מפזר את מילותיי ברוח האלקטרונים של רשת האֶתֶר

פוסטים שתויגו '#100happydays'

100 ימים לא כל כך שמחים

אזהרת תוכן; דיכאון. אובדנות. צוק איתן.
ניתן לקרא את הרשומה לאחר החציל.

כאשר כוחותי לציור היו דלים במיוחד, הייתי משרבט "יוםשמח" בזריזות בטלפון.

לפני כשנתיים השתתפתי בפרוייקט "100 ימים שמחים". במידה ולא שמעתם על כך – מדובר בפרוייקט (שיתכן ונועד למטרות רווח) המגייס אליו אנשים ובמהלכו הם מעלים במשך מאה ימים, כל יום, תמונה של משהו ששימח אותם למדיה החברתית (יחד עם התגית #100happydays). אני, בהשראה/העתקה בוטה של הקונספט ממישהי אחרת החלטתי לצייר את הימים השמחים שלי. הסיבה להשתתפותי בפרוייקט הייתה הדיכאונצ'יק שלי, עניין פעוט אשר בקיומו לא הסכמתי להודות אפילו בפני עצמי. מבחינתי הימים השמחים היו איזו דרך נואשת בה ניסיתי להיות פחות מעפן, מדכדך וחסר כל מוטיבציה.

אבל באמת הייתי בדיכאון. אני עדיין נחלץ ממנו החוצה בציפורניי (זו מילה אחת ברוסית). ואת הרשומה הזו אני כותב עם מסר אחד בלבד: הימים השמחים לא יוציאו אותך מהדיכאון.

אבל היי, אולי תשתפרי בציור!

או לפחות, לא עזרו לי.
כי שבריר שמחה רגעית (או שביעות רצון) היא כלום לעומת חוסר הרגש, חוסר העניין לאורך כל היום. כי זה פשוט לדחוף את עצמך לעשות עוד מטלה.
כי יש מצב רוח ויש אפקט, affect. יש רגש, הוא רגעי. ויש את הדבר הזה שהוא כל הפרספקטיבה שלך, שזה הדיכאון. שבולע את כל הפרספקטיבה שלך באדישות, באשמה, בתיעוב עצמי. אז יש "רגעים שמחים", אבל זה לא באמת מזיז לך. זו עוד מטלה.
הציורים שלי היו בעיקר "היי, אכלתי משהו טעים", "ישנתי שנ"צ". הרבה פעמים הם דיברו על אינטרקציה עם אנשים אהובים. וזה היה טוב, וחשוב. אבל – זה היה שם, וכבה.
מבחינתי לעשות את הפרויקט הזה היה סוג של לומר לעצמי "אבל יש לך רגעים שמחים ביום, לא לגיטימי שתרגיש עצוב! זה לא בסדר! תהיה אסיר תודה על זה שמצבך לא גרוע, אתה חייב!!! להרגיש!!! שמח!!! אם לא, אתה כושל!!!"

אבל כמובן שרוב הזמן התחושה לא הייתה עצב. הרבה פעמים אלו היו חוסר רגש, חוסר עניין, אדישות להכל. לדחוף את עצמך ממטלה למטלה כי אמרו לך, כי ככה צריך, כי בחרת ועכשיו אסור לוותר. אז ממשיכים. פול גז על ניוטרל, לנסוע על מיכל דלק ריק ולשרוף את המנוע על שאריות אדי הבנזין שעודם בפנים.

מזל שהריצה לאוטובוס הייתה בירידה.

תוך כדי הפרוייקט האישי שלי והקושי שלי התחיל צוק איתן, ומצאתי את עצמי במילואים הג'ובניקיים שלי. לא יכולתי כל כך לשמוח כשהייתי במילואים ודרכי זרמו נתוני פציעות של אנשים. לא עזר לי שתוך כדי היו דרמות פוליאמוריות, שבסופן, נואש וכאוב, ניתקתי קשר עם מקורות הדרמה כי זה כאב יותר מידי ולא יכולתי לשאת עוד כאב ודרמה בחיי.

וכל זה, כל החרא הזה – היה מבחינתי זמן קצר בלבד אחרי האבחנה שקיבלתי. האבחנה שאני אוטיסט. אני עדיין הייתי בתהליכי עיכול של כל העניין שכלל המון הבנות כואבות. וכמובן שגם הכיל את ההכחשה של המשפחה שלי לכל העניין. המשפחה עד היום לא מאמינה.

