"שרבוטים ביולוגים" – שחקן ראשי: שלמה התא הדכאוני

אזהרת תוכן: דיכאון, אובדנות, בדיחות על פגיעה מינית.
כמו כן: פוסט זה התחיל להכתב באוגוסט 2013. מילים המחוקות בקו נכתבו אז, אבל היום אני יודעת על עצמי יותר.

כאשר הייתי בשנים יותר מוקדמות, בהם עדיין הייתי קצת פחות פגועה מהפרעת הלמידה שלי ומחוסר האבחון של האוטיזם שלי שהתחילו לעשות שמות במעט ה"ביטחון העצמי" שהיה לי, שרבטתי בזמן שיעורים כל מיני שרבוטים בתכנת הpaint. אז עדיין לא ידעתי שאני שוקעת עמוק יותר ויותר אל תוך הדיכאון, ותוך זמן קצר תאבד לי היכולת והמוטיבציה לצייר. אבל באותם הרגעים זה קצת עזר לי להתרכז, קצת עזר לי לצחוק, קצת להתחבר יותר לחומר, קצת עזר לי לשנוא את עצמי פחות. כאשר הראיתי אותם לאנשים נראה שהם צחקו קצת מהם.

אתם יכולים לבדוק בויקיפדיה, זה נכון.

באופן כללי אני מרגישה קצת כמו ליצן עצוב. יש לי מופע סטנד-אפ קטן שחברים מעריכים (ואני מופתעת מחדש מכמות הצחוק שהוא סוחט). יש לי חוש הומור טוב, כנראה. יש לי אישיות מאוד בעייתית, כאשר אני יכולה לנוע בין אקסצנטריות יתר לסגירות חברתית. אנשים לא מאמינים לי כאשר אני מספרת להם שיש לי בעיה חברתית שאני אוטיסטית, וזה כי אני יודעת להעמיד פנים. מפגש, שניים, אולי שלושה, אבל באיזה שלב ה"בעיה" שלי יוצאת, ואני כבר לא כזו מרשימה וצבעונית ומגניבה.

1. שלמה מבין שנשבר לו.
(אפופטוזיס: מוות תאי מכוון)

כאשר אני צריכה לעשות קצת יותר מלצחוק על דברים סביבי, אז לפתע אני כבר פגומה, ולפתע אנשים מתרחקים. או כאשר רואים אותי יותר מערב אחד, ושמים לב שבמקומות בהם אני מרגישה לא בטוחה אני נעלמת. ואנשים לא יודעים כמה אי נוחות יש בגוף שלי. או שאני לא מסתכלת לעולם על הפנים שלי במראה, כמעט. הם חושבים שאני עושה דווקא, שאני הולכת נגד הזרם בכוונה. הם לא יודעים כמה אני פוגעת בעצמי כדי להיות נורמאלית וכמו כולם. הם לא יודעים את המחיר הרגשי שעלתה לי היכולת להתנהג באופן נורמאלי יחסית בפגישות הראשונות.

2. שלמה מציק למאקרופאג'ים עסוקים

הם לעולם לא יבינו מה זה לא לחשוב במילים כל כך הרבה, מה זה לדבר כאשר לעולם לא שומעים אותך – או מתעלמים באופן עקרוני כי את רואה שאיש לא מגיב, איך זה מרגיש כאשר אנשים מנסים לסחוט ממך תגובה כאשר את לא רוצה לדבר, איך זה לנסות להיות נורמאלית בכל הכח, ולהרגיש שאת תמיד, לא משנה כמה תתאמצי, מפסידה במירוץ.

3. תמיסה היפוטונית גורמת לפיצוץ תאים אנימליים.

הם לא יבינו איך זה לקלוט שאת כל כך פגומה מבחינה חברתית שגם את העצות שאת קוראת באתרים את לא מסוגלת להבין, כי את הבסיס החברתי להבין אותן אין לך, ומבחינתך זה כמו ללמד מישהו שלא יודע עברית שירה של ביאליק, בעברית. אבל את לא יודעת עברית. למעשה, לפעמים את לא בטוחה שאת יודעת בכלל איך מדברים.

4. בקטריופאג'ים (כמו זה ששלמה מחזיק) הם וירוסים של חיידקים. שלמה כמובן טועה בזה שהוא מנסה להדבק בוירוס של חיידק, ומתנהג באופן ממש מגעיל. כמו כן, וירוסים אינם יצורים חיים.

אז את בורחת לציור. למחשבות שלך בתוך עצמך. לחיפוש ושוטטות של המסלולים עם הכי הרבה צמחים באזור. להמצאת סיפורים. למשחק עם ילדים, שאומרים לך שאת כל כך טובה איתם ומבינה אותם, כאשר למעשה הם היחידים שיכולים להבין אותך – כי את ברמת הבנה חברתית דומה לשלהם. לא פלא שאת כל כך אוהבת את my little pony, שמלמד ילדות/ים על אינטליגנציה רגשית. וכל כך מתקשה להבין שירים של ליידי גאגא, כי מבחינתי, הם מורכבים מידי.

5. הליפאזות במעי הדק מפרקות שומנים. סביר שגם את שלמה הן יכולות לפרק בקלות. אבל הן לא שם. מה יעשה שלמה? ומאיפה הוא השיג מכשיר ניווט לוויני?

אז המצאתי את שלמה, התא הדכאוני. לימים אולי ארצה לתקן את כינויו ל"התא האובדני". ברטרוספקטיבה מהיום (יוני 2016) אולי זו הייתה תת ההכרה שלי שביטאה את עצמה יחד עם שלמה, שביטא יאוש על העולם שסובב אותו. שלמה הוא תא אנימלי, של בעל חיים או אדם. סביר שהוא תא שלי. שלמה גם אינו חלק מרקמה. הוא מסתובב בגוף ואפילו יוצא ממנו לפעמים החוצה (ואולי אלו הם חלומותיו של שלמה). אז חשבתי ששלמה מצחיק. אבל זה היה צחוק מר. צחוק שלא הבנתי שמצחיק אותי כי מדובר בצחוק שאנחנו צוחקים אל מול דמותנו המעוותת בראי.

6. פורמאלדהיד הוא חומר מסרטן המקבע קשרים בין מולקולות, וכך הורג תאים. הוא גם חומר משמר מצויין, ושמעתי שישנם מקומות בו מוסיפים אותו לאוכל.

כמובן, לא ציירתי רק את שלמה. ציירתי ציורים נוספים בpaint באמצעות לוח הואקום שלי, כי באותה התקופה המחשב הנייד שהיה לא לא הצליח לתפעל עכברים. ציירתי ציורים חינוכיים, בדיחות וציורים עם הומור…שלא הייתי מבטא היום. רובם היו כמובן בדיחות הנוגעות למדעי החיים, ורק אלו נכללו בפוסט זה.

א. שמרים מזויגים שונים יכולים לעבור איחוי.
ב. אחת הדרכים לגרום לc. elegance לבטא פנוטיפים שונים היא להחדיר דנ"א לחיידקים אותן הן אוכלות.
ג. החלק האחורי של כוכב הים נמצא למעלה. הוא מתפתח מהפה בהיותו עובר, בניגוד ליונקים למשל, שמתפתחים מהתחת.
ד. חרקים עשירים בזרחן.
ה. ציור קונספט של שפירון – חלבון העוזר לחלבונים אחרים להתקפל.

אבל שלמה היה התא שציירתי הכי הרבה, והשקעתי מחשבה מסויימת בכל בדיחה עליו. שלמה, סביר להניח, עדיין חי וקיים בתוכי. היום הוא פחות מדוכא כי אני מטופלת ומאובחנת לדיכאון שלי, ועובדת קשה על לקבל את עצמי, על כל החלקים שבי.

אין לנו שום דבר נגדכם, כל עוד אנחנו לא שומעים עליכם

אני חושב שהשנה הזו עברה עלי בסימן של שתיקה. שתיקה בגלל פגיעה וקושי. אני חושב שהשנה הזו גם עברה בסימן של השתקה, השתקה של דעות ושל אנשים, השתקה, העלמה והסתרה. אני חושב שהשנה הזו עברה בדרישה גדולה וחד משמעית להיות בשקט, ולא לנפנף.
לפני שמתחילים/ות, שימו לב: הוספתי כמה הערות שוליים, חידוש לבלוג זה. אפשר לקרא אותן ע"י העברה של העכבר על המספר של ההערה, או על ידי לחיצה עליה.

למה אתה לא שותק קצת?

כמיטב המסורת, אתחיל בקצת דברים על עצמי:

אני נדרש לשתוק על בסיס יומיומי כאשר אני לא רוצה. אני נדרש לשתוק ולהסתיר את הנטייה המינית והרומנטית שלי (אני אוהב לכנות אותה נטיית הלב שלי), אני נדרש להסתיר את נטיית המגדר שלי, אני נדרש לשתוק לגבי האמונות שלי, הערכים שלי ואפילו חיבתי העזה לדיבורים על מדע לא תמיד עוברת בשתיקה. אז לפחות, יש לי את המקום הזה לדבר בו, כי אין לי שום מקום אחר. אז על מה אני שותק?

• אני ביסקסואל ופאנרומנטית, שזה אומר שאני יכול להמשך מינית [1] לאנשים בעלי ביטוי של פנוטיפים זכריים ו/או נקביים, ויכול להמשך רומנטית [2] לאנשים מכל המגדרים.
• אני ג'נדקוויר, שבמקרה האישי שלי אומר שבניגוד לגוף שלי ולמגדר שניסו לכפות עלי עם לידתי, יש לי מגדר אחר. אני לא מזדהה כגבר, או כאישה. לפעמים נוטה לפה ולשם.
• גם השנה הלכתי למצעד הגאווה הראשל"צי, אם כי סתם הלכתי שם ולא עשיתי שום דבר מיוחד. באתי לבד, בלי שלט אפילו, קצת צעקתי, קצת קיבלתי פלאיירים, קצת הקשבתי לנאומים ולאנשים שדיברו במגאפון והלכתי. רציתי לעשות יותר, אבל לא היה לי כח לכלום. כאמור, השנה הזו לא הייתה קלה לי.

מכל האמור לעיל, אני מניח שהקורא בר הדעת כבר הבין שטכנית, אפשר לשייך אותי לקהילה הגאה (למרות שלא להומו-לסבית, שכל כך אוהבים לציין בתקשורת, כי בי, וטרנס קצת פחות מעניין, ולמי בכלל אכפת מא-מיניים וקווירים/ות, ומה זה בכלל פוליאמוריה ובדס"מ? אה כן, זה הסוטים האלו, פוי, לא מדברים על זה בפריים-טיים, תעביר לתמונה של הגברת הערומה הבאה ונוכל לספר לכולם כמה זה לגיטימי לאנוס).

• וכמובן שוב שכחתי לציין את זה שאני פוליאמורי [3]. נכון לעכשיו, לצערי (אני מאוד בעד פוליאמוריה באנשים אחרים, אבל הנטייה האישית שלי להתאהב ביותר מאדם אחד מבחינתי היא די קללה כרגע, אם כי אני מקווה שזה ישתנה ואוכל לקבל גם את הזהות הזו בתוך עצמי).
• אני אוהב ללכת למצעדי גאווה. הייתי רק בשניים (+הפגנה ביום הזיכרון הטרנסג'נדרי), ועבורי מדובר בחוויה שאני ממליץ לכל אחדת לחוות (בתקווה שלא יטרידו אתכםן מינית, כפי ששמעתי ממקור ראשון שקרה בתל אביבי, למרבה הצער, מה שמרתיח אותי פי 7 מהרגיל, כאשר מדובר בנושא זה).

בעצם, אני שותק די הרבה. אני שותק יותר מידי. אני שותק ככל שהמחיר האישי שאני משלם על לדבר מאפשר לי. אז אני לא אשתוק כאן, כי זו המקום הקטן שלי לדבר בו. שנתחיל?

למה מצעדי גאווה?

הרבה אנשים לא מבינים באמת, למה בכלל ללכת למצעדי גאווה? מה יש לגאים/ות האלו? מה יש להם לעשות במצעדים האלו?
בעיניי, זה די פשוט. מישהי גם דיברה על זה במצעד, עם מיקרופון שבקושי עובד, לפני שהתחילו הנאומים של האנשים עם השמות (לה לא היה אחד, אבל היא דווקא אירגנה גוש ביסקסואלי, שלא ממש יצא לי להצטרף אליו).  היא דיברה על זה שמצעד גאווה מספק בועה של מקום, בועה שבתוכה אנחנו יכולים ויכולות להיות עצמנו. לחוות לרגע או לשעה או ליום (אני יודע שאני לא מצטט אותך במדוייק) את התחושה של לחיות ולהיות כפי שהיינו רוצים. להחזיק ידיים, לצעוק, לנפנף במיניות ובמגדר שלנו (ובדגלים). היא ספרה קצת על זה שזה הביא אותה להיות פעילה יותר בקהילה, על התחושה של החופש הזה של להיות אנחנו שמדרבן אותנו לרצות שיהיה ככה לא רק יום אחד בשנה, ולפעול.
האם להיות עצמנו, לבטא את נטיות הלב שלנו, המשיכה המינית שלנו, המגדר שלנו כל יום, בחופש, בכל מקום, זה לא מה שאנחנו נאבקים עליו?

למה הם לא רוצים שנצעד?

האנשים שמתנגדים לקיום מצעדי הגאווה (מחוץ לקהילה, מבפנים הקולות אחרים) יודעים בדיוק מה שאני יודע. שבמצעד הגאווה אנחנו יכולים לבטא את עצמנו, באופן שבו סטרייטים מבטאים את עצמם באופן יומיומי, ואנחנו רק יכולות לחלום על השקיפות הזו שמאפשרת להם לבטא את עצמם בלי חשש ובלי פחד, אפילו בלי לחשוב פעמיים על זה. האנשים שמתנגדים למצעד הגאווה אבל לא מתנגדים לזה שנתקיים (האנשים נגד הקיום של הקהילה סתם בעד להרוג את כולנו) תמיד ירימו את הנימוק המפגר על הגברים ב"לבוש מינימלי" במצעד הגאווה התל אביבי (ולכן אתם לא לוקחים את ילדיכם לחוף הים ונוזפים בכל גבר שהולך בלי חולצה ברחוב כי חם לו?) ועל זה שכל אחד יעשה מה שטוב לו, אבל בין ארבע קירות ביתו. הנה, הם עושים את זה בביתם הפרטי (רק שוכחים לספר לנו שהם מספרים על זה בפומבי לכולם). הם רוצים שנהיה כמוהם, נעשה סקס (או לא נעשה אותו) רק בבית, ובחוץ נשמור על הסטטוס קוו. ומה הסטטוס קוו?
להיות נשואים לאנשים שכתוב להם בתעודת הזהות מין שונה משלנו, לדבר על בני הזוג שלנו בלשון שונה משלנו, אם אפשר אז לאחד את כל בני הזוג שלנו לאדם אחד, לספר שאנחנו בהכרח אוהבים יחסי מין, אבל לא יותר מידי, וכמובן רק עם בני הזוג שלנו, להיות בעלי הופעה שתואמת מה שכתוב בתעודת הזהות שלנו, ובאופן כללי, להיות כמו כולם, כאשר להם אפשר קצת לצאת מהנורמה, כי הם קובעים אותה.
כדוגמא: אם האנשים האלו היו יכולים, הם היו למשל דורשים מאחת החברות שלי, שנמצאת בזוגיות עם אישה לדבר עליה בנוכחותם בלשון זכר, כדי שחס וחלילה לא יחשבו שהיא בזוגיות עם אישה. זה עוד יערער את תפיסת עולמם…או משהו. מה היא בכלל מנפנפת בזה שהיא אוהבת (גם) נשים?
מה שהמתנגדים האלו דורשים זה שנעמיד פנים שאנחנו לגמריי ובדיוק כמוהם, גם אם אנחנו לא. המתנגדים האלו מעדיפים את השקר על האמת, את ההסתרה על השקיפות, את ה"להיות כמו כולם" על "להיות מי שאני", את המחיר האישי שאנחנו משלמות על להיות כמו כולם, על המחיר האישי שאנחנו יכולות לבחור לשלם על לעשות מה שאנחנו אוהבות. הם מעדיפים נוחות על חמלה, הם מעדיפים קופסאות על אמפתיה, הם מעדיפים דברי שנאה על התבוננות, הם מעדיפים שנהיה בדיוק כמוהם כי לראות אותנו לא נעים להם ולא עושה להם טוב, כאשר אנחנו משלמים את המחיר על אי הכרה בזהויות שלנו, על לעג והתעללות ובריונות, על חוסר תמיכה, על בורות וחוסר חינוך, על מיעוט משאבים, על פיטורין, על דברי הסתה, על רצח.
הם משתמשים בפחד שלנו לדבר על הדברים האלו כדי להעלים אותם. הם מלבים את הפחד שלנו על ידי אי לגיטימציה לדבר על הנושאים האלו בתירוצי "אל תנפנפו" ואלימות מילולית ופיזית, גישות שונאות גאות/ים, כדי להשתיק אותנו. הפחד הזה הוא שלנו בלבד, אבל הפרקטיקות החברתיות של להשתיק את מי שמדבר על הדברים האלו, של לשאול שאלות חודרניות שגורמות לנו להסס, של לדבר באופן אגרסיבי על כל דבר שסוטה מהנורמה הוא מה שמאפשר להם להמשיך לפעול, ולנו לשתוק. בלינק הקודם יש מי שמציע להתחיל לדבר על זה, אולי זה באמת רעיון טוב, לפעמים.

אבל הם לא עושים עם זה שום דבר…

סליחה קורא יקר, אתה מתבדח? אני רציני מאין כמוני. רוצה הוכחות? בבקשה.

1. מצעד הגאווה בחיפה

מארגני מצעד הגאווה בחיפה השנה נתקלו בקשיים מצד העיריה והמשטרה בנוגע לארגונו. בסופו של דבר סוכם בין הצדדים והמצעד יצא לדרך,  כמובן לא בלי הכחשות על כך שהעירייה בעצם לא הטילה קשיים ולא כלום. מה לעשות שהכל מתועד?

מקור: דף הפייסבוק של "חיפה גאה".

לא, לעיריית חיפה לא באמת מפריע שיסגרו את התנועה לזמן קצר. מפריעים להם הדברים שציינתי קודם.

2. מצעד הגאווה באשדוד

אולי זכור לרובנו בתור המצעד שעשה הכי הרבה כותרות, כי הוא היה הראשון באשדוד, וגם זכה, בצדק, להמון הערכה. להרים מצעד גאווה ראשון זה לא פשוט, במיוחד כאשר מי שהרימו אותו היו קבוצה שנוטה לקבל יחס מזלזל באוכלוסיה – בני ובנות הנוער. נראה שלאישורים ולבעיות בהם לא היה תיעוד, אך דווקא המתנגדים נשאו קול די חזק בזמן המצעד עצמו:

"זה חילול השם מה שקורה פה. על מה צריך לצעוד? בן אדם שיש לו סחורה פגומה לא שמים אותו בוטרינה." כך אמר בזעם אחד מהמפגינים נגד מצעד הגאווה.

אה כן, נכון. אל תראו לנו שאתם סחורה פגומה. אל תהיו כאן, אין מה לעשות שאתם סחורה פגומה (חפצון זו אחלה דרך לדה-הומניזציה, לא?) אבל לפחות שלא נראה אתכם, לא נעים לנו מזה. סה"כ, זה עוד עלול להכניס לילדנו רעיונות לראש.

3. מצעד הגאווה בראשון לציון

מאקו גאווה אמנם פרסמו בזמנו שהמשטרה מקשה על המארגנים ולא מאשרת להם לצעוד במצעד עם אמצעי הגברה, אבל ביינתיים הם מחקו את הכתבה (זאת בלי לציין את שאר הקשיים מצד העירייה עליהם סופר לי בזמן המצעד). כמה טוב שהכל מתועד במגילת האיקונין:

מקור: דף הפייסבוק של "למען הקהילה הגאה בראשון לציון"

מה הם דרשו? בגלל שלאסור מצעד גאווה זה משהו שחיפה כבר גנבו והם לא רצו להסתכן בזה שיאשימו אותם בגזענות, הם רצו מצעד בלי אמצעי הגברה (אבל עם גדר גבוהה, כדי שאנשים יוכלו לבוא ולזרוק בוטנים על הגאים המצחיקים האלו), כזה שיעבור כמה שיותר בשקט, בלי למשוך את תשומת הלב של התושבים. כזה שהתושבים לא ישמעו חלילה וחס את הסיסמאות ההו-כה-איומות בעד אהבה ושוויון, בעד חופש מגדרי ורצון לבית לקהילה. כדי שלא יוכלו לנאום נאומים שיגרמו למישהו, אוזניים תצלנה, לחשוב.

4. פייגלין ועוד כל מיני אנשים Vs מצעד הגאווה בירושלים

אחח, פייגלין, ללא ספק יקיר הקהילה. חבר הכנסת משה זלמן פייגלין. ח"כ מטעם הליכוד, סגן יושב ראש הכנסת התשע עשרה, מייסד תנועת הימין זו ארצנו וראש חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד [4]. ההומופוב הגאה לשעבר, שלאחר שבן של חבר שלו או חבר של הבן שלו או הבן שלו או החבר שלו או כל שילוב אחר בין השלושה (הדיווחים בתקשורת סותרים, וגם קרוב לוודאי שאינם מדוייקים) התגלה כהומו החל לתמוך בזכויות הקהילה באופן בו הרבה "ליברלים" מתגאים בה, שזה אומר שזה שהוא חושב ש"אני לא מוכן שיפגעו בכם, כמו שאני לא אסכים שיפגעו באף אדם בשום צורה" [5] הופך אותו לאחלה ותומך של הקהילה, במיוחד אם אנחנו ממשיכים לשבת בארון ולא לצעוד עם דגלי גאווה, במיוחד בירושלים שהיא לא תל אביב (אכן, שנון). הסיבות לזה שפייגלין מתאמץ כל כך להוכיח שהוא לא הומופוב לא בהכרח קשורות לדעותיו, אלא פשוט בגלל שאישים הומופובים בליכוד לא יביאו תועלת למפלגה שלו. סה"כ, יש חוג גאה גם במפלגה הזו. אבל פייגלין חושב שהוא לא הומופוב רק כי הוא חושב שלא מגיע לאנשים מהקהילה הגאה למות. פייגלין למעשה חושב בדיוק מה שכל הליברלים הנאורים בעד הקהילה אבל שלא יעשו את זה בפומבי חושבים: "הדגלים הללו לא באו לשמור על זכויות אדם אלא להתריס כנגד ערכי הרוב, ערכים שעליהם נשענת ומהם נבנית החברה." [6]

כבר אמרו לפניי שפייגלין למעשה צודק. אנחנו פשוט לא תמיד רואים את זה. "הדגלים הללו הם חוסר התחשבות, הם כפיה חילונית והם משיגים בדיוק את ההיפך ממה שאותם אנשים טובים שהכרתי לאחרונה, מנסים להשיג" אומר פייגלין בסטטוס הפייסבוק שלו[6], אבל כן דווקא הוא טועה ומטעה. הוא מפזר מסך עשן של האשמה בשנאת דתיים. פייגלין מספר לנו שהדגלים האלו פוגעים ברגשות הציבור, בגלל מה שהם מסמלים. הם מסמלים רעיון שלדעתו מנוגד לכל מה שהציבור הדתי נאבק עבורו.
פייגלין מאשים את הגאות והגאים בזה שאנחנו רוצות להתריס כנגד ערכי הרוב, כאשר בעצם – הקיום שלנו שלא בשתיקה הוא ההתרסה על ערכי הרוב. הקיום שלנו, זה שאנחנו פותחות את הפה, ואומרות "אני אוהב את מי שיש לו לב", שואלות "שבעה מליארד אנשים, למה רק שני מגדרים?", ומצהירות שה"הומופוביה מתחילה במסדרונות הממשלה" [7] הן בדיוק הדברים שפייגלין יוצא נגדם. פייגלין מבין שהוא לא יכול לעשות שום דבר עם הקיום של הקהילה הגאה, אבל הוא יכול לבקש מאיתנו לסתום את הפה, תוך כדי אמירות של כמה שהוא סבבה, תוך כדי ניכוס מתוך עולם המושגים של הקהילה הגאה [8], כדי אמירות שנועדו להראות לאנשים מסביב כמה הוא ליברל וגבר גבר.

ומה לגבי פצצות הסירחון שזרקו במצעד?
אתם יודעים, יש ברוסית ביטוי שאומר על מישהו שלא רוצים לראותו "ושריחו לא ישמע כאן". סמלי? במידה מסויימת.

אבל זה רק לגבי מצעדי גאווה…

למעשה, מדובר בפרקטיקה יומיומית, שלעיתים נדירות מגיעה לכותרות. הדוגמא הבולטת מהזמן האחרון היא הדגמה על הפעלת עריצות הרוב כנגד תלמידה שציירה דגל גאווה, כי ללא ספק כאשר מלבן שמכיל שישה צבעים צבעוני מידי ויכול להרוס את בריאותם הנפשית של ילדנו הרכים, או משהו בסגנון. דגלי גאווה באופן כללי, מתבררים כנושא מאוד קשה עבור אנשים לצפייה, ולא רק תלמידי כיתה יא' בבית ספר בדרום הארץ ומשה פייגלין. השילוב הזה של שישה צבעים, מסודרים מלמעלה למטה מהאדום לסגול, נושאים בחובם מסר מרתיע ביותר. ודי, כבר סיפרתימספר פסקאות קודם לכן על הפרקטיקות היומיומיות. למה שלא נעבור לדון בדגל הגאווה עצמו?

מה באמת עם הדגל ה…זה?

למי שלא מעודכנים במשמעות הדגל, הרי לכן תזכורת קצרה:

מקור: אלבומי פורום ביסקסואלים/ות בתפוז אנשים

דגל הגאווה הוא דגל שמלווה אותי באופן אישי עוד לפניי שהייתי סגור על הנטיה המינית שלי, עוד לפניי שידעתי שיש כזה דבר נטיות לב, או נטייה לגדל יותר מאחד, עוד לפני שידעתי שיש שם לזהות המגדר שלי. רק בשנה שעברה הצלחתי לשים את ידיי על אחד (במחיר מופקע מעט, אמנם) ורק לא מזמן גיליתי את משמעותו. אבל משמעות הדגל ברורה עוד מהמראה שלו, כי שפת הסמלים שלו כל כך ברורה. פסים של צבעים שונים, מעין קשת בענן. פסים שמסמלים יותר מכל רב גוניות, קבלה של כל חלקי החברה, מקום לאנשים מכל הצבעים, גם במצעד הגאווה, גם בחיים. זו משמעות קסומה כל כך, משמעות חיובית כל כך, שלא ברור מה דגל כזה עושה בכלל מחוץ לתוכנית ילדים.

מקור: ויקיה של my little pony, צילום מסך מפרק 2, עונה 1.

המתנגדים לתליית הדגל מתנגדים למעשה לא לגברים בתחתונים שנושאים אותו (לא שזה משהו רע…), או לעצם רעיון הפרובוקציה בתליה שלו. המתנגדים לדגל מתנגדים לרעיון המאוד ברור שהוא מביע, רעיון של קבלה חברתית אינסופית (שלא קיימת בקהילה, או אפילו במצעדי גאווה, אבל עדיין אפשר לחלום אותה שם), של מקום שווה לכל צבע וגוון, של מקום לכל הזהיות, ומקום גם לכל מי שאי פעם נאמר לו על ידי החברה לסתום את הפה, כי מקומו לא כאן, המחשבות שלו לא חשובות, והרעיונות שלו – ראויים לבוז.

_________________________

1. שזה קצת טפשי, כי יש לי כמה וכמה סוגים של משיכה מינית.
2. המשיכה הרומנטית שלי שלי אמנם יותר ספציפית, אבל גם לה יש כמה סוגים ובסיסים, שהם למעשה סוגי משיכה שונים מאוד. על כל פנים, מגדר אינו קובע אותה.
3. לצערי הרב, יש לי את הנטייה לגדל יותר מלב אחד ולהתאהב בכל מיני אנשים, שהשכל הישר אומר שזה רעיון ממש גרוע להתאהב בהם.
4. כך כתוב עליו בויקיפדיה
5. מאקו גאווה: "הנער הביסקסואל לא השאיר עין אחת יבשה", 05/06/13 11:40
6. מעריב NRG, פייגלין: מתנגד לתליית דגלי הגאווה בירושלים, אריק בנדר, 1/8/2013, 11:03
7. כל אלו סיסמאות שנאמרו במצעד שהייתי בו.
8. מתוך הכתבה בהערת שוליים 6: "חברי בפייסבוק מגוונים מאוד ועל כך גאוותי. אנא התייחסו באופן ענייני וגלו רגישות. אנא אל תידרדרו לתגובות פו געניות. יש אצלי מקום אמיתי לכולכם ואם יחלו כאן פגיעות לא אוכל להותיר את הפוסט הזה באוויר".

מכוערת מוזנחת

המאחורה שלי מספיק גדול להחשב לא ישבן אלא תחת,
בטיפוח עצמי ויופי, אני לא ממש מוצלחת.
לפעמים אני מורידה שיער, אך רוב הזמן לא טורחת.
אני, מה שנקרא, "מכוערת מוזנחת".

מבחינתי זה לגמריי מעצים, לא משנה מה יגידו.

מילים, תגיות, זהויות, משמעות

אני לא אוהבת להגדיר את עצמי בהרבה דברים. אני מרגישה לפעמים אפילו חוסר נוחות מסוים עם להגדיר את עצמי כביסקסואלית. או כג'נדרקוויר. או כדוברת רוסית אפילו.
אולי לכן אני מגדירה את עצמי לפעמים כביסקסואל, פאנסקסואלית, ג'נדרקוויר, פוליאמורית, ישראלי דוברת רוסית וכו'. אבל באופן עקרוני ריבוי התגיות מכביד עלי. אני מאוד לא אוהב לשבת בתוך הגדרות, למרות שאין לי ספק לגבי נחיצותן עבור כל האנשים שסביבי. למרבה הצער גם עבורי. אני ניסיתי רוב חיי להיות נורמטיבי. ניסיתי להיות קונפורמי. ניסיתי להיות כמו כולם.
אני מודה בזה בלי בושה. אני רציתי להיות כמו כולם. כי לא להיות כמו כולם, ותסלחו לי על הבוטות, זה מאוד כואב. ואולי כולם חוץ ממני יכולים לשלם את המחיר על הכאב הזה – והם מוזמנים להיות לא כמו כולם כמה שירצו. אני לא.

מעולם לא הצלחתי להיות כמו כולם, ולמרות ניסיונות עזים לעשות זאת, הניסיונות הללו נידונו לכישלון וליותר פגיעה בי. הניסיונות הללו צילקו אותי לא פחות ממה שצילקה אותי העובדה שאני לא כמו כולם. אני שונה. אני דפוקה ופגומה.
כן, אני אומרת בראש מורם. אני פגומה.
והרבה אנשים נעלבים.
הרבה אנשים נעלבים כי הם לא מבינים את המשמעות שאני מייחסת למילים שלי. והמשמעות היא פשוטה מאוד. כאשר אני מדברת על עצמי, אני מתכוונת רק לעצמי. זכותי לרדת על עצמי כמה שאני רוצה, למרות שזה הרגל רע שהשתרש אצלי באזור התיכון. הייתי ממשיכה עם עוד רשימה של דברים לא טובים שאני עושה לעצמי, אבל הם יותר גראפיים ואולי גם קצת טריגריים.
כאשר אני אומרת על עצמי שאני פגומה, זה בדיוק מה שאני מתכוונת אליו – שאני מרגישה פגומה. אני לא מתייחסת לאנשים ביסקסואלים כפגומים, כי בעיניי הם לא. אני לא מתייחסת לג'נדרקוויריות כפגומות, כי הםן לא. גם לא פוליאמורים. אני מתייחסת לעצמי כפגומה כי בעיניי – אני כן. אם אנשים בוחרים להעלב ממה שאני חושבת על עצמי, למרות שזה לחלוטין לא קשור אליהם, לפעמים בא לי לצעוק – זו בעיה שלכם. תקחו את הרגשות האלו שלכם ותתקעו אותם בתחת. זכותי לחשוב על עצמי מה שבא לי. הדעות והמעשים שלי על עצמי קשורים רק אליי.
והכי מצחיק אותי, כאשר אנשים שהם לא חברים שלי נעלבים. זה מאוד כיף, כמובן, להאשים אותי שאני מתעצבנת כאשר אומרים לי ש"נטיות מיניות זה חולני", אבל זה לגמריי סבבה לכעוס עלי כאשר אני אומרת על עצמי דברים.

באופן עקרוני, האנשים סביבי מייחסים חשיבות לא ברורה למילים. מצד אחד אומרים על כל מיני אנשים ש"הם רק דיבורים", או כאשר אנשים לועגים לי, אז לועגים לי בחזרה ש"אז הוא אמר". אז דיבורים זה לא חשוב? מצד שני, הפוליטיקאים בעיקר מדברים זה עם זה ועל בסיס הדיבורים שלהם נעשים מעשים ונקבעים חיים של אנשים. אז דיבורים זה חשוב? אבל הרגע אמרתם שלא…
לכל הבלבול הזה זלגו כמה אידיאולוגיות רדיקליות שיצא לי להכיר. למרבה הצער, במידת מה, יצא לי להכיר אותן מיד שניה. פמיניזם רדיקלי למשל. או אנרכיזם. או טבעונות. ובכל המקומות האלו, ותסלחו לי אם אני מדברת בעיקר על בלוגים וקבוצות פייסבוק, כי רגלי מעולם לא דרכה בחוג למגדר, וכנראה לא תדרוך (הסיבה לזה תובהר בהמשך) א/נשים מייחסים חשיבות כמעט אלוהית למילים, לזהויות (ופוליטיקה של זהויות), למשמעות. וקשה לי עם זה. קשה לי מאוד.

קוטיק, נער חתול ג'נדרקווירית. שורבט בזמן האבחון ללקויות למידה, כי היה לי ממש משעמם. אבל ממש.

אולי כדאי שאבהיר את דבריי עם דוגמא אישית.

ידעתי שיש לי בעיית קשב כבר לפני חמש שנים, כי קראתי את הנחיות הDSM בנושא, כי למדתי את זה בלימודים הקודמים שלי. אני מתאימה אחד לאחד למספר הפרמטרים הנדרש. אני עדיין לא מאובחנת באופן רשמי, כי רק התחלתי בתהליך האבחון (עשיתי כבר את האבחון ללקויות במכון ע"ש דוקטור בוביז, להם שילמתי מלא מלא כסף שאין לי), אני מנסה לאזור אומץ להכנס לאתר קופת החולים שלי ולקבוע תור לנוירולוג כרגע. בתחילת השבוע הזה אובחנתי עם ADD לאחר שיחה עם הנוירולוג.

אנשים לחצו עלי ללכת להתאבחן כבר עם הסמסטר השני לשנה א' שלי. אני בסמסטר האחרון של שנה ג'. רק עכשיו הלכתי להתאבחן. אנשים שאלו אותי למה לא עשיתי את זה קודם. אחת התשובות שלי היא שאני לא רציתי להוסיף לתגיות שכבר יושבות עלי. ויושבות עלי, תודה לאלה, כבר יותר מידי כאלו.
מכוערת, ביסקסואל, פאנסקסואלית, ג'נדרקוויר, פוליאמורית, פגאני חילונית, ישראלי דוברת רוסית…(ועוד כמה פחות מלבבים שאין לי חשק לחלוק) ואז, גם זה?
לתחושה שלי שאני-פגומה לא קשה להוסיף. חוויתי את זה כבר עם הג'נדרקוויריות שלי. בסוף זה היה לטובתי, אבל ג'נדרקוויריות איכשהו זה בלי ניירת רפואית. בלי אנשים שאומרים "אבל קיבלת 733 בפסיכומטרי ואת לא מטומטמת" (המילים שלא נאמרות כאן בסוף המשפט: "כמו אחותך", למרות שאחותי מאוד חכמה, אבל המשפחה מתעקשת לא להתייחס אליה ככה, בעיקר לצערה וגם די לצערי). אולי כי אין לי מושג איך לומר ג'נדרקוויר ברוסית, ולכן אני שותקת על זה. זה לא כמו לקות למידה. מבחינתי, אם יהיה לי את הנייר הזה בנוסף שישב לי על הראש, אז…זו עוד הוכחה לכמה שאני לא בסדר. למרות שניסיתי, ניסתי להיות כמו כולםן כמיטב יכולתי. וכשלתי.
וכל כך הרבה אנשים סביבי הם בעלי לקויות למידה. בניהם בן הזוג שלי. אחותי. מישהי שאהבתי עד לא מזמן. חברת אינטרנט טובה מאוד. אפילו מתרגל אחד במבוא לC++. אף אחד מהם לא פגום בעיניי. אני מעריצה אותם גם בגלל זה, ובלי קשר לזה (חוץ מאת המתרגל, כי אותו אני לא ממש מכירה, אבל הוא היה מתרגל סבבה ביותר). למעשה, אלו הם האנשים שדחפו אותי ללכת להתאבחן, ואני מאוד מעריכה אותם על זה. זה לא גורע מזה שאני אוהבת את עצמי קצת פחות בגלל זה.  זה לא גורע מזה שעם כל תגית לא נורמטיבית שיושבת עלי, אני אוהבת את עצמי קצת פחות, למרות שאנשים שיש להם תגיות כמו שלי הם האנשים המדהימים ביותר בעולם.
כי ככה אני, פגומה.
ולמרות זאת, התגית היא מאיימת בעיקר כאשר עדיין אין לי אותה אבל היא עוד תהיה לי. כי ברגע שהיא עלי, מה כבר יוכלו לעשות לי? בעיקר, לגלות אותה ולפגוע בי.

וכאן אני מגיעה לקטע של המילים והמשמעות, וחוזרת לקטע הזה עם האיזמים הרדיקליים. אני חושב ששמתי לב בגיל די צעיר לזה שאני לא חושב כמו כולם, או לא כמו כולם באופן עקרוני. בהתחלה זה לא היה מכאיב במיוחד. כאילו, חוץ מהקטעים שבהם לעגו לי, הרביצו לי, הטרידו אותי מינית, חנקו אותי, בעטו בי מול המורה באמצע שיעור, החרימו אותי בחרם לא רשמי (זה אומר שאף אחד לא באמת הכריז על חרם כי הסתכסכת עם העילית של הכיתה – זה לא קרה, אבל גם אף אחד לא ידבר איתך, כי אתה איכסה), וטרחו לא לתת לי לישון כאשר הייתי ממש זקוק לזה.
אבל עם הזמן זה התחיל לכאוב יותר, כאשר לעשות את כל הדברים האלו באופן גלוי נעשה פחות לגיטימי בחברה שנמצאתי בה. אף אחד לא ירביץ לי באוניברסיטה. אבל אנשים כן יטרחו להתייחס אלי באופן מאוד…לא נעים.
אני חושב שהבנתי כמה זה חריג כאשר קראתי על אנשים שבכלל לא עושים מה שאני עושה די מעט, ותהיתי לפתע איך זה זה לא אצל כולם ככה. וכאשר אנשים פיזית הופתעו  מזה שאני לא עושה את זה כל הזמן.

אנשים הופתעו מזה שאני חושב מעט מאוד במילים. אני מעריך את החשיבה המילולית שלי בכ40% מהחשיבה שלי (תלוי באלו ימים. לעיתים יותר, לעיתים פחות), ושאר החשיבה שלי מתחלקת בין תחושות, תמונות, רגשות, צבעים וסתם דברים שאני פשוט לא מסוגל להסביר. הכתיבה שלי בסך הכל היא יחסית סבירה, אבל זה בגלל שאני מרמה. אני מצייר עם מילים ולא כותב איתן. זה אומר שקשה לי להתנסח בצורה ברורה, כי אני מצייר תמונה ולא מציין דברים שמובנים מאליהם מבחינתי, או משתמעים ממה שאני כותב, בעיניי לפחות. זה אומר שכאשר אני מדבר אנשים נוטים להתעלם ממה שאני אומר, כי המילים שלי לא תמיד ברורות או מתחברות בצורה קוהרנטית מבחינה רעיונית. לא פלא שמי שכן מסוגל להבין אותי מתקשר איתי הרבה מאוד בזה שאני מנסה להסביר במשך כמה שעות רעיון שאפשר להבהיר בשניים שלושה משפטים. יש לו סבלנות, למרבה המזל, והוא מכיר אותי מספיק טוב בשביל לדעת לפרש את ההתנהגות שלי כאשר אני לא יכול. זה אומר שמבחינתי, השיח הזה, באיזמים הרדיקליים, שמדבר על כך שלמילים יש משמעות עליונה, והמילים משפיעות על החשיבה שלנו, הוא מאוד עקר מבחינתי.
פוסטים ארוכים ומריבות פייסבוק שלמות (בלי להכנס לדעתי על מריבות פייסבוק באופן כללי) נכתבים בנושא מילה או שתיים שאינן במקום, כאשר ברור לי, לפחות, שדברים לא הובנו כראוי, אנשים רק רצו להביע רגש, או פשוט לא ידעו להתנסח בצורה חדה. אנשים, כך התברר לי, נפגעים ממריבות הפייסבוק האלו. הפוסטים הארוכים בנוגע לחשיבות המשמעות של כל מיני מילים מסויימות פשוט מתישים אותי. ובעיניי? ובכן, בעיניי זה פשוט לא ברור. לפעמים גם כל העניין הזה של לקרא לצעדה מסויימת בשם, לבחור תאריך סמלי מסויים, להחליט מי הולך איך ומתי?
זה כל כך לא מדבר אלי.

כל המילים האלו, ההתעקשויות עליהן, למה זה? האם לא חשובה יותר הכוונה? האם לא חשוב יותר ש"הלב" שלי נמצא במקום הנכון? אז מה אם מישהו/י טעתה בניסוח. או לא ממש הסכימה עם הגדרה.
מבחינתי כל הדברים האלו הם עקרים, כי אני לא חושבת במילים כל כך. אני קוראת טקסט ואני בוחנת מה אני מרגישה. רוב הזמן אין לי מושג איך להעביר את התחושות שלי למילים. אז אני מסתפקת בתגובות לאקויות של "חיבוק וירטואלי" או סתם שותקת. חלק מהזמן גם יש לי תחושה של אי הסכמה. גדולה או קטנה. אבל בגלל שהחשיבה שלי היא לא מילולית, אז קשה לי מאוד לומר, מה בדיוק הפריע לי, מה בדיוק לא רציתי, מה בדיוק לא אהבתי. הסכמתי קצת, אבל לא ממש, זו התגובה הכי טובה שאני יכולה לגייס רוב הזמן. לפעמים "זה גורם לי להרגיש חוסר נוחות" או "משהו היה חסר לי" הוא יחסית סביר. אבל אז אנשים דורשים שאני אסביר.

זה כמובן מאוד הגיוני, לבקש ממני להסביר משהו שלא מנוסח אצלי עדיין במילים. הגיוני כמו לבקר אותי על זה שיש לי רגשות שאינם חיוביים תמיד, ולכעוס עלי על זה שאני מבטאת אותם. וכן, עושים לי את שניהם כל הזמן. אנשים שמגדירים את עצמם חברים שלי. (למרבה המזל, אני יודעת בדיוק כמה חברים יש לי. אחד. ולצערי, זה עדיין לא מספיק לי. ביסקסואליות הן חמדניות, אמרנו, לא? 🙂 )

כן, היא כמו חיה בכלוב. פרספוני אמרה שיש לה אופי פראי מאוד. אבל היא טעתה בנוגע למשמעת ולקשיחות. היא למדה את החוקים המעטים שבאמת היו עקביים- אך כל השאר – לא ברור, נסתר ממנה. כנראה הייתה אסון חברתי עוד לפני הלידה לחושך, ואובדן הזיכרון שלה רק החמיר את המצב.

מתוך: מאדים בשמי הלילה

אני מסתובבת באופן וירטואלי בכמה חוגים יחסית רדיקליים. אני רוב הזמן לא מסכימה כל כך עם אנשים. למעשה, רוב הזמן אני לא מסכימה עם אף אחד. הרבה רעיונות מעניינים. אבל אני מקפידה לשתוק. אולי כי רוב הזמן ההגדרות שלי לדברים אינן דומות להגדרות של אנשים אחרים (תשאלו אותי להגדרה שלי את הביסקסואליות, I dare you). אולי כי אני בניגוד לאנשים אחרים, מעדיפה להרגיש מה זה מגדר, או שוויון זכויות, או חופש, או חפצון, מאשר לקבל הגדרות מילוליות, שברצינות, לא אומרות לי שום דבר. אבל כנראה שזה לא מספיק בשביל אף אחד. כולם רוצים הגדרות חדות, חותכות, מילים ברורות. מילים שחותכות אותי בזה שאני לעולם לא אתאים לאף אחת מההגדרות האלו.

איכשהו כאשר נתקלתי בחוגים הרדיקלים דובר על כוונה ורגשות. מילים שמדברות אלי. דברים וציורים במילים שאני יכולה להבין. ובזמן האחרון, אני מרגישה פחות ופחות מזה בחוגי האיזמים הרדיקליים, ויותר התעסקות בדברים שלא אומרים לי הרבה. קרי, מילים ומשמעותן. ובלייקים. למה להתעסק במשהו חסר משמעות כמו מי עשה לייק למי, עדיין לא הבנתי.
אולי כי אני לא הבנתי בכלל למה צריך את הלייק הזה. אולי כי לייק זה הדבר הכי לאקוני שיש. אולי כי זה הכי עצלני שאפשר. מבחינתי זה אומר שזה עורר אצלי הסכמה, רגש חיובי, השתתפות, הזדהות… סתם גרם לי לחשוב. ואת כל התחושות האלו צריך לתקוע בתוך כפתור אחד? ואז לריב?

בגלל כל זה התחלתי להגדיר את הנטיה הפוליטית שלי כאחורית. כי כל ההגדרות האלו, כל המילים האלו, אינן מצליחות מבחינתי לחדור למורכבויות של הרגש. לזה שכל מה שאומרים מרגיש לי כל הזמן לא נכון. ההגדרה הזו, כמובן, לא אומרת דבר. היא בעיקר אומרת מבחינתי שאני לא מסכים לשחק במשחקים הפולטיים של בני האדם, למרות שאני נגרר לשם בכפייה. במיוחד, כי אני לא מבין אותם. כי קשה לי להבין אינטרקציות חברתיות. כי אני לא חושב במילים.

סבתא שלי אומרת ש"нельзя жить в обществе и быть отдельным от общества", שזה אומר ברוסית, ש"אי אפשר לחיות בחברה ולהיות נפרד מהחברה". לצערי זה נכון. זה עדיין לא הופך את זה למחורבן פחות. אבל הבעיה שלי עם החברה היא החוקים המשתנים תמיד שלה. אני יודע שאני פגום בזה, כי נסיבות חיי כללו בידוד די ארוך בתקופה שבה אנשים רגילים לומדים לתקשר אלו עם אלו. תקופה בה התצפיות האישיות שלי, התחושות האישיות שלי, היו החברה היחידה שחוויתי. אני חושב שזה לא היה אמור לקראת. אולי בגלל זה לפעמים אני מרגיש כמו מפלצת.
אני חושב שהכי קשה לי עם זה שההתנצלויות שלי לא שוות כלום בעיניי אנשים. וזה שאנשים לא יאמרו לי שאני עושה משהו לא נכון, וירמזו ברמזים שרק לאחרונה התחלתי להבין שבכלל אומרים משהו. וזה שאם אני עושה משהו לא נכון, יש אנשים שילכו ויתלוננו עלי במקום אחר, יוכיחו עם אחרים כמה אני פויה, במקום לומר לי שזה וזה היה לא בסדר.
אני כמובן מודה בטעויות שלי. לאחרונה מישהי פרסמה סטאטוס בקבוצת פייסבוק שאני חבר בה. הגבתי מה שהגבתי, והיא הבהירה לי שזה לא היה לעניין. בחנתי שוב את דבריי והגעתי למסקנה שהיא צודקת. כתבתי לה שהייתי לא בסדר. שאלתי אם רוצה שאמחק את הסטאטוס. ניסיתי להבהיר בכל הכח שהבנתי את הטעות שנעשתה, שלא אחזור עליה. זה רק הביא אותה לרמזים המציקים האלו, שאני למדתי להבין שבאים ללעוג על ההתנצלויות שלי. אז התנצלתי שוב ואז סגרתי את הפייסבוק עם דה-אקטיבציה. אני ניסיתי להסביר קודם שקשה לי להבין דברים חברתיים, ולבקש הסבר.
אבל כל פעם שאני שואל אני מקבל לעג. אז אני שותק.
אני שותק יותר ויותר בחוגי האיזמים.
אני בכלל, מוצא את עצמי לאחרונה מנסה להתנהג בהם באופן כמה שיותר קונפורמי, שלא יכעסו עלי. אני לא רוצה לפגוע באנשים. אני משתדל לעשות את זה כמה שפחות. אבל זה קורה לפעמים. כולנו פוגעות/ים באנשים לפעמים. כן, לא משנה כמה סולידריות ומנצנצות נהיה, דברים יכולים להחליק. אנחנו לעולם לא נדע על אלו כפתורים נלחץ אלו לאלו.
אבל זה לא לגיטימי לומר לאנשים אחרים שנפגענו. ניסיתי את זה, פגעו בי שוב. זה לא לגיטימי להתנצל. כבר מישהו הסביר לי שאנשים לא באמת מתייחסים להתנצלויות, ורואים בהם מס שפתיים, לא משנה כמה אני מתכוון להתנצלויות שלי. אז מה הטעם להתנצל אם לא מאמינים לי, ורק לועגים להתנצלות?
אז נכון, לפעמים הלעג הזה על זה שפגעתי מגיע לי, למרות שנעשה בתום לב. מותר לפגוע בי בחזרה. פשוט לפעמים, זה מרגיש כאילו זה כבר יצא מעבר ל"פגעתי בך אז מותר לך לפגוע בי" ונכנס לאיזה כיסוח שלי.

"הייתי ממשיכה עם עוד רשימה של דברים לא טובים שאני עושה לעצמי, אבל הם יותר גראפיים ואולי גם קצת טריגריים."
ציור מתקופה אפלה יותר. לא, הוא לא באמת מתאר מעשים אמיתיים, אבל הוא כן מספר על המותר לפגוע ועל הצמצום העצמי.

כאשר אני רואה שאני מפריע לאנשים, אני מצמצם את עצמי. כבר שמתי לב לזה שזה רק גורם לאנשים להרגיש שאני מפריע להם יותר. לדרוש לצמצם את עצמי עוד ועוד ועוד. ואז, אז אין לי ברירה אלא לברוח. לברוח אל העצים ואל האבנים ואל החתולים. לברוח אל הפרחים, והשלוליות והעשב והמים. לברוח אל הגשם הקל החילזון והחרצית. אל המקום בו העורב מנבא לי חלומות. אל המקום בו המילים הן צבעים ועפרונות, התגיות לא רלוונטיות אלא למטרות דיאגנוסטיקה וטיפול עצמי, הזהויות נעלמות והמשמעות?
המשמעות נשארת.

לפעמים אני חושב שאם דווקא כולנו נשתדל להרחיב את עצמנו אז יהיה לנו יותר מקום מאשר אם נצמצם את עצמנו.

שדכנות, יהדות, פמיניזם ומכנסיים

הרשומה הראשונה מתוך סדרת רשומות שאפרסם מתוך דברים שכתבתי בעבר על יהדות באימיילים שונים, ומעולם לא פורסמו בפומבי קודם.

נכתב ב27.02.2012.

לאחרונה התחילו לחשוב שאני איזו סוג של שדכנית. אכן אכן. שניים, חובשי כיפה אגב, פנו אלי בבקשה שאכיר להם בנות.
"לאיזו מטרה?" עוד שאלתי.
"את יודעת, שתהיה לי בחורה" אמר הראשון. החלטתי לשתוק על המשתמע מהמשפט הזה. שאלתי אלו נשים הם מחפשים למטרות קשר. בסך הכל – זו אוניברסיטת פאב-עץ, נשים דתיות לא חסר כאן. אני מכירה כמה וכמה נשים דתיות שלומדות איתי שהן חכמות, נבונות, מגניבות, וכו'. למה לבקש ממני להכיר להם אותן, ביחוד בהתחשב בזה שאין לי הרבה חברות בנות. למעשה, רוב הנשים שאני מכירה בפאב-עץ הן חילוניות. ובאופן עקרוני אני לא מתעסקת בשדכנות, כי אני חוששת שזה עיסוק לא עבורי. אני כן משדכת בין אנשים שיכירו למטרת חברות – כי מה יכול להיות טוב יותר מזה שאנשים שאני אוהבת כחברים יאהבו גם זה את זה? אבל כאשר זה מגיע לשידוך זוגות – כאן העניין קצת תמוה. אני מוכנה לאחד מעגלי חברויות, ואתם כבר תטרחו להכיר. לא?
המלצתי לראשון ללכת לכנסי גיקים (יש בהם הרבה נשים דתיות, אגב, שהן מגניבות בטירוף. לאחרונה הייתי בכנס "הארי פוטר" (חנוכדברא, למעשה). שלושה רבעים מהקהל הורכב מרווקות דתיות. טוב, זה לא הרבה בהתחשב בזה שהכנס כולו כלל לא יותר מ20 איש.) –  שם יש בנות אדם רבות וחביבות (ובכלל, כל העניין בכנסי גיקים הוא שלחלוטין לגיטימי להתחיל שיחה עם כל אחד ואחת על כל נושא שבעולם, והדבר לעולם לא יחשב למוזר). כישורי השדכנות שלי מעטים עד לא קיימים, סה"כ – אבל לפחות הייתה לי עצה שעשויה להועיל.
השני כבר הקשה עליי. "אני מחפש דתייה פמיניסטית"
הלסת שלי הייתה צונחת לרצפה לולא היו לי גידים, שרירים ורקמות חיבור שמחברות אותה לגולגולת. כידוע, יש נשים דתיות פמיניסטיות. יש אפילו די הרבה. שאלתי אותו אם לא כדאי לו לנסות להצטרף ל"קולך" או משהו בסגנון. הוא אמר שהוא כבר בארגון (הגבות שלי נטו השמימה). "נו?" שאלתי

כנראה שאין שם נשים בגילו. וכאן הוא ציין שעל אישה פמיניסטית דתית ללבוש מכנסיים. בלמתי את פי בכח. למדתי בחיי כמה דברים על politicly correct ולא רציתי להתחיל ויכוח. במיוחד כי אני לא טובה במיוחד בוויכוחים.
פמיניזם, בהגדרה המוכרת לי, הוא תנועה למען שוויון כלכלי, חברתי וחוקי בין המגדרים השונים גם אם יש לו הרבה זרמים שונים ובניהם הדעות חלוקות עד מאוד לעתים קרובות. בכל מקרה ותמיד (לרוב) הפמיניזם מדבר על כך שכל בני האדם בעלי זכות שווה לבחור לעצמם (בהגבלות החברתיות הקיימות) בלי קשר למגדרם. לקבל הזדמנויות שוות ויחס שווה. לא רציתי לשאול אותו מדוע הוא מחליט שפמיניסטית דתית חייבת דווקא ללבוש מכנסיים.
הוא ציין שפמיניזם דתי-יהודי הוא זן די נדיר. כאן אני מסכימה. יאמרו מה שיאמרו ארגון קולך (יש להן כמה יזמות מאוד נאות, אם כי אני לא תמיד מסכימה עם הדרך שלהן או ההגדרה שלהן. אבל שוב, איני דתית אז אולי לא ירדתי לסוף דעתן) – לדעתי פמיניזם ויהדות לא תמיד מתאימות זו לזו.

יתכן ולעתים זה בגלל גרסאות פרשני היהדות, שהיו בניהם מעט מאוד נשים (ברוריה?) שיכלו להבין תפיסת עולם של אישה, שגדלה, הלכה למעשה, בתרבות שונה מזו שגדל בה גבר יהודי. הציפיות היו שונות לחלוטין. האנשים איתם האינטראקציה שונים. הסנקציות החברתיות על התנהגויות שונות הן… שונות. נתקלתי בזמנו בדוגמא לכך, שאישה זוכה לעולם הבא לפי בעלה. התנ"ך אומר מעט על העולם הבא, וחז"ל ואלו שבאו אחריהם הם הטוענים על מה שיש שם. על כל פנים, זוהי תפיסה שדי מבטלת את כל המעשים וההשתדלות של האישה. אפילו נניח וההשתדלות שלה צריכה להביא את בעלה לחיים רוחניים טובים יותר – האם אין זה בכל זאת קצת סותר את זה שעדיין מעשיה חסרי משמעות אם אין הם משפיעים על בעלה? האם זה אומר שלא משנה כמה השתדלה ובעלה חוטא – היא אחראית לכך? האם אין היא אדם בוגר בפני עצמה ויש חשיבות גם למעשיה שלה שלא השפיעו על בעלה? אולי אינני יורדת לסוף דעתם של חז"ל בנושא.

היו להם עוד תפיסות משונות על נשים, שככל הנראה נבעו מכך שהם לא היו איתן בהרבה אינטראקציה, כמו שכתבתי למשל, בעבר, על שיער הערווה ומעשה האונס של אמנון ותמר.

"וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד מ"ט אמר ר' יצחק נימא נקשרה לו ועשאתו כרות שפכה וכי נקשרה לו איהי מאי עבדה אלא אימא קשרה לו נימא ועשאתו כרות שפכה איני והא דרש רבא מאי דכתיב (יחזקאל טז, יד) ויצא לך שם בגוים ביפיך שאין להן לבנות ישראל לא שער בית השחי ולא בית הערוה שאני תמר דבת יפת תואר הואי" (סנהדרין כא א).

(אם ישאלו לדעתי, אם אכן נכרת מה שנכרת לאמנון בגלל שערת ערווה זה לחלוטין הגיע לו. שלא יאנוס.)

ולמרות זאת יש פמיניסטיות יהודיות דתיות. תאמינו לי, לא חסר. גם אם חלקן לא יקראו לעצמן בשם זה.

הרי תפיסת התורה שבעל פה היא גם כי "לא בשמיים היא", לא כן? ושבני אדם יכולים לפרש לפי הבנתם את התנ"ך והתורה שבעל פה. שהתורה שבעל פה צומחת ומשתנה כל הזמן, ומה רע בכך שתגדל גם לכיוונים פמיניסטים, שמדברים על שוויון זכויות בין מגדרים שונים?
אז למה שפניסטית דתיה לא תלבש חצאית? יכולות להיות כל כך הרבה סיבות ללבישת חצאית או מכנסיים – ואינני יכולה לחשוב על סיבות לא לגיטימיות לעשות זאת. את לא בהכרח חייבת ללבוש מכנסיים כדי להיות פמיניסטית יהודיה. צריך רק גישה.

נתחיל מהבסיס: מה זה ג'נדרקוויר?

רשומה זו נכתבת בגלל שלאחרונה התחלתי לצאת בפני א/נשים כג'נדרקוויר והתגובות שקיבלתי לא היו אלו שקיוויתי להן, גם בקרב האנשים המהממים והמקבלים ביותר. את רוב חיי ביליתי כג'נדרקוויר, למרות שרק לאחרונה הכרתי את המושג. אין לי כל יומרה להחזיק את הידע האבסולוטי בנוגע לג'נדרקוויריות, ויתכן ויהיו ג'נדרקווירים/ות שהחוויות שלהן שונות בצורה מהותית מהחוויות שלי, ואף מילה כאן לא תתאים להן/ם.

חלק 1: הקדמה והבהרת הצורך

גֶ'נְדֶרְקְוִויר (מאנגלית: Genderqueer) הוא מי שזהותו המגדרית אינה "גבר" או "אישה". הזהות המגדרית הג'נדרקווירית עשויה להיות מורכבת מזהות כגבר וכאישה יחד, בשילובים שונים, או שונה ונפרדת לחלוטין משתיהן. זהות ג'נדרקווירית עשויה אף לעבור באופן חופשי בין סוגים שונים של מגדר.

–ויקיפדיה, הערך ג'נדרקוויר

כאשר התחלתי לצאת כג'נדרקוויר, אנשים הגיבו בצורה שלא הבנתי אותה, ואחר כך הבנתי – הן לא מבינות. התגובות נעו בין אי קבלה וסתירה של "אין כזה דבר", לנפנוף של "תעשי מה שבא לך, לא אכפת לי…מבחינתי תגדירי את עצמך כפחזנית בטעם ביסלי גריל" ועד לאמפתיה וניסיון כושל להבין. לקח לי זמן להבין שלהסביר מזה אומר להיות ג'נדרקוויר לאנשים שמעולם לא תהו על מגדרם, שתמיד היו שייכים, שווה ערך לניסיון להסביר את חווית האביונה לאלו שמעולם לא חוו אותה. פשוט כמי מי שמעולם לא הייתה שם, תתקשה מאוד להבין, אם תוכל בכלל. הערך בויקיפדיה מסביר את הנושא טוב – אבל רק לאוכלוסיה אחת. לאוכלוסיה של אנשים שהם בבסיסם, אינם שייכים לבינריות המגדרית. בדיוק בגלל זה כאשר אני קראתי את הערך, הבנתי אותו מיד. שאר האנשים לא הבינו. הרי לכם/ן תהיה קטנה: האם הייתם שולחות מי שלא חוו אביונה ושואלים אתכם/ן לכגבי החוויה לקרא בויקיפדיה? אתםן מבינותים, רק מי שהוא/היא ג'נדרקוויר בעצמה (או סתם לא שייך/כת לאחד המגדרים הנפוצים) תצליח להבין את ההגדרה של המושג, כי רק היא חווה את החוויות האלו. מבחינתי, המצב הזה בעייתי. תקראו לי מפונק, אבל חשוב לי שאנשים יבינו אותי. חשוב לי שתהיה לי שפה משותפת עם אנשים, וחשוב לי שאנשים לא יגלגלו עיניים כאשר אני מתחיל לשחק עם מגדרים ולהאשים אותי בכניעה לסטריאוטיפים. יותר מכל, הגעתי למסקנה שההגדרה של ג'נדרקוויר היא הגדרה שמי שלא שייך אליה, מתקשה להבין אותה. ומי שכן שם – מבינה אותה מייד. וזה כי עבורה, זו הגדרה שהורידה לך 10 קילוגרמים שהסתובבת איתם על הראש כל החיים בבת אחת, והתחושה היא כאילו הרגליים מתנתקות מהקרקע, ודרכך נמשכת היישר אל הענן.

ענב גברי? ענב נשי? למה שלענבים תהיה בכלל זהות מגדר? איור: Ponetium Halftree

חלק 2: יצירת בסיס משותף והגדרות

לפני שאמשיך בשלשול המילולי שנמרח כאן, ברצוני להגדיר כמה הגדרות שישמשו אותנו בהמשך, כדי שכולנו נוכל להבין אלו את אלו טוב יותר. ההגדרות האלו אינן אוניברסליות בשום צורה, ויתכן ורבות וטובים לא יסכימו איתי עליהן (חלקן גם אינן מקובלות על חלק מהאנשים) , אבל זה מה שאני מתכוונת אליו בכל אחד מהמושגים הבאים:

1. זוויג/מין: המצב ביולוגי מולד שבו פרט נמצא מבחינת מטען גנטי וביטוי פנוטיפי. כמו ביצורים חיים רבים, גם באדם קיים מצב של דו צורתיות זוויגית של זכר ונקבה – אליה משתייכת רוב האוכלוסיה, אך ישנם אנשים בהם המצב הזה אינו חד משמעי (אינטרסקס). ביטוי פנוטיפי יכול גם להשתנות במידת מה במהלך החיים באמצעות שינוי בפרופיל ההורמונלי של הגוף (לדוג': צמיחת שדיים בנשים טרנסג'נדריות בעקבות נטילת אסטרוגן).
2. מגדר: התפקיד התרבותי של אדם המתקשר באופן מסורתי לזוויג שלו (אך לא תמיד ולא בכל התרבויות). קיימים שני מגדרים מקובלים ונפוצים – גבר ואישה, ומגוון מגדרים הכוללים אוכלוסיות קטנות יותר. על פי רוב המגדר נבחר על ידי הורי הילד/ה הגדלה בהתאם לביטוי הפנוטיפי שלו/ה בלידה. בהמשך אשנה את ההגדרה למגדר כפי שאני מתייחס אליה, אבל ביינתיים- להבנתי, זו ההגדרה המקובלת, פחות או יותר.
3. ציסג'נדר: אדם החש/ה בנוח עם המגדר שניתן לו/ה בלידתה, ועם הזוויג שלו/ה.
4. טרנסג'נדר: אדם החש/ה סתירה בין המגדר שניתן לו/ה בלידתה (ולעתים גם הזוויג) למגדר שרוצה להזדהות בו. הטרנסג'נדריות היא מונח מטרייה שיכול לאגד תחתיו מגוון מושגים.

אחת הגרסאות למטרייה הטרנסג'נדרית

חלק 3: קצת חוויות ילדות נידחת.

מבין כל הזהויות והנטיות האידאולוגיות, הרומנטיות, המיניות והמגדריות שיש או אין לי, הזהות הג'נדרקווירית היא אחת הוותיקות ביותר. פשוט רוב חיי לא ידעתי שאני שייכת להגדרה הזו, שנקראת ג'נדרקוויר. באופן הפשוט ביותר, מבין כל הזהויות והנטיות שלי, הג'נדרקוויריות שלי היא בין הזהויות היחידות שמהרגע שהכרתי אותן כמו שצריך לא היו לי שום ספקות לגביהן. כמו להכעיס, כדי להוכיח לעצמי שאני ביסקסואלית וגם פוליאמורית, שברתי לעצמי את הלב, אם כי זה לא נעשה למען ההוכחה אלא פשוט קרה (לצערי הרב).  אבל בשביל "להוכיח" לעצמי שאני ג'נדרקוויר לא היה צורך בלעשות פעולה כלשהי, בלהשבר, בלהתנסות (כל אלו קרוב כבר בעבר…), פרט לקריאת ההגדרה בויקיפדיה כמו שצריך, ואמירת "וואלה, זה ממש מתאר אותי".

אין לי מושג אם היו לכל האנשים חוויות כאלו כאשר קראו משהו או סיפרו להם/ן על משהו, הבינו מיד שזו ההגדרה הטובה ביותר עבורם/ן. כנראה לרוב האנשים היו, בין אם עבור אבחנה רפואית, דת, גישה, זהות מינית או אפילו חיבה יתרה לחצילים. האם שמחתי בהיותי ג'נדרקוויר? לא. אבל כמו שציינתי קודם, ההגדרה (המסובכת למראה. ע"ע תמונת המטרייה) הזו הפכה את חיי קלים יותר. הכיצד?

לפני שנים אחדות (אולי קצת יותר), אחד הדברים שרציתי היה לעבור למגדר ה"נגדי" מהמגדר שיועדתי אליו בלידתי. כולם התייחסו אלי לא רק בצורה מחורבנת, אלא גם תחת מגדר שביני לבינו לא היה שום דבר משותף. שום הזדהות. שום יכולת הזדהות אפילו. לא ראיתי סיבה מיוחדת לנסות להזדהות כמגדר שיוחס לי, פרט ללשון הדיבור. זה לא שלא ניסיתי. ניסיתי וניסיתי וניסיתי. לא חוויתי את החדווה, את החיבור, את הרצון הזה.  באותה תקופה לא הכרתי את האופציה לא להזדהות תחת מגדר אחד בצורה בלעדית, ולכן רציתי לעבור למגדר שהרגשתי מעט יותר חיבור אליו, במידה זו או אחרת. אבל… זה לא היה כל כך פשוט. ידעתי שלא אוכל לעשות זאת במסגרת המשפחה שלי. ידעתי שאני רוצה ילדים. וגם…לא ממש ידעתי איך להתחיל ומאיפה. ולמעשה, לא באמת רציתי להגיע למגדר השני ההוא. לא הרגשתי שייכות אמתית לשום מגדר. כן, שנאתי את הגוף הממש-לא-מטושטש-מגדרית שלי. אבל זה לא היה חריג לשנוא את הגוף שלך. לקח לי כמה שנים להשלים עם המציאות שלו. מעולם לא הצלחתי להשלים עם המציאות המגדרית שמנסים לכפות עלי, ולמרות הניסיונות שלי להיות כמו הסטריאוטיפ, זה רק נגמר בשיברון לב מתמשך וקנאה מאכלת נפש שהרעילה אותי עוד ועוד, עד שמצאתי את המילה "ג'נדרקוויר".

דגל הגאווה הג'נדרקווירי/ת.

חלק 4: מגדר וג'נדרקרוויר

אזמה זה בעצם ג'נדרקוויר? ההגדרה הפשטנית (והויקיפדית) מדברת על אדם שלא מזדהה תחת ההגדרות המקובלות של "גבר" ו"אישה". ג'נדרקוויר יכולה להיות גם גבר וגם אישה (בזמנים שונים או בעת ובעונה אחת), לא גבר ולא אישה, חסרת מגדר, עם מגדר "שלישי" – אחר לגמרי, או פשוט לנוע בין המגדרים.
כל זה כמובן טוב ויפה. אבל מאוד לא ברור למי שלא נמצא/ת שם. ההגדרה לא מציעה פירוש למילה אישה, או למילה גבר, והערכים בויקיפדיה מתייחסים לא לתפקיד המגדרי אלא לזוויג. הסיבה לכך היא (ככל הנראה) שנראה לכולם/ן שנורא ברור מה זה אישה, מה זה גבר. במיוחד לאנשים ציסג'נדרים. לי זה מעולם לא היה ברור. חייתי כל חיי בתחושה כרונית שיש משהו שלא מספרים לי בנושא הזה (ובעוד הרבה נושאים, אבל זה לא רלוונטי לכאן). מה כבר יכול להיות כל כך קשה בלהגדיר את זה?
הנה, אנחנו הולכות/ים לנו ברחוב, ופה יש נשים, שם יש גברים. הכל מאוד ברור. חתוך חד. זה ורוד וזה תכול. אין ביניים. אין ערבוב.
העניין הוא, שלא ניתן להסביר את מהות המונח ג'נדרקוויר בלי להסביר מהי אישה, מהי גבר, מהו מגדר.
אפשר לנסות להסביר את הנשיות או הגבריות מתוך חוויות שונות שחווינו בחיים, אבל כאן אנחנו נסתכן בכך שיש הרבה א/נשים שלא חוו את החוויות האלו ועדיין יגדירו את עצמם כנשים או גברים. או לדעתן החוויות האלו אינן קשורות כלל למגדר שלהם/ן.

לפני זמן מה יצאתי כג'נדרקוויר בפני מספר חברים וחברות. כולם ציסג'נדרים. אף אחד ואחת מהם/ן לא הבינה למה כוונתי. זה נראה כמו ניסיון לסבך עניינים. או כמו נפילה לסטריאוטיפים. ולא ידעתי מה לעשות. ולא ידעתי איך להסביר. אז התחלתי לחשוב על משמעות המילה מגדר. ההגדרה התרבותית לא התאימה. ההגדרה הביולוגית חרתה לי. ואז, הבנתי מה הוא מגדר. וכאשר הצגתי את הגישה הזו בשיחה, הדברים הפכו להיות מובנים יותר. אנשים התחילו להבין למה כוונתי, גם אם לא יכלו להזדהות עם החוויות שלי. ואת הגישה הזו, עכשיו ברצוני לחלוק עם העולם. אולי גילו אותה לפניי. אולי יגלו אותה אחריי. אולי אין בה חדשנות. אבל זוהי תוצאה של מחשבה מעמיקה שהשקעתי בנושא. הרי היא לפניכם.

מגדר – נקודת מבט על העולם שנובעת חלקית מתוך ההבניות התרבותיות על נשיות וגבריות, וחלקית מתוך זהות האדם.

איום ונורא מה שנכתב שם. בעיקר, כי זה מנסה להיות מילוני מידי, כאשר מה שאני מנסה לעשות זה למדוד את נפש האדם. אנסה שוב:
הכוונה שלי פשוטה יותר. המגדר לא נובע ממציאות ביולוגית בלבד. או ממציאות תרבותית בלבד. או מחינוך. המגדר הוא נקודת המבט שלנו על העולם. יש נקודת מבט נשית יותר על העולם, ויש נקודת מבט גברית יותר על העולם. נקודת המבט הזו לא בהכרח קשורה לסטראוטיפים  להתנהגות או להעדפות מיניות. היא האופן בו אנו רואות את עצמנו. היא האופן בו העולם רואה אותנו. היא שניהם ואף אחד מהם. אישה וגבר – שתיהן גישות להביט על העולם ועל עצמנו, שיש להן קשר לזוויג, אבל הוא לא מוחלט. ושתי הגישות האלו יכולות להתאים או לא להתאים לנו. לעתים זו שנכפתה עלינו בילדות מתאימה לנו, או שאנו מתאימים לה, והכל טוב ויפה. לעתים הגישה השנייה, זו שנתפסת כנגדית, מתאימה לנו יותר. הדברים בממוצע פחות טובים ויפים, במקרה הזה, אבל במקרים מסוימים ניתנים לפתרון נוח יותר. ובגלל שהמבט של החברה עלינו והמבט שלנו על עצמנו מקשרים מגדר לגוף, אז אפשר להתאים את הגוף, אם זה מה שאנחנו רוצים בו.
ולפעמים, ובכן, אף גישה לא מתאימה. לפעמים אף גישה לא מתאימה בכלל, או שתי הגישות מתאימות (ברמות משתנות), או אפילו גישה שלישית ואחרת מתאימה. וזהו המצב של הג'נדרקוויריות. זהו המצב שלי. המצב שלי הוא שנקודת המבט וההשקפה והגישה הנשית או הגברית – שתיהן לא מתאימות לי. אני לא יכול להתבונן דרכן על העולם. אני לא יכול להתאים את עצמי אליהן (לא תמיד. ישנם/ן ג'דנרקווירים/ות שבוחרים כן להתאים את גופן בצורה הורמונלית ו/או ניתוחית למגדר הקרוב והנוח יותר, או למצב מטושטש מגדרית יותר), למרות שניסיתי רוב חיי.

רגע, אתם עוצרים אותי. זה סטראוטיפי!
אז זהו, שלא. (או לפחות, אני מקווה כך)
הגישות האלו הן אינן קשורות בהכרח להתנהגות, או לרצון לשנות את הנשיות והגבריות. הן לא יותר ולא פחות משתי מטריות של נקודות מבט. יין ויאנג, אם תרצו. רצפים שלכל אחד מהם יש נקודה עליהם. מתהלכים בנינו אנשים שנוח להם יותר לעמוד על שני החצאים. או אנשים שנוח להן יותר לא לעמוד שם בכלל.

אחת החברות שסיפרתי לה, היא אישה ציסג'נדרית. היא לא עונה על שום סטריאוטיפ כמעט הקשור בנשיות. ובעיניי עצמה (וגם בעיניי, למעשה) היא הכי אישה שבעולם. למה? כי זו נקודת המבט שלה על עצמה. כי זו נקודת המבט של העולם עליה. כי כל תנועה ופעולה שלה (אוקיי, כמעט כל פעולה), תהי קשורה לסטראוטיפים מזויפים או לא – מדברת נשיות (וכמובן הרבה דברים אחרים, כמו אינטליגנציה או כישרון). את הנשיות היחודית שלה, מן הסתם. כי הנשיות שלה באה מתוכה.
שני חברים אחרים שסיפרתי להם הם גברים ציסג'נדרים. שניהם עונים ולא עונים ברמות משתנות על הסטריאוטיפים הקשורים בגבריות. אחד קצת יותר, אחד קצת פחות. שניהם (בעיניי) הם מאוד גבריים, אם כי בצורה שונה. זו נקודת המבט שלהם על עצמם, זו נקודת המבט של העולם עליהם. התנועות והפעולות שלהם, קשורות או לא קשורות לסטראוטיפים מזוייפים, מדברות גבריות (וכמובן הרבה דברים אחרים, כמו אינטליגנציה או כישרון). הגבריות שלהם באה מתוכם.
יש לי חברה אחרת. היא טרנסג'נדרית. היא הייתה הראשונה שהבינה והציעה את השם לזהות המגדר שלי, למעשה. היא עונה ולא עונה על סטריאוטיפים באופן משתנה. היא אישה, בעיניי עצמה, וגם בעיניי. למה? כי זו נקודת המבט שלה על עצמה. כי זו נקודת המבט של העולם עליה – לאור הטיפול שהיא נוטלת, שמאפשר לה להתאים את נקודת המבט של העולם עליה ונקודת המבט שלה על עצמה – לנקודת המבט האמיתית שלה. התנועות והפעולות שלה מדברות נשיות, בלי היותן קשורות או לא קשורות לסטראוטיפים, יחד עם האינטליגנציה והכישרון שלה. והנשיות שלה – שבאה מתוכה.

אני, לעומתם, ג'נדרקוויר. אני גם לא ממש עונה על סטראוטיפים הקשורים למגדר שמנסים לכפות עלי. בעיניי עצמי אני ג'נדקוויר. זו נקודת המבט שלי על עצמי, אבל זו לא נקודת המבט של העולם עלי. כל תנועה ופעולה שלי, וסטראוטיפים מזויפים או לא, מדברת ג'נדרקוויריות. כי זה מי שאני. אבל למה העולם לא רואה זאת? כי העולם לא מכיר בג'נדרקווריות. כי העולם לא מכיר אותה, או מתכחש לה. ולכן אני כל כך מבלבל את העולם בהתנהגות שלי. אני בגוף מסוים ממנו מצפים להתנהג באופן מסוים. אבל אני לא מתנהג ככה. אני אפילו לא מתנהג באופן הנגדי שלא מצופה ממני להתנהג בו.
חברים וחברות למדו לקבל אותי, ולומר שכן, ככה פונטיום, זה האופי שלו. העניין הוא שפונטיום פשוט לא רואה את עצמו כגבר או אישה. חלק מהמוזרויות האלו לא נובעות מהזהות המגדרית של פונטיום, אבל יש לזה תפקיד.

אבל כאן יש רובד נוסף לדברים האלו. יש גם סטראוטיפים, והם מהווים מקום כואב לא/נשים רבים בחברה. הסטראוטיפים האלו, בנוסף לנקודות המבט, מנסים להתאים את נקודת המבט של האנשים לסטראוטיפ. ולכן גבר יכול להיות לא מספיק גבר, וזה נחשב לפויה. לסיסי. לנקבה. אישה יכולה להיות לא מספיק נשית. גברית כזו, משופמת, בוצ'ה. פויה. גבר או אישה יכולים להיות הכי גבר או אישה שבעולם, ובכל זאת, להרגיש שהסטריאוטיפים האלו חונקים אותם. את מי שהם. כי מגדר הוא חשוב, אבל הוא רק אחד האופנים בהם אנו מסתכלים על העולם. הוא לא צריך לקבוע את ההתנהגות שלנו, והאופן בו אנחנו חייבות וחייבים להתנהג. אם זה מה שעושה לנו טוב, זה מבורך. אבל סטריאוטיפים שמחייבים אותנו, הם פויה.
אישה או גבר (טרנס או ציס) יכולים להענות או לא להענות לסטריאוטיפים האלו, בלי שהגבריות או הנשיות שלהם תפגע. אבל מבחינה חברתית יכולות להיות על זה סנקציות. סנקציות שיכולות לטפס לתוך נפשנו, ולפגוע בנו. כאשר אומרים לאישה שהיא ממש גבר, זה יכול לפגוע בה. ולהפיך. לא רק בגלל שלהיות גבר או אישה שאינם בסטראוטיפ נחשב למוקצה, אלא גם בגלל שאנחנו מבטלים את החוויה שלהם ושלהן את העולם.

וזו החוויה שלי כג'נדרקוויר באופן כרוני. לומר לי גבר או אישה, מבחינתי, זה לבטל את החוויה שלי את העולם. להתייחס אלי כפי שהייתם מתייחסים לגבר או אישה (ואל תתחילו עם הסיפורים המזויפים על יחס זהה לכולם. זה קורה רק עם חברים קרובים וטובים מאוד, אולי. ובני משפחה, אם יש מזל. השאר- לא.) מבחינתי זה בדיוק כמו להתייחס לגבר כאל אישה או לאישה כאל גבר.

The Accolade, by Edmund Blair Leighton. Oil on canvas, 1901
תפקידים מגדריים? נשיות וגבריות הנובעים מנקודת מבט על העולם. שימו לב לפנים שלה!

חלק 5: עוד קצת על הזהות המגדרית שלי

אני מניח שחלקכם/ן כרגע מתפוצצים מסקרנות לגבי הג'נדרקוויריות שלי. אולי כי לא לגמרי הבנתם איך אפשר להיות לא ולא, או לא לגמרי ברור לכן איך אפשר להיות גם וגם. מה שנקרא, מתחשק לראות דוגמא חיה וממשית, עם לב מדמם וכואב, כדי לדעת ולראות, מה זה ומה קורה כאן. כתבתי על זה קצת ב"המוזרות המגדרית שלי" אבל מאז, כאמור, הרבה מים זרמו באיילון. זמן מה לאחר שסיימתי עם הכתיבה של הרשומה ההיא, התחלתי להרגיש לא בנוח. משהו בכל הזהות המגדרית שלי ובהגדרה העצמית שלי הפסיק לעבוד. העניין הטריד אותי. שאלתי את עצמי אם אני עדיין ג'נדרקוויר. התשובה הייתה חיובית. אבל כבר לא הרגשתי לגמרי לא גבר ולגמרי לא אישה (מה שנקרא, א-מגדרי/חסרת מגדר). בעיקר כי אז רק התחלתי לחקור את זהות המגדר שלי, וזה מה שהרגיש נכון ונוח. כמו גבס בשביל לתת צורה לאחר הפגיעה. אני זוכרת שזה היה לאחר ההפגנה של יום הזיכרון הטרנסג'נדרי. הלכנו עם חברות, ולאחר שנפרדנו, ביקשתי מאהובי לדבר אליי במגדר נגדי למגדר שלרוב מגדירים אותי בו, מה גם שהבגדים שלי התאימו לכך. זה הרגיש נוח ונכון לזמן מה. והפסיק. זה דחף אותי לחשוב על זהות המגדר והג'נדרקוויריות האישית שלי.
העניין לקח זמן ומחשבה, אבל שוב חברתי הקדימה אותי, וזו שעזרה לי להגדיר את עצמי כג'נדרקוויר, על ידי הכירות עם המושג, גם הסבירה לאחרים למה אני לא מדבר תמיד באינטרנט בלשון אחידה.
ובכן, לא אחזור על הסבריה למען פרטיותנו, אבל היא קלעה כמעט לחלוטין.

רוב הזמן, אין לי מגדר של ממש, או יותר נכון – יש לי אחד, אבל הוא לא משהו מוגדר או ברור. אם נדמיין ספרה עם שני קצוות (כמו קטבי הכישור בחלוקת תא) שאחד מהם הוא גבר, והשני אישה. יש מרווח בניהם, ויש כזה שלא. אני נמצא קרוב לספרה, אבל די בחוץ. לפעמים אני מתקרב יותר לצד הגברי. לפעמים יותר לצד הנשי. רוב הזמן אני לא שם ולא שם. את ההתקרבות אני יכול לזמן לפי רצון (אבל היא לא מוחלטת, והיא מוגבלת בזמן שביכולתי להחזיק אותה) או קוראת לבד, פשוט כאשר יש צורך בה, או אפילו מופיעה סתם ככה. רוב הזמן אני לא קרובה לנקודת מבט גברית או נשית על העולם, אבל לפעמים אני מתקרבת אל אחת מהן קצת יותר. שתיהן בבת אחת? הממ… עדיין לא קרה לי. אולי עוד יקרה, אבל לא לגמרי ברור לי איך אזהה את זה. אבל ככה זה רק אצלי. אצל ג'נדרקווירים/ות אחרותים זה אחרת. תשאלו אותם/ן בעדינות, בזמן הנכון על זה. זה נושא שיכול להיות די אישי ואינטימי. תשאלו שאלות. תשאלו אם יש העדפה מסוימת של לשון פנייה. אל תניחו הנחות. אל תאשימו האשמות.

ג'נדרקוויריות זו לא המצאה חדשה. תמיד הייתי היכן שהוא בטווח הג'נדרקווירי, והיו הרבה אנשים שהיו שם לפננו, ויהיו אחרינו, אלא שרק לא מזמן ניתן שם לנקודת המבט הזו לעולם, שאני רוצה להפיץ את הידע עליה. ועל זה, על השם הזה, ליבי מלא שמחה. מבחינתי, עכשיו רק נותר למצוא שם מוצלח בעברית (אוקיי, לא רק, אבל גם), כדי שאנשים לא ישברו את שיניהם בניסיון לבטא את המילה הזו. הצעות?

ג'נדרקוויריות, לא המצאה חדשה.
אה כן, וזה לא סיגר. זה מלפפון. סיגרים זה לא חינוכי.