש עלבונה של ס״ת היא יבקש עלבוני. (שמחות ספי״ב)". ברוריה כאן נושאת מילים של צער והפתעה על מותו של אביה, ואולי אף ביקורת על כך שלא הגן על חייו. פרט לאביה (ואימה) שהוצאו להורג, אחותה הוכרחה לעבוד בזנות, ואחיה נהרג בידי ליסטים. משפחתה של ברוריה התפרקה לחלוטין, ופרט לאחותה לא היו לה עוד קרובים. נחזור לעניין זה מאוחר יותר.

לא נמצאו מקורות על האופן שבו ברוריה הצטרפה לבית המדרש למרות היותה אישה – אך מזהותו של אביה ניתן להניח כי הוא היה זה שלימד אותה והנחה אותה, לפחות בצעירותה, בתקופה שבה רוב העם, וכמעט כל הנשים לא ידעו קרוא וכתוב – ובכך אפשר למעשה לחוכמתה לפרוח. יתכן, וכאשר מת חשה גם מחויבות להמשיך את מורשתו, ויתכן שהיה הוא זה שהכניס אותה לבית המדרש – לאחר שראה את הפוטנציאל הרב הגלום בה. אבל למרות זאת – עדיין נותרה ברוריה בכל מקום חריגה.

חריגותה של ברוריה הייתה חייבת להתקיים על מנת שקולה ישמע. מצויין במספר מקורות שהייתה בוטה בהתנהגותה, דבר שגרר לעיתים קרובות ביקורת פרשנית על האופי ה"גברי" שלה וגאוותה הרבה.  לדעתי ומנסיוני האישי אם ברוריה תמיד הייתה נושאת דבריה בנועם יתכן והם לא היו נשמעים, בשל היותה נוכחות חריגה ומבריקה – וגם כך כל נוכחותה בבית המדרש ולימודי ההלכה שלה היו כנגד כל מסורת ונוהג באותה תקופה. אם הייתה אומרת את דבריה בשקט ומילים יפות, הרבה יותר קל היה דווקא להתעלם ממנה ולסתור אותה. בוטות הייתה דרכה לוודא את זה שקולה ישמע, ויתכן ואף הפכה לשריון שלה מפני העולם ובדיבורה עם אחרים. רבי יוסי הגלילי הוא קא אזיל באורחא (היה מהלך בדרך), אשכחה (ונתקל ב) לברוריה, אמר לה: באיזו דרך נלך ללוד? אמרה ליה (לו) : גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה, היה לך לומר, באיזה ללוד.( עירובין גג) .אהרן בר מרדכי הימאן, מחבר הספר תולדות תנאים ואמוראים ⁽²⁾ דווקא סבור שהדבר נבע בין היתר מצניעותה, אלא שלדעתי קשה לקבוע מדוע ענתה לו בצורה זו – והסיבות לכך יכולות להיות מורכבות, ואף שונות מאלו שציינתי קודם. (אגב, מישהו שם לב לכך שהוא – גבר ששאל: א.איך מגיעים למקום כלשהו, ב. שאל אישה איך מגיעים למקום כלשהו)

מקרה מעניין נוסף הנוגע לנקודת הבוטות שלה דווקא קרה בבית המדרש:

ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוא קא גריס בלחישה. (ברוריה מצאה תלמיד אחר שהיה לומד בלחש), בטשה ביה, אמרה ליה: לא כך כתוב "ערוכה בכל ושמרה", אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת, ואם לאו – אינה משתמרת (בעטה בו, אמרה לו: נאמר: "ערוכה בכל ושמרה" (שמואל ב כג, ה), אם אתה מתאמץ בתורה בכל גופך היא משתמרת) – (עירובין נג ע"ב). מקרה זה מעניין במיוחד, שכן הוא מראה שלברוריה בתקופה שקרה מקרה זה הייתה סמכות כלשהיא בבית המדרש – או לפחות ראתה עצמה אחראית, והיה ביטחון במעמדה, אחרת יתכן בהחלט שהייתה זוכה לביקורת על התנהגותה. למעשה, הגיוני להניח שברוריה אכן זכתה בחייה לביקורת על התנהגותה הבוטה והלא "נשית" – כפי שדמותה זוכה לה עד היום, אלא שאין לכך עדות במקורות.

העובדה שברוריה הייתה חריגה, והגיעה מחוץ למערכת למעשה (מעט כמו רבי עקיבא – שהיה בור ועם הארץ עד גיל בוגר, והשתלב בבית המדרש רק בבגרותו. החיצוניות למערכת של ברוריה נבעה ממינה וחייה השונים שנבעו ממנו) נתנה לה את האפשרות לראות ולפתור סוגיות שרבים מהחכמים התקשו בפתרונן: "קלוסטרא ר' טרפון מטמא וחכמים מטהרין וברוריה אומרת שומטה מן הפתח זה ותולה בחבירו בשבת, כשנאמרו דבריה לפני ר' יהושע וגרסת הגר"א ר' יהודה [בן בבא] אמר – יפה אמרה ברוריה." (תוספתא דכלים ב"מ פ"מ) – זהו קטע מתוך הסיפור על הפיתרון שפתרה ברוריה סוגיה קשה שנגעה להיותו של תנור חוליות טמא או טהור, והוותה מחלוקת משמעותית באותה תקופה, ואף גררה מספר מריבות קשות, שלא זה המקום לציין אותן.

ברוריה, פרט להיותה מבריקה – אינה חיה במציאות דומה לזו שחיים החכמים, חייה, בסופו של דבר, הם עדיין חיים של אישה, והיא חשופה להשפעות שונות ולדרכי מחשבה שונות, שהכירותה איתם גורמת לחשיבתה להיות שונה מזו של שאר החכמים. אלא שחוכמתה הרבה אינה מושגת בכישרון בלבד – ברוריה משקיעה מרץ רב, ויוצא דופן שאף זכה לאזכור משלו – "ומה ברוריה, דביתהו(אישתו של) דרבי מאיר ברתיה (ביתו של) דרבי חנניה בן תרדיון, דתניא תלת מאה שמעתתא ביומא משלש מאה רבוותא(למדה שלוש מאות הלכות ביום), ואפילו הכי לא יצתה ידי חובתה בתלת שנין – ואת אמרת בתלתא ירחי?!" (פסחים סב, ע"ב). אפנה את תשומת לבכן באופן צדדי פעם נוספת ואציין שלמרות שרוב התנאים כונו רבי או רב, או אפילו ר', ברוריה כונתה פשוט בשמה, לעיתים בתוספת היותה אישתו או ביתו של.

הגיוני להניח שברוריה לא נהגה אכן ללמוד בדיוק שלוש מאות הלכות ביום, אלא ההתייחסות היא כאל לימוד רב של הלכות, הרבה יותר מהכמות המינימלית שנדרשה, או אפילו מהמקובלת, דבר שהציב אותה כדוגמה ללמדנות. לדעתי, ניתן לראות בזאת הן פנים לחריצות ולמדנות רבה, והן מאמץ מודע להשתפר על מנת להיות שווה ואף טובה יותר מהלמדנים סביבה –  וזאת, לטעמי, גם מפני שיתכן ותמיד הרגישה שעובדת היותה אישה מעיבה על חוכמתה הרבה ויכולותיה בפיתרון סוגיות הלכתיות סבוכות, אלא שאין בכך כדי להעיב על למדנותה הרבה. ברוריה התאמצה והשתדלה כל כך – שכן כל מעידה מבחינתה עשויה להעיד עבור השאר בכישלון המין הנשי ליכולות הלימוד שהייתה הוכחה חיה להן (כפי שכשלונן של נשים ספורות במקצועות שבהן אין הן רוב לעיתים משמש בידי מרוקני אבטיח למניהם כעדות לכך שאין נשים מתאימות למקצועות אלו, כמו פיזיקה או מתמטיקה, או ראשות ממשלה*).

בניגוד לחריגותה החברתית כאישה למדנית, יתכן היו מי שציפו מסיפורה גם שלא תתחתן. אך ברוריה בחרה דווקא כן לעשות זאת, והיא נישאת לר' מאיר – ויחסיהם המתוארים במקורות מושתתים לעיתים קרובות על כבוד הדדי, לא שכן, מעניין לציין כי ב"תולדות תנאים ואמוראים" מצויין כי היא הייתה זו שבחרה את בן זוגה – ולא היו אלו נישואין שנקבעו עבורה. " ואשה חכמה כברוריה כשהגיע עתה עת דודים (בגרות מינית, כנראה) לא נתנה עיניה בעושר או ביחס משפחה אך מצאה התלמיד החריף בן גרים הנודע את ר' מאיר אותו בחרה לבחיר נפשה, והיא הביטה אליו בכל אהבת נפשה ותשמרהו ותניחהו בעצתה" – מצויין כאן בצורה מעניינת כי מי שעשתה את הבחירה הייתה ברוריה עצמה, שמצאה את רבי מאיר, והיא זו ששמרה עליו והנחתה אותו – וזו הייתה התנהגות זוגית שלא הייתה אופיינית באותם ימים כמודל זוגיות, בהם הגבר היה האחראי לביתו ולמשפחתו ואשתו, ונישואין לא תמיד היו בבחירת בני הזוג, לא שכן, בבחירת הנשים. אוסיף ואציין שיתכן והאפשרות של ברוריה לבחור – הן לבחור להמשיך את דרכו של אביה בבית המדרש, הן לבחור את האיש שתינשא לו בעצמה עשויה לנבוע דווקא מההסטוריה האישית הטראגית שלה. כפי שראינו קודם, אימה ואחותה נענשו בידי הרומים לא בגלל מעשיהן ובחירותיהן אלא בגלל האב, שנענש הוא בגלל בחירתו לעבור על התקנות שתיקננו הרומים. ברוריה לא מאפשרת לעצמה לא לבחור, היא בוחרת כי היא יודעת שיכולה לשלם על מעשיה, אך לפחות יהיו אלו מעשיה שלה, ותוכל להשפיע על גורלה. כמו כן – ברוריה נותרה ללא אב ואם, ואחיה מת מידי ליסטים, לפי מספר מקורות – ולכן יתכן ולא היו בני משפחה רבים שיוכלו להתערב בבחירותיה ורצונותיה להינשא או ללמוד, והייתה חופשיה יותר מנשים אחרות לעשות, בסופו של דבר, כפי שראתה היא לנכון, כי לא היה מי שתהיה לו סמכות חברתית לחנכה ולהפנותה אל "דרך הישר".

מערכת היחסים שלה עצמה עם אישה, רבי מאיר, הייתה מכבדת ואוהבת – ולעומת התנהגותה בבית המדרש, שם תמיד חוששת שקולה לא ישמע, ומאמצת התנהגות בוטה – אלא מעירה לו בעדינות כאשר לדעתה הוא טועה. מסופר כי רבי מאיר סבל מהצקות של בריונים, והחל להתפלל למותם, וברוריה מגיבה למעשה זה –  " אמרה ליה (לו) ברוריה דביתהו(אישתו): מאי דעתך? משום דכתיב: (תהילים קד) יתמו חטאים, מי כתיב חוטאים? חטאים כתיב! ועוד, שפיל (רד) לסיפיה דקרא: ורשעים עוד אינם, כיון דיתמו חטאים -ורשעים עוד אינם? אלא, בעי רחמי עלוייהו דלהדרו בתשובה (התפלל עליהם שיחזרו בתשובה) – ורשעים עוד אינם' " – (ברכות י ע"א) – ברוריה מעירה לר' מאיר שהדרך הנכונה היא להתפלל לתיקון דרכם של אנשים ולא למותם, וכן בסופו של דבר אכן ההצקות פסקו והבריונים תיקנו את דרכם. אכן מוסר השכל למופת.

למעשה, לעיתים ברוריה ממש מגוננת על בעלה, ומשתדלת למנוע ממנו צער ככל הניתן, כפי שמסופר כאשר שני בניה מתים:

אמרו: מעשה היה ברבי מאיר שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו.

מה עשתה אימן? הניחה שניהן על המטה ופירסה סדין עליהם.

במוצאי השבת בא רבי מאיר מבית המדרש לתוך ביתו.

אמר לה: היכן שני בני?

אמרה לו: לבית המדרש הלכו.

אמר לה: צפיתי בבית המדרש ולא ראיתי אותם.

נתנה לו כוס של הבדלה והבדיל.  (ז"א – ערך את ההבדלה)

חזר ואמר לה: היכן שני בני?

אמרה לו: פעמים שהלכו למקום ועכשיו הן באין.

הקריבה לפניו ואכל. מאחר שברך אמרה לו, רבי:  יש לי שאלה אחת לשאול.

אמר לה: אמרי שאלתך.

אמרה לו: רבי, קודם בא אדם אחד ונתן לי פיקדון אחר, ועכשיו בא ליטול אותו הפיקדון נחזיר לו או לאו?

אמר לה: בתי, מי שיש לו פיקדון אצלו אינו צריך להחזירו לרבו?!

אמרה לו: חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אותו.

מה עשתה? תפסה בידו והעלתה אותו לאותו החדר, הקריבתו למיטה, ונטלה סדין מעליהן, וראה אותם שניהם מתים ומונחין על המטה.

התחיל בוכה ואומר, בני בני רבאי רבאי. בני בדרך הארץ, ורבאי שהיו מאירין פני בתורתן.

באותה שעה אמרה לו: רבי, לאו כך אמרת לי, שאנו צריכין להחזיר את הפיקדון לרבו?!

כך אמר "ה' נתן וה' לקח יהיה שם ה' מבורך" (איוב א, כא).

אמר ר' חנינא: בדבר הזה ניחמה דעתו וישבה דעתו, לכך אמר "אשת חיל מי ימצא".

(מדרש משלי פל"א י)

קשה לתאר מה מרגישה אישה ששכלה את שני בניה – ועתה עליה גם לבשר בשורת איוב זו לבעלה. אך ברוריה אינה עוצרת לקונן על בניה או להתאבל. היא מתחילה מיד לפעול על מנת לעזור לבעלה להתמודד עם האובדן, ולא עוצרת לברר את רגשותיה שלה ואת האובדן שלה. היא פועלת בניגוד לנוהגי האבלות היהודיים, ואינה מתחילה באבל מיד עם גילוי המוות אלא מחכה לבעלה, שיערוך את ההבדלה ויאכל – ויהיה מוכן יותר להתמודד עם האובדן. ברוריה אינה עוצרת  – היא אינה יכולה לעצור, שכן עצירה היא כויתור עבורה, שמגוננת על בעלה ועל הסובבים אותה, ומנסה להוכיח בכל את כוחה ויכולתה האישית.

בשלב מסויים בחייה נמלטו היא ובעלה לבבל – אם בגלל שהסיבה לבריחה הייתה רדיפת הרומאים את בעלה ואת משפחתה, ובין שהסיבה הייתה מניעת בושה וחילול ה' של רבי מאיר, שעל מנת להמנע מרדיפת הרומאים התחזה ללא יהודי, כאשר עזר לאחותה לצאת מבית הזונות שהושבה בו.

אלא שסוף מסויים זה על סיפורם של רבי מאיר וברוריה אינו הסוף היחיד. מוצג גם סוף אלטרנטיבי וקשה לחייה. בפירושו של רש"י על התלמוד, (מסכת עבודה זרה, דף יח, עמוד ב.) נכתב:

"שפעם אחת ליגלגה על שאמרו חכמים 'נשים דעתן קלות הן עלייהו', ואמר לה: חייך, סופך להודות לדבריהם; וצוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית, וכשנודע לה חנקה עצמה, וערק ר' מאיר מחמת כסופא(בושה)."

ללא ספק מדובר בסיפור מוזר שאינו מתאים לא לרבי מאיר ולא לברוריה. אין זה מתאים לרבי מאיר להורות לתלמיד לנסות לפתות את אישתו, ואין זה מתאים למערכת היחסים האוהבת בניהם – שמבוססת על כבוד הדדי. יתכן ויש היגיון בלגלוגה של ברוריה על דברי חכמים אחרים, שמבחינתה היא מהווה הוכחה לטעותם, ולכך שנשים אינן כפי שכותבים עליהם, ויש בניהן חכמות ומוכשרות, ולא רק בפלך. בעלה של ברוריה נוהג באופן קטנוני וקל דעת, ומצווה את אחד מתלמידיו לנסות לפתות את אישתו – וזהו מעשה מכוער, בסופו של דבר, לנסות לטמון מלכודת שכזו רק לשם ניצחון בויכוח לאישה שכבר קודם הראינו את גודל אהבתה אליו. התלמיד עצמו אינו טומן ידו בצלחת – ומציק לברוריה שוב ושוב, ומפציר בה ימים רבים. בעיניי מדובר במעשה חמור מאוד מצד התלמיד, שלפי הבנתי את הכתוב (ששונה מהפרשנות המקובלת, שבה התלמיד מפתה את ברוריה, אך כל המעשים מרצון חופשי לחלוטין) מציק לברוריה שוב ושוב, ולכאורה מנסה לפתותה, עד שלבסוף נותנת לו את מבוקשו ובלבד שיניח לה ויעזוב אותה. בימינו אנו אולי הייתה יכולה ברוריה להתלונן על הטרדה מינית (חוזרת!) ולדעתי האישית – גם אונס, שכן דרכי התלמיד יותר מידי מזכירות מרכז מסויים – שבדיוק מלמד כצד להשיג מין מנשים. אך באותה התקופה לא יכלה להתגונן, ולמרות התנהגותה האסרטיבית בבית המדרש, יתכן ולא בהכרח יכלה להתמודד עם התנהגות כזו והצקה כזו מצד התלמיד, וכבר קרו לא מעט מקרים, שבהם נשים שהן עצמאיות וחזקות, עשויות להסס ואף לקפוא לנוכח הטרדה. בימיה של ברוריה לא היו מי שיתמכו בה בהבנה במקרה שכזה – והיא שטופת רגשות אשמה (כפי שחשות נשים רבות שהוטרדו מינית ו/או נאנסו, ואשר בשלבים הראשוניים עשויות לפתח הפרעה בארגון רגשי, שמתבטאת או בביטוי קיצוני של רגשות כעס, חרדה, דיכאון, עצבנות או אשמה או דווקא דיכויים, ובמקרים מסויימים גם לנסיונות פגיעה עצמית – (6)) –  וכאשר הדבר נודע לבעלה, היא מתאבדת בחניקה, שהיא העונש על ניאוף. יתכן ובפני ברוריה עמדו דרכי פעולה נוספות, ויתכן שלא, אך האישה שלא יכלה לעצור על מנת שתוכל להמשיך להתמודד ולהאבק עם העולם לא הצליחה יותר לעשות זאת. וגם על זאת קמו תילי תילים של פרשנויות (2,3) שמנסים ללמדנו על כך שאכן לא ראוי לנשים ללמוד תורה והן קלות דעת וביקורת רבה ונוקבת על ברוריה, ומעט מאוד ביקורת – אם בכלל על מעשיהם המכוערים של רבי מאיר ותלמידו.

איתם הנקין, במאמרו על ברוריה ⁽⁵⁾, מציג דווקא פיתרון אחר לסוגיה זו על ברוריה, שעשויה לעודד מעט את רוחנו. לפי טענתו של הנקין, מעשה זה של ברוריה לא היה ולא נברא, וסוף חייה היה כפי שהוצג קודם. – אלא שבגמרא נכתב "קם ערק, אתא לבבל". הגמרא נותנת שני הסברים לבריחה זו: או מפני הסתבכותו של ר' מאיר עם השלטונות, כפי שתואר קודם לכן – או מפני "מעשה דברוריא". פירש רש"י בתלמוד את מעשה ברוריה שראינו קודם – על בגידתה והתאבדותה. איתם עמיקם מוכיח במאמרו ש"במעשה המובא ברש"י קיים ריכוז חריג של פרטים תמוהים המתנגשים עם מקורות חז"ל; לפיכך, ולנוכח שתיקתם של בעלי התוספות והעדר ראיות שהסיפור היה מוכר לבני דורם, יש מקום רב להניח שהסיפור לא נכתב על־ידי רש"י אלא אחר כך, והשתרבב לפירושו בשל טעות המעתיקים.", הוא מוסיף עדויות לסיפורים אחרים שהמקור שלהם לא ברור ודומים לזה, ומסכם בכך ש'מעשה דברוריא' נמצא בתוך הגמרא עצמה, ולפיכך נראה שיש להפריד את המעשה הארוך שבגמרא לשני חלקים: "מעשה דברוריא" ו"האי מעשה" (מעשה דברוריה, לפי הסברו הוא סיפור הצלת אחות ברוריה, והאי מעשה מספר על הצלתו של רבי מאיר, כאשר ברוריה היא החוליה המקשרת בניהם) סיפור זה מסתדר טוב יותר עם פרטי חייה של ברוריה וכן עם התוכן בגמרא, וניתן להניח שהוא נכון יותר. אך אפילו נכון הסיפור שבפירוש רש"י על התלמוד, אין בו להוריד מערכה של ברוריה, שאינה דמות מושלמת אלא אנושית, נאבקת ונלחמת למען הכרתה, ואפילו אם חטאה וצודקים הפרשנים, שמעולם לא חיו מהצד השני של התרבות, אין בכך כל הוכחה לקלות דעת של הנשים, אלא לכל היותר לקלות דעת שלה –ושל בעלה. וביחוד לקלות דעתם של הפרשנים שהשתמשו בסיפור זה כהוכחה לקלות דעתן של כל הנשים כולן וכביקורת על ברוריה.

___________________________________________________________

*כפי שנתקלתי לא פעם בטענות על אי כשירותה – שאותה אין בכוונתי לשפוט- של גולדה מאיר כראש ממשלה כמשליכות על יכולת ההנהגה של המין הנשי כולו.

כל מיני מקורות שהשתמשתי והתייחסתי, שאולי תרצו לעיין בהם גם כן:

1. יהודה ליב הכהן מימון (עורך), "ברוריה", יחוסי תנאים ואמוראים, ירושלים, תשכ"ג 1963, עמודים ל"א-ל"ב 
2. הרב אהרן היימאן, "ברוריא", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, עמודים 295-294
3. חגית מיטלמן, רחל אשת ר' עקיבא וברוריה אשת ר' מאיר כמודל לחיקוי, אתר דעת (http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/hagigey/rachel-2.htm)
4. ד"ר ברנדה בקון, מעשה ברוריה, עלון קולך מס' 36 (http://www.kolech.org.il/show.asp?id=18654)
5. איתם הנקין, ‏תעלומת 'מעשה דברוריא' : הצעת פתרון, אקדמות, כא (תשס"ח), 140-159 (http://www.bmj.org.il/files/1011290747054.pdf)
6. Brunner & Suddarth’s, Textbook of Medical-Surgical Nursing, 11^th edition, Lipipincott Wiliams & Willkins, Philadelphia 2008
7. איך לא – ויקיפדיה 

כמו כן כדאי גם לקרא את שירו המשובח של שמואל ישראל מוּלְדֶר – ברוריא, בת רב חנינא בן תרדיון, המספר את הסיפור של "מעשה דברוריא" מנקודת מבט אנושית וטראגית: http://benyehuda.org/mulder/bruria.html

צמצום עצמי, צמצום העצמי

יש תופעה כזו, שכאשר שמים לב אליה היא מפעימה בעצמתה. בעצם, ככה זה עם רוב התופעות. וזו התופעה – כאשר אנו מצמצמות את עצמנו, ומקטינות את עצמנו על מנת לא להפריע לאחרים, ושיהיה לנו קצת יותר מקום – זה לא קורה.

כי מה שקורה הוא פשוט מאוד – האחרים יתפסו יותר מקום, וידרשו יותר מקום. ואנחנו נצטמצם שוב. בלי לשים לב. כי היה מרווח קצר, בן פעימת לב – בין הרגע בו הצטמצמנו לרגע בו אחרים התרחבו כאשר יכולנו להרחיב את כלוב הצלעות שלנו עד הגבול שלנו, למלא את כל הTotal lung capacity שלנו. אחר כך שוב נחזור לנשום נשימות קטנות, קצת יותר קטנות ממה שנוח לנו. וקצת יותר מהירות, כי צריך, צריך צריך – לשמור על רמת חמצון תקינה.

ויש את התפיסה המכוערת הזו, את התפיסה המושרשת הזו בציבור – שכאשר אחרים מגבילים את גופך – בנשמתך לא יוכלו לגעת. כאשר אתה לא יכול לדבר, ולבטא את עצמך, עדיין יש לך את המחשבות שלך. כאשר את לא יכולה לשאול שאלות, הן עדיין נשארות שלך. וזו תופעה מעניינת, כי המציאות היא שכאשר אנחנו לא יכולות לעשות את זה,  גם היכולת שלנו אובדת. כאשר אסור לנו לדבר ולומר את דיעותנו, כאשר יש לנו מקום לומר אותן, הן פתאום נעלמות, ואנו יכולות רק להקשיב, אבל אין לנו מה להוסיף, גם אם אנחנו רוצות, גם אם מבקשים מאיתנו. כאשר אנחנו רוצות לשאול, לשאול משהו, כי זה כל כך מעניין, אבל אין לנו מה לשאול. פעם היינו שואלות, מנסות להרחיב את הידע – אבל כאשר אסור לשאול, אז זה כבר קשה. זה השלב ההתחלתי. של השאלות, אחר כך הדיבור, שהזכרתי קודם. ואז גם קשה לחשוב. וקשה לצייר, והכי קשה לכתוב. במיוחד משהו בעל משמעות.

ואז, אז את מבינה, שהם הצליחו, לגרום לך להצטמצם. אבל את עדיין הכבשה הירוקה. את אילמת, אין בינה במוחך, אבל הצבע שלך הוא עדיין לא מה שהמגדלים דורשים. אז את מצטמצמת עוד, תופסת פחות מקום במרחב. מדברת פחות בשביל להרגיז פחות אחרים, בדעות ובשאלות שלך. באופן הדיבור שלך, שבגלל שתמיד היית ככה, בצבע ירוק, היית קצת שונה, ולא ידעת לדבר אחרת. ואז אתה מתכווץ. והם דורשים עוד מקום. והם דורשים אותו באלימות – לא בהכרח פיזית. כי הם מרגישים שהחומר רך, ונכנע, ועתה קל לדחוף אותו ואפשר להשקיע עוד כוח. כי יתפנה הרבה יותר, ובבת אחת.

אבל אז אני חושב – מה זכותם של שכמותי, הירוקים, או הסגולים, או הורודים, או הסגולים, השחורים ושאר הצבעים – לנשום לעומת זכותם של האחרים. אולי באמת אין לי זכות לנשום יותר מלאחרים. אולי באמת עלי להצטמצם, כדי לאפשר לאחרים לנשום.

מצד אחד, זה מפתה, המחוך הזה, אבל מצד שני, לעולם אשאר בצורה הלא מתאימה של כבשה ירוקה ולא אליפטית. אני לא מתאימה למכונת הגזיזה שלהם. אני אפילו לא כבשה באמת. אפילו אצטמצם ואצטמצם ואצטמצם – ההתנהגות שלי עדיין תהיה פגומה. ואני לעולם לא אלמד להתנהג כראוי, כי אני לא רוצה להתנהג כראוי. אני לא רוצה לצפות מאחרים שירימו לי חפצים כבדים – כי אני חזקה מספיק. אני לא רוצה ללבוש ארוך כי לאחרים קר לראות אותי. אני לא רוצה ללכת כאשר אני מאחרת. אני לא רוצה להתאפר כדי להיראות מאופרת. אני שונאת להוריד שיערות – זה גורם לי להרגיש רע. אני לא רוצה להסכים עם האמונה שלהם ולכבד אותה כאשר האמונה* שלי נדרסת, למרות שהיא נעה בטווח הבלתי אפשרי בין אתאיזם ל… סוג עצלני למדיי של ניאו פגניזם** (ככלל, ההגדרה שלי לאלוהות או תפקיד הדת כל כך שונה ממה שכולם מגדירים שאפילו האמירה שיש לי אמונה דתית היא לא רלוונטית. אבל לזה אנשים קוראים אמונה לא מגובשת.), וזה לא הוגן שלאנשים אחרים מותר לומר שזה רע להאמין באלילים ואבולוציה זה שטויות במיץ וחרטא בחלב***. אבל לי אסור לומר דבר בגנות אמונותיהם. או שמוסר זו המצאה אנושית.

זו הסיבה שאני כותב עכשיו על עצמי. כי נמאס לי להצטמצם. כי הכנסתי את עצמי לתוך הדברים שלי כי אני לא רוצה להצטמצם יותר. אני מאמין בזה שמותר לי להכניס גם את הרגשות שלי לתוך הקור של ההגיון (הלא קיים). אני חוזרת לצייר ולכתוב לאט לאט. אני לא סיפרתי לאיש על הבלוג הזה (פרט לזה שנשמתו נגעה בשלי).

כי כאשר אנחנו מצמצמים את עצמנו, אנחנו מצמצמות את העצמי שלנו. אנחנו נעשות דהויות יותר. אנחנו נעשות חיוורות יותר. כי לאחרונה אני מגלה שכאשר אנחנו גדלים בעדינות, באור וחמימות, ולא מתוך אלימות, וכולם גדלים, יש דווקא יותר מקום לכולן.

ואולי זו רק אני, שכאשר מצמצים את צעדיי, מצמצמים גם את טווח מחשבותיי. אולי אני הפגומה.

אז אני אשאל – מה המחשבות שעולות בראשך, כאשר נושרות עליך מילים אלו על צמצום עצמי וצמצום העצמי?

___________________________________________________________________________

נון ביתים:

_{*אמונה דתית של אחרים: באוניברסיטה "פאב עץ" נאלצתי לשוב לתוך הארון, אחרי שבצבא הייתי כל כך פתוחה בנוגע לזה. העניין הוא שלפני זה מעולם לא הרגשתי שלמישהו באמת היה אכפת מי האנשים שאני נמשכת אליהם. אולי כי אנשים הניחו שעם כיעור כמו שלי, זה לא באמת משנה.}

_{**אבולוציה, אתאיזם וניאו פאגניזם: ההגדרה שלי לאלים שונה מאוד מאוד מההגדרה המקובלת, ואני אפילו מרגישה רגשות אשמה על הלא מדעיות שלי ביחס שלי לכמה מהדברים בחיים שלי. אבל נחמד לי העניין, שאני יכולה להתפלל לאלה, כאשר יש לי רגעים קשים. אני יודעת שהיא אוהבת גם את הילדים המאומצים של אמא אדמה, וזה עוזר לי. אני לא מבקשת בשבילי ניסים או שום דבר אחר – אפילו לא שתשמור עלי. פשוט טוב לי עם זה שהיא שם. היא לא מצפה ממני לכלום, בתמורה. עצלנות, אמרתי לכם. ואני חושבת שהאבולוציה סוחטת ממני יותר רגשות דתיים מכל דבר אחר. כי אבולוציה זה מדהים, כמעט בסדר גודל של מערת הנטיפים.}

_{***חרטא בחלב: חלב הוא דבר שהפסקתי לצרוך לפני כמעט שנה וחצי. מיץ סויה, מיץ שקדים ואגוזים וטופוטי הם חבריי הטובים מאז – כאשר מתחשק לי משהו שדומה למאכלים הישנים – רק טעים יותר. אי לכך, חלב הוא קונוטציה של WTF מבחינתי.}

לא רוצה לכרות את היער הקסום.

אינני מגדירה עצמי כבעלת מודעות פוליטית-טיפוחית, והייתי מעדיפה להגדיר את עצמי כא-פוליטיפוחית. למעשה, מבחינת פוליטיקת הטיפוח האישי אני קרוב לוודאי נמצאת יחד עם השמאלנים הקיצוניים, ועדיין לא הגעתי אל ההיפים או האנרכיסטים, מהסיבה היחידה שאני מתקלחת מידי יום ומורידה שערות ברגליים, ובבית השחי, אם כי תוך טרוניות לרוב. למעשה, העובדה שאני שייכת לצד הפחות מוסרי של פוליטקת הטיפוח נובעת רק מהעובדה שאני נוהגת ללבוש את החולצה והמכנסיים הראשונים שאמצא בארון, בנוסף לזה שבקיץ הזה עברתי מחזיות לגוזיות (אמא שלי שונאת אותן, סבתא שלי רוצה גם, ואני נהנית מהעובדה שמה שמחזיק לי את העופרים הפרטיים והלא פרופורציונליים קרוב לבית החזה שלי עולה פחות משכר המינימום). ולמרות חוסר המודעות שלי, יש דבר אחד שאני נעשית מודעת אליו יותר ויותר: עוד חלקת שיער בגוף שלי הפכה להיות לא מוסרית בכל קנה מידה חברתי – הערווה.

 העובדה שהסרת שיער ערווה היא דבר לא רק מקובל אלא גם נפוץ ואף רצוי, התבררה לי זמן קצר לאחר עופרת יצוקה.

"יש לך משולש?" שאלה אותי אז אחת מכמה, שנודבה לעזור לענף שלי לסדר את הבאלגן שהותיר המבצע אצלנו. השאלה הביכה אותי, ולא עניתי, והיא המשיכה לפטפט על הסרת שיער עם השאר, שכפי שמתברר לי עושות דברים בנידון. רק לאחר זמן קישרתי את עניין הסרת שיער הערווה עם העובדה שאצל דוגמניות התחתונים, תמיד נדמה שהתחרה נחה על קרש גיהוץ ולא הסינפיביס פוביס (ה"עצם" הזו של הערווה), וכל העניין הסתדר יפה מאוד עם ניתוחי הלאביופלסטיקה, אליהם התוודאתי דווקא מהצד המנתח (אני עדיין יכולה לספר לכם על החתכים המקובלים במיקצוע). בתור אנקדוטה צדדית, אספר שבדיון הרופאים שנוכחתי בו, הרופא הבכיר האשים את האוננות כגורם לצורך בניתוחים. אחד אחר דווקא נהנה יותר מתמונות ה"לפני". הרופאה היחידה בחדר (או אחת מהמעט שהיו) לא תרמה רבות לדיון.

 נחזור לעניין שיער הערווה.

למרות יחסי הציבור שמנסים לעשות לו, הוא לא צומח שם כי הוא רשע. הוא פשוט מתחיל לצמוח עם תחילת גיל ההתבגרות, לאחר הגדלה בכמות ההורמונים שמפרישה בלוטת יותרת הכליה – יחד עם תחילת ההפרשה מהשחלות לזרם הדם, במקביל פחות או יותר לשיער בבית השחי. יש לו אפילו שלבי התפתחות, שמאפשרים לאבחן את רמת הבגרות המינית. להלן איור להדגמה.

אזור הערווה גם עשיר בבלוטות אפוקריניות, שמתחילות לפעול זמן קצר לאחר שהשערות מנצות. בנוסף לזיעה, בלוטות מודעות פוליטית אלו פולטות גם פרמונים וחומרים שעוזרים למנוע זיהומים, ואחראים לריחות המיוחדים שיש לכולנו בבתי השחי ובערווה, ומסיבה תמוהה נחשבים ללא נעימים. שיער הערווה עוזר לפזר את החומרים האלו, לבלום זעזועים (ולהגן קצת על העור הרגיש שבאזור חשוב זה), לספוג זיעה או לשמור על האזור לח לפי הצורך. הוא גם מכריז קבל עם ועדה – "אני אישה בוגרת, בשלה ופוריה!" (בהפרעות הורמונליות מסוימות צורת השיעור יכולה להשתנות לצורה "גברית").

 אלא שקרה, ולא מזמן באו עלינו סכינים, שעוות ולייזרים לכלותינו, וכבר כולנו יודעות שלהיות עם שיער ערווה זה BIG NO-NO. כי לשחקניות הפורנו –אין. לדוגמניות – אין. מסתבר שגם לתל אביביות אין, ובכלל זו מידה מגונה שכמעט יכולה להצדיק זריקה של הפרטנרית מהמיטה. משל לא שיערות ערווה יש לנו שם, אלא פצעי עגבת מזוהמים, יחד עם כמה פפילומות, זיבה ירקרקה ובנוסף לכל – סקביאס! ונגד סקביאס, כידוע, קונדומים לא עוזרים.

 הפחד הזה מפני שיער הערווה הוא לא חדש באזורינו, והוא בן יותר מ1700 שנה. עוד בתקופת חז"ל פחדו מפני השערות האיומות האלו שיש לנשים בין הרגליים. באותה תקופה, לפי מעט התיעוד שיש, נשים ישראליות נהגו לגלח את שיער בית שחיין וערוותן. הגברים לעומת זאת – לא נהגו כך וזו אף נחשבה מידה מגונה ושייכת לגויים. הסיבה לגילוח שיער הערווה לא הייתה רק אסתטית, כפי שניתן היה להניח, אלא בריאותית ממש. העניין התברר לי בהפתעה כאשר עיינתי באופן מקרי למדיי בתלמוד בבלי עם פירושים (והסברים בשפת זמנינו על מושגים שונים) נתקלתי בהסבר למושג "נימה" בעמוד הדן בפרשת פילגש בגבעה. עניין הנימה נכנס לכאן כי אחד הפרשנים שיער שהפילגש גורשה כי הבעל "נימה מצא לה", ושם גם דנו מהי אותה הנימה. מסתבר, שבאותה תקופה חשבו ששערות הערווה של האישה מסוכנות ממש! התאמינו? שהרי אם לא הקפידה האישה וגילחה היטב את הכל, יכלה הייתה שיערה להשתרבב, להתלפף סביב הפין (בזמן המשגל, מן הסתם) ו…לכרות אותו, או לפחות לגרום לעקרות מידית. ובכן, לא פלא, אומרים פרשני הפרשנים, שהאישה גורשה. הרי הנימה הזו ממש ממש מסוכנת. מגיע לה שיגרשו אותה, אם ככה היא מזלזלת בבריאות בעלה. העניין הזה נזכר שוב כסיבה לכך שאמנון שנא את תמר לאחר האונס. כי היא עשתה אותו עקר, או עשתה לו כמעשה לורטה בובטס, תלוי במפרשי המפרשים.

"וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד מ"ט אמר ר' יצחק נימא נקשרה לו ועשאתו כרות שפכה וכי נקשרה לו איהי מאי עבדה אלא אימא קשרה לו נימא ועשאתו כרות שפכה איני והא דרש רבא מאי דכתיב (יחזקאל טז, יד) ויצא לך שם בגוים ביפיך שאין להן לבנות ישראל לא שער בית השחי ולא בית הערוה שאני תמר דבת יפת תואר הואי" (סנהדרין כא א). בהמשך, אגב, הפרשנים ממשיכים את ההשמצות על תמר (שלא גילחה כי אימא שלה גויה, לפי מפרשי המפרשים), וטוענים שתגובתה לאחר מעשה האכזריות הנורא שעברה היא מוגזמת.

 על כל פנים, כל מי שיש לו/ה מעט שכל יש באבטיח יבין שמדובר בלא פחות משטות גמורה. שערה כורתת איבר מין בזמן משגל? או אפילו פוצעת? כדי ששערה תוכל בכלל להתלפף סביב איבר המין היא צריכה להיות ארוכה מספיק. ולפי הנתונים שמצאתי בטמקא, עובי הפין הממוצע הוא בין 11.8 ל13.8 ס"מ. המודל הגברי הזמין לי מאשש את המידה הזו, פחות או יותר (בטמקא כתבו מ"מ, אבל נראה לי הם טעו ביחידות המידה, כי יוצא איבר מין בערך בעובי של עט). ושיער ערווה באורך כזה כבר מזמין בדיקה בוועדה של ספר השיאים של גינס, או לפחות ספר השיאים הצה"לי. כמו כן, כל מי שקיים משגל יודע שזה ממש לא פרקטי – אם שיערה תיכרך שם, העניין יורגש עוד לפני שייגרם נזק, בני הזוג יפסיקו, ירחיקו שיערות (אולי ידאגו לקצר אותן להבא, אם מדובר בהפרעה שכזו לאיכות יחסי המין) וימשיכו בהנאה. סיבה נוספת שהעניין נוגד לחלוטין את השכל הישר, גם של חז"ל – היא שהם מעידים על כך שנשות הגויים לא הסירו את שיער הערווה. ואיכשהו לגויים זה לא הפריע, והם פרו ורבו כמו שעשו כולם בכל האזור. נראה לי שהם גם נהנו יותר.

 גם בתקופות מאוחרות יותר שיער הערווה לא תמיד זכה לעדנה. באומנות, כאשר היה עירום נשי שיער הערווה היה לא יותר מפלומה מרומזת, שכן ציור של שיער ערווה מרובה ו"גולש" נחשב לפורנוגרפיה ממש. מה גם שעד לא מזמן שיער ערווה מרובה דווקא נחשב לאיזה סימן למיניות מופרזת, ונשים ביישניות עם שיער ערווה מרובה התקבלו בהפתעה. כדאי לקרוא על כך כאן בהרחבה.

אבל נראה שכל העניין היה שקט בעשורים האחרונים, ואף שיער ערווה התקבל כדבר אירוטי ומגרה. קריאה חפוזה בספר "בית האלוהים" יחד עם עיון קל בפורנוגרפיה ישנה מעט יאששו את הטענה ששיער ערווה היה דווקא מיני מאוד, ובסדר למדיי (לפחות בעיניי ההיפים) . מה גם, שלא דיברו על האזורים האלו כל כך. אלו היו עניינים שה"צנעה יפה להם", ולמרות שזו גישה בעייתית, מן הסתם, יתרונה היה אחד. אף אחד לא ערער על כך שאיבר מין נשי כפי שברא אותו הטבע הוא לא בסדר. זאת אומרת – עשו את זה כל הזמן, אבל לא נטפלו באופן ספציפי לפות. היה הייתה חלק שהיה לא בסדר כברירת מחדל, מכת הגורל, אם תרצו, שאין מה לעשות כנגדה.

 אלא שלאחרונה פרץ עניין גילוח הערווה בעוז, ונפתחה האפשרות לעשות את המקום הזה קצת יותר "בסדר". התחילו לדבר עליו בעיתונות, הפורנוגרפיה עלתה על העניין כמוצאת שלל רב, התברר ליצרני התחתונים שאלו נראים יותר טוב כאשר אין כלום מתחת לתחרה, והקוסמטיקאיות ומכוני הלייזר עושים הון עתק על גב הנוהג החברתי החדש הזה, וכולם לפתע מתרצים זאת כ"נקי ואסתטי" כאשר לפני כעשור זה נחשב למשהו שנשים מהוגנות לא עושות. בנוסף התחילו אנשים רבים לטעון על רלוונטיות העניין למתן מין אוראלי. לא אשקר – זה באמת קצת יותר נוח כאשר אין שיערה שנתקעת מפעם לפעם במקום לא נעים בפה. אלא שאת הטענות האלו משמיעים לעתים קרובות גברים, בשפה נמוכה וירודה עם איומים שוביניסטיים לרוב. והם עדיין מצפים שנשים ירדו להם, בלי קשר למה שהן רוצות, ובלי קשר לשיעור שיש להם במקום.

 אז נכון, נתקעות קצת שיערות לפעמים. זה לא אסון. כאשר את/ה יורד/ת למישהו/י זוהי לא הקרבה. זוהי נתינה פשוטה שמטרתה להראות אהבה (או סתם משיכה מינית), ואין שום סיבה לדרוש ממושא התשוקה לשנות את עצמו. מקסימום לשנות קצת תנוחה ולא לזוז יותר מידי, כי יש לנו גאג ריפלקס מפותח, ואנחנו לא רוצות שבזמן שאנחנו עושות לו כיף, היא תזוז יותר מידי, והעניין יגמר בניקוי הרצפה. אנחנו רוצות לענג אותה, ושהוא יהנה קצת. אנחנו גם נהנות מזה שאנחנו עושות לה טוב, ושהוא נהנה.ולכן התירוץ המגוחך על המין האוראלי הוא עלוב. פרט לעובדה שאם אדם לוחץ על זוגתו להכאיב לעצמה כדי שיהיה לו נוח (או לפחות לסבול מגירוד עצבני ושריטות מסכין הגילוח) כדאי לשקול את היחסים מחדש.

 (וכדי שלא תקראו לי פוריטנית אציין שאני ובנזוגי ניסינו את עניין הסרת השיער הערווה, מתוך סקרנות נעורים. זה אכן טיפה יותר נוח, עניין המין האוראלי, לשנינו, אבל לי באופן אישי מראה הפטריה בלי הדשא מסביב נראה קצת עצוב. פרט לכך, לשנינו אחר כך די גירד, אז פרט למקרים נדירים ומיוחדים, לא עושים את זה. וכאשר עושים את זה זה בשביל הכיף.)

 זה יהיה עיוורון לומר שרוב הלחץ על "ערווה כמו של תינוקת" מופעל על ידי גברים מיזוגנים מזדמנים (אם כבר, מופעל עליהם לצפות לכזה דבר, על כל התהיות על פדופיליה שזה מעורר) אלא על ידי ה"חברה". זה מודגם על ידי האופן שבו רבות כבר הפנימו כמה זה חשוב, להיות בלי. נשים רבות כל כך הפנימו שהן יגיבו ב"איכס" קולני רק משמיעה על כזה דבר, ועיתונים מזן "לטפשה" יפרסמו כתבות שיציגו את אלו שמסירות כרוב השפוי והאופנתי, בעוד האחרות תקועות בפריפריה, או סתם היפיות (במסווה הצגה על  דו צדדיות בדיווח). ובעמוד ממול תתנופף לה פרסומת לחברה כמו ה"האפילציה הקנדית" שישכנעו אתכן שזה נורא חשוב להיות חלקה (בזמנו נתקלתי גם בתמונת לפני שהציגה נקבת אורנגאוטן נאה ביותר).

 ואם כל מה שציינתי קודם לא מספיק, כולנו מקבלות פריטה נוספת בעניין הערווה הזה על מיתר ה"אישה=לכלוך", כאשר מספרים לנו ששיער ערווה זה לא ממש נקי ("למראה נקי ואסטתי") כאשר למעשה מים וסבון, ואולי גזירת מספריים לשערות שעשויות להפריע באמת לפעמים, שומרים את האזור נקי באותה המידה, וכל האסתטיקה נוגעת לאזור שרוב האנשים לא רואים, ורוב אלו שרואים, לא באמת אכפת להם. ולזאת יוסיפו האנשים את הכינוי לנשים כאלו כ"בושיות" כאשר סיווגן בקטגוריה נפרדת עושה בדיוק מה שהוא צריך – מציג אותן כיוצאות הדופן, ולא ברירת המחדל.

עתה כדי להיות אישה אמיתית עלייך להכאיב לעצמך במקום עם עור רגיש (שעווה ולייזר זה כואב לפי העדויות שקראתי*) או לפחות לסבול מגירודים וחתכים (אם גילחת גם אחרי יומיים, כדי לשמור על העניין חלק) – פרט לעובדה שהרעיון עצמו של קירוב ליזרים, חומרים רותחים או סכינים למקום הזה הוא מפחיד במידה לא מועטה.

ובכלל, מסתבר שזה כבר לא מוסרי, להתבגר מינית בכל מקום פרט לשדיים.

נ.ב – היו מי שהביעו את זה בהומור:

*העדויות על כך שלייזר ושעווה זה כואב, מהדיון הזה, שמצאתי במקרה. הדיון כולו, אגב, מרתק.

ועוד רשומה מרתקת של הר הקסמים – זהירות – יש שם עבודת אומנות שמצוירת בה ערווה.