בזמן מלחמה, גם לתקשר עם שכנים במקלט יכול להתפרש כמשמח.

על זה התווסף העניין הלא נעים לגבי מדי הב'. ללבוש אותם הביא לחוויות דיספוריה מגדרית מטורפת כמוה לא חוויתי זה זמן רב.
ועל כל זה נוצק סירופ תירס עתיר פרוקטוז, והוא ההרגשה הכרונית שכל התואר הראשון והשני היו רק חלום, ופתאום אני שוב בצבא, באותו המקום בו הייתי לפני התארים. הרגשתי שארבע השנים שעברו לא קרו כלל. זה אמלל אותי נורא.

אז כן, שמחתי כאשר אכלתי פלאפל בצבא. שמחה שהתמשכה בדיוק ברגעים בהם חזרתי למשרד, אחרי שברחתי מהגהנום החושי שהיה חדר האוכל.

פלאפל היה אופצייה פופולרית באחד מחדרי האוכל

באופן לא מפתיע (לרגע עדכון אחרון לרשומה זו) הדיכאון שלי החמיר לאחר צוק איתן. התחלתי להיות אובדני, מצב שלא חשבתי שאגיע אליו אי פעם. למרות הכלהתעקשתי לדחוף את עצמי להמשיך בפרוייקט. להכריח את עצמי לשמוח, רוצה או לא רוצה. בכל הכח. בלי קשר למה שאני מרגיש.

פניתי לקליניקה ליעוץ פסיכולוגי באוניברסיטה. עברו כמה וכמה שבועות עד שהאחראים בקליניקה החליטו שהם מרשים לי להיות מטופל שלהם, ושהם קובעים לי תור. וכל אותו הזמן הייתי אובדני. זמן קצר לפני או אחרי שהם קבעו לי תור, מישהי קפצה מהקומה האחרונה בבניין ננו. פורסמה הודעה שמי שצריך יכול לפנות לקליניקה. זה היה כל כך אירוני ומעליב.

אבל למרות הכל, עבורי היה סוף טוב. התחלתי בטיפול. בעזרת הפסיכולוגית גם קיבלתי הפנייה לפסיכיאטר שרשם לי את התרופה שהצילה את חיי. הוא היה הרופא הראשון שהתייחס למה שהיה לי לומר זה שנים. המטפלת בכל קיוותה שהוא יוכל לכתוב מכתב לביטוח לאומי על האוטיזם.

טיפות של תקווה

רק אז דברים התחילו להשתפר, בזכות טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי.היה לי מזל שאלו האנשים שעבדו בבר אילן. רק חבל, חבל על ההתנהלות של הקליניקה וכשהפסיכולוגית הבינה שהיא לא יכולה לתת לי מענה היא הפנתה אותי לפסיכולוגית אחרת, שמבינה באוטיזם, והטיפול שלה עזר לי להמשיך להחלץ מהדיכאון. דיכאון שהייתי בו מאז 2010 לפחות.

זה אותו הדיכאון שניסיתי למשוך את עצמי מתוכו בכח הרצון והמוטיבציה המידלדלת שלי, בעזרת פרוייקט שבו אני מציירת כל יום משהו ששימח אותי ומנסה להכריח את עצמי להרגיש את כל הדברים שהדיכאון שלי, מנגנון השרדות שכשל ויצא משליטה אמר לי לא לעשות.  שמנע ממני להרגיש, להתלהב ולהתעניין.

פרוייקט "100 ימים שמחים" (או "מאה ימים מאושרים") לא יוציא אתכן/ם מדיכאון. הוא לא יחזיר לכם מוטיבציה אבודה שאתם מרגישים/ות אשמה שאין לכםן. הוא לא יגרום לכןם להרגיש יותר טוב אם המצב שלכןם בכי רע.

הוא עשוי לסייע, אבל הוא לא יהיה מה שיוציא אתכםן מהבוץ.

אבל לפחות יהיו לכםן מאה שרבוטים חדשים.

בברכת SNRI להמונים,
פונטיום חציעץ.

%d בלוגרים אהבו את זה: